רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נד)
דוגמה שנה
בשמות (א, א) נאמר כך: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" וכו', ושם פירש רש"י: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אף-על-פי שמנאן בחייהן בשמותן חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר: 'הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא' [יש' מ, כו]". ופירושו של רש"י סכלות, שהרי הפסוק בישעיה כלל לא מבקש ללמדנו שהקב"ה סוֹפר או קורא בשמות – אלא זהו משל לכך שהקב"ה שולט באופן מוחלט בכל הבריאה העצומה הזו אשר נגלית לעינינו מדי יום ביומו, והנביא מבקש לרתום את ההתפעלות משליטתו המוחלטת של הקב"ה בבריאה העצומה והמרהיבה הזו, שאנחנו רואים רק את קצה האינסוף שלה, כדי לעורר בקרבנו יראת שמים והערצה לבורא-עולם. זהו העניין, ואילו רש"י התמקד באמצעי, בעניין השולי, עיוות אותו והפך אותו לעיקר, כאילו הקב"ה סוֹפר וקורא בשמות לכוכבי השמים, וסכלות גדולה ורבה היא לפרש את משלי הנביאים כפשוטם, אך מה אפשר לצפות מכסיל צרפתי עילג אשר אפילו את אגדות חז"ל הוא פירש כפשוטן?
והנה לפניכם הפסוק מישעיה (מ, כו): "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר", והנה תרגומו של יונתן בן עוזיאל שמנחה לאפיקי הדעת לאורם יש להבין את הפסוק: "זְקוּפוּ לְרוּמָא עֵינֵיכוֹן וַחֲזוֹ לְמִדְחַל קֳדָם מַן דִּבְרָא אִלֵּין [=שאו עיניכם לשמים והבינו לירוא מלפני מי שברא כל אלה], דְּאַפֵּיק בְּמִנְיָן חֵילֵי שְׁמַיָּא [=שהוציא במספר את כל חיל השמים, דהיינו ידיעת מספרם המדויק של חיל השמים היא משל לבריאתו אותם ולשליטתו המוחלטת עליהם] לְכוּלְּהוֹן בִּשְׁמָהָן קָרֵי [לכולם נתן שמות, דהיינו כולם כפופים לו באופן מוחלט] מִסְּגֵי גְּבוּרָן וּתְקֵיף חֵיל [=מרוב גבורה ועוצמת כוח], חַד מִסִּדְרֵיהּ לָא מִתְעַכַּב [אחד ממהלכו לא מתעכב, כלומר כולם נשלטים באופן מוחלט, ממלאים את רצון בוראם בשלמות – וזהו מסר לאדם לעבוד את בוראו ביראה ובזריזות]".
דוגמה שנו
בשמות (א, יב) נאמר כך: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ושם פירש רש"י: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ – כל מה שהם נותנין לב לְעַנּוֹת, כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ, שנאמר: 'כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ', כן רבה וכן פרץ, זהו פשוטו". ובכן, בפירושו הזה רש"י מחדיר את ההגשמה באופן גס למדי, שהרי הוא גם מייחס לה' יתעלה איבר גופני – לֵב אשר כלל לא נזכר בפסוק! וגם עורך דימוי בין הלב הזה שהוא מייחס לה' לבין הלב שהוא מייחס למצרִים שעינו את בני ישראל. ושמא יטען הטוען: והלא רש"י התכוון שהמילה "לב" בדבריו תהיה בגדר משל! נשיבוֹ: מה מנע מרש"י לומר: "ככל שהם מוסיפים לְעַנּוֹתם כך הקב"ה מוסיף להרבותם"? מדוע יש צורך להחדיר דימויי איברים גופניים? יתר-על-כן, על התוספות המגשימות והמיותרות הללו הוא מצהיר בסוף פירושו: "זהו פשוטו"! דהיינו רש"י מצהיר באופן נחרץ שפירושו הזה הינו פשט פשוט בהחלט! ובמלים אחרות, המילה "לב" נועדה להחדיר את ההגשמה.
