לאחרונה פורסם מאמר שכותרתו: "גיוס חרדים בעת חירום", ובו טענתי שהמתנדבים המעטים מקרב החרדים, אינם מעידים על רצונם של גדולי-טחורי-האסלה להיות שותפים במאמץ המלחמתי, מפני שהמינים הללו שונאים את צה"ל ואת ארץ-ישראל – אלא, הדבר מעיד על התרופפות אחיזתם של גדולי-האסלה בצאצאי-המינים, וזאת כאמור, בשל המשבר הקשה שחברת-המינות החרדית חֹווה בעקבות התנפצות רבות מהשקפותיה לרסיסים.
ההשקפה המרכזית של המינים שנתערערה מאד בעקבות הטבח בשמחת-תורה והמצב הבטחוני הקשה ששורר היום בעם-ישראל, היא ההשקפה ש"תורה מגנא ומצלא", דהיינו שתורתם מגנה ומצילה על עם-ישראל – שהרי דווקא בתקופת "תור הזהב" של החרדים מבחינה כלכלית, וכמבחינת העברת התקציבים במיליארדים לאוכלי-חנם מחללי-שם-שמים, דווקא בתקופה זו הקב"ה בחר להסיר את השגחתו מעלינו ולטלטל אותנו בייסורים וחרדות.
עוד הסברתי במאמר שצוין, שגדולי-האסלה נזהרים מלגנות את המתגייסים המעטים הללו, מסיבה פשוטה: ערוותם נחשפה לעין-כל ורבות מהזיותיהם האורתודוקסיות התנפצו כמו גלים אל סלע, הם עתה בשעתם הקשה ביותר מאז קום המדינה: עם-ישראל רותח על שנאת צה"ל וארץ-ישראל שבליבם, על בטלנותם, על נצלנותם, על רשעותם, ועל רדיפת בצעם – ולכן הם שותקים, כי הם יודעים שהציוץ הקל והזעיר ביותר של התנגדות מצידם לתרומה למאמץ המלחמתי, תעורר עליהם זעם נוראי נוסף אשר ממנו כבר לא תהיה להם תקומה לחלוטין.
ברם, כרגיל יש איזה מין ספרדי נרצע וקל-דעת אשר אינו מצליח לבלום את פיו, והפעם מדובר בבהמה גסה במיוחד שעונָה לשם "רפאל זר". במאמר זה נבחן את דבריה בסרטון שהתפרסם באתר "כיכר השבת" בתאריך ט במרחשוון תשפ"ד (24.10.23), שכותרתו: "הרב רפאל זר: 'חרדים רוצים להתגייס? זו כפירה'" (קישור: kikar.co.il/haredim-news/s31ht1).
א. להתגייס זו כפירה לפי המינים
ובכן, המין הספרדי הנרצע ביטא בדבריו הנגעלים את מה שחושבים עמוק בליבם כל גדולי-האסלה האורתודוקסים למיניהם, ברשעותם הם מבינים היטב שבזמן הזה אסור להם לפתוח את הפה כנגד צה"ל וכנגד המאמץ המלחמתי. ברם, נחיתותו וכסילותו של רפי הבהמי אינה מאפשרת לו להבין את המובן מאליו, וטובה גדולה עשה עמנו רפי הבהמי, לחשוף את הלכי רוחם של כל פטרוניו המינים גדולי-טחורי-האסלה, אשר שותקים ומחרישים כדגים אילמים.
הבה נחל אפוא לעיין בדבריו של רפי הבהמי:
"בזמן האחרון נהיה איזו תופעה כזאת של חרדים רוצים להתגייס [...] – זה כפירה. ולמה? [...] אם אתה יושב ועוסק בתורה ואתה חושב שאתה צריך להילחם [...] שגית בגדול. [...] לוויים יש להם שתי עבודות: יש משורר [...] ויש שוער שהוא מגיף את הדלתות בבית-המקדש [...] משורר ששיער חייב מיתה, שוער ששורר חייב מיתה [בידי שמים, ראו הלכות כלי המקדש ספ"ג]. למה? מה אתה עובר לי מעבודה לעבודה? אתה תכיר את מקומך! [...] השומרים הגדולים [...] זה אלה שעוסקים בתורה. אינני מזלזל [...] בכוחם של החיילים [...] אבל אני יודע שהמנוע של החיילים, זה הילדים הקטנים, תלמודי התורה, זה מפי תינוקות של בית רבן, זה שלומדים תורה, אלף למטה, אלף למטה, מי שנותן להם [לחיילים] כוח, זה אנחנו!".
תחילה אתייחס לצביעותו של רפי הבהמי, ובכן, שימו לב, כמה משפטים לאחר שהוא מצהיר: "אינני מזלזל בכוחם של החיילים", הוא אומר: "מי שנותן להם כוח, זה אנחנו!". וכי יש זלזול גדול מלומר לאדם שכל הכוח שלו הוא ממני? וכי יש כפיות טובה גרועה מזו?! ובמלים אחרות הוא אומר: מי אתה בכלל? בלעדי לא היית קיים! כל הכוח שלך זה ממנו ובזכותי! ולאחר שנחשפה צביעותו אמשיך הלאה לנתח את דבריו, והחילותי בזה כי אין גרועים מן הצבועים אשר עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, ובהמשך ניווכח בעומקה של תהום גיעולו.
בראש דבריו רפי קובע שהתגייסות לצבא זו כפירה! ולמה? ובכן, כמו שלוי שסייע לעבודת זולתו חייב מיתה כך יושב בישיבה שהלך לצבא הוא כופר (אגב רפי שוכח לציין שמדובר במיתה בידי שמים, ויש הבדל גדול בין מיתה בידי שמים למיתה בידי בית-דין שאין עליה מחילה). ובכן, רפי הרשע מתעלם מדבר פשוט מאד: בשעת מלחמת-מצוה כולם יוצאים למלחמה, גם הלוויים וגם הכהנים, לכל היותר משאירים בבית-המקדש כמה עשרות לויים וכהנים שממילא אינם יכולים להילחם ותו לא. והנה פסק התורה-שבעל-פה בהלכות מלכים ומלחמות (ז, ד):
"אבל במלחמת-מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".
