דוגמה נט
בהמשך ההקדמה לספר הזוהר הפגאני (י ע"א) המכשף הזוהרי דן בפסוק מירמיה (י, ז): "מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ". הוא מתאר שיחה שנערכה בין פילוסוף לבין בר-יוחי ואשר בה הפילוסוף מסביר באופן מסוים את הפסוק. על הסברו בר-יוחי אומר: "ודאי יפה אמרת", והנה דברי הפרשנות של הכסיל הזוהרי:
"בכל חכמי הגויים אין כמוהו [כמו ה' יתעלה ויתרומם שמו] – אבל בחכמי ישראל יש. אם כך, אלוה שיש בחכמי ישראל כמוהו, אינו האלוה השליט. עיין בפסוק ותמצא שדייקתי כראוי [כך אומר הפילוסוף לבר-יוחי לפי דמיונו של הטמא הזוהרי, ובר-יוחי משיב לו:] ודאי יפה אמרת".
מדברי ספר האופל הללו עולה, שה'-אלהים-אמת "אינו האלוה השליט", מי הוא אפוא האלוה השליט? ובכן, חכם מחכמי ישראל הוא השליט האמיתי, ואלה דברי נצרות ומינות מובהקים. בהמשך דברי הרשע הזוהרי שם, ניתן גם להבין מהו מקור סילופו וזיופו של הכסיל הזוהרי:
"מי מחיה מתים? אלא הקב"ה לבדו? בא אליהו ואלישע והחיו מתים. מי מוריד גשמים? אלא הקב"ה לבדו? בא אליהו ומנע אותם והורידם בתפילתו. מי עשה שמים וארץ? אלא הקב"ה לבדו? בא אברהם והתקיימו בעמדם בגללו. מי מנהיג את השמש? אלא הקב"ה לבדו? בא יהושע והשתיקו [את מי יהושע השתיק?] וציווהו שיעמוד על עמדו ושקט, וכתוב: 'וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד' [יהו' י, יג]. הקב"ה גוזר גזר-דין, כך גם משה גזר גזר-דין והתקיים".
דברי האופל הללו הועתקו וסולפו ממדרש בראשית רבה (וישלח, עז). ברם, ניסוח הדברים במדרש מורה באופן ברור על מטרה אחרת לחלוטין: לא דברי נצרות ומינות מובהקים אלא שבח לצדיקים ותו לא, שנועד לעודד את העם ללכת בדרכיהם, וזה לשון המדרש (תיאודור):
"'אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן' [דב' לג, כו]. [...] אין כאל ומי כאל ישורון [כלומר, חכמים ע"ה דרשו את מילת 'כָּאֵל' – כאלה, כמי שאומרים: 'אין כמותם'] הנאים והמשובחים שבכם, את מוצא כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעתיד-לבוא הקדים ועשה על-ידי הצדיקים בעולם-הזה, הקב"ה מחיה מתים ואליהו מחיה מתים, הקב"ה עוצר גשמים ואליהו עוצר גשמים, הקב"ה מברך את המועט ואליהו מברך את המועט, הקב"ה מחיה מתים ואלישע מחיה מתים, הקב"ה פוקד עקרות ואלישע פוקד עקרות, הקב"ה מברך את המועט ואלישע מברך את המועט, הקב"ה ממתיק מרים ואלישע ממתיק מרים, הקב"ה המתיק מר במר ואלישע המתיק מר במר".
שימו לב: בבראשית רבה נאמר: "כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעתיד-לבוא הקדים ועשה על-ידי הצדיקים בעולם-הזה", ואילו בספר האופל לא רק שהשמיטו את המשפט החשוב הזה ששולל הערצת בשר-ודם, אלא שגם נוספו בו דברי נצרות ומינות מובהקים כאמור: "אלוה שיש בחכמי ישראל כמוהו, אינו האלוה השליט". כך אפוא הפכו את דברי המדרש לדברי נצרות ומינות, וכך הכשירו את הקרקע להערצת בר-יוחי ואחרים ולהפיכתם לשיקוצים נעבדים.
בספר האופל לא הסתפקו בשיבוש ובזיוף מדרש בראשית רבה, והם מסלפים מדרש נוסף במטרה להביא ממנו ראיה לכך שיש לעבוד בשר ודם, במקום את ה'-אלהים-אמת. המדרש הנדון מופיע בגמרא מסכת מועד קטן (טז ע"ב), והנה דברי ספר האופל לפניכם: "ועוד, שהקב"ה גוזר גזרות וצדיקי ישראל מבטלים אותם, שכתוב: 'צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים' [ש"ב כג, ג]". ובכן, כבר התייחסתי בהרחבה למדרש הזה במאמר: "כיצד גדולי האסלה לדורותיהם מוליכים שולל את ההמון?", ובעוד מקומות, והנה הקטעים הרלבנטים משם, לפניכם:
שיטה נוספת שבה משתמשים גדולי האסלה היא החדרת ההזיה שהם שולטים באלהים: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", ולכן, הואיל והם שולטים באלהים, אין צורך לעבוד את בורא-עולם, אלא יש לעבוד את מי ששולט על בורא-עולם, דהיינו אותם, את גדולי טחורי האסלה.