זאת ועוד אחרת, בסמוך בסוף פרק ב רש"י מחדיר שוב את ההגשמה באופן הזה בדיוק! וכך נאמר בפסוק (ב, כה): "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים", ושם פירש רש"י: "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו מהם", ובפירושו הזה רש"י מגשים פעמיים שהרי הוא מייחס שני איברים גופניים לה' יתעלה שמו, אף-על-פי שהם כלל לא נאמרו בפסוק: לא לב ולא עיניים.
כמו כן, לא נעלם מעינינו שרק כמה פסוקים לפני-כן רש"י מתבטא באופנים זהים ביחס למשה רבנו, וכך נאמר בשמות (ב, יא): "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם", ושם פירש רש"י: "נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם". ואם נתינת עיניים ולב נאמרת אצל רש"י ביחס לבני האדם שוכני בתי חומר, איך הוא מעז לאומרה בסמוך ביחס לבורא-עולם?
"כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ", "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו מהם" – איך?
לעומת רש"י, בשמות (ב, כה) אונקלוס מרחיק פעמיים מן ההגשמה, וכך תרגם שם: "וּגְלֵי קֳדָם יְיָ שִׁעְבּוּדָא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִפְרַקְהוֹן יְיָ". ההרחקה הראשונה היא תרגום המלים "וַיַּרְא אֱלֹהִים" במלים: "וּגְלֵי קֳדָם יְיָ", וזאת כדי להרחיק את הפעל ראה מה' יתעלה, שלא חלילה נעלה בדעתנו שיש לו עיניים... וההרחקה השנייה היא תרגום המלים: "וַיֵּדַע אֱלֹהִים" במלים: "וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִפְרַקְהוֹן יְיָ", וזאת כדי להרחיק מן ההזיה לפיה נתחדשה להקב"ה ידיעה שהוא לא ידעהּ מקודם, שהרי אם נסבור שהתחדשה לו ידיעה הרי שייחסנו לו את מגרעת אי-הידיעה – וייחוס מגרעת מכל סוג שהוא להקב"ה הינה הגשמה, כי אין מגרעת אלא לשוכני בתי חומר, וכֹה דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין ייחוס מגרעת לבורא יתעלה:
"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף [...] או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? [ייחוס מגרעת לבורא-עולם כמוה כייחוס גוף שהרי ייחוס מגרעת מוביל באופן ישיר ומיידי לייחוס גוף] – הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מרֵיעה לפי דמיונו. [...] ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [ביחס לבורא השקפת] גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כלומר שהוא יתעלה בעל מגרעת וכאמור] – הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
ודרך אגב, במורה-הנבוכים (א, לט) רבנו דן בהרחבה במלה "לב" בכתבי הקודש, ומסביר כיצד יש להבינה ביחס לבורא-עולם – ללמדנו עד כמה יש להתרחק מן ההגשמה גם בעניין זה.
ולכל האמור ראוי להוסיף ולהזכיר שפעמים רבות המינים אינם מצהירים באופנים מפורשים שיש לה' יד ורגל ועיניים ומעיים וכיו"ב, אלא הם משלבים בשרבוטיהם מילים או משפטים אשר רומזים ברמזים עבים לכך שיש לה' גוף, דהיינו הם חותרים כל העת להגשמה גם באופנים ישירים וגם באופנים שנראים לכאורה עקיפים. גם בימי חז"ל המלחמה עם המינים הייתה קשה מאד, שהרי כך נאמר בחגיגה (ה, ע"ב): "כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן: מאי תיהוי עלן ממינאי? [מה יהיה עלינו מן המינים?]", ושימו לב כיצד שר"י חושף את נכלולי מינותו (סוטה מט ע"ב): "שהיה [ר' יהושע] בקי בתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם, כדאמרינן בחגיגה: כי נח נפשיה אמרו ליה רבנן: מאי תהוי עלן ממינים?".
