top of page

ארבל: מחלל שם שמים ביד רמה (ח"ג)

בהמשך שיעורו, ארבל עובר מהתשר"ץ לקארו הקראי, וזה לשונו (דקה 28:00 ואילך):


"גם הכסף-משנה, במקום [=בהלכה שם], עִם שהיה נאמן ביתו של הרמב"ם, האריך להוכיח מהש"ס, מהתלמוד, מהמדרשים, נגד דברי הרמב"ם. והב"ח, ועוד כל האחרונים שבאו אחר-כך, כולם הוכיחו מדברי רבותינו בגמרא, באמת, בראיות מכריעות מאד, נגד דברי הרמב"ם, עד שייפלא הדבר שהרמב"ם כתב שהדבר הזה אסור ושלא נעשה כן בישראל עד עתה".


ובכן, קארו לא היה "נאמן ביתו של הרמב"ם", מדובר במין ואפיקורוס שהחטיא את הרבים לחלל-שם-שמים, החדיר את המאגיה הפגאנית להלכה המעשית, ואף השחית את יסודות דתנו והשקפותיה, ובעניינוֹ ראו: "האם השו"ע הוא שמונים אחוז רמב"ם?", "תגובה למאמר: האם השו"ע הוא שמונים אחוז רמב"ם?", "נזיפה בעקבות השרימפסים של קארו", "קארו הקראי – מגדולי משמידי דת האמת". כמו כן, בעניין "הראיות המכריעות" של קארו שבהן הוא התיר ליהנות מדברי תורה, כולן כבר נדונו בסדרה: "קארו – מגדולי מחללי שם שמים".


א. איומם של קארו וארבל


לאחר הדברים האלה, ארבל מנפנף באריכות בתירוצו המפורסם של קארו הקראי שבפירושו בצע-משנה: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", דהיינו, וזה לשונו של ארבל: "שאם לא יֵשבו תלמידי חכמים ולא יקבלו אספקתם מן הציבור ויעסקו בפרנסה שלהם [...] תשתכח תורה מישראל ותוך כמה דורות לא תהיה שום תורה בישראל [...] ולכן, די היה בזה כדי שאפילו הרמב"ם, לוּ היה בדורותינו, היה אומר עת לעשות לה' הפרו תורתיך, והדבר הזה היה מרֻווח מאד, לא רק להיתר, אלא שמצוה וחסידות היא לשבת וללמוד תורה ולקבל אספקת הציבור".


ובכן, קארו וארבל למעשה מאיימים עלינו שאם לא יתנו להם כסף אז הם יעזבו את לימוד התורה! שהרי אם לא יתנו להם כסף והם ייאלצו לצאת ולעבוד לפרנסתם, אז תשתכח תורה מישראל "ותוך כמה דורות לא תהיה שום תורה בישראל". וכמה רחוק איומם של קארו וארבל ממוסרֵי חכמי המשנה והתלמוד, אשר מסרו את נפשם בעבור לימוד התורה, בחום ובקור, בעוני ובחולי, בייסורים וברעב, ולעומתם – מה אומרים קארו וארבל? אם נהיה חייבים לעבוד מדי יום שמונה שעות, אז נעזוב את ה' יתברך בכל שש-עשרה השעות האחרות! ואיומם מלמד למעשה על-כך שהם אינם אוהבים את התורה, אלא אוהבים הם את הפטוֹרים וטובות ההנאה, שהרי מי שאוהב באמת את תורת משה לומד אפילו בשעת-השמד, כל-שכן כאשר יש לו שש-עשרה שעות ביממה שהוא יכול לבחור לו מהן כמה שעות ללמוד תורה, ולא תשתכח תורה מישראל. ויפה שעה אחת של תורת-אמת מאלף שנים של כסילות ומינות בישיבות ההבל.


ויתרה מזאת, כמה מקבל יושב בישיבה? ובכן, בדקתי, והוא מקבל כ-2000 ש"ח לחודש בעבור לימוד של שש-שבע שעות ביום. ואם הם מסתדרים עם אלפיים ש"ח, מדוע שלא יעבדו שלושה ימים בשבוע וירוויחו 5000 ש"ח, ושלושה ימים ילמדו תורה מאהבת ה' יתעלה?!


וגם בימים שהם עובדים, מי אמר שהם לא יכולים להקדיש שלוש-ארבע שעות ביום ללימוד התורה? ומה עם יום השבת? מדוע שלא ילמדו שבע שעות תורה ביום השבת? וכי יעלה על הדעת שתשתכח תורה מישראל אם יפסיקו לתת ליושבי הישיבות 2000 ש"ח מדי חודש?! וכי לחינם אמר ה' יתעלה בתורת האמת בספר דברים (לא, כא): "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ"?


ב. מדוע המינים מאיימים שתשתכח תורה מישראל?


ובכן, שרידותה הפוליטית הכלכלית והחברתית של כת המינות החרדית תלויה לחלוטין בכסף ובטובות-ההנאה שמועברים להם, ולכן, אם הם לא יבהילו ויאיימו תקציביהם יפגעו ותלמידיהם יפחתו, וככל שיפחתו תלמידי ישיבות המינות, כך כוחם הפוליטי הכלכלי והחברתי יתדלדל.


וביתר ביאור, תורת האמת היא תורת חיים, כאמור בתהלים (יט, ט): "פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". כלומר, מי שזכה להתענג על הלכות ישרות והשקפות אמת משוֹבבות לא במהרה יעזוב אותן, ובכל רגע פנוי נפשו הנעלה תדרוש ממנו לעיין בתורה ובחכמות. ועל כל רגע שאבד לריק בהבלים, במזיד או בשוגג, נפשו תייסר אותו מדוע לא השׂכיל לנצל את הזמן היקר ללמוד תורה ולהתרומם לידע את ה' יתעלה? כי הזמן אינו חוזר לעולם, וכמו שפירשו הקדמונים את הפסוק בקהלת (א, יח): "וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" על איבוד הזמן, דהיינו, ככל שהאדם מוסיף דעת כך הוא מצטער על איבוד הזמן... ברם, כבר דרשו חכמים ע"ה: אימתי הם משמחים? רק כאשר הם ישרים, דהיינו אמיתיים. כלומר, כאשר לומדים תורת-אמת, ולא הזיה פרו-נוצרית מעוקמת ומעוקשת כתורתם של צאצאי המינים, אז האדם שמח והנפש מתענגת על מושגי האמת.


קצרו של דבר, תורת אמת היא עונג לנפש, וכדברי דוד המלך: "פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תה' יט, ט), ואף שבתחילת דרכו של האדם בַּלִּימוד יהיה עליו להתאמץ כדי ללמוד הקדמות לא מעטות, הרי שבהמשך לימודו היא תהפוך לו לשמחת עולם, ובכל עת שהאדם יְגַלֶּה וימצא השקפה נכונה או פירוש אמיתי או יבין את טעמי ההלכה, תאפוף אותו שמחה ואושר על-כך שהשיג את האמת בעולם השקר המתעתע, וזכה להבנה זכה אשר רחוקה ונעלמת מרבים.


