"הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" (ש"א יח, ו–ז).
"לְדָוִד, בָּרוּךְ יְיָ צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה" (תה' קמד, א).
בסרטון כאן שיקוץ מנדל הטמבל טוען, שדוד המלך ע"ה חתם על הֶסְדר עם יואב בן צרויה. לפי ה"הסדר" הזה, דוד המלך יִלְמד תורה בארמונו, ויואב בן צרויה ילָּחם את מלחמותיו של דוד המלך בשדה הקרב. "הסדר" זה, טוען שיקוץ מנדל, הוא אותו ההסדר שעשו יששכר וזבולון לפי המדרש. לפי מנדל מדובר בהסדר הכרחי, מפני שאלמלא דוד המלך היה יושב ולומד תורה יואב לא היה מנצח במלחמה, ולכן לפי מנדל, אלמלא יושבי הישיבות אשר אוכלין מן התורה ומחללים-שם-שמים בתורה פרו-נוצרית עקושה ויקושה, עם-ישראל לא היה מנצח במלחמותיו – והמסקנה: יש חובה לממן ולרומם את יושבי הישיבות ולפטור אותם משירות בצבא.
האם באמת אין חובה נעלה לשרת בצבא-ההגנה-לישראל? האם באמת יש מקור להזיה שנקראת "הסדר יששכר וזבולון"? האם באמת מותר לחלל-שם-שמים בהפיכת התורה לקורדום חוצבים? ובכן, כבר הוכח שישנה חובה גדולה לשרת בצה"ל, וכן שההזיה בעניין "הסדר יששכר וזבולון" הינה שקר והתעיה, וכן שאסור באיסור חמור ליהנות מדברי תורה. ועל כל זאת תוכלו ללמוד במאמרים: "שירות בצה"ל ליושבי הישיבות", ו"מהי השותפות של יששכר וזבולון?", "כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף", ובעוד מאמרים רבים.
אולם, בדבריו לעיל, מנדל שוקע לשפלי סכלות ורשעות חדשים – בטענו שדוד המלך השתמט ממילוי חובתו לעמוד בראש הצבא של עם-ישראל. אין צורך לדעת היטב את התנ"ך כדי להבין שמנדל שיקר במצח נחוצה והוציא-שם-רע על משיח ה' צבאות, ראו נא כמה פסוקים:
"וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ וַיִּלָּחֲמוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיָּעַף דָּוִד, וְיִשְׁבִּי בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד, וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל" (ש"ב כא, טו–יז).
הקרב של דוד עם יִשבי הענק מתואר לקראת סוף ספר שמואל, בפרק האחרון שבספר שמואל שבו מתוארות המלחמות שערך דוד עם אויביו. כמו כן, בפסוקים מצוין במפורש שדוד התעייף, כלומר, מדובר במלחמה שנערכה בסמוך לימי החולשה והזקנה של דוד המלך – ולמרות שדוד כבר לא היה כשיר לצאת למלחמה כבעבר, הוא יצא ולחם בעוז כנגד ישבי הענק! ונראים הדברים, שכישלונו וחטאו בבת-שבע החלישו את נפשו וגופו וערערו את רוח-הקרב שבו.
על-כל-פנים, רק לאחר שראו שרי הצבא של דוד שהוא כמעט מת בקרב, רק לאחר-מכן אסרו עליו לצאת עמם עוד למלחמה, כדי שלא לכבות את נר ישראל, וכדי לשמור על מלכות דוד.
ואם תרצו לידע כיצד מנדל זייף את ההזיה הרעה הזו ביחס לדוד המלך? ובכן, כל רשע ושקרן זקוק לנקודת אחיזה כלשהי כדי להחזיק ולהעמיד את שקריו, אחרת כל פתי זב-חוטם יוכל בקלות לסתור ולהוקיע את דבריו של הנבל, ובשאלה פשוטה: מהו מקור הדברים? מסיבה זו גם הנבלים הגדולים ביותר נאלצים למצוא לעצמם זיז כלשהו כדי לתלות בו את תעתועיהם.
מנדל הוציא-שם-רע על דוד המלך וציין שמקורו הוא "בתלמוד", ואם עמֵּנו לא היה עובד אלילים אילמים, כלל לא הייתי צריך לדון בדברי מנדל שהרי מדובר במדרש! וברור כשמש לנבונים שאין להבין את מדרשי חז"ל כפשוטם וכל העושה-כן מחריב את דתנו. אולם, עמֵּנו תועה אחרי שׂטנים ונבלים מתעתעים שנאחזים בפשטי אגדות חז"ל כדי להחדיר את תבשילם הנתעב. ולכן, הנני נאלץ להגיש לפניכם את דברי האגדה ולנתח אותה, כדי לקעקע את דברי הנבל.