כלומר, רש"י-שר"י חושף במו פיו את נכלולי יועצי אדום המינים למיניהם, שהרי הוא מגלה שהמינים אינם חושׂפים את מינותם באופנים מפורשים וגלויים לכֹּל, אלא או ברמזים או שהם מטשטשים את דבריהם – שהרי אם המינים ייחָשׂפו באופנים גלויים רשעותם תתגלה לעין כֹּל וזוהמת מינותם תיכָּרת וְתוּקָע כנגד השמש – וכך היא בדיוק נמרץ דרכו של שר"י ויתר המינים למיניהם, החדרת המינות ברמזים או באופנים שאינם גלויים בעיון ראשון או באמירת דברים מפורשים וטשטוּשָׁם במעט דברי אמת, כדי להקל את החדרתם לגרון האומה הישראלית.
כללו של דבר, המינים הם אויבי ה', חובה לשנוא אותם ואסור באיסור חמור לחמול עליהם. ואגב, בכל כתבי-היד והדפוסים נאמר בגמרא לעיל "מינים", אך בדפוס ווילנא הטמאה נאמר "אפיקורוסין", ולניתוח תעתועם של המינים הנוצרים בזה, ראו: "מדוע צאצאי המינים סילפו את נוסח תפילתם של חז"ל להשמדת המינים?", "ולמלשינים אל תהי תקוה – האמנם?".
ובל נשכח, וכפי שהוסבר בחלק א של מאמר זה, הסביבה שרש"י-שר"י חי בה הייתה סביבה מגשימה, ורבים מרבותיו-חבריו היו מינים כמותו והאמינו בסכלותם שיש לבורא גוף, ולכן נראה ברור שגם רש"י חשב כן, ודי בתיאורים ובביטויים שראינו בפירושיו כדי להפליל אותו ולהוכיח את מינותו ורשעותו, שהרי אם הוא לא ביקש להחדיר את ההגשמה, היה עליו לציין במפורש, כי ההנחה הפשוטה היא שהוא היה כמו שאר רבותיו-חבריו. הוי אומר: אם אתה נמצא בסדום, ומדבריך עולה שהנך סדומי – הנך סדומי כל עוד לא הפרכת זאת באופן ברור וחד משמעי.
ואם תוסיפו ותתמהו, ומדוע שרש"י בכלל יטרח לזהם את מחשבתו של עם חכם ונבון בהזיות מינות? ובכן, מי שסוטה אחרי זימת בהמיותו, ישאף לתאר את האלהים כמי שקרוב לבני האדם במידותיו, וזאת כדי להצדיק את סטיותיו אחרי תאוותיו וזימותיו – שהרי אם האלהים כך, אין לו שום הצדקה לאסור על האדם ללכת בשרירות ליבו ולמלא את תאוותו וזימתו וגרגרנותו מכל הבא לידו: "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).
דוגמה שנז
בהמשך פירושו לפסוק הנדון לעיל בשמות (א, יב), רש"י אומר כך: "ומדרשו: רוח הקודש אומרת כן: אתם אומרים 'פֶּן יִרְבֶּה' [שמ' א, י] ואני אומר 'כֵּן יִרְבֶּה' [שמ' א, יב]". וכאן רש"י עושה מעשה שלא ייעשה! הוא למעשה קובע בפירושו שרוח הקודש היא-היא הקב"ה! שהרי הוא אומר בתחילת פירושו: "רוח הקודש אומרת כן", ובהמשך מתברר שרוח הקודש הזו היא למעשה הקב"ה, שהרי רש"י מצטט את דבריה כך: "אתם אומרים [...] ואני אומר".
