top of page

וכי בני שבט לוי היו משתמטים?

במאמר: "ישמעאל ועבדאללה: תרבות אנשים חטָּאים", נדונה טענתם של המינים הספרדים הנרצעים לפיה כת המינות החרדית פטורה משירות בצבא-ההגנה-לישראל ואפילו בשעת מלחמת-מצוה וסכנה קיומית לעמֵּנו – וזאת מכוח הפטור הדמיוני שיש לשבט לוי ממלחמת מצוה. כלומר, לפי ישמעאל אִבְּן עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה, שבט לוי היה שבט משתמט! במאמר נוסף זה, אוכיח שישמעאל אִבְּן עבדאללה הוא שקרן אִבְּן שקרן, ואם תתמהו ומדוע הנני עוסק שוב בישמעאל הטיפש? ובכן, מצאתי ראיה נוספת לדרך האמת, ולהבנתי מדובר בראיה חשובה, ולכן ראיתי לנכון להקדיש מאמר נוסף להזיה של גדולי-האסלה לפיה חברת המינות החרדית היא כשבט לוי, והואיל ושבט לוי היה שבט משתמט, הם פטורים מלהתגייס לצה"ל.


א. המקור שזייפו המינים


כאמור, עניין חובת השירות בצה"ל נדון בהרחבה במאמר: "שירות בצה"ל ליושבי הישיבות", ואעתיק משם את המבוא, אשר מתמצת את כל העניין בכמה פְּסקות, והנה הדברים:


זכורני בראשית ימיי בבית-המדרש, תמהתי מדוע צאצאי המינים אינם משרתים בצבא-ההגנה-לישראל? יום אחד, פגשתי כומר צעיר חכם בעיניו, כלומר אחד מאותם שחורי הבגדים וההשקפות אשר אוכלין מן התורה, והוא "הסביר" לי, כי לדעת הרמב"ם, כל מי שמקדיש את עצמו לתורה זוכה לפטור משירות בצה"ל. הוא פתח לפניי את הספר "משנה תורה" בהלכות שמיטה ויובל (יג, ח–יג), וקרא משם כמה הלכות אשר לפי דמיונו מורות להשתמט מצה"ל:


"כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים, שנאמר: 'לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל' [דב' יח, א], 'חֵלֶק' – בביזה, 'וְנַחֲלָה' – בארץ. וכן הוא אומר: 'בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם' [במ' יח, כ], ['וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ'] – בביזה. ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה, ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו [...]


ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ-ישראל וּבְבִזָּתָהּ עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל' [דב' לג, י]. ולפיכך הובדלו מדרכי העולם. לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר: 'בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ' [שם, יא]. והוא ברוך הוא זוכה [=מְזַכֶּה, מעניק] להם, שנאמר: 'אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ' [במ' יח, כ].


ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינוֹ מדעוֹ להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעת את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש-קדשים, ויהיה חלקו ונחלתו לעולם-ולעולמי-עולמים, ויזַכֶּה [=ויעניק] לו בעולם-הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים וללוויים. הרי דוד אומר: 'יְיָ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי' [תה' טז, ה]".


האמנם ניתן ללמוד מהלכות אלה שבני שבט לוי פטורים ממלחמת מצוה? ובכן, ההלכות הללו נאמרו בהלכות שמיטה ויובל, ולעומתן, בהלכות מלכים ומלחמות נאמר (ז, ד): "אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"! ברור אפוא שבהלכות שמיטה ויובל דוּבָּר על מלחמת רשות ולא על מלחמת מצוה, שהרי לא יעלה על הדעת שהקב"ה יחייב את הנשים ואפילו את הכלות לצאת ולהילחם בשדה הקרב, ואילו שבט לוי ישב בבית כשהנשים נלחמות... ולכן בהלכות שמיטה ויובל נאמר: "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל", כלומר, שבט לוי אינם חייבים לצאת למלחמות רשות ומצוה כשאר ישראל, אלא אך ורק למלחמת מצוה.


עוד נאמר בהלכות מלכים ומלחמות (ח, ה): "הכהן מותר ביפת תואר [באשה גויה בשעת המלחמה] [...] אבל אינו יכול לישא אותה אחרי-כן, מפני שהיא גיורת". כלומר, גם מהלכה זו עולה בבירור ששבט לוי מחויב להשתתף במלחמת מצוה, ולכן חכמים קבעו הלכה בעניינו.


"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַייָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי" (שמ' לב, כו).


ב. שבט לוי היו לוחמים!