מי הוא זה אפוא הכופר? רפי הבהמי הוא הכופר! הוא כופר במסורת התורה-שבעל-פה, מסלף ומשחית אותה לצרכיו הבזויים, ומתעה את הרבים אחרי תורת-מינות פרו-נוצרית בטלנית.
ולעיון נרחב בחובה הנעלה להתגייס לצה"ל ראו: "שירות בצה"ל ליושבי הישיבות".
נקודה נוספת של כפירה בדבריו הינה ההזיה ש"תורה מגנא ומצלא". לפי רפי הבהמי (והנבון שיצפה בסרטון מראש ועד סוף יבין היטב מדוע בחרתי לקרוא לו 'הבהמי'): "השומרים הגדולים [...] זה אלה שעוסקים בתורה [...] המנוע של החיילים [...] זה [אלה] שלומדים תורה [...] מי שנותן להם [לחיילים] כוח, זה אנחנו!". לפי רפי, יושבי הישיבות ההוגים בתורת המינות של יוצאי ארץ אדום, תופשי אגדות חז"ל כפשוטן, הוזי ההזיות המאגיות הפגאניות, משחיתי הדת ומחדירי השקפות המינות הארורות לדת משה עד לשנאת צה"ל וארץ-ישראל – יושבי הישיבות האלה, אשר מחללים-שם-שמים ובוזזים את הקופה הציבורית ואינם מוכנים בשום פנים ואופן לעבוד ולפרנס ולמלא את חובותיהם לנשותיהם ולבני משפחותיהם – יושבי הישיבות הכסילים האלה, אשר אינם יודעים מדעים כלל ועיקר עד שידיעת ה' וייחודו זרים להם כאילו היו דברים חתומים שנאמרו בשפה זרה ורחוקה – יושבי הישיבות הבטלנים והשמנים והנכלוליים האלה, הם השומרים הגדולים? הם המנוע של החיילים? הם אלה שנותנים כוח לחיילים בקרב?!
ואיך הם יהיו השומרים הגדולים עם כל הרעות הגדולות שהם עושים?! והלא הם שנואים ומתועבים לפני ה' יתעלה, מרחיקים את עם-ישראל מייעודו, ובוגדים בחובותיהם היסודיות.
יתר-על-כן, גם אם הם היו הוגים בתורת-אמת קדושה וטהורה, גם אם היו נקיים וזכים מכל הזיות המינות הנגעלות שהם מתבוססים בהן, גם אם הם היו אוהבים אהבת נפש אמיתית את צה"ל ואת ארץ-ישראל חמדת ליבנו, גם אם הם היו עובדים לפרנסתם ומקיימים את כל חובותיהם ההלכתיות והמוסריות, גם אם הם היו רצויים וטובים ונחמדים לפני בורא-עולם – אפילו הכי, אם הם היו משתמטים משירות בעת מלחמת-מצוה, ומדמים שבלימוד התורה הם מצילים את עם-ישראל, והם-הם "השומרים הגדולים" והמנוע של החיילים – הם כופרים!!
ומדוע? ובכן, אחל את ההסבר בהלכה המרכזית בעניין זה (עבודה-זרה יא, טו–טז):
"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבָּעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן – לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה: שהם עושים דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]. אבל הבריא שקרא פסוקים או מזמור מתִּילִּים, כדי שתגן עליו זכות קריאתם, ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר [שימו לב, לא רצוי רק מותר!]".
כלומר, מי שהופך את התורה לכלי להציל אותו מנזק קיים וממשי, הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה, מפני שהוא הופך את התורה לסגולה פגאנית להפקת תועלת בעולם-הזה. ברם, הבריא שקורא פסוקים כדי "שתגן עליו זכות קריאתם ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר". נמצא, שרק לאדם בריא התירו לקרוא פסוקים במטרה שזכותם תגן עליו. אך ברור שאם הבָּריא קורא אותם במטרה להסיר מעליו צרה או נזק ממשיים ומוחשיים שרובצים עליו, אף הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה, כי הוא אינו שונה במאומה מן החולה שקורא פסוקים להירפא.
זאת ועוד, לא רק הפיכת לימוד התורה לכלי להפקת תועלת גשמית בעולם-הזה, היא בגדר ניחוש וחבירת-חָבֶר וכפירה בתורה, אלא, הפיכת כל מצוה ממצוות התורה לכלי להורדת שפע גשמי דמיוני מבורא-עולם היא דבר חמור ומגונה שמכרית את האדם מחיי העולם-הבא.
הדבר היחיד שהתירה התורה הוא לקיים את המצוות במטרה להינצל מייסורים באופן כללי או במטרה להיות רצויים לפניו יתעלה כדי לזכות לשכר – אך להפוך את לימוד התורה ומצוותיה לסגולה פגאנית שפועלת בדיוק-כמו ואף-טוב-יותר מאמצעים ממשיים ומוחשיים, כגון אפילו טוב יותר מהפעולות ההגנתיות וההתקפיות של צבא-ההגנה-לישראל, או אפילו טוב יותר מעשיית השתדלות במלאכה ובפיתוח הארץ במדעים ובתשתיות וכו' – כל אלה הם מנחשים וחוברים וכופרים בתורה, לדוגמה: כל אלה שאומרים "תהלים במקום טילים" או "לימוד התורה במקום כיפת ברזל" וכו'. יתר-על-כן, מה שהתירה התורה לקיים את המצוות במטרה להינצל מייסורים או כדי לזכות לשכר, הוא רק לבני האדם שבשל רמתם הנמוכה אינם מסוגלים לעבוד את ה' מאהבה. כלומר, אין זו התכלית אלא אך ורק אילוץ הלכתי-מחשבתי, שחובה להתאמץ ולהשתדל מאד להתרומם ממנו, ועוד בעניין זה ראו: "מובטח לו שהוא בן העולם הבא?".