ואל יהא הדבר קל בעיניכם! שהרי גם בכתבי הקודש וגם בספרות חז"ל הקדומה רוח הקודש מתוארת כמי ששורה על בני האדם ו"מתלבשת" בהם, וזאת כדי לבטא השגחה מיוחדת ועזר אלהי מאת ה' יתעלה שמו. אולם, אם רש"י קובע כאן שרוח הקודש היא-היא הקב"ה, הרי שהקב"ה בכבודו ובאמיתת עצמותו שורה על בני האדם! ואי-אפשר שלא להיזכר בתפישת הנצרות ובתפישת אלילוּת מנדל הטמבל אשר גורסות שהקב"ה "מתלבש" בבשר-ודם... ובעניין מנדל הטמבל שר"י, ראו נא: "'עצמות ומהות בגוף' – תפיסות נוצריות בחצר חב"ד".
כמו כן, שימו לב היטב כיצד רש"י מחדיר את ההגשמה! שהרי במקור דבריו במסכת סוטה (יא ע"א) חכמים נזהרו מלרמוז לכך שרוח-הקודש היא הקב"ה, ורש"י הוא זה שעיוות את משמעות הגמרא ורמז לכך שרוח-הקודש היא הקב"ה! ראו נא את המקור: "'וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ' [שמ' א, יב] – כן רבו וכן פרצו מיבעי ליה! אמר ריש לקיש, רוח הקודש מבשׂרתן: כן ירבה וכן יפרוץ". ואפילו בפשט המדרש לא נרמז שרוח הקודש היא-היא הקב"ה, שהרי חכמים נזהרו בלשונם, וברור שכוונת המדרש לכך שהיה עזר ועידוד אלהי לישראל לפרות ולרבות.
והנה לפניכם דוגמות מכתבי הקודש ומספרות חז"ל לרוח הקודש השורה על בני האדם:
1) "אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ, אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ" (יש' סג, יא), ואם רוח הקודש היא-היא הקב"ה, הרי שהקב"ה "מתלבש" בבני אדם; 2) "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי" (תה' נא, יג), ושוב, אם רוח הקודש היא הקב"ה הרי שהקב"ה שורה ו"מתלבש" בבני האדם; 3) "שְׁרָת עליהן רוח הקודש ואמרו שירה" (תוספתא סוטה ו, ב); 4) "מלמד שלבשתה רוח הקודש" (מגילה טו ע"א); 5) "וּשְׁרָת עליו רוח הקודש, ללמדך שאין רוח הקדש שורה" וכו' (ירושלמי סוכה ה, א); 6) "רוח הקודש שרתה עליהם" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא יג); 7) "ואין 'חן' אלא רוח הקודש שנאמר: 'וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד... רוּחַ חֵן' [זכ' יב, י]" (שם); 8) "שְׁרָת עליכם רוח הקודש" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דויהי ב); 9) "מלמד שלא הייתה רוח הקודש תדירה עליו" (מכילתא דרשב"י, יב). ויש עוד עשרות דוגמות במקורותינו, ואביא דוגמה נוספת, עשירית, כדי להבין מהי "רוח הקודש" לדעת חז"ל, וכך נאמר במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מסכתא דשירה, י): "אין דֵּעָה אלא רוח הקודש, שנאמר: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים' [ישעיה יא, ט]".
ודרך אגב, אין זו הפעם הראשונה שבה רש"י מחדיר את ההזיה שרוח-הקודש היא הקב"ה, והנה לפניכם מעט מן האמור בדוגמה לג (ועוד בעניין זה ראו נא גם דוגמה מו):
בבראשית (ב, כד) נאמר: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", ושם פירש רש"י: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ – רוח הקודש אומרת כן, לאסור על בני נח את העריות". ומי אמר את הפסוק הזה? רוח הקודש? והלא כל התורה כולה אות באות ניתנה למשה רבנו מפי הגבורה! ומאין הביא את רוח הקודש הזו? ולמה לא אמר בפשטות הקב"ה אמר כן? ושינוי זה זר מאד לתורת משה, והוא מזכיר מאד את שילוש הנוצרים: האב הבן ורוח הקודש...