וביתר ביאור, ברגע שהמינים קובעים את מעמדו של בשר ודם כמי שגוזר והקב"ה מקיים, הם למעשה טוענים שהקב"ה עובד אצל אותו גודֵּל! ובמלים אחרות, המינים למיניהם יותר חשובים מאלהים, שהרי הם אלה אשר קובעים את מה שאלהים יחליט ויפעל בשמים ובארץ! והמסקנה הברורה היא, שיש לפנות בכל עניין לאותם אלילים במקום לפנות לאלהים!
דומני שהמקור להזייתם-תעתועם של גדולי טחורי האסלה הוא הבנת מדרש כפשוטו, וכך נאמר במסכת מועד קטן (טז ע"ב): "'צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים' [ש"ב כג, ג] – מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזירה והצדיק מבטלה'". ובכן, טרם שנבאר את המדרש הזה, נלמד מהו פשט הפסוק הנדון, וכך נאמר בשמואל שם: "אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר, צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם, צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים", וכך פירש שם יונתן בן עוזיאל ע"ה את פשט הפסוק, וזה לשונו:
"אֲמַר דָּוִיד: אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל עֲלַי מַלֵּיל, תַּקִיפָא דְּיִשׂרָאֵל דְּשַׁלִיט בִּבְנֵי אֱנָשָׁא קוּשְׁטָא דָּאֵין, אֲמַר לְמַנָּאָה לִי מַלְכָּא הוּא מְשִׁיחָא עֲתִיד דִּיקוּם וְיִשׁלוֹט בְּדַחְלְתָא דַּייָ".
נמצא, שפשט הסיפא של הפסוק: "צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים" עוסק במלך המשיח אשר יקום וישלוט ביראת ה', דהיינו שהוא יקום וימלוך וישליט את יראת ה' ועבודתו ואהבתו בליבו של עם-ישראל – לא חלילה שהוא ישלוט באלהים, אלא הוא ישלוט בבני האדם מתוקף מלכותו, ויורה לקיים בשלמות את מצוות ה' יתרומם ויתהדר, כלומר, יכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.
ועתה להזיות גדולי האסלה: ובכן, איני יודע איך עלה בדעתם להבין מדרש זה כפשוטו? ואפילו לפי פשט המדרש הצדיק אינו מושל בהקב"ה, אלא כל כוחו הוא להתפלל ולבטל גזירות רעות וקשות ותו לא, וגם זה לא בהכרח, אלא לפי שיקול דעתו של אל-דעות – שהרי מי לנו גדול מאברהם אבינו ע"ה אשר לא הצליח לבטל את גזרת השמדת סדום ועמורה. ומי לנו גדול ממשה רבנו ע"ה אשר לא הצליח לבטל לחלוטין את גזרת ההשמדה לאחר עוון המרגלים, וה' נענה לו אך ורק לדחות את מות העם החוטאים, בארבעים שנה של הליכה במדבר.
לפיכך, מטרת המדרש היא אחת ואחת בלבד: לטפח בקרב ההמונים רודפי ההבלים וההזיות יראת כבוד והערכה כלפי החכמים ואנשי האמת, ותו לא. וגם זאת לא במטרה לטפח חלילה גאווה ושחץ, אלא במטרה שישמעו לדבריהם ולמוסריהם, ויקבלו את תוכחותיהם – ובעשותם כן יועילו לעצמם ואולי אף יזכו להתקרב לדרך האמת ויצילו את נפשם משאול. אמנם, עם-ישראל וגם הגויים היו פונים לנביאי ישראל כדי שיסייעו להם בעניינים רבים (כמו שמובא במלכים בעניין שאול שהלך לשמואל הנביא כדי שיסייע לו למצוא את האתונות), אך לא מדובר במדרש זה על נביאים, אלא על צדיקים סתם, דהיינו על חכמי האמת שבכל דור ודור.
זאת ועוד, ברור שהקב"ה לא יענה לתפילת שום אדם אם אין הדבר נכון מבחינת יושר משפטו של הקב"ה, בין אם מדובר בנביא או בחכם ובין אם מדובר בצדיק או באדם פשוט.
"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).
"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט).
"לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).
אולם, המינים וצאצאיהם למיניהם סילפו ומסלפים את המדרש הזה, כגון קנייבסקי ושות', כראיה והוכחה לכך שיש להם "כוחות מאגיים", ובמלים אחרות: הם משתמשים במאמר המדרשי הזה כדי לטפח את מעמדם האלילי, כאילו יש בכוחם לפעול נסים ונפלאות. והמטרה שלהם בכל החיזיון הזה היא לתעתע בהמון שהם בגדר נביאים ואף יותר מכך, שהרי הם גוזרים והקב"ה מקיים, ואילו הנביאים יכולים רק להתחנן אך אין הכרח שהקב"ה ישמע לתפילתם.