ויתרה מכולן: האם אכן מטרתם להגן על עם-ישראל בתורתם? והלא הם שונאים שנאה-עזה את מדינת-ישראל ואת צבא-ההגנה-לישראל, עד-כדי שהם מתנגדים בתוקף אפילו לומר מי-שברך לחיילי-צה"ל או להצלחת מדינת-ישראל! אז מדוע הם מכזבים שמטרתם להגן על עם-ישראל? לסיכום, תורתם היא תורת מינות עקושה ויקושה שמתעבת את ייעודו של עם-ישראל: להיות עם חכם ונבון שמבער מקרבו הבלים והשקפות מינות פגאניות ומאיר לעולם כולו בדעת ומדע; ותורתם הזאת לא רק שאינה מגינה, אלא שהיא המיטה עליהם את השואה הנוראה.
ולעיון נוסף ראו: "תורה מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?", "תורה מגנא ומצלא".
לאחר כל הדברים האלה, נותר לי להתייחס לעוד שלוש נקודות משניות בדבריו לעיל:
לפי רפי, המנוע של החיילים הוא גם תלמודי התורה, תינוקות של בית רבן וכו'. ובכן, שגיאתו של רפי בעניין זה נובעת מתפישת אגדות חז"ל כפשוטן, אשר השחיתה את דתנו והפכה אותנו מעם חכם ונבון לעם סכל ונבל, ובעניינים הללו ראו: "לימוד התינוקות ודרכי חינוכם".
בסוף דבריו לעיל רפי מלהג את הפסוק: "אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה" (במ' לא, ד), כביכול יש ממנו ראיה לכך שהקב"ה הוא זה שציווה על חברת-המינות החרדית להשתמט, ולנענע סטנדרים חבוטים בישיבות המשמימות במקרה הטוב, או לשבת על הברזלים תוך הפרחת עשן ניקוטין סרטני במקרה הפחות טוב. ובכן, במה מדובר בפסוקים שם? מדובר שם במלחמת מדין, והואיל והיה מדובר שם במלחמת-נקמה מקומית, לא היה צורך בגיוס של כל ישראל. ברם, אף שלא היה צורך בגיוס של כל ישראל, הקב"ה הורה למשה לגייס חיילים באופן שווה מכל שבטי ישראל, ומזאת נלמד על הערך הנעלה של נשיאה שווה בנטל. ואם יַקשה המקשה ויאמר, והלא משבט לוי לא נלקחו 1000 איש? ובכן, הואיל ולא היה מדובר במלחמת-מצוה שיש בה סכנה קיומית לעם-ישראל, שבט לוי היה פטור ממנה כמו שהוא פטור ממלחמת-רשות.
זאת ועוד, שאיפתם של החרדים להשוות את עצמם לשבט לוי היא תוספת שמנוגדת לחוקי התורה, ואסביר: התורה לא פטרה ממלחמת-רשות שום לומד תורה, אלא אך ורק את בני שבט לוי בשל שירותם בבית-המקדש, ולכן הם גם אינם זוכים לנחלה וכן לחלק בביזה. לפיכך, כל ניסיון להשתמש ב"לימוד התורה" כדי לפטור את עצמם ממצוה נעלה שקבע לנו ה' יתעלה – לא רק כופר בתורה, אלא גם מחלל-שם-שמים, כי אסור ליהנות מדברי תורה בעולם-הזה.
וראוי להזכיר שוב את דברי השחץ של רפי הבהמי: "מי שנותן להם [לחיילים] כוח, זה אנחנו!", כי בדבריו אלה המין הנרצע הזה חושף את מסתרי ליבו הערֵל. כלומר, הוא מבטא את ההזיה שהוא ושאר המינים וצאצאיהם, וכן צאצאי-המינים תלמידיהם – בזכותם עם-ישראל קיים!
שחצנותו גם חושפת כפיות טובה מקוממת: לא די להם בכל התקציבים והפטורים וטובות-ההנאה במאות רבות של מיליארדים שהועברו להם במהלך עשרות השנים האחרונות, לא די להם שחיילי צה"ל מחרפים את נפשם להגן גם עליהם, לא די להם בישיבת התפטמות ודישון בישיבות המינות – אלא שהם גם מזלזלים במי שמטיב להם וקובעים באופן חצוף ובלתי נתפש: בזכותנו אתם קיימים, אנחנו אלה שעושים לכם טובה! כלומר, לא די לכם לממן אותנו ולחרף נפשכם למעננו, אלא שעליכם גם לרומם אותנו ולהכיר בכך שאנחנו עליונים עליכם! "רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו" (תה' י, ד), "תּוֹעֲבַת יְיָ כָּל גְּבַהּ לֵב" (מש' טז, ה).
"הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
ב. תהלים במקום טילים?
בהמשך דבריו, רפי מתאר באריכות ובתיאטרליות לפני שומעי הבליו, שיחה בין יושב בישיבה לבין חייל שיוצא לקרב. לפי רפי, "כל חייל שתשאל אותו עכשיו [...] מה אני יכול לעשות למענך?", ובכן, כל חייל כזה ישיב ליושב הישיבה: "אתה יכול להגיד בשבילי פרק תהילים אחד?". כלומר, רפי מתעתע שכאילו כל החיילים בצה"ל בכיס שלו, כולם הוזי הזיות פגאניות שטומטמו על-ידי המינים וצאצאיהם, וכולם תועים בהזיה שספר התהלים ניתן לנו כדי לשמש כסגולה פגאנית לשמירה על עם-ישראל – ובמילים אחרות כולם כופרים בתורה לפי רפי.
ורפי ממשיך להתחסד (והנני מדלג על כל התיאטרליות הנבובה והבהמית שלו):
"מי ישמור עליו עכשיו, תגיד לי? הרובה שלו? איך כתוב [...] 'כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי' [תה' מד, ז], מה יעזור לך החרב או הקשת? תגיד לי, אתה יכול לבטוח בחרב?".
כלומר, לפי רפי אין שום ערך לכלי המלחמה! ואין רשעות וכפיות טובה מזאת, ואין זלזול ותיעוב גדולים מזה לצה"ל ולחייליו, שמחרפים נפשם ומקדשים שם שמים למען עם-ישראל.