דוגמה שנח
בשמות (א, טו) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה", ושם פירש רש"י: "לַמְיַלְּדֹת – הוא לשון מוֹלִידוֹת, אלא שיש לשון קל ויש לשון כבד, כמו: שובֵר ומשבֵּר, דובֵר ומדבֵּר, כך: מוליד ומיילד". כלומר, רש"י מסביר שאין הבדל בין המילה: "מְיַלְּדֹת" לבין המילה: "מוֹלִידוֹת", לשתיהן משמעות זהה כמו "שובר ומשבר, דובר ומדבר", וההבדל היחיד הוא שזה לשון קל וזה לשון כבד. ובכן, גם אנכי הקטן מבין, שהמילה "מְיַלְּדֹת" איננה זהה למילה: "מוֹלִידוֹת", שהרי המילה "מְיַלְּדֹת" אמורה על הנשים אשר מסייעות ליולדת ללדת, ואילו המילה "מוֹלִידוֹת" אמורה בעיקר על הנשים היולדות עצמן.
דוגמה שנט
בשמות (ב, ו–ז) נאמר כך: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה, וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד", ושם פירש רש"י: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ [...] אֶת הַיֶּלֶד [...] ומדרשו [1] שראתה עמו שכינה [...] מִן הָעִבְרִיֹּת – [...] לפי שהיה עתיד [2] לדבר עם השכינה".
ומן הפירוש השני למילה שכינה עולה שהכוונה בה היא להקב"ה, שהרי משה רבנו דיבר עם הקב"ה, ואם נצרף את התובנה הזו לשכינה הראשונה שנזכרה בסמוך, הרי שבת פרעה ראתה את השכינה, דהיינו את הקב"ה! ושוב רש"י מחדיר את ההגשמה הנוצרית בדלת האחורית ומכשיר את המחשבה להזיות מינות, כי מי שניתן לראותו בעיני הבשר הוא בהכרח גוף.
וכבר הרחבתי בעניין אופן ההגשמה הזה במאמר: "קודשא בריך הוא ושכינתיה?".
דוגמה שס
בשמות (ב, יא) נאמר כך: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו", ושם פירש רש"י: "מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי – מלקהו ורודהו. ובעלה של שלומית בת דברי היה [האיש העברי שהוּכָּה]. ו[המצרי המַכֶּה] נתן בה עיניו [=באשת האיש העברי], ובלילה העמידוֹ והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום". ורק סכל ושוחר זימה יחדיר סיפור עממי שכזה לתוך פירוש פשטני לתורה, שהרי איך אפשר להעלות על הדעת שכך היה וכך אירע? וכי יעלה על הדעת שמצרי יבוא על אשה נשואה והיא תחשוב שהוא בעלה? וכי לא היו נרות בבית? וכי אין אשה מכירה בבעלה?
מדרש זה מופיע גם בשמות רבה (א, כח), אך מדובר במדרש מאוחר שנערך במאה הי"ב.
דוגמה שסא
בשמות (ב, יב) נאמר כך: "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל", ושם פירש רש"י: "וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ – עתיד לצאת ממנו שיתגייר". ובכן, רק סכל יסבור שמשה רבנו ידע זאת, שהרי ברור לכל דרדק שלומד אצל המָּארי שמשה רבנו היכה את המצרי טרם שנתנבא. ואין להתפלא שפירוש רש"י הזה מופיע במדרש שמות רבה (א, כט) שהרי שמות רבה הוא מדרש מאוחר שנערך במאה הי"ב (אחרי רש"י-שר"י). ואף לא אתפלא אם המינים למיניהם או צאצאיהם הזייפנים, העתיקוּ לתוך המדרש הזה את הזיותיו של רש"י כדי לשוות לפירוש רש"י חזות של קדמות, דהיינו כדי להראות שפירושו מבוסס על מדרשי "חז"ל"...