ברם, תורת שקר פרו-נוצרית שמטרתה המרכזית היא הפיכת תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, לעולם לא תביא לאדם אושר אמיתי, ולכן כת המינות החרדית מרימה חומות גבוהות כנגד המלאכה וכנגד לימודי המדעים. והסיבה פשוטה, הם כל-כך חלשים ורעועים בהשקפותיהם הנַּחְלוֹת, עד שהם זקוקים נואשות לכסף ולטובות-ההנאה כדי למשוך את אנשיהם שילמדו את תורתם העקושה, ואף זקוקים הם להפחדות להזיות לחרדות לאיומים ולשקרים, כדי שיוכלו להחדיר לצאצאיהם את תרבות המינות. ובקיצור, לימוד הזיות פרו-נוצריות אינו משמח ומענג את הנפש, ולכן הם זקוקים לטובות-הנאה כדי להחזיק את אנשיהם בלימוד "תורתם"...


יתר-על-כן, הואיל ותורתם אינה תורה, היא איננה יכולה לשמש כתבלין בפני ייצר הרע, להיפך, הזיותיהם האליליות הינן עצים יבשים ושדופים לאש התאווה. ובמלים אחרות, כל אחיזה בהזיות מטִּבעה היא רעועה מאד, וכך היא אחיזתם בתורתם הדמיונית, אחיזת קנה רעוע ורצוץ. כלומר, גדולי המינים ועסקניהם מבינים היטב שאמונתם כל-כך רעועה רצוצה ושדופה, עד שדי במפגש קצר עם עולם העשייה, כדי לקעקע את הזיותיהם וכדי שהאדם יברח מן הישיבה המשמימה אל עולם המלאכה והעשייה, ובצדק גמור, כי העיסוק ביישובו של עולם, ובמלאכה אשר מפרנסת את בעליה, ואפילו לשם חיי עושר ונוחות, עדיפה בהרבה על-פני המינות.


מה הן אפוא העבותות שכובלות את יושבי הישיבות במכלאותיהם? ובכן, הכסף והכבוד הם שני הדברים אשר מחזיקים את יושבי הישיבות במכלאות המינות השחורות והסרוחות – שהרי לא ניתן בשום-פנים-ואופן לסבול תורת-מינות שכל-כך מייגעת את הבשר ושכל-כך מטמטמת את המחשבה, אלא-אם-כן המתענים בה מקבלים טובות-הנאה למכביר (משכורות חודשיות, פטור מחובת הפרנסה, פטור מצה"ל, תרומות והנחות והטבות כלכליות). וגם הכסף והכבוד אינם מספיקים להם, שהרי הם אינם לומדים יומם ולילה, שעות ישיבתם בישיבה הינן פחות משעות יום עבודה קצר! ויתרה מזו, הם אלופי המשתמטים, ולא רק מחובות מוסריות ותורניות נעלות כגון פרנסה ומלחמת מצוה, הם גם משתמטים מלימוד תורת מינותם – כי תורת מינותם מייגעת ומשמימה, והם בורחים כל העת מישיבותיהם. וגם מי שיושב בישיבותיהם הטמאות, כל העת מחפש לעצמו תעסוקה מחוץ ללימוד תורת מינותם, כגון: לצאת להפסקות קפה וסיגריה, לשוחח עם משתמטים אחרים על פוליטיקה ושידוכים, להעביר את הזמן בחלומות ודמיונות, לנמנם, להתגרד, לשוחח בטלפון, לתכנן מה יעשה לאחר שעות "לימודו", ועוד.


כאמור, הדת האורתודוקסית הפכה את לימודם הדמיוני והפגאני לעסק מייגע ומשמים ביותר, וּבְסוף היגיעה הרבה אף מצפה ללומד עוגמת נפש גדולה, שהרי הוא לא ירגיש שהוא באמת השיג מעלה... אלא, הדבר היחיד שהלומד ישיג הוא דמיון שווא שהוא השיג מעלה, כאילו עצם השעות הרבות שהוא עמל על ש"ס ווילנא המשובש, וכן על פירושי שר"י ותוספות העילגים אשר מרחיקים את האדם מדרכי מישרים. כאילו כל השעות הרבות הללו שהוא תעה ולעה במחשכים, ובהבנה משובשת של הסוגיות ואגדות חז"ל, כאילו יש לו על-זה שכר נשׂגב מאת בורא-עולם, והשכר היחיד שהלומד השיג הוא המשכורת החודשית העלובה מראש הכויילל. שכר עלוב בחיי העולם-הזה, ועוון גדול מאד לחיי העולם-הבא – עוון חילול שם שמים.


לסיכום, הכסף חשוב מאד-מאד למינים וליושבי הישיבות כי אם לא יעבירו להם כסף ופטוֹרים וטובות-הנאה והנחות ותרומות – הם לא יישארו רגע אחד בישיבות המינות, כי בודדים הם שדי להם בהזיות הגדלוּת האורתודוקסיות שהם פועלים "גדולות ונצורות" בשמים בלימודם, ורובם הגדול זקוקים למכלול ההטבות ובראשם המשכורת החודשית כדי לסבול את תורת מינותם. וצודק ארבל, כי אם יפסיקו את מימונם, תשתכח תורת מינות מעם-ישראל ובא לציון גואל.


ג. מדוע חכמי המשנה והתלמוד לא התירו משום עת לעשות לה'?


ושאלה נוספת קמה וניצבה: מדוע חכמי המשנה והתלמוד נוחי נפש לא התירו ליהנות מדברי תורה בתירוץ של "עת לעשות לה' הפרו תורתיך"? וכי בכל חמש מאות השנים שפעלו בארץ-ישראל ובבבל, לא הייתה ולוּ שנה אחת, שנה אחת מתוך חמש מאות השנים ההן שהייתה קשה במיוחד ואשר בה ראוי היה לומר לפי קארו: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך"? הייתכן?! ויתרה מזאת, אותן חמש מאות השנים היו קשות בהרבה מן השנים שבהן אנחנו חיים, בשנים ההן היו תקופות ארוכות של מלחמות ושמד וטבח-יהודים: זקנים נשים עוללים וטף. גם בית-המקדש נחרב בייסורים קשים, עם-ישראל יצא לגלות, הארץ הייתה שממה, ומלחמות עקובות מדם פקדו את לומדי התורה שיצאו למלחמות בניגוד ליושבי ישיבות המינות המשתמטים.