וכאמור, מיצוב מעמדם של המינים העילגים והכסילים הוזי ההזיות – כנביאים, הכרחי להמשך שלטון המינות והבערות שלהם, כי רק אם הוּכח ביחס לאדם מסוים שהוא נביא-אמת לה' לא ניתן לעיין במעשיו ובאמרותיו בעין ביקורתית, שהרי כל מעשיו הינם מעשים והוראות שניתנו ישירות מאת הקב"ה! כך הם יכולים לכזב ולשקר ולומר דברים הזויים לחלוטין, ואין מי שיבקר אותם וישאל אותם: למה ומדוע? שהרי כל דבריהם דברי נביאות כמשה רבנו ע"ה מפי הגבורה! ובדרך זו הם מחריבים את הדת ומעוותים אותה כדי שתתאים לצרכיהם ולתאוותיהם.
"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).
עד כאן מתוך המאמר שנזכר.
בהמשך השיקוץ הזוהרי שם נאמר כך: "ועוד, שהוא [=הקב"ה] מצווה אותם [את הצדיקים] ללכת בדרכיו ממש ולהתדמות לו בכל". תוספת המילה "ממש" נועדה להחדיר את ההזיה שניתן באמת ובתמים "להתדמות בכל" לה'-אלהים-אמת! ואם בשר-ודם עלי-אדמות יכול "להתדמות לו בכל" ברור שחובה להעריצו ולעבדו ולרוממו, שהרי הוא ממש כמו אלוה! ויתרה מזאת, אם ניתן "ממש להתדמות לו בכל", ברור שה' יתעלה דומה לבני האדם, וזו הגשמה ומינות ברורה, שהרי כל דימוי בינינו לבורא-עולם מוביל לייחס לו תכונות ומאפיינים אנושיים, "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ).
ולהבדיל בין הטמא לבין הטהור, ראו נא את דברי חז"ל ורבנו בעניין זה ב"ספר המצוות":
"והמצוה השמינית, הציווי שנצטווינו להידמות לו כפי יכולתנו, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו' [...] 'לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו' [דב' כח, ט; יא, כב], ובא בפירוש עניין זה: מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד, זה לשון ספרי [עקב]. וכבר כפל ציווי זה [...] ואמר: 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' [דב' יג, ה], וגם בפירושו בא, שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל, יתעלה על הכל עילוי רב".
וכבר הרחבתי בעניין זה, ראו: "ידיעת פעולותיו היא ידיעתו", בפרק: "מה הוא נקרא חנון".
דוגמה ס
בהמשך ההקדמה שם (י ע"א), העילג הזוהרי מוסיף לפרש את הפסוק הנדון מירמיה (י, ז): "מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ". הוא משרבט הזיות ובסופן מצהיר: "וזה המקרא כפשוטו". ומה הן הזיותיו? ובכן, הוא מחליט ש"מֶלֶךְ הַגּוֹיִם" שנזכר הוא "השליטים הגדולים הממונים עליהם [על הגויים]"; ו"מַלְכוּתָם" שנזכרה היא ה"מלכות ההיא שלמלעלה"; ו"חַכְמֵי הַגּוֹיִם", הם אותם השליטים הללו שמהם שואבים חכמי הגויים את חכמתם: "'חַכְמֵי הַגּוֹיִם' – אותם הממונים והגדולים שלמעלה שחכמתם [של חכמי אומות העולם] היא מֵהֶם [מאותם שליטים עליונים דמיוניים]".
ורק כסיל עז-פנים יעז לפרש פסוק בדרך זו ועוד לומר על פירושו שהוא פשט הפסוק, כי אין אלה רק הזיות שמחריבות את הדעת, אלה הן הזיות עבודה-זרה – שהרי לפי העילג הזוהרי, חכמי אומות העולם מורידים שפע של חכמה מישויות פגאניות דמיוניות... וזה היפך מטרת הפסוק! שהרי לפי פשט הפסוק האמיתי, אפילו מלכי הגויים מודים באלהותו של בורא-עולם, ולא עלה בדעתם, לפי פשט הפסוק, להוריד שפע מאליליהם, אלא שהם רק ישמשו כמליצים וכמתווכים בינם לבין בורא-עולם, והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (א, לו):
"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה, לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו, ולא יְדַמֶּה [אדם] מן [הדורות] העתידיים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים, אותה הצורה בראה את השמים ואת הארץ והיא המנהיגה אותם – ולא עבדום [עובדי האלילים הקדמונים] אלא על דרך שהם דְּמוּת לְדָבָר שהוא אמצעי בינינו לבין ה', כמו שבאר ואמר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם' וכו' [יר' י, ז], ואמר: 'וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי' וכו' [מלאכי א, יא], רומז על הסיבה הראשונה [=ה' יתעלה ויתרומם שמו] לדעתם [של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים], וכבר ביארנו את זה בחיבורנו הגדול [בראש הלכות עבודה-זרה בעניין דורו של אנוש], וזה ממה שאין מתווכח בו אף אחד מאנשי תורתנו".