ועתה לעצם "הראיה" שהביא רפי הבהמי, ובכן, הבה נעיין בפסוקים בתהלים שם: "בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ, כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי, כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ". ובכן, תחילה נתבונן מי אומר את הדברים הללו? יושב בישיבה? או אחד מגדולי הלוחמים אמיצי-הלב ועזי-הנפש ואוהבי ה' יתעלה שקמו לעם-ישראל בכל הדורות? וכי דוד המלך ע"ה היה יושב נבזה ובזוי בישיבת-מינות? והלא הוא היה מנהיג ומוביל את העם למלחמה! וכבר העליל מין אחֵר על דוד המלך ע"ה שהוא היה משתמט, ראו: "שמנדל טען שדוד המלך היה משתמט", וכל הזיותיהם הללו נובעות מליבם הערֵל ומהשקפות מינותם.
זאת ועוד, מן הפסוקים עולה שלא מדובר בזלזול בכלי המלחמה, אלא בחינוך לתובנה החשובה שהניצחון במלחמה נובע בראש ובראשונה מן הרוח ומיראת ה' יתעלה: "בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ", כלומר היציאה למלחמה חייבת להיות מתוך קריאה בשם ה', מתוך הכרה עמוקה שמדובר בשליחות עליונה ובקידוש שם שמים, ומתוך חיבור מחשבתי לבורא. ועל זה נאמר: "כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי", כלומר אין לשגות בשחץ ולבטוח בכלי מלחמה משוכללים, כמו שמנהיגינו מתרברבים תדיר: "יש לנו צבא חזק" וכו', אלא עלינו לזכור שכלי המלחמה הם רק אמצעים (חשובים ככל שיהיו), לפני ה' יתעלה כדי להנחיל לנו ניצחונות.
ובמלים אחרות, דברי דוד המלך לא נועדו לחנך להשתמטות ולזלזול בחיילים הלוחמים, אלא לעורר את הלוחמים לחזק את רוחם וביטחונם בה' יתעלה, כי רוח איתנה היא סוד הניצחון.
דוגמה נוספת לרעיון זה מובא במשלי (כא, לא): "סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַייָ הַתְּשׁוּעָה", ושם פירש רס"ג: "אומר [שלמה] למכין הסוסים, אל תסמוך עליהם בלעדי ה', אלא עליו בלעדיהם, אבל תכינם מפני שראית שפעמים הוא [הקב"ה] עושה אותם סיבה לניצחון [...] וכך הסוחר והאומן, אין ראוי שיבטח על אומנותו בלעדי ה', אלא על ה' בלעדיה, אבל יתעסק בה שמא תהא סיבה לפרנסה [...] וכך יתר הפעולות שתולים בהן תקוות [בכולן עזר ה' הוא העיקר]".
גם מהמשך דבריו של רפי עולה שקריאת פרק תהלים הינה סגולה פגאנית לתשועה:
"הוא [המחבל] פתאום בא לירות במישהו, ה' שולח לו [למחבל] [...] איזה עוף [ציפור שתיכנס בראשו או תצווח באוזנו, וכפי שהוא מציג בתיאטרליות, וכך יינצל החייל שהמחבל אורב לו] [...] מי זה? [כלומר, מי גרם לכך שיתרחש נס פלאי וציפור התעופפה ישירות לראשו של המחבל?] עוד יהודי עשה איזו תשובה, עוד יהודי קרא פרק תהלים, הנה עכשיו יהודי התגבר על עצמו באיזה עבירה. אדם ישב ולא עבר עבירה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצוה".
כלומר, לא רק קריאת פרק תהלים היא סגולה פגאנית שמשפיעה ישירות על מהלכי המלחמה, אלא כל מצוות התורה ואפילו הימנעות ממצוות לא תעשה – כולן-כולן הינן סגולות פגאניות כדי שיתרחשו לנו נסי-נסים, ובמלים אחרות המצוות הן כישופים שפועלות גדולות ונצורות.
ורפי הבהמי ממשיך ומצהיר הצהרות מינות שקריות:
"ומי שלא מאמין שכשהוא עוסק בתורה הוא שומר על מישהו אחר, יש לו חיסרון באמונה, חיסרון עמוק יש לו. האחריות של בני התורה היום, היא אחריות גדולה מאד".
כלומר, לפי רפי, יושבי הישיבות מסובבי הגודלים ומפיצי תורות המינות הפרו-נוצריות, הם למעשה מכשפים! הם עוסקים בתורה או קוראים פרקי תהלים, או אפילו רק מקיימים מצוות, והופ! פעולותיהם משפיעות באופן ישיר על מהלכי המלחמה וניסי נסים מתרחשים! ואם כך, מדוע ה' היכה אותם 45 איש במיתת חנק ומחץ בקבר הפגאני במירון? מדוע ה' היכה אותם בשואה הנוראה והחריב בייסורי אימים את כל קהילות המינות, החסידיות והליטאיות? מדוע בתקופת "תור הזהב" שלא ידענו כמותה מעולם, בתקופה שבה תקציבי הישיבות ומספריהם הם הגדולים ביותר מאז קום מדינת ישראל, מדוע דווקא בתקופה זו נפלנו לשבר ומשבר?!
ודווקא מי שכופר בהזיות של רפי הבהמי הוא הכשר והירא שמים, ואילו רפי הבהמי, בהפצת השקפות מינות שכופרות בתורה ומתעות את עמֵּנו אחרי ההבל, הוא הטמא והארור.
אגב, בשיחתו רפי הבהמי חוזר שוב ושוב על המנטרה שהחייל "לא היה רוצה שאתה תבוא עכשיו לצבא עם רובה, הוא רוצה שאתה תלמד תורה", ואיני יודע איזה מין טיעון זה? וכי רצונו של החייל קובע האם יש לצאת למלחמת מצוה? או התורה-שבעל-פה שקיבלנו בסיני?!
ג. "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?"
בדבריו הבאים רפי הבהמי חושף את בורותו וכסילותו המחרידה, שימו לב לדבריו:
"כל אחד מאיתנו צריך להרגיש במלחמה, ואני אומר את זה, להרגיש במלחמה, להרגיש את גודל האחריות שלנו, אני אומר, אם לא אנחנו פושעים. הוא שם נלחם ואתה יושן? 'הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?' [במ' לב, ו], אומר להם דוד המלך לבני גד ולבני ראובן".