הייתכן אפוא שבכל חמש מאות השנים הללו שבהן פקדו את עם-ישראל ייסורי אימים, ואשר לעומתן שנותינו כאן בארץ-ישראל ביובל האחרון הינן גן-עדן עלי אדמות, לא פחות! הייתכן שבכל השנים הללו לא הייתה ולוּ שנה אחת שבה היה ראוי לומר "עת לעשות לה' הפרו תורתיך"? ומי שילמד מעט היסטוריה יבין עד כמה מתעתעים קארו וארבל בתירוצם הלז. ואגב, מדובר ביותר מחמש-מאות שנים, שהרי גם לפני-כן לא מצאנו בדברי הזוגות ואנשי כנסת הגדולה וכל הנביאים כולם, שום היתר ליהנות מדברי תורה, אדרבה, מצאנו בדברי הנביאים תוכחות מפורשות על רדיפת הבצע של הכהנים ונושאי הדת! והנה כמה מהן לפניכם:


"כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי", "כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (יח' כב, כו; צפ' ג, ד); "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י); "וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי" (מלאכי א, ו).


והנה לפניכם דבריו הקשים של הנביא ישעיה ע"ה על נביאי השקר וראשי העם:


"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".


והנה לפניכם גם דברי מיכה הנביא, אשר משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף, והוא מוסיף וקובע, שבגלל רדיפת-הבצע של כומרי הדת, ירושלים תיחרב ותאבד. כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ:


"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פ"ג).


ועל בני עלי שסטו אחרי הבצע והזימה אומר הנביא: "וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת יְיָ [...] וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי יְיָ כִּי נִאֲצוּ [...] כִּי חָפֵץ יְיָ לַהֲמִיתָם" (ש"א פרק ב).


"אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ" (מלאכי ג, יד), "הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע, הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים" (יש' לג, טו).


***

יתר-על-כן, האם תנאֵי המחיה והכלכלה בימינו קשים יותר מאשר היו בימי חכמי המשנה והתלמוד? והלא בימי חכמי המשנה והתלמוד העניות הייתה גדולה אלף מונים מן העניות בימינו, ורבים מגדולי החכמים היו עובדים בעבודות כפיים קשות מאד, וחיים במצוקה כלכלית נוראה, אשר לעומתה המצוקה הכלכלית של ימינו הינה עושר של מלכים ונסיכים, ואף-על-פי-כן, הם לא השתמשו בתירוץ של "עת לעשות" וכו' כדי ליהנות מדברי תורה. קצרו של דבר, מדוע חכמים ע"ה לא התירו לעניים המרודים מקרב התלמידים ומקרב החכמים, ליהנות מן התורה בתירוץ של "עת לעשות לה' הפרו תורתיך"? ובכן, התשובה לכך היא שהם אהבו את התורה, הם אהבו את ה' יתעלה שמו, וזאת בניגוד מוחלט ליושבי הישיבות למיניהם, גדוליהם וקטניהם, אשר אינם מסוגלים ללמוד לשם שמים, וחייבים לפשוט את ידיהם לעונג חומרי כלשהו אשר יפתה אותם להמשיך: לקום בקושי כל בוקר ולגרור רגליים לישיבות המינות.


ומי שאינו אוהב את ה' יתעלה זקוק מאד לשלֵּב עבודה ושירות בצבא, כי אלה היו מחנכים אותו ומרוממים אותו מלהיות פרזיט שחצן והוזה הזיות, לבן אדם אחראי ומשכיל. ואם יתעקש ויטען הטוען הלז: הם היו גדולים ואנחנו קטנים, הם היו מסוגלים ללמוד תורה לשמה ומאהבת ה' ואנו אין אנו מסוגלים, אשיב לו: ברור שגם בימי-קדם היו תלמידים חלשים, ואף-על-פי-כן, לא התירו לשום תלמיד, חלש או חזק, להפוך את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים – וגם גדולי החכמים היו בתחילת דרכם תלמידים קטנים וחלשים, ובשום ציון-דרך בחייהם הם לא התירו לעצמם או לתלמידיהם ליהנות מדברי תורה, ולא חששו שמא יתייאשו מלימוד התורה – כי תורתם תורת-אמת הייתה, ולא תורת מינות פגאנית פרו-נוצרית אשר מטמטמת את המוח.


וכנגד הטוען שיטען זאת אוסיף: אם מגיע מימון רק בשל חולשת הדעת שמא יתייאשו ויפרשו מלימוד התורה, מדוע ראשי הישיבות והרבנים "גדולי העולם" נוטלים משכורות עתק? וכי ככל שהחכם נעשה גדול יותר כך החשש שמא הוא יתייאש ויפרוש ויפרוק-עול – גדול יותר?! אלא ברור שכל אלה הם תירוצים מהובלים, אשר מגחיכים את כל עולם המינות החרדי, וחושפים את שחיתותו ואת עליבותו, ומעל לכל, את העדר אהבת התורה ואהבת ה' יתעלה בקרבו.


והנה לפניכם רשימה חלקית של המקצועות שבהם עבדו גדולי חכמי המשנה והתלמוד, ורובן עבודות מפרכות: הלל – חוטב עצים (יומא לה ע"ב); שמאי – בנאי (שבת לא ע"א); רב הונא – שואב מים, קרנא – תהי אקנקני (כתובות קה ע"א); שמעון הפקולי – נפץ, ר' יוחנן – סנדלר, ר' מאיר – לבלר (עירובין יג ע"א); ר' יהודה – סבל (נדרים מט ע"ב); ר' יוסי – שלח (שבת מט ע"ב); רב הונא ורב אושעיה – רצענין (פסחים קיג ע"ב); ר' אבא בר חנינא – חייט (ירוש' שביעית ד, ג); רב פפא – גנן (ב"מ קט ע"א); רב אחא – רועה (ב"מ צג ע"ב); אבא אושעיא – כובס (ירוש' ב"ק י, י); רב יוסף – סבל, רב ששת – טוחן (גטין סז ע"ב); רב כהנא – רוכל (קדושין מ); ר' חייא הגדול – בדד (ירוש' פסחים ד,ט); ר' חייא בר אבא – סוחר קטנית (כתובות כא ע"ב); ר' יהודה בן בתירא – חלפן (יבמות קב ע"א); אבא בר זמינא – חייט (ירושלמי סנהדרין ג); ר' דניאל – חייט (ויק"ר לב); ר' לוי – מוכר חלתית, רב עמרם חסידא – מוכר תכלת, רבנא אחוה דר' חיא בר אבא – מוכר תכלת (ע"ז לט ע"א); ר' שמעון – שזורי (דמאי א, א); ר' יהושע – נפח (ברכות כח); ר' יוסי – עושה מצודות (מנחות לז); ר' יהודה – נחתום (ב"ב קלב); ר' אדא – מודד קרקעות (ב"מ קז); ועוד ועוד (מתוך פירושו של קאפח להלכות תלמוד תורה שם).