עובדי האלילים הקדמונים עבדו את פסיליהם כדי להוריד שפע מבורא-עולם. ברם, במהלך הדורות נשכח שמו של ה' יתעלה לחלוטין, ובמקומות עובדי הפסילים בימינו, כגון בהודו וסין, עובדים אותם כדי להוריד שפע משיקוצים דמיוניים, ולא מה'-אלהים-אמת. והסברתי זאת כדי שנבין שהנצרות עדיפה על בודהה ושאר אלילי הודו וסין וכיו"ב, אך גרועה מן האסלאם, ואף גרועה מן העבודה-הזרה הקדומה, מפני שבעבודה-הזרה הקדומה אין הגשמה קמי שמיא.
ועתה גם יובנו היטב דברי רבנו בסוף הלכות מלכים ומלחמות, וכֹה דבריו:
"אבל מחשבות בורא עולם אין כוח באדם להשיגם [על בוריָם, אלא מעט], כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר: 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד' [צפ' ג, ט]".
ועוד בעניין זה ראו: "חומרתה העצומה של ההגשמה".
דוגמה סא
בהמשך ההקדמה שם (י ע"ב) נאמר כך:
"אסור לברך בידיים טמאות [...] בגלל שבשעה שבן אדם ישן, רוחו פורחת ממנו, ובשעה שרוחו פורחת ממנו, רוח טומאה מזומנת ושורה על ידיו ומטמאת אותן, ואסור לברך בהם ללא נטילה. ואם תאמר, אם כך, הרי ביום כשאיננו ישן ורוחו לא פורחת ממנו ולא שורה עליו רוח טומאה, וכשנכנס לבית הכסא לא יברך ולא יקרא בתורה אפילו דבר אחד עד שירחץ ידיו! ואם תאמר בגלל שהם מלוכלכים, לא כך הוא, במה התלכלכו? אלא, אוי לבני העולם שלא משגיחים ולא יודעים על כבוד ריבונם, ולא יודעים על מה עומד העולם. יש רוח אחד בכל בית כיסא שבעולם, ששם שורה ונהנה מאותו לכלוך וטינופת, ומיד שורה על אותן אצבעות ידי הבן אדם".
לפי המכשף הזוהרי אסור לברך על נטילת ידיים של שחרית, מכיוון שיש "רוח רעה" ששורה על ידיו, ולכן צריך למהר בבוקר וליטול את ידיו בלא ברכה. והשוטים שסוטים אחרי הקבלה הפגאנית נוהגים להניח נטלה וכלי קיבול מתחת למיטתם בשל חששם מאותה "רוח רעה".
בהמשך דבריו, הכסיל טוען שלאחר כל יציאה מבית-הַכְסֵא במשך היום, אסור לאדם "לברך ולקרות בתורה אפילו דבר אחד עד שירחץ ידיו" – ודבריו שקר וכזב, שהרי רק אם ידיו מטונפות אסור לו לברך ולקרות וכו', אך אם שמר על ידיו בבית-הַכְסֵא וידיו נקיות, מותר לו לברך ולקרות בתורה, ואין שום הלכה שמחייבת רחיצת ידיים לאחר כל כניסה ויציאה מבית-הַכְסֵא. ומדוע חובה לרחוץ את הידיים לפי הטיפש הזוהרי? ובכן, לא בגלל שהן מלוכלכות, שהרי "במה התלכלכו?" – כאילו בית-הַכְסֵא הוא מקום שלא מתלכלכים בו כלל, ודבריו פשוט מגוחכים.
אלא, מדוע חובה לפי דמיונו לרחוץ ידיים לאחר כל כניסה ויציאה מבית-הַכְסֵא? ובכן, השיקוץ הזוהרי המציא עוד "רוח רעה", כלומר, בנוסף ל"רוח הרעה" ששורה על הידיים במשך הלילה, ישנה גם "רוח רעה" בכל בית-שימוש שבעולם, ושם היא שורה ואף נהנית מ"הלכלוך והטינופת", וכאשר האדם נכנס לבית-הַכְסֵא, מיד היא שורה על אצבעות ידיו ומטמאת אותן. ואגב, איך ה"רוח הרעה" נהנית מ"הלכלוך והטינופת" אם אין במה להתלכלך בבית-הַכְסֵא?
נמצא, שגם אם אדם נכנס לבית-הַכְסֵא כדי לקחת משם נייר טואלט לקינוח אפו, או להשתמש בברז ובכיור שנמצאים בתוך בית-הַכְסֵא, או להיעזר במראה שנמצאת בו וכיו"ב, הוא חייב לפי זה לרחוץ את ידיו טרם שייצא, שהרי ה"רוח הרעה" של בית-הַכְסֵא כבר השתלטה על ידיו...
ואיך אפשר לחיות חיי דעת תקינים ובריאים ומיושבים בחרדות ובהזיות הפגאניות הללו?
זאת ועוד, השחצן הזוהרי אף מתייהר וטוען שהזיותיו הללו הן "כבוד הבורא", ועליהן "עומד העולם": "אלא, אוי לבני העולם שלא משגיחים ולא יודעים על כבוד ריבונם, ולא יודעים על מה עומד העולם". וייחוס הזיות פגאניות שכאלה לבורא-עולם, הן חירוף וגידוף כפול ומכופל, שהרי לא רק שיש בהן הודאה בעבודה-זרה, אלא שהפך את הטינוף והתועבה ל"כבוד הבורא"...