דוגמה שסב
בשמות (ב, יד) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר", ושם פירש רש"י: "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר – מכאן אנו למדים שהרגוֹ בשם המפורש". כלומר, לפי רש"י המילה "אֹמֵר" היא ראיה מוחלטת לכך שמשה רבנו הרג את המצרי בשם המפורש... ומי שסובר שהמילה "אֹמֵר" נועדה ללמד על-כך שמשה הרג את המצרי בלחש של "שם מפורש", הוא לא רק סכל אלא גם עובד אלילים, כי נדמה לו שיש בכוח האדם לכשף וללחוש ולהרוג בפיו בני אדם, ואפילו הגויים שיקראו את הפירוש הזה יסברו שעמֵּנו הוא עם סכל ונבל, כי ברור לכל בר דעת שזו הזיה נחותה מאד.
ואין זו הפעם היחידה שרש"י נכשל בהזיה הזו: בברכות (נא ע"א) רש"י העילג משרבט שר' ישמעאל עלה לרקיע על-ידי שימוש בלחש וכישוף שכלל שֵׁם משמותיו של הקב"ה: "עלה לרקיע על ידי שֵׁם". וכמה טמטום שכן ברש"י ובחבר מרעיו, וכמה טמטום גאווה ושחץ שוכנים בשיכנז גם היום, שהרי הם עדיין מרוממים ומאדירים ומעריצים ומפארים את רש"י אלילם.
אגב, ההזיה הזו נזכרה גם במדרש שמות רבה (א, ל): "הלהרגני אתה אומר, אתה מבקש לא נאמר אלא אתה אומר, מכאן אתה למד ששם המפורש הזכיר על המצרי והרגו". וכבר הוסבר שמדובר במדרש מאוחר מאד, אשר חוּבר בלי ספק על-ידי המינים האירופים וצאצאיהם.
כמו כן, היה לפני רש"י תרגום אונקלוס, אשר פירש באופן ברור שמשה רבנו היכה את המצרי וכמו שנאמר בפשט הפסוק, וכך נאמר בשמות (ב, יב): "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל", ושם תרגם אונקלוס ע"ה: "וּמְחָא יָת מִצְרָאָה וְטַמְרֵיהּ בְּחָלָא". וברור שהמילה "וּמְחָא" משמעהּ מכה, ולא הריגה באמצעות השם המפורש, שהרי רק בפסוק לפני-כן נאמר: "מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו", ושם תרגם אונקלוס: "מָחֵי לִגְבַר יְהוּדַאי מֵאֲחוֹהִי", ועניין זה כל-כך פשוט וברור.
וגם רס"ג פירש שם באופן רציונלי והגיוני: "אַתָּה אֹמֵר – אתה רוצה", דהיינו אין כאן לדעת רס"ג שום רמז להריגה בשם המפורש, שהרי המילה "אומר" מתפרשת על ידו כביטוי לרצון, כלומר, המצרי אומר למעשה למשה רבנו: הלהרגני אתה רוצה כמו שהרגת את המצרי?
וגם רבנו הרמב"ם פירש עניין זה באופן הנכון, וכֹה דבריו במורה (א, סה): "הדיבור והאמירה לשון משותף [...] וייאמר גם על הרצון [לביצוע פעולה]: 'וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד' [ש"ב כא, טז], כאילו אמר: 'ורצה להרגוֹ', כלומר זמם לו; 'הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר' [שמ' ב, יד], פירושו ועניינו: 'האם רצונך להרגני?'; 'וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים' [במ' יד, י], וגם אלה רבים [כלומר, יש דוגמות רבות להוכחת עניין פשוט וברור זה, ורק סכל ונבל יסכל בזה]".