והנה לפניכם דברי חכמים במדרש שבמסכת סנהדרין (מט ע"א):
"אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה. דכתיב: 'וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ, וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא' [ש"ב ח, טז]. מה טעם דוד 'עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ'? [שם] משום דיואב 'עַל הַצָּבָא'. ומה טעם יואב 'עַל הַצָּבָא'? משום דדוד 'עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ' [שם]".
טרם שאסביר את דברי המדרש הבה נעיין בפסוקים שהם המקור לדברי המדרש:
"וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ, וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד מַזְכִּיר, וְצָדוֹק בֶּן אֲחִיטוּב וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר כֹּהֲנִים וּשְׂרָיָה סוֹפֵר, וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ" (ש"ב ח, יח).
ובכן, מפשט הפסוקים הללו עולה, שיואב היה האחראי על כל ענייני הצבא, דהיינו על גיוס הלוחמים, על האימונים, על שמירת הכשירות, על רכישת כלי המלחמה, על הטיפול ביוצאי הצבא, על מינוי המפקדים, על הטיפול בעריקים ובבעיות משמעת, על דאגה לכל צרכיהם של החיילים, על בניית המערכים השונים, על יצירת טקטיקות ותכסיסי לחימה, ועוד-ועוד.
אולם, יחד עם האחריות הגדולה של יואב על בנייתו ותפקודו של הצבא, דוד המלך היה שותף לכל מה שקשור למלחמה: מן ההחלטה לצאת למלחמה ועד לקביעת אסטרטגיות לחימה, וכן על הפיקוד הישיר מהשטח בשדה-הקרב על החיילים והמפקדים, ומעל לכל: על מתן דוגמה אישית לחיילים, בעמידה בראש-החץ של המלחמה, יחד עם שרי הצבא, בשדה הקרב עצמו. מה שתואר אפוא בפסוקים האמורים הוא, שיואב שר הצבא פטר את דוד ממלאכת בניית הצבא והכשרתו, וכן מן המלאכה המורכבת והחשובה של שמירה על תפקודו וכשירותו במשך כל התקופה שדוד ע"ה היה מלך על עם-ישראל, מעין תפקידו של שר הביטחון בימינו.
ועתה למדרש, לכאורה תמוה מאד, מדוע נאמר במדרש: "אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה" וכו'? והלא הפסוקים כלל אינם מתארים "לימוד תורה"! שהרי בפסוקים נאמר: "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ", דהיינו שדוד הנהיג ושפט את העם בדרכי הצדק, המוסר והצדקה! ותו לא! מדוע נאמר במדרש שדוד "עסק בתורה"?
ובכן, להבנתי, כוונת המדרש באמרוֹ: "עסק דוד בתורה" היא לכך שדוד עסק במצוות התורה, דהיינו, בהנהגת עם-ישראל בדרכי התורה: בדרכי הצדק, המוסר והמשפט. ואלמלא דוד המלך הורה לעם את דרכי המוסר, הצדק והמשפט, עם-ישראל לא היה זוכה לנצח במלחמותיו. המדרש מורה אפוא על היסוד החשוב ביותר להצלחה במלחמה, ולפיו דבקות בדרכי המוסר, המשפט והצדקה, הם הערובה לניצחונו של העם בשדה הקרב. והקשר ברור: רק עַם מוסרי אשר הולך בדרכי יושר וצדק, יזכה לחוסן הפנימי והחברתי הנדרשים לניצחון לאורך זמן.
כך אפוא יש להבין את המדרש: "ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה. דכתיב: 'וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ", כלומר, אלמלא יואב לא היה פנאי לדוד לעסוק במצוות התורה! הוי אומר: אלמלא יואב לא היה פנאי לדוד להנהיג את עם-ישראל ללכת בדרכי האמת והצדק.
זאת ועוד, המדרש קושר את דוד ליואב בקשר ישיר, הדוק והכרחי, מפני שכאמור, חוסן פנימי וחברתי שנובע מחוסן מוסרי, הוא הערובה הראשונה והמרכזית לניצחון בשדה הקרב, והסיבה ברורה לכל מי ששירת בצבא: רק צבא שיש לו חוסן נפשי יתגבר על אויבו בשדה הקרב.
נמצא אפוא, שמטרת המדרש ללמד על-כך שסוד הניצחון בשדה הקרב הוא חוסן נפשי, וחוסן נפשי לא נרכש אלא בשמירה על דרכי המוסר, ואותן רוכשת האומה בהליכה במצוות ה'.