ד. הייתכן לומר "עת לעשות" כנגד עוון חילול השם?


כמו כן, מה בעצם אומר קארו? ובכן, הוא טוען שניתן לבטל איסור מפורש שעוונו הוא עוון חילול-השם! הייתכן כדבר הזה? והלא הפסוק שממנו מביאים אסמכתא לביטול איסור, הינו: "עת לעשות לה'" וכו', הייתכן שחילול-השם ייכנס לגדר של "עת לעשות לה'"? כלומר, הייתכן שעשייה למען ה', לכבודו ולקדש את שמו, תהיה בחילולו ובהשחתת תורתו? ובכל המקומות שבהם חכמי האמת ביטלו איסור כלשהו, לא היה בעצם האיסור חילול השם. כגון, בעניין ביטול, ויותר נכון לומר דחיית איסור כתיבת תורה-שבעל-פה. כתיבת התורה-שבעל-פה איננה חילול-השם ישיר, אלא היא נאסרה כדי שתורת האמת לא תשתבש ותהפוך לששים תורות. או בעניין תקנת רבנו לבטל את תפילת הלחש, וכי בביטולה מתחלל שם שמים באיזה אופן?


וביתר ביאור: הייתכן לומר "עת לעשות לה' הפרו תורתיך" במקום שחכמים שיבצו לצד הציווי המפורש איומים קשים ונוראים? והנה מעט מדברי חז"ל מתוך הלכות תלמוד תורה (ג, ט–י):


[ט] "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה [כל-שכן בנטילה בכוח ובמרמה מקופת המדינה], הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".


[י] "אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים דהיינו שודד] את הבריות".

וכבר הרחבתי באזהרות ובאיומים של חכמים ע"ה במאמר: "כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף", וכן במאמר: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", ובמאמרים רבים נוספים.


לאור הדברים הנחרצים והחד-משמעיים שראינו, היעלה על הדעת שחכמים הותירו איזה פתח לבטל את האיסור הזה בתירוץ של "עת לעשות לה' הפרו תורתיך"? היעלה על הדעת לבטל את איסור חילול השם? הייתכן שניתן לבטל את עוון הכרת שמכרית מחיי העולם-הבא? כלומר, בכל המקומות הבודדים מאד שבהם נאמר בתלמוד "עת לעשות לה' הפרו תורתיך" באף אחד מהם לא נאמר פסוק זה כנגד ציווי מפורש שנאמרו בו איומים כל-כך חמורים ומחרידים!


ואין ספק שחכמים האריכו בעניין זה כדי שלא להשאיר ולוּ פרצה קלה שדרכה יכנסו המינים וישחיתו את תורת האלהים, ובכל זאת פרצו והתפרצו המינים והשחיתו את תורת-האלהים. והמציאות בימינו מוכיחה שחכמים ע"ה צדקו בכל אזהרותיהם ואיומיהם, שהרי הפיכת תורת-האלהים לקורדום-חוצבים גורמת לחילול-שם-שמים גדול ונורא מאד-מאד – ולא רק לחילול-שם-שמים, כל תורתנו התעוותה לחלוטין, פשטה צורה ולבשה צורה פרו-נוצרית פגאנית. דת משה בימינו איננה דת האמת, אלא דת חדשה שנושאיה מרוצצים במגפיים מסומרים את כל יסודות דתנו והשקפותיה, דת שנושאיה מקדשים את ההזיות המאגיות, דת שנושאיה מצדיקים גזל וגניבה ורדיפת-בצע ותאוות, דת שנושאיה נוהגים בשחץ ובדורסנות, דת מכוערת ונגעלה שבזה ומתעבת את המלאכה, הצבא וארץ-ישראל, דת שאיננה מפיקה לקחים מן הייסורים.


ה. שלא תשתכח תורה מישראל?


נקודה נוספת: המינים טוענים שהם מתירים ליהנות מדברי תורה כדי שלא תשתכח תורה מישראל, ושאלה עצומה קמה וניצבה כנגד תעתועם: איך ייתכן להחדיר את הכסף המשחית לדת משה וּלְצַפות שתורת-האמת לא תשתכח? והלא הכסף משחית וטובות-ההנאה מעוורות את עיני האדם – ואפילו את עיני האדם החכם באמת, וכפי שנאמר בספר שמות (כג, ח): "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים"; ובספר דברים (טז, יט): "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". הכסף וטובות-ההנאה שיבשו אפוא את עולם התורה ואת תופשֵׂי התורה – אימוץ שיטוֹת הנצרוּת והצדקת לקיחת כסף והנאה מן התורה, באמצעות פסקים הלכתיים לולייניים מפותלים דחוקים קלושים ומתעתעים, גרמו לכיבוי מאור הדת.


לכסף יש תכונה משחיתה מיוחדת במינה, כאשר הוא ניתן שלא בצדק, כלומר שלא כתשלום בעבור עשיית מלאכה, הוא מַטֶּה וּמַסְטֶה את דעת המקבל. דעתו של המקבל משוחדת מעתה לטובת הנותן, והוא יעלה בדעתו את כל האמתלות האפשריות להצדיק את הנותן, במטרה להצדיק את עצמו בלקיחת הכסף. וזו הסיבה שעשרות אלפי לומדי כוללים וישיבות פרו-נוצריות אינם רואים את האמת – הכסף! כלומר, לקיחת משכורת חודשית, פחוּתה ככל שתהיה, שלא ביושר ובצדק, ושלא בעבור יגיעת מלאכה, מַטָּה את דעתם לטובת גדולי חוצבי התורה המיובלים והמהובלים שמצדיקים לקיחת כסף וטובות-הנאה בעבור לימוד התורה.


ולא רק משכורת חודשית, יושבי הישיבות מקבלים טובות הנאה למכביר, והגדולה שבהן היא הפטור משירות מלא של שלוש שנים בצה"ל (אשר לפי דרך האמת הינו זכות גדולה), פטורים ממסים, קצבאות של הבטחת הכנסה, צדקה ותלושים, ועוד הנחות גדולות בתחומים רבים.


ובמלים אחרות, מי שסימא את עיני שכלו מן האמת ונטה אחרי ההנאה מדברי תורה, כל ריח של תירוץ, ואפילו יהיה הקלוש והדחוק ביותר – כבר ייראה בעיניו כפסק הלכה מבוסס העומד על הררים בשמיים וחזק אפילו יותר ממה שמשה רבנו קיבל בסיני. ואין לתמוה כיצד המינים המזוקנים אינם מבינים את מה שכל תלמיד מתחיל מבין – שהרי איך ייתכן אחרת? האם ניתן להתנגד לאמור בתורת ה' צבאות? והלא התורה כבר הזהירה אותנו מפורשות, שאפילו השופט המוסרי המרומם החכם והנכבד ביותר, דעתו תסטה מקו האמת והצדק אם ייקח ולו שוחד חד פעמי קטן וזעיר ככל שיהיה, אז מה יהיה על מנענע סטנדר מתחיל שרחוק משלֵמות שִׂכלוֹ? האם דעתו לא תסטה ותשובש בקלות בקבלת כסף וטובות-הנאה מדי חודש בחודשו?