ואין שום מניעה לדעת חז"ל ורבנו לברך "על נטילת ידיים" בשחרית, וכל מי שפותח את יומו מתוך חשש מאימת "רוח רעה" דמיונית, ואף פועל כדי להסיר את נזקיה הדמיוניים, חותָם של מינות וכסילות ילווה אותו במשך כל היום כולו, וכבר הרחבתי בהזיית הכסילים הזו במאמר:
דוגמה סב
בהמשך ההקדמה שם (י ע"ב–יא ע"א) נאמר, שכל מי ששמח במועדים ולא משמח את העניים כפי יכולתו, "שטן שונא אותו ומקטרג עליו ומסלקו מהעולם, וכמה צרות על צרות מסובב לו". ולמה? כי "הקב"ה בא לראות אותם כלים שבורים שלו [העניים], ונכנס עליהם, ורואה שאין להם לשמוח, ובוכה עליהם, עולה למעלה ורוצה להחריב את העולם".
ובכן, יש בדברים הללו מאפיינים מובהקים של מינות ועבודה-זרה: 1) אמונה בקיומו של שטן דמיוני אשר מקטרג על בני האדם, כביכול ה' יתעלה זקוק לשטן שיביא לפניו ידיעות וקטרוגים על בני האדם. וכל זה הבל מהובל, שהרי לא נעלם מה'-אלהים-אמת מאומה, והוא אינו זקוק ל"שטן" שיביא לפניו מידע שלילי על בני האדם; 2) יש בקטע הזה ריבוי של מאפייני הגשמה: המלה "בא" מעידה על-כך שקיימת תנועה אצל בורא-עולם, ואין תנועה אלא לחומר או למורכב מחומר; המלה "לראות" מצביעה על קיומם של כלֵי ראייה גופניים; המלה "נכנס" אף היא רומזת על קיומה של תנועה; המלה "רואה" השנייה מוסיפה ומדגישה את קיומם של כלֵי ראייה גופניים; המלה "בוכה" מעידה על קיומם של רגשות ותכונות נפשיות אנושיות; המלים "עולה למעלה" חוזרות ומדגישות את תנועתו של הקב"ה, ואף את קיומו במקום מסוים, לעתים למעלה ולעתים למטה, ואין תנועה ואין קיום במקום מסוים אלא לשוכני בתי חומר.
וריבוי של מאפייני גשמות מעיד על מגמה ושאיפה מובהקת להחדיר את המינות וההגשמה.
ואצרף לדוגמה זו את פסק רבנו בהלכות יסודי התורה (שם א, ז), וכֹה דבריו:
"הרי מפורש בתורה ובנביא שאין הקדוש-ברוך-הוא גוף וגוויה. שנאמר: 'כִּי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת' [יהו' ב, יא], והגוף לא יהיה בשני מקומות. ונאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], ונאמר: 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' [יש' מ, כה], ואילו היה גוף היה דומה לשאר גופים".
ועוד על ייחוס מקום ותנועה לה' יתברך ראו בדוגמה נא, ועוד על האמונה בשטן ראו: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים", "מיהו השטן שנזכר בכתבי הקודש?", ועוד.
דוגמה סג
בהמשך ההקדמה שם (יא ע"א) נאמר כך:
"מי לנו בעולם גדול מאברהם שעשה חסד לכל הבריות. [...] כתוב: 'וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק' [בר' כא, ח], עשה אברהם משתה וקרא לכל גדולי הדור [...] ולמדנו, בכל סעודת שמחה אותו מקטרג הולך ורואה, אם אותו אדם הקדים חסד לעניים והעניים בבית – אותו מקטרג נפרד מאותו בית. [...] ואם [...] נכנס ורואה ערבוביה של שמחה בלי עניים ובלי חסד שהקדים לעניים, עולה למעלה ומקטרג עליו. כיוון שהזמין את גדולי הדור, ירד המקטרג ועמד על הפתח כמו עני, ולא היה מי שישגיח בו. אברהם היה משמש את אותם המלכים והגדולים [...] והמקטרג ההוא על הפתח [...] מיד עלה המקטרג ההוא לפני הקב"ה ואמר לו: ריבון העולם, אתה אמרת 'אַבְרָהָם אֹהֲבִי' [יש' מא, ח] עשה סעודה ולא נתן לך דבר ולא לעניים, ולא הקריב לפניך אפילו יונה אחת. ועוד, אמרה שרה שצחקת בה. אמר לו הקב"ה: מי בעולם כאברהם, ולא זז משם עד שבלבל כל אותה שמחה, וציווה הקב"ה להקריב את יצחק קרבן, ונגזר על שרה שתמות על צער בנה, כל אותו הצער שלא נתן דבר לעניים".