נחזור לשם המפורש: ומה דעתו של רבנו על האמונה המאגית בשמות הקדושים? ובכן, רבנו מבאר במורה (א, סב) מה הם שמותיו של הקב"ה: הראשון הוא השם המפורש שם הויה, שפעם ידעו כיצד לבטא אותו. שם נוסף הינו שם בן שתים-עשרה אותיות ומורכב משתיים-שלוש מלים, ואין אנו יודעים כיום מהו. ושם נוסף היה בן ארבעים-ושתיים אותיות, והוא מורכב ממספר מלים סך אותיותיהם ארבעים-ושתיים, ואף אותו אין אנו יודעים כיום. שלושת השמות הללו מורים על ידיעת ה' וסתרי תורה. כלומר, השמות הללו מלמדים על רעיונות נשׂגבים ואינם משמשים חלילה כלחשי כישופים מתועבים אשר מתיימרים לשנות את טבע המציאות.
עוד רבנו מלמד שם (א, סג), שהיו אנשים שמצאו את השמות הללו, והִטעו את ההמון שיש בכוח כל מיני שמות לפעול פעולות במציאות, כאילו היו כישופים דמיוניים, וכֹה דברי רבנו:
"וכאשר מצאו הרשעים הבערים את הלשונות הללו, מצאו מקום לשקֵּר ולדבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני. ואחר כך נכתבו אותם הכְּזָבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והכרתי לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [משלי יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות [הקדושים] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
כלומר, לפי רבנו הרמב"ם, הראשונים שייסדו את תעשיית כִּישּׁוּפֵי שמות ה"קודש" הם בגדר "רשעים", ואין זו גוזמא, שהרי מכשף הוא בגדר עובד עבודה-זרה וחייב כרת וסקילה, וכדברי רבנו במורה (ג, לז): "כי המכשף הוא עובד-עבודה-זרה בלי ספק", ומחוסרי הדעת שבאו אחריהם ונמצאו בעיזבונם ולא ידעו להבחין בין האמת לבין השקר, הם בגדר "פתאים".
ודרך אגב, האמונה בהזיות ה"שמות הקדושים" הללו היא שפל השפלות המחשבתית! שהרי רבנו מלמד לעיל כי השמות הללו הינם הזיות ודמיונות "שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון". ואכן, כל מי שלמד מעט מדעים יבין שלא ניתן לשנות את טבע המציאות בכישופים ובלחשושים... ורש"י, שהעז לכתוב ולהפיץ פירושים לתורה אינו בגדר פתי, אלא בגדר רשע אשר מתעה את עם-ישראל אחרי התהו וההבל, מפני שהוא זיהם בהזיות הללו את יסודות תורתנו הטהורים.
ואחתום עניין זה בדברי רבנו במורה (א, סא):
"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות, כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".
דוגמה שסג
בהמשך לפירושו לפסוק שבדוגמה הקודמת (שמ' ב, יד), אומר רש"י כך:
"וַיִּירָא מֹשֶׁה – על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר: מעתה שמא אינם ראויים להיגאל; אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר – כמשמעו. ומדרשו: נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך".
ודבריו סכלות גמורה, שהרי איך יעלה על הדעת שייסוריהם הקשים של עם-ישראל היו רק בגלל שהיו בהם מלשינים? ועל זה הקב"ה יעניש את כל האומה? על שיש בתוכה מלשינים? הזהו דין צדק אשר מתאים לאל אמת שאין לפניו עוול? אלא ברור, שהעוון החמור שבגינו עם-ישראל נידון לייסורים הוא רדיפת העבודה-הזרה וכן שלל התועבות שהיו בידי המצרים.
ואף אם יש להזיה הזו רמז במדרש או באגדה, אין להחדירה לתוך פרשנות פשטנית, שהרי ברור שאין זה הטעם המרכזי לעונשים החמורים שחלו בעם-ישראל באותם הימים – אלא, מטרת המדרש היא להרחיק את עם-ישראל מלהזיק זה לזה וכן לגנות את המוסרים והמלשינים, ותו לא! וברור שהעבודה-הזרה היא העוון המרכזי שבגינו נתייסרו בני ישראל – וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (א, טז) לאור דברי חכמים במקורות חז"ל כמובן, וכֹה דבריו: "עד שארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד עבודה-זרה כמותן [...] וכמעט קט היה, והעיקר ששתל אברהם נעקר, וחוזרין בני יעקב לטעות העמים ותעייתן".