וברור שאותם אשר כבר נתעוורו מהשׂגת האמת ודעתם כבר נטתה וסטתה ממנה, ברור שהם יוסיפו להקשות ולטעון: "כלום יש בטובת הנאה פחותה כדי להטות את לבם של תלמידי חכמים גאוינים מן האמת?". לפיכך נוסיף ונשיב להם: וכי גדולים הם חוצבי התורה בעלי המרדעות ממלמלי ההזיות ושקועי הדמיונות, ממשה רבנו ע"ה שמסר לנו שהשוחד מעוור מן האמת? ומגדולי חכמי המשנה והתלמוד ע"ה שהורו לנו שאסור ליהנות מכבוד תורה?


קצרו של דבר, דווקא מתוך החדרת זוהמת הכסף והבצע והתאוות לדת משה, נשתכחה תורה מישראל, והרבה יותר מדויק לומר: הושחתה תורת האמת והוחדרה במקומה דת פרו-נוצרית. ולא רק שהמינים סבורים שמותר להשתמש בכתרה של תורה, אלא שהם סוברים שמדובר במצוה רבה! וכדברי ארבל: "לא רק להיתר אלא שמצוה וחסידות היא לשבת וללמוד תורה ולקבל אספקת הציבור". ורק מינים מסוגלים להפוך את עוון חילול-השם למצוה ולחסידות! ונכלולי המינים בעניין זה מוכיחים מדוע המינים גרועים ממחללי שבתות בפרהסיה, ומדוע אין מקבלים את המינים בתשובה לעולם – שהרי מחללי שבתות טועים ברובם מתוך רדיפת התאוות, ואילו המינים, אלה משחיתים והורסים את דתנו במחשבת-שחץ שהם גדולי עולם.


ושימו לב כיצד מהלל ארבל את חבר-מרעיו המינים משחיתי תורת האלהים:


"אבל רבותינו שהיו בקיאים בתורה, היו יכולים לאמוד את דעת התורה, את דעתו של הקב"ה, הם היו יודעים דעת עליון, מהבקיאות שלהם, מרוח הדברים, מהקבלה שקיבלו בכל הדורות, מעסק תורתם, מיראתם, מחכמתם המרובה, הם ידעו כוונת התורה היא כך" וכו'.


ונכשל בלשונו וחשף את גאון ליבו, שהרי בדיוק כך אמר בלעם על עצמו:


"וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם [...] נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (במ' כד, טו).


ו. המלאכה תגרום לכך שתשתכח תורה מישראל?


קארו וארבל טוענים לעיל שהפרנסה תגרום לכך שתשתכח תורה מישראל! ואיך ייתכן כדבר הזה?! והלא המלאכה הינה מעלה אשר מרוממת את האדם ליראת שמים! וכדברי רבנו:


"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב [המלאכה והפרנסה היא מן המעלות המובילות לאושר ולשמחה ולחיי העולם-הבא!]".


ובמלים אחרות, איך יעלה על הדעת להפוך את המלאכה לחילול-השם?! נמצא אפוא, שחז"ל ורבנו אסרו ליהנות מדברי תורה בלשונות חדים ונוקבים, ועשו כל אשר לאל ידם כדי לחסום ולסתום כל פתח ופרצה דחוקה שדרכה יוכלו לחדור רודפי הבצע ושוחרי השילומים, ובה יתירו לעצמם ולאחרים ליהנות מדברי תורה; וכולי האיֵ ועדיין רבו מאד ההוזים והתירוצים...


והתירוץ: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" הינו ההטעיה הגדולה מכולן, שהרי אלה שמנופפים בו, לא רק שהם מצדיקים בתעתועיהם לקחת כסף בעבור לימוד והנאה מדברי-תורה, הם גם מחדירים לנו את ההשקפה שמדובר במצוה רבה! שהרי הם תולים את הֵיתרם בפסוק: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ"! כאילו הם עושים זאת למען ה'! ובמלים אחרות, כאילו הם עושים מצוה גדולה ורבה וטובה מיוחדת לה' יתברך במה שהם לוקחים כסף בעבור דברי תורה, שהרי הם עושים "למען" ה' יתעלה! וברור שלדעת חז"ל ורבנו זהו עיוות וסילוף חמור מאד, ואיך עלה על דעתם לחלל-שם-שמים ועוד להחציף ולהרשיע ולכזב ולתעתע ולקרוא לזאת קידוש-שם-שמים?


ואחתום בדברי חכמים ע"ה בברכות (ח ע"א) בשבח המלאכה: "גדול הנהנה מיגיעוֹ יותר מירא-שמים, דאילו גבי ירא-שמים כתיב: 'אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יי', ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קיב, א; קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה וטוב לך לעולם-הבא. ולגבי ירא-שמים 'וְטוֹב לָךְ' לא כתיב ביה". וחכמים במוסרם ביקשו ללמדנו שרק מי שהוא נהנה מיגיעו הוא באמת ירא שמים, ובמלים אחרות, מעלת המלאכה היא גדר ליראת שמים!


"הֲטוֹב לְךָ כִּי תַעֲשֹׁק כִּי תִמְאַס יְגִיעַ כַּפֶּיךָ וְעַל עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ" (איוב י, ג).


ז. חילול השם שבידם כפול ומכופל!


בימינו מחללים שם שמים בהעברת תקציבים גדולים כדי לקיים "עולם תורה" דמיוני! כלומר, אפילו לא לשם לימוד תורת-אמת, אלא לשם לימוד הזיות מאגיות, הנצחת הבערות, וטמטום המחשבה בסכלות מחרידה! ובמלים אחרות, חילול שם השמים הינו כפול ומכופל! כי לא רק שהם עוברים על דברי תורה ומשתמשים בכתרה של תורה, הם עושים זאת כדי לקיים עולם תורא פרו-נוצרי אשר הזיקה בינו לבין תורת משה האמיתית מקרית ואקראית לחלוטין!


הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין שהם מנציחים את שיבושי התורה הקשים שהנחילו לנו החוצבים שקדמו להם, ואף מוסיפים מחצבים חדשים של שיבושים, שהרי כל שקר זקוק לשני שקרים נוספים לפחות כדי להעמידו על עמדו, ובאלף השנים האחרונות נערמו אינסוף שקרים ותעתועים בדת החדשה הפרו-נוצרית שהנחילה לנו יהדות השטעטל הפולנית-ליטאית.


הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין שלעולם לא ניתן להגיע לאמת מתוך קבלת שוחד חודשי, ואף אם יַראו להם את האמת באופן ברור ובהיר שכל ילד קטן ונבון מסוגל להבין, הם עדיין יסרבו להבין, ועדיין יוסיפו לאחוז בדמיונות גדולי שיקוציהם וגילוליהם המהובלים והנגעלים, וכן בהזיות הגדוּלה המדומה שהנחילו להם ראשי הישיבות והמשגיחים המושחתים למיניהם, מאז שהם זוכרים את עצמם. "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין, שברגע שידם נפשטה לקבלת ממון וטובות הנאה, הם למעשה שעבדו את נפשם העשוקה לממסד המינות, ובעבור חופן דולרים מכרו את נפשם לממסד שאינו יודע את ה', ואשר מזוהם אנושות בדמיונות ובהזיות מאגיות אליליות. ההפסד שלהם הוא עצום ואפילו אם היה מדובר באלף-אלפי זהובים, כל-שכן שמדובר בשכר נמוך מאד אשר גורם להם גם להתעוור מידיעת ה' ומדעות והשקפות נכונות גם לאמץ הזיות ודמיונות כוזבים גם לחיות בשקר של מצוות מדומיינות והזויות וגם לסכן את חיי הנצח בעולם-הבא.


הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין, כי אפילו השוחד המזדמן יש בכוחו להטות את לב המקבל מדעות והשקפות נכונות, שהרי לא לחינם התורה הזהירה מפני השוחד המזדמן, כל-שכן וקל-וחומר השוחד הקבוע, דהיינו משכורת חודשית. וזו הסיבה שעשרות רבות של אלפי הוזי הזיות לובשים בגדים של איכרים פולנים, לומדים טקסטים מייגעים ומשמימים שמרחיקים אותם מידיעת ה', ואינם יודעים מאומה על מצוות ידיעת ה' וייחוד השם שהן-הן יסודות דתנו. גם אין פלא שכל יסודות הדת והמדעים נתפשׂים בעיניהם ככפירה ואפיקורסות, שהרי מקבל הממון משוחד לסבור ככל אשר יורו לו הגדוילים, אשר משחדים אותו וקונים את נפשו בפרוטות!


עד-כדי-כך גדול כוחו המשחית של השוחד, עד שיהדות אשכנז הצליחה באמצעותו להפוך את תרבות אבותיהם המינים והחוצבים לזרם המרכזי ביהדות! אולם, הם לא היו יכולים לכנות את הדת החדשה בשמה האמיתי: "תרבות המינים והחטָּאים", ולכן הם העניקו לדתם הפרו-נוצרית שם חדש: "היהדות האורתודוקסית", והיא מוצגת על-ידם אז והיום כ"דרך האמת". אולם הם לא שמו לב, שעצם השם הזה מעיד ושופך אור על דרכם הפרו-נוצרית! נשים לב אפוא למשמעות המושג "אורתודוקסיה", מתוך ויקיפדיה ערך "נצרות אורתודוקסית":


"בנצרות האורתודוקסית מושם דגש רב יותר מן הנצרות הקתולית על הפן המיסטי והטקסי של הפולחן הנוצרי [בדומה מאד למאגיה לטקסיות ולחיצוניות של פולחן המינות החרדית]. השם 'אורתודוקסי' פירושו 'ישר האמונה' [וכמובן שהם יאמרו על עצמם שהם קדושי העליון], והוא מכַוון לטענת הכנסייה האורתודוקסית לכך, שהיא הקהילה הקרובה ביותר למסורות הנוצריות המקוריות של ישו והשליחים. הן רואות עצמן כנצרות הלגיטימית ביותר [וכל זאת כדי שהתקציבים וטובות ההנאה, והכוח הפוליטי החברתי והכלכלי יהיו דווקא בידם]".


נשמע מוכר? ראו עוד שם, הפעם בערך "יהדות אורתודוקסית":


"המונח 'אורתודוקסים' – [משמעותו] 'ישרי הדעה', דהיינו 'בעלי האמונה הנכונה', מונח שיש לו היסטוריה ארוכה בנצרות כמציין הכנסייה הממוסדת לעומת תנועות מתחרות חדשות [כמו בעסקים, הכיתות רודפות הבצע השונות מתחרות על התקציבים התרומות וטובות-ההנאה, וכן על כוח פוליטי חברתי וכלכלי] – [מונח זה] התגלגל לשיח היהודי בנסיכויות הגרמניות".


כלומר, עצם המושג "אורתודוקסי" הוא מושג נוצרי! ובמלים אחרות, היהדות האורתודוקסית הינה למעשה חיקוי של כת ושיטה נוצרית. ואכן, היהדות האורתודוקסית בימינו קידשה לה את רש"י-שר"י שהנחיל לנו יהדות של מינות והזיות מאגיות אשר לא רחוקה מן הנצרות: בהעדר מצוות ידיעת ה' וייחוד ה', בשלל הזיות מנהגים אליליים ואמונות תפלות, בהפיכת הדת לקורדום חוצבים, בתפישׂת מנהיגי ונושאי הדת כמתווכים בין המאמין לאלהים, וגם במאפיינים חיצוניים כגון לבוש – איכרים פולניים, שפה – יידיש, מנהגי תפילה פרו-נוצריים, ועוד.


ואסיים פרק זה בשאלת-אמת שזועקת לשמים: איזו דת ואיזו תורה עשויה לצמוח מתוך שיטה שמבוססת על נטילת ממון בעבור לימוד תורה? והלא הממון יסלף את התורה ויעוור את עיני הלומדים מלראות נְכוֹחָה! וכך, מתוך רדיפת הבצע ושקרי הנצרות האלילית נולדה לה "הדת האורתודוקסית"... "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו" (יש' נט, טו).


ח. לא ניתן לקיים את התורה בחילולה!


והנה לפניכם ראיה נוספת לכך שלא יעלה על הדעת לומר "עת לעשות לה'" בעניין שיש בו חילול השם חד-פעמי, כל-שכן חילול השם גורף וממוסד רב-שנים אשר משחית את דתנו.


לשם כך הבה נעיין בדברי הנביא שמואל ע"ה (ש"א פרק טו), שמואל מצווה את שאול להכרית את עמלק: "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר". ומה עושה שאול? ובכן, שאול חומל על מיטב הצאן והבקר: "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ".