ואיך יעלה על הדעת לטעון כנגד אברהם אבינו שהוא התעלם מן העניים והעדיף לשרת את הגדולים? וכי אברהם אבינו היה מאותם החנֵפים הלהוטים לקרבת אנשי השֵּׁם? וכי הוא ביקש להתקרב ולהחניף לפוליטיקאים ולשועי הארץ? וכי הוא שכח את מצות הכנסת אורחים כאשר הוא ראה לפניו בני אדם נכבדים וחשובים? ויתרה מזאת! היכן נאמר שחובה על האדם להזמין עניים לסעוד עמו? ואם הם בני אדם חסרי תרבות או חסרי נימוס ועלולים לקלקל את המסיבה, האם חובה להזמין אותם? ממש לא! אלא, ייתן להם צדקה ועזרה כפי כוחו, אך אינו חייב לקלקל את מסיבתו או אפילו לפגום בה באירוח בני אדם חסרי תרבות או חסרי נימוס או שגורמים לבני האדם לתחושות מיאוס וגועל, כגון בני האדם שמתגוללים בעוונותיהם באשפתות וכיו"ב.
ספר האופל החדיר אפוא מצוה חדשה לספר התורה: חובה על האדם להזמין עניים למסיבותיו, ואם לא יעשה כן, יבואו עליו צרות רבות וגדולות, כי "השטן" כבר יעלה לשמים ויקטרג. ומי שמזמין עניים למסיבותיו מן הסיבה הזו, פשוט עובד עבודה-זרה, שהרי הוא עושה כן כדי לפייס ולרַצות איזה "שטן" דמיוני, כדי שלא לעורר את חמתו ושלא לגרום לעצמו נזקים חמורים...
בהוספת המצוה הרעה הזו לספר התורה, יש גם חינוך גרוע מאד לבני האדם, שהרי אם האדם שבעוונותיו מתגולל באשפתות, יידע שהוא יכול להתגולל באשפתות ועדיין להתארח ולהיות מקובל בציבור, הוא לעולם לא ישאף אפילו לצאת ממצבו השפל, ויוסיף בתעייתו ובעצלותו – והנני מכיר את האומללים הללו מקרוב מאד, כי במשך תקופה עבדתי בעזרה לאדם כזה. ואגב, בחברה החרדית מעודדים את האדם להתגולל באשפתות, לחיות כבהמה, ולהזניח לחלוטין את גופו ושכלו, כאילו שיש בייסורים הללו מעלה – וכל זאת מתוך שאיפתם שחסידיהם יהיו כמה שיותר עצלנים ועניים וטיפשים וחולים ותלויים בזולתם, כי רק כך ניתן לשלוט בהם.
ועתה לשרה אמנו, אשר כאמור טענה, לפי דמיונו של מחבר ספר האופל, שה' "צחק בה". ובכן, איך יעלה על הדעת ששרה טענה שהקב"ה "צחק בה", דהיינו תעתע או השפיל אותה? והלא אונקלוס מתרגם שם (בר' כא, ו) ששרה הודתה לה' יתעלה! "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק [ושם תרגם אונקלוס 'צְחֹק' – 'חַדְוָה', דהיינו שמחה] עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק [ושם תרגם אונקלוס: 'יִצְחַק' – 'יִחְדֵּי'] לִי [דהיינו כל השומע ישמח עמי על תשועת ה' הגדולה]".
כמו כן, ההזיה שהמקטרג "לא זז משם עד שבלבל כל אותה שמחה, וציווה הקב"ה להקריב את יצחק קרבן, ונגזר על שרה שתמות על צער בנה, כל אותו הצער שלא נתן דבר לעניים" – כל זאת שטות מוחלטת, שהרי שרה לא חטאה במאומה, ולכן אין להענישה וכל-שכן בעונש מיתה; וכן השמחה לא "התבלבלה" וכל זאת המצאה מוחלטת; והקב"ה לא ציווה להקריב את יצחק בגלל שאברהם לא הזמין עניים למסיבה, כי אין שום חובה להזמין עניים למסיבה. רק אם העניים הם בעלי נימוס ודרך ארץ יש מצוה להזמינם ולכבדם, אך אם הם בהמות עלי אדמות, כאותם חרדים שחורים בטלנים אשר מתגוללים באשפתות ונודדים מסעודה לסעודה, אסור באיסור חמור להזמינם, ולחזק את ידיהם הרעות בהליכה בדרכי הבהמיות והעצלות.
ועוד יש לתמוה: איך ייתכן לומר על אברהם אבינו שהוא "לא נתן דבר לעניים", ולפני-כן לומר על מי שאינו נותן דבר-מה לעניים: "כל מי ששמח באותם המועדים ולא נותן חלק לקב"ה [דהיינו לעניים], אותו רע עין, שטן שונא אותו ומקטרג עליו ומסלקו מהעולם" וכו'.
וכי יעלה על הדעת שאברהם אבינו היה "רע עין" או לטעון שה"שטן" שונא אותו וכו'?
אלא ברור, שאברהם אבינו ע"ה עזר לעניים רבים, אך לא עזרה שתגרום להם לשקוע עוד יותר בשחיתותם המידותית ובבהמיותם הבטלנית, אלא בעזרה שתרומם אותם להיות בני אדם.