וכי הפסוק הזה נאמר על-ידי דוד המלך? ובור שאינו מכיר את פסוקי התורה אינו ראוי להטיף לציבור, כל-שכן ללמד השקפות שנוגעות לחיי רבבות מישראל וליסודות קיומנו בארץ-ישראל. כמו כן, הכסיל הזה אינו מבין שדווקא מן הפסוק הזה עולה טענה קשה מאד כנגד רפי הבהמי ופטרוניו המינים, שהרי משה רבנו זועק כנגד בני גם ובני ראובן: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?", וכי יעלה על הדעת שלא תשתתפו בכיבוש הארץ יחד עם אחיכם?
והנה כמה קטעים מתוך המאמר: "שירות בצה"ל ליושבי הישיבות", שעוסקים בעניין זה:
דומני שהפסוק החזק ביותר בתורה שעוסק בעניין זה הוא המובא בכותרת פרק זה (במ' לב, ו). לפני הכניסה לארץ-ישראל וכיבוש הארץ, מבקשים בני גד ובני ראובן נחלה בעבר הירדן, משה רבנו נעתר להם בתנאי שהם ישתתפו עם אחיהם במלחמות כיבוש ארץ-ישראל, ורק לאחר ששבטי ישראל ינחלו את נחלותיהם, הם יהיו רשאים לחזור ולהתיישב בעבר הירדן. ויתרה מזאת! שימו לב לחומרת עוונם של בני גד ובני ראובן אם הם לא היו מצטרפים למלחמה, וכך אומר להם משה רבנו לאחר שהם מבקשים ממנו לנחול את נחלתם מעבר לירדן:
"וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל, כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה" (במ' לב, יד–טו).
פסוקים אלה הינם תוכחה לדורות של משה רבנו ליושבי הישיבות: האחיכם יתגייסו למלחמה ואתם תשבו בישיבותיכם? מתעדנים ומתפטמים ללא עבודה ופרנסה? ממלמלים בארמית דברים שאינם מובנים גם לכם, ומתנועעים בטירוף כשיכור שמכה את ראשו בסטנדר? האם לא די שנשותיכם מפרנסות אתכם? האם לא די בכספי הצדקה שאתם מקבלים מהמדינה? מה שווה תלמודכם אם הוא איננו מביא אתכם לידי מעשה? מה שווה תלמודכם אם הוא אינו מביא אתכם לקדש-שם-שמים? והלא זאת מטרת התלמוד: שיביא לידי מעשה! ריחוקם מדרך האמת ושלל הזיותיהם, הביא אותם לסבור שדי בלימוד התורה המשובש שלהם כדי לפעול "גדולות ונצורות" אצל בורא-עולם, משל היו מכשפים קוסמים וחוברים שעושים לנו טובה בכך שהם "משחדים" את האל בדבריהם: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" (יש' כט, יג).
ויתרה מכולן! לקמן נראה כי משה רבנו ע"ה קושר בין עוון המרגלים לבין השתמטות ממלחמת מצוה! והקשר ברור: כל מי שמבקש להשתמט ממלחמת מצוה שונא ומתעב בהכרח את ארץ-ישראל, שהרי הוא מבקש להשתמט מהחובה הנעלה לשמור על ארץ-ישראל! וכל מי ששונא את ארץ-ישראל גדול עוונו מנשוא, כי בזה הוא למעשה שונא את ייעודו של עם-ישראל, ושנאה שכזו מעידה על ריקבון שורשי מאד, ריקבון שנובע ממקור אחד בלבד: מינות וכפירה.
ואפילו לא על עוון חטא העגל נחתם גזר-דינם של עם-ישראל במדבר, אלא על עוון המרגלים, על עוון שנאת ארץ-ישראל ועל השאיפה למרוד בייעודו של עם-ישראל: כינון ממלכת כהנים וגוי קדוש בארץ-הקודש והמקדש, ממלכה שתהיה אור ליהודה ואור לאנושות כולה. ובדיוק על העוון הזה נחתם גם גזר-דינם הנורא של המינים וצאצאיהם באירופה ערב מלחמת העולם.
והנה תוכחתו הקשה של משה רבנו ע"ה לשבטי גד וראובן:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְיָ? כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְיָ. וַיִּחַר אַף יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי. [...] וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי יְיָ. וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה" (במ' לב).
ד. אסור להתגייס בשום מצב!
בהמשך דבריו של רפי הבהמי הוא קובע, שאפילו חרדי שאינו לומד בישיבה לא צריך להתגייס, אלא, עזרתו למאמץ המלחמתי היא: לקבוע עתים לתורה, לקרוא תהלים, לתת צדקה, לעשות חסד, להתאמץ יותר בבית, לעזור לאשה בבית, להתחשב יותר, לשמוע את הילדים וכו'. לפי רפי, כל מצוה כזו "מצילה חיילים, מצילה מטוסים שלמים"! ובמלים אחרות, רפי הבהמי מטיף לצאצאי המינים שאסור להתגייס בשום מצב, גם חרדי שאינו יושב בישיבה הוא גדול מלוחם בשדה הקרב, שהרי כל מצוה שחרדי עושה מצילה חיילים רבים ואפילו מטוסים שלמים!
והנה דבריו לפניכם:
"כל אחד צריך לדעת [...] אתה לא בישיבה אז אתה עובד, תקבע את העיתים של התורה שלך, תקבע לך ליום כמה פרקי תהלים [...] אתה יכול לתת צדקה, אתה יכול לעשות חסד, אתה יכול להתאמץ יותר בבית, לעזור לאשתך [...] יותר להתחשב, יותר לשמוע את הילדים [...]כל חסד, שכנים, לא יודע מה. [...] דע לך! כל דבר כזה מציל חיילים, מציל מטוסים שלמים!".
"זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב" (תה' נח, ד).