בעקבות עוונו של שאול, הקב"ה נגלה לשמואל ואומר לו כך: "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל יְיָ כָּל הַלָּיְלָה". בבוקר שמואל הולך לשאול, שאול מקדם את פניו ואומר לו: "בָּרוּךְ אַתָּה לַייָ הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יְיָ" – האמנם הוא הקים את דבר ה'? והנה תשובתו הלעגנית של שמואל לשאול: "וּמֶה [רמז לקול הצאן מאא בעאא] קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ?". ואז שאול משיב לו: "מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַייָ אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ".


שאול משיב לשמואל שהוא הותיר את מיטב הצאן והבקר "לְמַעַן זְבֹחַ לַייָ אֱלֹהֶיךָ", כלומר שאול אומר שהוא עשה למען ה'! הוא מעל בחרם וחילל-שם-שמים כדי לקדש שם שמים! הייתכן לחלל-שם-שמים במטרה לקדש-שם-שמים? ובכן, הנה לפניכם תשובת הנביא לשאול אשר מוכיח את שאול על רדיפת-הבצע והתאוות: "וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ". נמצא, שהמטרה האמיתית לא הייתה קידוש השם, אלא רדיפת-בצע ותאוות!


שאול עדיין מנסה להתחמק ומתחסד לפני שמואל הנביא ע"ה: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְיָ וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי, וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַייָ אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל", שאול מתעקש: עשיתי לשם שמים, כלומר לא שמעתי לציווי ה' ושם-שמים-נתחלל, במטרה לקדש-שם-שמים ברבים!


וכך שמואל משיב לשאול: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ? הִנֵּה שְׁמֹעַ – מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים, כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ". לבסוף שאול מודה על חטאו, דהיינו שהוא לא באמת עשה לשם-שמים: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְיָ וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם", ושמואל משיב לו: "כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל". ושימו לב לחומרת עוונו של שאול, כלומר זה שהוא תעתע הצטדק והתחסד בכך שהוא ביקש לקדש-שם-שמים לא רק שלא הקל במשהו על עוונו, אלא הדבר החמיר את עוונו, עד שהוא קיבל את העונש המוחלט והחמור ביותר, וכך נאמר שם: "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע, וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְיָ אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ".


לסיכום, מדברי שמואל עולה: 1) שלא ניתן בשום פנים לחלל את השם במטרה לקדשו; 2) מי שמנפנף ומתעתע בתירוץ הזה עוד יותר מכעיס קמי שמיא; 3) הסיבה האמיתית לכך שהמינים הארורים מתירים לעצמם בתעתועים לחלל-שם-שמים כדי לקדשו, היא רדיפת-בצע ותאוות.


"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ? וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ!". ולעומתו ראו כיצד נהג דניאל: "בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר קֳדָם מַלְכָּא: מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן וּנִבָזְבְּיָתָךְ לְאָחֳרָן הַב" (שם ה, יז).


ט. לב ליבה המוסרי של תורת משה


קצרו של דבר, תירוצם של ארבל וקארו הוא שקר וכזב, שהרי חז"ל ורבנו פוסקים במפורש שאסור ליהנות מדברי תורה, ואף האריכו בתוכחות חמורות כנגד מי שלוקח כסף או טובת-הנאה ולוּ הפחותה ביותר בעבור לימוד התורה! כלומר, אין זו הלכה רגילה שאולי ניתן לכופף אותה כאשר לא מסתדר, אלא הלכה יסודית מאד אשר נוגעת בלב ליבה המוסרי של דת משה! האם ניתן להקל וליהנות מדברי תורה לאחר שחכמים נקטו בלשון כל-כך חריף ש"נוטל חייו מן העולם" ו"מכרית את נפשו מחיי העולם-הבא"? היש עונש חמור מייסורי הכרת הנצחיים?


לפיכך, כל מי שטוען שמשום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, קכו) ניתן לבטל את האיסור הזה, נמנה על מְפֵרֵי התורה שנזכרו בכתוב זה עצמו, ומכרית את נפשו מחיי העולם-הבא. ואין לי ספק, שגם בימי חכמי המשנה והתלמוד היו כל תירוצי ההבל המתעתעים שיש בימינו – ואף-על-פי-כן הם לא הכשירו את השרץ ולא הותירו שום פתח להקל, כי הבינו שחילול יסוד טהור זה גורם להשחתת דת משה, ולהפיכתה לדת טמאה פרו-נוצרית וניאו-אלילית.


והנה לפניכם דברי רבנו בפירושו לנדרים (ד, ג), ובמורה (ב, כג), וכֹה דבריו: "ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות [=הזויות ומתעתעות]. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות"; "וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".


בדבריו אלה רבנו מלמד אותנו מהי הסיבה בה"א הידיעה, לכך שבימיו תעתעו והכחישו את האמת בעניין זה, ואותה הסיבה עומדת בעינה, והיא גם הסיבה לכך שבימינו מוסיפים להכחיש את האמת, עד שכאמור, טוענים שמותר ואף מצוה ואף קידוש-שם-שמים לחלל-שם-שמים! כלומר, מצוה לחלל-שם-שמים כדי שהתורה לא תישכח. ואיך יעלה על הדעת להתיר לחלל-שם-שמים, לבזות את התורה, לכבות את מאור הדת, וליטול את חיינו מן העולם-הזה – רק בשל חוסר ביטחוננו בה' יתעלה שהתורה תישכח? איזו מן כפירה זאת? והלא כבר הבטיח לנו ה' יתעלה בספר דברים (לא, כא): "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ"! אלא, ההיפך הגמור! דווקא דרכם הפרו-הנוצרית היא זו אשר מחריבה את דת משה ודרך האמת, דווקא היא זו אשר מעוותת את דתנו והופכת את תורתנו לתורה פרו-נוצרית, דווקא שיטתם היא זו אשר הביאה על עמֵּנו את המינות והמוות באלף אלפי מיתות משונות בגולת אירופה הארורה, דווקא שיטתם היא זו אשר תנציח את ריחוקנו מדרך האמת ותפילנו לתהומות הסכלות וההזיות, השחץ ורדיפת-הבצע.


ויש להזכיר, שבתימן לא נהגו אבותינו ליהנות בשום פנים ואופן מלימוד תורה, וכל הדיינים והרבנים לא היו מקבלים שכר מן הציבור, אלא כל אחד ואחד עסק במלאכה המפרנסת. והנה הוכחה וראיה לכך, שגם ללא נטילת ממון בעבור התורה – התורה ממשיכה להתקיים. ודווקא במקום שנטלו ממון ונהנו מכבוד תורה – יצרו דת חדשה וערכו רפורמות קשות בדת משה, עד שדת משה חדלה כמעט מלהתקיים, והקב"ה היכה את ארץ אדום במכה איומה ונוראה.