ועתה נעבור למקור שממנו זייף וסילף השיקוץ הזוהרי את דבריו. ובכן, כל מסכת ההזיות הזו שראינו לעיל, מקורה בסילוף ובזיוף אגדת חז"ל שבמסכת סנהדרין, ואסביר: באגדה שם טען השטן כנגד אברהם שהוא לא הקריב לה' מאומה באותו משתה, ותו לא. כלל לא נזכרו שם עניים, כלומר, כל שאר ההזיות שהוסיף הטמא הזוהרי הן פרי מוחו הבאוש, ואין להן שום מקור אפילו לא באגדה. על-כל-פנים, באגדה נאמר שבעקבות טענתו של השטן, שנועדה לתמוה על מסירותו ואהבתו של אברהם אבינו ע"ה לה' יתעלה, ה' יתברך ניסה את אברהם. לא בגלל שה' היה זקוק להוכחה שאברהם נאמן ואוהב ומסור בכל ליבו ובכל נפשו – אלא כדי להוכיח לכל באי עולם את אהבתו ומסירותו המוחלטת של אברהם לבוראו. קצרו של דבר, כל מטרת המדרש שם היא ללמד, שניסיון העקידה נועד לפרסם את מעלתו של אברהם אבינו ע"ה.
ואף ייתכן מאד, שהשטן מלמד על רינונים ודברי בלע שנאמרו מאחורי גבו של אברהם.
וכבר הרחבתי בביאור האגדה הזו במאמר: "מיהו השטן שנזכר בכתבי הקודש?".
מה ראינו אפוא? ראינו שהטמא הזוהרי לא רק תופש ומפרש את אגדות חז"ל כפשוטן, אלא שהוא מוסיף עליהן פרטים שקריים אשר מוציאים-שם-רע על גדולי האומה ואף מדרדרים להשקפות רעות נוספות, כגון השקפות מינות ועבודה-זרה וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא. והרחבת האגדה לכיוונים נוספים מוכיחה את תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי אם הכסיל הזוהרי היה מבין שאין להבין את האגדות כפשוטן, הוא היה נזהר בהן, ולא מרחיבן ומסלפן.
דוגמה סד
בהמשך ההקדמה שם (יא ע"א) נאמר כך:
"ר' פנחס היה מצוי לפני ר' רחומאי בחוף ים כנרת, ו[ר' רחומאי] אדם גדול וקשיש ימים היה, ועיניו פסקו מלראות. אמר לר' פנחס: וודאי שמעתי שליוחאי חברנו יש מרגלית אבן טובה [רמז לספר האופל שמכונה ספר הזוהר], והסתכלתי באור המרגלית ההיא שיוצא כאור השמש מנרתיקה והאירה את כל העולם, ואותו האור עמד מן השמים לארץ והאיר את כל העולם עד שישב עתיק הימים וישב על הכיסא כראוי. והאור ההוא כלל הכל בביתך, ומהאור שנכלל בביתך יצא אור דק וקטן [רמז לר' פנחס], ויצא החוצה והאיר את כל העולם. אשרי חלקך, צא, בני, צא, ולך אחר המרגלית ההיא שמאירה את כל העולם, שהרי השעה עומדת לך".
מסופר על ר' רחומאי אשר היה עיוור, אך משמע שנעשה לו נס גדול, והצליח לראות את אורו הגדול של בר-יוחי "מאיר את כל העולם", עד-כדי-כך שאורו של בר-יוחי השפיע על אלהים, שהרי נאמר: "עד שישב עתיק הימים וישב על הכיסא כראוי" – כלומר, אורו של בר-יוחי גורם לבורא-עולם ליציבות שלטונו, כביכול אפילו בורא-עולם תלוי בכוחו העצום של בר-יוחי!
כמו כן, בסיפור מעודד ר' רחומאי העיוור את ר' פנחס שילך אחרי בר-יוחי: "אשרי חלקך, צא, בני, צא, ולך אחר המרגלית ההיא שמאירה את כל העולם". כלומר, לאחר שהפכו את בר-יוחי לשיקוץ שאפילו בורא-עולם תלו בו ומסור לחסדיו, מטיפים בסיפור ללכת אחריו. ואכן, בהמשך ההקדמה ממשיכים ומספרים הזיות והבלים על מסעותיו של ר' פנחס לבר-יוחי ועל המפגש ביניהם. ואין לי עניין בסתם הזיות, רק בהזיות שיש בהן התפרצות ישירה קמי שמיא, כמו בהזיה הזו, שגם מרוממת את בר-יוחי לדרגת שיקוץ משוקץ, וגם נוגעת בהגשמה, שהרי בהזיה הזו הודגש פעמיים: "עד שישב עתיק הימים וישב על הכיסא כראוי", כביכול יש ישיבה לפני הבורא, ואף יוחס לו כיסא, וזו הדגשה שלישית לכך שיש ישיבה וגופניות לפני בורא-עולם.
דוגמה סה
בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כג) נאמר כך:
"'וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד' [זכ' יד, ט] – בגלל שעד עכשיו, כשישראל בגלות שכינה עמהם, ומלך בלי גבירה אינו מלך. אבל אותו הזמן, 'וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד' [שם]".