ברם, ברור שמין כמו שר"י לעולם לא יודה על האמת, שהרי הוא היה מין ועובד אלילים, ואלה לעולם אינם שבים בתשובה ולעולם יש לחשוד בהם שהם מתחזים. לפיכך, לעולם הוא וחבר מרעיו יכזבו ויסבירו בתירוצים שונים את העונשים הקשים שחלים בעם-ישראל – כדי לטשטש את חומרת עוון העבודה-הזרה ולהכשירהּ ככל יכולתם. וכמו שבימינו המינים מתַרצים את ייסורי השואה המחרידים בכל מיני הזיות מגוחכות ומתעתעות, אף שהסיבה לייסורים הקשים והעצומים הללו נאמרה בתורה באופן מפורש וברור כשמש בצהרי יום: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים לא, יח).
אגב, מעולם לא שמעתי שהמינים האדומים וצאצאיהם מסבירים את עוון השואה בכך שהיו בהם דלטורין, שהרי הדבר פוגע פגיעה אנושה בתפישׂת רוממותם ויוקרתם המדומה... אלא, הם ימצאו להם תירוצים אחרים, אשר יפגעו פגיעה מזערית בכבודם ובגאוותם, כמו לדוגמה שהשואה התרחשה בגלל שהיו ביניהם אשר נהגו לדבר בכנסיותיהם באירופה הטמאה... "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).
דוגמה שסד
בשמות (ב, טו) נאמר כך: "וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר", ושם פירש רש"י: "וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה – מסרו לקוסטינר להורגו, ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר: 'וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה' [שמ' יח, ד]", ואף שאגדה זו מופיעה בספרות המדרש רק סכל גמור יחדיר אותה לפרשנות פשטנית, שהרי לא ייתכן שנעשו שני ניסים כל-כך גדולים למשה רבנו והתורה לא תפרט על-כך, דהיינו לא ייתכן ששר הטבחים הניף את חרבו על צווארו של משה והחרב ניתזה מצווארו בלי לפגוע בו, וכן לא ייתכן שמשה רבנו הצליח לברוח מאותו מעמד של הריגה, מבלי שעניינים אלה ייאמרו במפורש בתורה. ואם אכן היה ראוי ללמוד את הפסוקים באופן פשטני כל-כך, היה ראוי לפרש שפרעה הוא זה שהניף את החרב בעצמו, שהרי בתורה נאמר: "וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה"...
דוגמה שסה
בשמות (ב, כה) נאמר כך: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים", ושם פירש רש"י: "וַיֵּדַע אֱלֹהִים – נתן עליהם לב ולא העלים עיניו", וכאמור בסמוך בדוגמה שנו, בפירושו הזה רש"י מגשים פעמיים שהרי הוא מייחס שני איברים גופניים לה' יתעלה שמו, אף-על-פי שהם כלל לא נאמרו בפסוק: לא לב ולא עיניים. וכבר הרחבתי בביאור דוגמה זו בסמוך בדוגמה שנו.
חזק וברוך!
חזק וברוך מארי. לגבי הפסוק "הלהרגני אתה אומר", הבאת פירוש רס"ג. ובדיוק כך מפרש הרמב"ם במורה (ח"א פס"ה): כי ה'דיבור' וה'אמירה' מלה משותפת נופלת על הדיבור [...] ותפול על הרצון "ויאמר להכות את דוד" - כאילו אמר 'ורצה להרגו' - כלומר חשב בו להרגו; "הלהרגני אתה אומר?" - פירושו וענינו התרצה להרגני?; "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים" - וזה גם כן הרבה.