ה. "כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ"
בהמשך דבריו, רפי הבהמי מצטט את הפסוק שבראש פרק זה (ש"א ל, כד), ומנסה להביא ממנו ראיה כדי להצדיק את השתמטותם ובטלנותם של יושבי הישיבות, והנה דבריו:
"צריכים לדעת, חלק היו יושבים על הכלים כי חלק היו יוצאים למלחמה [...] מה זה שישבו על הכלים? חלק [...] מהלוחמים לא יצאו להילחם, למה? הם היו צריכים לשמור על הנשים, על הילדים, על האוכל, על המחנה. [...] עכשיו כשהם חזרו מהמלחמה יש ביזה, עכשיו הלוחמים מטבע הדברים אומרים [...] אנחנו מגיע לנו הביזה: מה יצא פה? מיליון דולר? מחלקים את זה בין הלוחמים, אמר דוד המלך, חלק היושבים על הכלים כחלק היוצאים למלחמה, למה? תגיד לי, אם הוא לא היה יושב על הכלים יכולת לצאת למלחמה? לא. אז אתם שווים".
ובכן, רפי הבהמי משקר, בספר שמואל נאמר שאותו החלק שלא נלחם בהחלט יצא למלחמה, והסיבה שהוא לא נלחם היא בגלל שהוא לא היה מסוגל מבחינה גופנית לעמוד במאמץ הכביר, והנה לפניכם הדברים שם: "וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשׂוֹר וְהַנּוֹתָרִים עָמָדוּ, וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשׂוֹר [...] וַיָּבֹא דָוִד אֶל מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַחֲרֵי דָוִד וַיֹּשִׁיבֻם בְּנַחַל הַבְּשׂוֹר" וכו'. והואיל והם לא היו מסוגלים מבחינה גופנית להמשיך השאירו אותם לשמור על הכלים, דהיינו לשמור על רוב הציוד, כדי להקל על 400 הלוחמים לרוץ קדימה למלחמה.
כמו כן, טענתו שאותו חלק שנשאר מאחור "היו צריכים לשמור על הנשים [כמו עשו, רפי הבהמי הקדים את הנשים לילדים], על הילדים, על האוכל, על המחנה, צריכים לשמור". ובכן, גם טענה זו הבל מהובל, שהרי אם הוא היה לומד את פרק ל בשמואל שם, הוא היה מגלה שכל הנשים והילדים וכל האוכל וכל מה שהיה במחנה דוד נשדד ונלקח בשבי על-ידי עמלק. קצרו של דבר, רפי הבהמי הינו בער נבער ושיכור אשר מצטט פסוקים מבלי להבין מאומה.
מדברי דוד המלך עולה אפוא, שכולם חייבים לצאת למלחמת-מצוה, כולם ללא יצא מן הכלל, ורק אלה שמבחינה גופנית אינם מסוגלים לעמוד בקשיי המלחמה, מתירים להם לעסוק בתפקידים תומכי לחימה – והואיל והם עוסקים בתפקידים תומכי לחימה, הם זכאים לשלל הביזה חלק כחלק יחד עם הלוחמים שחירפו נפשם בקרב. אולם, יושבי הישיבות המצורעים כלל אינם תומכים בלחימה, להיפך, הם בזים ומתעבים את חיילי צה"ל ואת מדינת-ישראל.
ואילו רפי הבהמי מה אומר: "בוא תראה, חלק הלומדים תורה, כחלק הלוחמים אותו דבר". והיכן נאמר שחלק המשתמטים, לומדי תורת המינות הארורה, חלקם כחלק החיילים?! ומי עמד בראש הצבא באותה המלחמה? דוד המלך ע"ה! ולא נשאר מאחור "ללמוד תורה"...
וגדולה מזאת, שימו לב לרדיפת הבצע של רפי הבהמי: שבט לוי, בשל שירותו בבית-המקדש פטור ממלחמת-רשות, אך הוא לא זוכה לחלק ולנחלה בארץ-ישראל ואף נאסר עליו ליטול חלק בביזת מלחמת-הרשות – ברם, יושבי ישיבות המינות גדולים משבט לוי המקודש אשר משרת בבית-המקדש! שהרי לפי רפי הבהמי, לא רק שצאצאי המינים פטורים גם ממלחמת-מצוה, ולא רק שמגיע להם חלק ונחלה בארץ-ישראל, אלא הם אף ראויים לחלק שווה בביזה! ובדרך זו רפי רודף הבצע מחדיר את ההזיה הרעה שיש לממן את יושבי הישיבות מפיצי המינות.
ו. יושבי הישיבות נותנים את הכוח לחיילים?
בהמשך דבריו רפי הבהמי חוזר על דברי השחץ המקוממים שאמר בראש דבריו:
"תדע לך [...] אתה שומר עליו ואתה נותן לו את הכוח! 'סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַייָ הַתְּשׁוּעָה' [מש' כא, לא], מאיפה תבוא התשועה? 'יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּייָ תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים' [יש' מה, יז], איך? על-ידי תורה, זה הכוח שלנו, 'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם' [תה' קכב, ב], בזכות מה היו עומדות רגלינו במלחמה? אומרים חז"ל, בזכות שערייך ירושלים, שערים המצוינים בהלכה, יושבים ועוסקים בתורה. זהו זה! זה הכוח! וזה כל אחד רבותיי חייב להפנים את הדברים הללו, ולדעת, אני לא אמור לחפש איך לעזור לחיילים שמה, אני אבוא אני אלחם איתם, טיפש! שב אתה על הכלים, שב על התורה, תן להם כוח מפה, צריך גם את זה וגם את זה".
ואין באף-לא-אחד מן הפסוקים שציטט ראיה אמיתית שתצדיק השתמטות ממלחמת-מצוה, כל מה שהפסוקים ממשלי מלמדים הוא שיש לבטוח בה' ולהילחם מתוך אמונה וביטחון. זאת ועוד, ביחס למדרש חז"ל שהוא מצטט, אין שום קשר בין המדרש לבין השתמטות מצה"ל.
והנה הדברים שכתבתי בעניין מדרש זה בסדרת המאמרים על רש"י חלק מ:
האם יעלה על הדעת לפרש בניגוד לדברי התלמוד המפורשים? ובכן, בברכות (ח ע"א) נאמר כך: "אמר רב חסדא: מאי דכתיב [תה' פז, ב]: 'אֹהֵב יְיָ שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב'? אוהב ה' שערים המצוינין בהלכה יותר מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבעולם". ושם פירש רש"י: "המצויינים – ציון ואסיפת צבור". לפי רש"י אפוא, "שַׁעֲרֵי צִיּוֹן" הם מקומות שהיו מקיימים בהם אסיפות ציבור, ואיני יודע מה הוא מלהג, שהרי בתלמוד נאמר במפורש: "אוהב ה' שערים המצוינין בהלכה", דהיינו מדובר בבתי מדרשות שלמדו בהם הלכה! ויתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת שכינוסי אסיפות ציבור יהיו גדולים יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות?