והנה הראיה שבזכותה החלטתי לחזור שוב לעניין חובת השירות בצה"ל, וכך נאמר בספר דברי הימים א פרק יב (כד–לט):


"וְאֵלֶּה מִסְפְּרֵי רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא בָּאוּ עַל דָּוִיד חֶבְרוֹנָה לְהָסֵב מַלְכוּת שָׁאוּל אֵלָיו כְּפִי יְיָ: בְּנֵי יְהוּדָה נֹשְׂאֵי צִנָּה וָרֹמַח שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת חֲלוּצֵי צָבָא, מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן גִּבּוֹרֵי חַיִל לַצָּבָא שִׁבְעַת אֲלָפִים וּמֵאָה, מִן בְּנֵי הַלֵּוִי אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת, וִיהוֹיָדָע הַנָּגִיד לְאַהֲרֹן וְעִמּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת, וְצָדוֹק נַעַר גִּבּוֹר חָיִל וּבֵית אָבִיו שָׂרִים עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם, וּמִן בְּנֵי בִנְיָמִן אֲחֵי שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעַד הֵנָּה מַרְבִּיתָם שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת בֵּית שָׁאוּל, וּמִן בְּנֵי אֶפְרַיִם עֶשְׂרִים אֶלֶף וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת גִּבּוֹרֵי חַיִל אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת לְבֵית אֲבוֹתָם, וּמֵחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת לָבוֹא לְהַמְלִיךְ אֶת דָּוִיד, וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם, מִזְּבֻלוּן יוֹצְאֵי צָבָא עֹרְכֵי מִלְחָמָה בְּכָל כְּלֵי מִלְחָמָה חֲמִשִּׁים אָלֶף וְלַעֲדֹר בְּלֹא לֵב וָלֵב, וּמִנַּפְתָּלִי שָׂרִים אָלֶף וְעִמָּהֶם בְּצִנָּה וַחֲנִית שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה אָלֶף, וּמִן הַדָּנִי עֹרְכֵי מִלְחָמָה עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת, וּמֵאָשֵׁר יוֹצְאֵי צָבָא לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה אַרְבָּעִים אָלֶף, וּמֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מִן הָראוּבֵנִי וְהַגָּדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בְּכֹל כְּלֵי צְבָא מִלְחָמָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף, כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי מִלְחָמָה עֹדְרֵי [=עורכי] מַעֲרָכָה, בְּלֵבָב שָׁלֵם בָּאוּ חֶבְרוֹנָה לְהַמְלִיךְ אֶת דָּוִיד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְגַם כָּל שֵׁרִית יִשְׂרָאֵל לֵב אֶחָד לְהַמְלִיךְ אֶת דָּוִיד".


ובכן, בתחילה נאמר: "וְאֵלֶּה מִסְפְּרֵי רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא", כלומר אלה הם הלוחמים או ראשי הלוחמים או ראשי הגדודים אשר באו לחברון להמליך את דוד למלך על ישראל. ובסוף הרשימה נאמר עוד, למען הסר ספק: "כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי מִלְחָמָה עֹדְרֵי [=עורכי] מַעֲרָכָה". והנה, מי מופיע ברשימה? שבט לוי! ולא רק זאת, אלא שיש הבחנה בין הלוויים לבין הכהנים, כלומר גם הלוויים שאינם כהנים היו לוחמים וגם הכהנים מזרעו של אהרן הכהן היו לוחמים! לפי האמור, היו 4600 לוחמים או ראשי גדודים מבני לוי, ועוד 3722 לוחמים או ראשי גדודים מן הכהנים.


וראיתי רשע אחד שפירש ששבט לוי לא היו שבט לוחמים, וראייתו מכך שבפסוקים לעיל בעניין שבט לוי לא נזכרו ענייני מלחמה מפורשים כמו לדוגמה אצל יהודה: "נֹשְׂאֵי צִנָּה וָרֹמַח" או אצל נפתלי: "בְּצִנָּה וַחֲנִית" וכיו"ב. ובכן, כנגד טענתו המתעתעת הזו עומדות שמונה תשובות:


1) בתיאור הלוחמים מן השבטים: בנימין, חצי מטה מנשה, ויששכר, לא נזכרו לא כלי מלחמה ולא ענייני מלחמה! האם ניתן להסיק מכך שהם היו פטורים ממלחמת מצוה? ואגב, כלי מלחמה נזכרו אך ורק אצל השבטים: יהודה, זבולון, נפתלי, ראובן, גד, וחצי שבט מנשה.