ושני עניינים חשובים ניתן ללמוד מקטע קצר זה, האחד: השכינה לפי האופל היא ישות אלהית אשר מתחברת ומתייחדת עם בורא-עולם, והיא זו שהופכת אותו למלך – ובורא-עולם אינו תלוי במאומה זולתו, ואינו מצוי בכוח ויוצא אל הפועל לאחר התחברות דמיונית עם אלוה זולתו; והאחֵר: מושג "ייחוד השם" לפי הזוהר הטמא אינו עניין של השקפה ודעה באמיתת עצמותו יתעלה וכמו שמצאנו בדת האמת ובדברי רבנו במורה-הנבוכים, אלא מדובר במושג שֶׁמּוֹרֶה על חיבור ואיחוד בין שני עניינים, ובמלים אחרות יש הרכבה וריבוי קמי שמיא. ולא רק שמדובר בחיבור ואיחוד בין שני עניינים, אלא בשני עניינים גופניים וכפי שנלמד מהמשך הדברים:
"כשנדבקת השכינה בצדיק – אז הוא הייחוד, שכך למדנו בסוד של קריאת שמע, שצריך אדם לייחד לאדונו, ולקשר קשרי האמונה ברצון הלב".
הדברים הללו מובאים מיד לאחר הדברים שנאמרו לעיל. כלומר, יש כאן דימוי ברור בין ה' יתעלה לבני-האדם: כמו שה' יתעלה מתחבר עם הגבירה-השכינה והופך למלך, כך גם הצדיק מתחבר עם השכינה-הגבירה הזו, והופך לאחד, שהרי "אז הוא הייחוד". והדימוי הברור הזה מוביל קל-מהרה להגשמה, כביכול ההתחברות של הצדיק עם השכינה היא כאותה התחברות של ה'-אלהים-אמת עם השכינה-הגבירה, אשר הופכת אותו למלך, ולהיות אחד ושלם.
כלומר, לא רק ריבוי ושיתוף יש לפנינו אלא גם התפרצות מינות ישירה וכעורה קמי שמיא.
ועל השקפות המינות המובהקות הללו אומר הטמא הזוהרי: "שכך למדנו בסוד של קריאת שמע". כלומר, כדי להלהיב ולהחריד את הפתאים הוא אומר שמדובר ב"סודות" בעוד שהסוד היחיד שיש לפנינו הוא, שמדובר בהשקפות מינות כעורות, שחובה לעקרן ולנתצן ולשרפן.
דוגמה סו
בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כג) נאמר כך:
"בוא וראה, כל המאריך ב'אחד' – מאריכין לו ימיו ושנותיו. מה הטעם? בגלל שהוא מקום שכל ימי ושנות העולם בו תלויים בסוד אותם הדרגות שרמוזות באחד, והם עשרה, וכולם אחד".
לפי האופל יש עשר דרגות ב"עליונים", והואיל והוסיף: "וכולם אחד", ברור שכוונתו לאלוה אחד שמחולק לעשר דרגות. וכלהג הנוצרים האומרים שה' שלושה והשלושה אחד. כלומר, יש לפנינו השפעה נוצרית שהתרחבה מאד, שהרי הנוצרים הסתפקו בשלושה, ומחבר האופל הוסיף לעשרה, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, נ), ובמאמר תחיית המתים (עמ' סט):
"הדעה אינו העניין הנאמר בפה, אלא העניין שהצטייר בנפש [...] אבל מי שסבור שהוא [=ה' יתעלה] בעל תארים מספר הרי הוא אומר שהוא אחד בפיו, וסבור במחשבתו שהוא רבים, וזה כעין מה שאומרים הנוצרים: 'הוא אחד אלא שהוא שלושה והשלושה אחד', כך דברי האומר הוא אחד, אלא שהוא בעל תארים"; ובמאמר תחיית המתים מוסיף רבנו: "שמע ישראל [...] והנה למדו הנוצרים בפסוק זה [...] ואמרוּ: אמר 'יְיָ', ואמר 'אֱלֹהֵינוּ', ואמר 'יְיָ', הרי אלו שלושה שמות, ואמר אחרי כן 'אֶחָד' – ראיה שהם שלושה ושהשלושה אחד, יתעלה ממה שסכלו".
וברור שחכמים התכוונו באמרם בברכות (יג ע"ב): "כל המאריך באחד – מאריכין לו ימיו ושנותיו", לכך שחובה על האדם לייחד את הבורא יתעלה, דהיינו להיות בדעה ובהשקפה שה' הוא אחד מכל צד ובחינה, ושאין שום ריבוי והרכבה באמיתת עצמותו – והפליגו חכמים ואמרו שמי שעושה כן יזכה לאריכות ימים, כדי לעורר את בני האדם לחשיבות יסוד זה באומתנו.
כלומר, כוונת חכמים ע"ה הייתה ההיפך הגמור מדברי מחבר האופל, אשר הפך את המדרש הזה למקור לריבוי ולהרכבה, ואף להחדרת השקפות מינות ישירות שמתפרצות קמי שמיא.
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד).
Comentarios