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם [...] וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (ויק' כו, ג;ח).
"זֶה דְּבַר יְיָ אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (זכ' ד, ו).
דוד המלך היה גיבור חיל
יש בספר שמואל ראיות רבות לכך שדוד המלך היה איש מלחמה עז נפש, לא אתייחס לראיות הרבות לגבורתו מן התקופה שקדמה למשיחתו של דוד למלך על ישראל, ואצרף לפניכם רק ראיות מן התקופה שלאחר משיחתו למלך על ישראל. הראיה המובהקת לכך היא בסוף ספר שמואל (פרק כב), שם מובאת השירה הנשׂגבה ששר דוד לה' על הצלתו מכל אויביו, ורק לוחם גיבור ועז נפש, שראה ולחם עם האויב פנים מול פנים, ישיר שירה שכזו לפני ה' יתעלה:
"וַיְדַבֵּר דָּוִד לַייָ אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְיָ אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל: וַיֹּאמַר יְיָ סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי, אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי, מְהֻלָּל אֶקְרָא יְיָ וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ, כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי, חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת, בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְיָ וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו, [...] יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים, יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי, יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי יְיָ מִשְׁעָן לִי, וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי [...] כִּי אַתָּה נֵירִי יְיָ וַייָ יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי, כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר [...] מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִדֵנִי, מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי, וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי, תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי, אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם, וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי, וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי, וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם, יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל יְיָ וְלֹא עָנָם, וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם [...] הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי, וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי, עַל כֵּן אוֹדְךָ יְיָ בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר, מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם".
דוגמה נוספת, שהתרחשה לאחר חטאו של דוד המלך ולאחר שדוד יוצא בגלות למחניים מפני אבשלום בנו: "וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה וְלֹא יָלִין אֶת הָעָם [...] וְהוּא גַם בֶּן חַיִל אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה הִמֵּס יִמָּס כִּי יֹדֵעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי גִבּוֹר אָבִיךָ וּבְנֵי חַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ" (ש"ב יז, ח–י).
והנה גם הדוגמה המפורסמת שבה דוד מתואר כלוחם עז ואימתני ששפך דמים רבים:
"וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה: בְּנִי אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְיָ אֱלֹהָי, וַיְהִי עָלַי דְּבַר יְיָ לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דה"א כב, ז–ח); "וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית יְיָ וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת, וְהָאֱלֹהִים אָמַר לִי לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ" (דה"א כח, ב–ג).
ולעוד ראיות למלחמותיו של דוד לאחר שהוא נמשח למלך, ראו: שמואל ב, פרקים ה, ח, י.
אמנם, יש מקומות בספר שמואל שבהם נאמר שיואב ניהל קרבות באופן עצמאי, אך אי-אפשר לצַפות מן המלך לצאת לכל המבצעים ולכל התקיפות, אך על-כל-פנים ברור, שדוד המלך לא עשה שום "הסדר" עם יואב, ודוד המלך עמד בראש צבאו גם לאחר שנמשח למלך ישראל.
אולם, יש מקום אחד שבו נאמר במפורש שדוד לא יצא למלחמה, אך בעת הזו שיואב נלחם בחזית דוד לא למד תורה, אלא הוא חטא בחטא הגדול בבת-שבע ובאוריה החתי (ש"ב יא, א): "וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם", ובהמשך שם מתואר חטאו הגדול של דוד בבת-שבע ובאוריה החתי. כלומר, דוד שגה בכך שהוא לא יצא למלחמה ההיא בראש צבאו, ושגיאתו זו דרדרה אותו להיכשל בחטא, והמיטה עליו ייסורים קשים: "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה" (ש"ב יב, י).
ושימו לב לדברי הנביא: "וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם". בהערה זו, הנביא מצביע על השגיאה של דוד שגרמה לו להיכשל בעוון בת-שבע ואוריה החתי, מפני שהיה עליו לצאת בראש צבאו למלחמה גדולה שכזו, שהרי נאמר בפסוקים: "וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל".
ואחתום בקרב המפורסם של דוד המלך המתאר את גבורתו ועוז ליבו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ, הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְיָ בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל, וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְיָ כִּי לַייָ הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ" (ש"א, יז).
תמונת שער הרשומה מאת: Israel Defense Forces - Desert Reconnaissance Battalion Special Training, Nov 2010, רישיון: CC BY 2.0.