2) יתר-על-כן, אצל שבט לוי כֵּן נזכרו ענייני מלחמה! שהרי נאמר בעניינם: "וְצָדוֹק נַעַר גִּבּוֹר חָיִל וּבֵית אָבִיו שָׂרִים עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם", כלומר נאמר במפורש שצדוק היה "גיבור חיל", וכמו שנאמר אצל שבט שמעון: "מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן גִּבּוֹרֵי חַיִל לַצָּבָא". זאת ועוד, בפסוק שהעתקתי בעניין צדוק מובא שצדוק ובית אביו היו עשרים ושניים "שרים", ובאֵלּוּ שרים מדובר? ובכן, ברור שמדובר בשרי מלחמה! ושתי ראיות לכך: לעיל בסמוך לקטע זה בפסוק כב נאמר: "וְהֵמָּה עָזְרוּ עִם דָּוִיד עַל הַגְּדוּד כִּי גִבּוֹרֵי חַיִל כֻּלָּם וַיִּהְיוּ שָׂרִים בַּצָּבָא", כלומר השרים האמורים הינם שרי צבא ומלחמה! וגם בקטע הנדון עצמו נאמר: "וּמִנַּפְתָּלִי שָׂרִים אָלֶף וְעִמָּהֶם בְּצִנָּה וַחֲנִית שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה אָלֶף" – הנה ראינו שגם ביחס לנפתלי נאמרה המילה "שרים" לבדה, וברור שגם אצל נפתלי וגם אצל צדוק ובית אביו נאמרה מילה זו כדי לתאר שרי מלחמה, וסמכו על הנאמר בסמוך בפסוק כב, דהיינו שני פסוקים לפני תחילת הקטע הארוך שהעתקתי לעיל.


3) בראש הקטע שהעתקתי נאמר במפורש: "וְאֵלֶּה מִסְפְּרֵי רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא", דהיינו לקמן תפורט רשימה של לוחמים או ראשי לוחמים או ראשי גדודים; ובסופו נאמר: "כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי מִלְחָמָה עֹדְרֵי [=עורכי] מַעֲרָכָה", וכבר ציינתי זאת לעיל וראוי להוסיף זאת לתשובות.


4) ייתכן שלא נזכרו כלי מלחמה אצל שבט לוי, כדי לרמוז לשני עניינים: א) הם פטורים ממלחמת רשות, וכפי שהוסבר במאמר שצוין לעיל; ב) שבחם של שבט לוי אינו בגבורתם בשדה-הקרב אלא בהוראת התורה ובפסיקת ההלכה לעם-ישראל ובעבודתם בבית-המקדש: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ" (דב' לג, י).


5) שבט הלוחמים בעבודה-הזרה – אף ששבט לוי פטור ממלחמת רשות, אביו הקדמון של שבט לוי, לוי בן יעקב, היה מגדולי הלוחמים בקרב אחיו, הוא ושמעון אחיו פעלו בתכסיסי מלחמה וחיסלו לבדם עיר שלמה – שכם, מפני שבנו של חמור מלך שכם עינה וחילל את כבוד אחותם. ואף שיעקב התרעם עליהם, מהכתובים עולָה צדקתם ושהקב"ה היה בעזרם, שהרי בתום המלחמה נאמר שיעקב ובניו נסעו משכם, וה' הפיל את חיתתו על כל הערים אשר סביבותם, וחששו של יעקב שמא יושבי הארץ ייאספו יחדיו להכות את בני יעקב – התבדה: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בר' לה, ה).


6) מעשה אבות הוא כידוע גם סימן לבנים, לאחר חטא העגל משה רבנו ע"ה קורא את קריאתו המפורסמת (שמ' לב, כו): "מִי לַייָ אֵלָי", ונחשו מי מגיע: "וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי". דווקא בני לוי נאספים והורגים כשלושת אלפי איש ביום אחד, וכך אומר להם משה רבנו: "כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ [...] וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ". מאין היו לבני לוי חרבות אם הם לא היו אנשי מלחמה? מאין היה להם את הכוח להרוג שלושת אלפי איש מקרב אחיהם ביום אחד? אין ספק שהם היו אנשי מלחמה ממושמעים, מיומנים ומאומנים היטב – כוח עִלִּית קטלני עז ותקיף ביותר שייעודו המרכזי הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה.


7) בספר שמואל א (פרק טו), שאול כושל מלבצע את ציווי ה' להשמיד כל זכר לעמלק, הוא חומל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר. שמואל הנביא מוכיח אותו קשות על-כך ומודיע לו שהוא אינו ראוי עוד למלוך על ישראל. בתום המעמד הקשה הזה, שמואל מצווה שיביאו לפניו את אגג מלך עמלק, ושם נאמר: "וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי יְיָ בַּגִּלְגָּל".


מאין הייתה לשמואל הנביא המיומנות לשסף את צווארו של אגג באִבחת חרב אחת? והלא נדרשת לכך מיומנות רבה, וזכורני שקראתי על-כך שבתימן האימאם היה מפטר לעתים קרובות את המוציאים להורג, מפני שהם לא היו מצליחים לשסף את הנידונים באִבחת חרב אחת. ויתרה מזאת, מאין שמואל בכלל ידע להחזיק חרב? ומאין העוז והכוחות הפיזיים והרוחניים להניף ולשסף במהירות, בעוצמה ובדייקנות? ברור אפוא שגם שמואל לוחם היה.