והנה לפניכם הצעתו של קאפח השכיר לפרש את הדרש הזה (בהקדמתו לספר זמנים):
"והדברים תמוהים לכאורה, בשלמא בתי כנסיות אפשר דרב חסדא סובר כרב המנונא דאמר: 'מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה' [שבת י ע"א]. אלא, בתי מדרש מאי היא? כלום בתי מדרשות אינם שערים המצוינין בהלכה? לפיכך נראה, דרב חסדא בא להבחין בין בתי מדרשות לבתי מדרשות, בין בתי מדרשות שעוסקין בהן בפלפול בסוגיות הגמרא בלבד ולא מסקי שמעתא אליבא דהלכתא, ולא הלכתא אליבא דשמעתא, לבין שערים המצוינין בהלכה, בתי מדרשות דמסקי שמעתא אליבא דהלכתא, והלכתא אליבא דשמעתא".
אולם, דבריו של קאפח תמוהים כפל-כפליים מדברי רש"י, שהרי איך יעלה על הדעת שבימי חכמי התלמוד היו מתפלפלים בתלמוד שלא לשם הפקת הלכה למעשה? וכי רבנו היה מקבל את הפרשנות הזו? וכי יש לכומרי-הדת הפרו-נוצרית על מה להתבסס ולהישען? אלא, נראה ברור, כי ההבחנה היא בין בתי המדרשות שלומדים בהם הלכה, לבין בתי המדרשות שגורסים בהם משניות וכיו"ב; ובמלים אחרות, בין בתי המדרשות אשר התמקדו בשינון ובגרסה לבין בתי המדרשות אשר התרוממו מלימוד הגרסה ומעיינים לעומק בתכנים ההלכתיים.
עד כאן מתוך המאמר שצוין. ועוד בעניין המדרש, רפי כאמור אומר כך: "אומרים חז"ל, בזכות שערייך ירושלים, שערים המצוינים בהלכה, יושבים ועוסקים בתורה", אך הראינו לידע, כי רפי שוב משקר, שהרי אין שום מקום במדרש שחז"ל פוטרים לומדי תורה ממלחמת-מצוה. ואיך רפי הבהמי קורא למי שהולך להילחם במלחמת מצוה? "טיפש!" הוא קורא לו, ומי שיצפה בסרטון יראה שהוא צועק בזעם ובתיאטרליות בעת שהוא מגנה את מי שיתנדב לצה"ל.
והוא הטיפש והוא המין הארור אשר מתעה את הרבים אחרי ההבל, כלב בן כלב.
בהמשך דבריו הוא חוזר וטוען שלא רק ליושבי הישיבות אסור להתגייס, לכל החרדים אסור, גם לאלה שאינם יושבים בישיבות המינות ועובדים לפרנסתם בשחור, והנה דבריו:
"החייל לא פתאום ייצא, אני אלך ללמוד, גם זה לא נכון, אתה חייל אתה תעשה את משימתך, [...]. ואתה [=החרדי הבטלן אשר מחלל-שם-שמים] בתפילה שלך, אתה בחסד שלך, כל אחד במקומו הוא [...] כל אחד במקומו ולהעריך את מקומו, ולדעת מה הכוח של מקומו".
כלומר, יש לחרדים סגולה מאגית מיוחדת שאין לאף אדם אחר בעם-ישראל: התפילה שלהם, החסד שלהם, וכמובן לימוד התורה שלהם, משמשים כפעולות מלחמתיות בשדה הקרב! ולכן על כל החרדים חובה להשתמט, ואילו על החילוניים, המסורתיים והדתיים חובה להתגייס, כי התפילה והחסד ולימוד התורה שלהם – אינו מועיל לעם-ישראל בשדה הקרב. וברור שההזיה הזו נועדה לשמר את כוחה של חברת-המינות החרדית, אשר חוששת מאד מגיוס בניה לצה"ל, כי ההתנדבות ואהבת ארץ-ישראל מרוממות לדרך האמת ומנוגדות להשקפות המינות.
רפי מסיים את דבריו במלים: "ולדעת מה הכוח של מקומו", והחיילים אינם זקוקים לדעת את הכוח של מקומם, מי כן צריך? צאצאי המינים יושבי הישיבות אשר מרגישים בתוך תוכם גועל נפש מעצמם, על-כך שהם יושבים ומתעדנים מאחורי סטנדרים והוגים בהבלים, בעוד שאחיהם בני-ישראל מתגייסים להצלת עם-ישראל ולעזרת אחיהם ששרויים בצרה וביגון. ולכן הוא מוסיף מיד לאחר הדברים האלה: "וזה גודל העבודה, להכיר, הכרה ברורה במה שאנחנו עושים [=יושבי הישיבות], ולכולנו יש משימות, ואף אחד לא יכול להתרשל ברגעים הללו".
מכאן ועד סוף דבריו בסרטון, רפי הבהמי ממשיך בדברי הבל נבובים, ולעתים הוא חוזר על עצמו ועל הסיפורים שלו באופנים מעט שונים – והואיל ולא מצאתי שום הזיה חדשה בדבריו, אין עוד צורך להתייחס לכל פליטה ונפיחה שיצאה מגוש הבשר הנגעל והסרוח הזה.
"אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט, כא).