י. אין כל חדש תחת השמש


זאת ועוד, שלמה המלך אומר בקהלת (א, י): "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ", כלומר, אם יוסיף הטוען לכזֵּב ולתעתע ויֹאמר שהמציאות של ימינו היא מציאות "חדשה" אשר מחייבת לחלל את השם, ולבזות את התורה, ולכבות את מְאוֹר הדת, וליטול את חיינו מן העולם-הבא – עליו לידע שהוא מטעה את עצמו, כי העולם לא השתנה ולא ישתנה ואיסור חילול השם לא ישתנה! ואם היה היתר כלשהו ליהנות מדברי תורה, חז"ל היו מזכירים אותו, וכמו שהתירו לדיין ליטול שכר בטלה בלבד. ובמלים אחרות, "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קה' א, ט).


קצרו של דבר, כל מי שטוען שמשום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, קכו) ניתן לבטל את האיסור החמור של חילול השם בהנאה מדברי תורה, נמנה על מְפֵרֵי התורה שנזכרו בכתוב זה עצמו, ומכרית את נפשו מחיי העולם-הבא! ואין לי ספק, שכבר בימי הנביאים וחכמי המשנה והתלמוד כבר היו כל התירוצים הפרו-נוצריים הלולייניים שיש בימינו, ואף-על-פי-כן, חכמי המשנה והתלמוד לא הכשירו את השרץ ולא הותירו שום פתח להקל, כי הבינו שחילול יסוד טהור זה גורם להשחתת דת משה, ולהפיכתה לדת טמאה פרו-אלילית ופרו-נוצרית.


סוף דבר


אחתום במוסרו המפתיע של הלל הזקן, שהרי לא היינו מצפים שדווקא הלל יאמר את אחד המוסרים הנחרצים ביותר בעניין איסור ההנאה מדברי תורה! וכֹה דברי חכמים באבות (ד, ז): "רבי צדוק אומר: לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם; כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הא [=אנו למדים אפוא, כי] כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". אגב, נשים לב שבמשנה נאמר: "כך היה הלל אומר" ולא "הלל אומר", כדי ללמדנו שמאמר מוסרי זה היה שגור בפיו, והוא היה אומר אותו בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו.


ולכאורה יש לתמוה, מדוע הלל הזקן, אביר הסובלנות והמתינות, אשר לא ניתן לחשוד בו לרגע אחד שהוא היה קנאי או קיצוני או קפדן או מחמיר, דווקא הוא, גדול המתירים והמקלים, קידש מלחמת-חורמה כנגד ההנאה מדברי תורה? מדוע הלל הזקן לא מצא דרך להתיר ליהנות מכבוד תורה? ואם הוא לא הקל, מדוע לכל הפחות הוא לא העלים-עין? ואדרבה, במקום להעלים-עין, הלל הזקן קובע באופן גורף ונחרץ שכל מי שנהנה מדברי תורה נעקר מחיי העולם-הבא!


ממוסר טהור זה, שנאמר דווקא על-ידי הלל הזקן, אנו למדים שאין שום דרך להקל ולהתיר ליהנות מכתרה של תורה, ואין שום דרך להקל ולעקוף יסוד זה, כי חילולו ורמיסתו גורמים להכחשת האמת ולהשחתת דת משה, וכמו שאומר רבנו בפירושו למשנה (נדרים ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות". כלומר, לדעת רבנו הרמב"ם, כל התכסיסים להקל בעניין זה אינם אלא תחבולות אשר מכחישות את האמת ונובעות מעיוורון רדיפת הבצע והשׂררה.


ארבל מחלל שם שמים ביד רמה (ח''ג)
.pdf
הורידו את PDF • 285KB

168 צפיות17 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

17 Comments


נתי500
נתי500
May 28

שלום אדיר,

כשאני מלמד מישהו תורה אז זה בחינם, אבל כשאני מלמד ילדים לבר מצוה זה בשכר.

יש היתר לזה נכון?

אני זוכר שהרמב"ם התיר ללמד תורה שבכתב בשכר מפני שהוא לא ממש מלמד תורה אלא מראה לילד את טעמי המקרא.

תוכל לכוון ולדייק אותי אם אני נוהג לפי האמת?

תודה

Like
נתי500
נתי500
May 29
Replying to

תודה רבה

Like

אתה כותב שאפשר לעבוד 8 שעות ונשאר 16.


הרמבם בהלכות תלמוד תורה מדבר על לעבוד 3 שעות ביום.


האם אתה בעצם מסכים שכיום כמעט ואין אפשרות לאדם מן השורה לחיות על ידי 3 שעות עבודה ביום?


Like
Replying to

שלוש שעות הן ההמלצה והשאיפה. וגם אנכי לעתים עובד יותר מן השעות הללו בלית ברירה.

ועל-כל-פנים, ייתכן מאד שאדם בשנות או אף בעשרות שנות חייו הראשונות ייאלץ לעבוד 8 שעות ביום.

דומני שהכלל בעניין זה הוא שהאדם לא יתבייש, דהיינו שיחיה באופנים מכובדים שלא יביישו אותו, וכן עליו להשתדל בכל מאודו להתרחק מן המותרות ולא להניח עול כלכלי מיותר על צווארו.

והבא ליטהר מסייעין בידו.

Like

אתה כותב כנגד לימוד התלמוד בהוצאת וילנה.


האם יש הוצאות אחרות שאתה ממליץ עליהן?

Like
Replying to

לדעתי אין צורך, למעט עניינים מסוימים מאד, כגון הקדמות רבנו או פירושים מסוימים למשניות.

הרמב"ם תמך בלימוד המשנה בתחילה מפני שחשב שזו הדרך הנכונה, בהמשך הוא הבין שאין בכך די, ולכן הוא כתב את "משנה תורה" וקבע שיש ללומדו מיד לאחר לימוד התנ"ך, ואת פירוש המשנה הוא לא הזכיר.

Like

תוכחה קשה כוללת הרבה דברים שאין להם תשובה.


אבל במחילה הערה קטנה, בקשר עם הפסוקים שהבאת מהכהנים. הכהנים הרי כן קיבלו מתנות כהונה בהיתר גמור ולכאורה הם כן נהנו מהציבור.


הטענה אם כן כלפיהם לא על עצם זה שנהנו מהתורה אלא על שעיוותו, כמו למשל בני עלי שדרשו את החלק שלהם לפני הזמן, או על מי שלקח שוחד ודן.


אבל אין טענה לכהנים על עצם לקיחת מתנות הכהונה.

Like
Replying to

טענת הנביאים כנגד הכהנים היא שהם רדפו אחרי הבצע, אין שום קשר למתנות הכהונה.


וכי יעלה על הדעת שהנביאים יוכיחו אותם על הדברים המותרים?


ובמלים אחרות, ביקשתי להראות שגדולי המושחתים באותם הימים וגם בימינו הינם נושאי הדת.

Like
bottom of page