סוף דבר
הואיל ורפי הנרצע מסלף ומזייף את התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה כאוות נפשו הבהמית, ומתעה בזה רבים אחרי ההבל, ראוי לחתום בעניין האיסור לשנות אפילו פסיק אחד מן התורה שניתנה לנו בסיני, והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות דתנו:
"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת-משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת חיבור זה. [...] וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ובעניין זה נאמר בשמואל א (טו, כג): "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר", ויונתן-בן-עוזיאל פירש את הפסוק הזה בעניין התוספת והגירעון על חוקי התורה: "אֲרֵי כְּחוֹבַת גּוּבְרַיָּא דְּשָׁאֲלִין בְּקִסְמָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דִּמְסָרֵיב עַל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא, וּכְחוֹבֵי עַמָּא דְּטָעַן בָּתַר טָעֲוָתָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דְּבָצַר וּמוֹסֵיף עַל מִלֵּי נְבִיָּא". כלומר, התוספת והגרעון על חוקי התורה חמורים בהרבה ממרידה ישירה במצוות ה' יתעלה! שהרי המורד במצוות התורה נמשל לשואל בקוסמים שדינו מלקות מן התורה (ואם השואל לא עשה מעשה פטור גם מן המלקות), ואילו המוסיף והגורע, דהיינו המשחית את מצוות התורה, נמשל לעובד עבודה-זרה שדינו במיתת סקילה!
נספח א: כתבה שפורסמה באתר "ערוץ 7"
באותו יום שבו פורסם מאמר זה (יד במרחשוון תשפ"ד), התפרסמה כתבה באתר "ערוץ 7" שכותרתה הראשית הינה: "מנצלים את המלחמה לגיוס חרדים? 'עבריינים גמורים'", ובכותרת המשנה שם נאמר: "יעקב עדס תקף את היוזמות לגיוס חרדים על רקע המלחמה וטען כי תפקידם בימים אלה להתחזק בלימוד-תורה", והנה פסקה אחת מן הכתבה:
על רקע הדי המלחמה ומספר החרדים המגויסים ההולך וגדל, המקובל הרב יעקב עדס תקף את היוזמות לגיוס חרדים וטען כי תפקידם בימים אלה להתעצם בלימוד-תורה. "אנחנו לומדי תורה פטורים, אבל תפקידנו למסור נפש בכל כוחנו ללימוד-התורה, כל אלה שמנסים עכשיו לגייס חרדים הם עבריינים גמורים", אמר במסגרת שיחת חיזוק בהיכל ישיבתו בירושלים. לדבריו, "גם למלחמה הזאת זה לא יעזור בכל אופן, עד שלומדים להילחם – לוקח הרבה זמן. [...] אבל זה בא ללמד אותנו שזה זמן של מסירות נפש ללמוד תורה יומם ולילה בחשק ובהתלהבות עצומה. אתם אלה שלומדים כאן בכולל בישיבת מרן זהו תפקידכם להרבות עוד בלימוד בתקופה קשה כזאת, למסור נפש על התורה הקדושה", קרא לבני הישיבות.
הנה, הקו שראינו אצל רפי הבהמי נשמר גם אצל ספרדי בהמי אחר, הוא עדס המכשף, אשר סיגל לעצמו הבעת פנים של מאמץ בעת שהוא מתפלל, כאילו הוא פועל "גדולות ונצורות" בעליונים, בעוד שלמען האמת הוא פשוט סובל מטחורים, טחורי צלמי העכברים הארורים. לכן, אין צורך להעיר על דבריו למעט נקודה אחת, עדס טוען שאין להתגייס מסיבה נוספת, מפני ש"למלחמה הזאת זה לא יעזור בכל אופן, עד שלומדים להילחם – לוקח הרבה זמן".
ובכן, וכי המאמץ המלחמתי מצומצם אך ורק לחיילים שלוחמים בחוד החנית? והלא על כל חייל שנלחם בחזית נדרשים עוד שמונה חיילים תומכי לחימה, וישנם גם מתנדבים רבים מאד מקרב האזרחים אשר תומכים מאד במאמץ המלחמתי בהיבטים שונים ומגוונים. ולא חסר מה לעשות, ורבים מאד הם אשר זקוקים לעזרה רבה בימים אלה, גם חיילים וגם אזרחים.
נספח ב: מכתב שפרסם המין הידוע בציבור בשם דוב לנדו
והנה לפניכם דברי המין שפורסמו בתאריך ט"ז במרחשוון תשפ"ד:
יֵדעו לומדי התורה ועמם כל החרדים לדבר ה' כי אין לנו אלא לימוד התורה, והמה [=חיילי צה"ל והקוראים להתנדב למאמץ המלחמתי] עוסקים בפעולות אחרות, מושכי לבבות רפופים [=ביטוי שמתאר את הקוראים להתנדב למאמץ המלחמתי כמסיתים ומדיחים] המדמים כי בהם תשועתנו מכל הצרות והסכנות האופפות אותנו, יֵדְעוּ כי רבה משוגתם ורב היזקם לעצמם, לילדיהם ולבני ביתם ולאחרים [=הוא כמובן מאיים שכל מי שמתנדב למאמץ המלחמתי גורם לעצמו ולילדיו וכו' נזקים], וכאשר מקובל לנו מרבותינו זצ"ל [=הוא מתעתע שדברי המינות הללו מקובלים ומסורים עוד מימי חז"ל 'רבותינו זצ"ל', ואינם אלא דברי-מינות שקיבלום מחכמי-יועצי-אשכנז ועבדיהם הספרדים הנרצעים במאות השנים האחרונות].
עִזבו עִזבו את משוגות רעיונות ודמיונות ליבותיכם ושובו אל ה' בתורה [=איזו תורה? וכי תורתם תורה? והלא תורתם היא תורת-מינות נגעלה, שמטיפה לשנאת צה"ל ולשנאת ארץ-ישראל, ומנציחה אלילות, בערות וכסילות, ודבריו יוכיחו], לימודה וקיומה, תשובה ותפילה לבורא-עולם כי יצילֵנו מכל הפגעים ומרעין בישין הבאים עלינו [=וכמובן שהדוב הכעור כופר בתורה-שבעל-פה בדבריו הללו, שהרי חובה לצאת למלחמת-מצוה והכופר בזה חוטא חטא גדול לאלהים].
ותשועת ה' כהרף עין [=מתחסד כאילו הוא ירא-שמים שמייחל לתשועת ה'], דוב לנדו.
אור לט"ז מרחשוון תשפ"ד. עד כאן לשון המכתב.
בתמונת שער הרשומה: צילום מסך מערך חרד"ק בויקיפידה.