ושמואל הנביא משבט לוי היה! והנה לפניכם ייחוסו (דה"א ו, יח–כג): "מִבְּנֵי הַקְּהָתִי הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר בֶּן יוֹאֵל בֶּן שְׁמוּאֵל בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיאֵל בֶּן תּוֹחַ בֶּן צוּף", והנה ייחוסו של שמואל בראש ספר שמואל: "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם [...] וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי [כלומר משפחתו התגוררה בנחלת אפרים]". ועתה גם יובן כיצד הוא שירת את עלי במשכן, שהרי הוא היה משבט לוי, ושבט לוי משרתים הינם בבית ה'.


8) החשמונאים היו כהנים! מנהיגם, יהודה המכבי, נולד למשפחת כהנים ממשמרת יהויריב והיה מבניו של מתתיהו החשמונאי. הוא הרים את נס המרד כנגד שלטונו של אנטיוכוס.


ג. וכי החרדים הארורים הם שבט לוי?


ואצרף נקודת מבט נוספת: בראש ספר במדבר ה' מורה למשה לפקוד את כל הזכרים מבן עשרים ומעלה: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן". פעמיים הודגש בפסוק עניין הצבא, והוא חוזר על עצמו שתים-עשרה פעמים אצל כל שבט ושבט שנמנה בהמשך הפרשה שם, ראו נא לדוגמה את הפירוט בעניין שבט ראובן, וכך הוא הדבר אצל כל שבט ושבט: "וַיִּהְיוּ בְנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כֹּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא" (במ' א, כ).


ובחתימת מניינם של ישראל נאמר שוב, בפעם השלוש-עשרה: "וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" (במ' א, מה). וגם מזאת נלמד על חשיבותו העצומה של השירות בצבא לפי תורת משה, ועל עוונם החמור של המשתמטים. בהמשך הפסוקים שם סוכם מניין הפקודים: "וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (במ' א, מו). כלומר, סך הגברים בני עשרים ומעלה היה 603,550.


בני לוי לא נמנו יחד עם עם-ישראל במניין הכללי הזה, אך הם נמנו בהמשך הפרשה: "כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה" (במ' ג, טו), סך מניין הזכרים מבן חודש ומעלה של שבט לוי היה 22,000: "כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְיָ לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (שם, לט). חשוב לציין שלא נאמר בשבט לוי הביטוי "כָּל יֹצֵא צָבָא" כמו שנאמר בכל שבט ושבט, וזאת לדעתי כדי ללמדנו שהם פטורים ממלחמת רשות, וכל-שכן באותם הימים שבהם הם היו טרודים ועסוקים בעבודת המשכן וכליו: "וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן" (במ' ג, ח). כלומר, נאמר במפורש שהסיבה למעמדם הייחודי הייתה עבודה פיסית במשכן, ולא לימוד התורה שחובתו חלה על כל העם.


ועתה לגולת הכותרת של פרק קצר זה, כאמור, מניין הזכרים מבן חודש ומעלה של שבט לוי היה 22,000. הבה נניח אפוא, שמניין הזכרים בני עשרים ומעלה משבט לוי היה כ-15,000. ובכן, 15,000 באחוזים מתוך 603,550, הוא 2.48 אחוזים. ועתה לחרדים, בערב ראש השנה תשפ"ד האוכלוסייה החרדית מנתה כ-1.25 מיליון בני אדם מתוך כ-7.25 מיליון יהודים שחיים בישראל, כלומר כבר כיום כמותם באחוזים מתוך אוכלוסיית היהודים הינה 17.25 אחוזים! הייתכן אפוא שמעמדם הוא כמעמדו של שבט לוי? היעלה על הדעת לפטרם מן הצבא?!


ד. אהבת ארץ ישראל


אהבת ארץ-ישראל היא אחד היסודות החשובים ביותר בדת האמת, לא נגזר דינם של דור המדבר אלא על הוצאת דיבת הארץ רעה, ולא נגזר דינם של צאצאי המינים באירופה אלא על הוצאת דיבת הארץ רעה ואהבת הגלות הארורה. להבנתי, השירות בצה"ל חשוב מאד לפני ה' יתעלה, כי הוא מבטא יותר מכל את האהבה לארץ-ישראל, והאהבה לארץ-ישראל מבטאת ומקדמת יותר מכל את עם-ישראל לקראת מילוי ייעודו וחובתו: כינונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש. האהבה לארץ-ישראל היא זו שעתידה להוליד בסופו-של-דבר גם אהבה לה' יתעלה.


ופעם היה לי וויכוח קשה עם קרוב משפחה שהוא יושב ישיבה לשעבר, עַמֵא וְדַמַא, אשר לא שירת בצבא בגלל שהוא ישב בישיבה, ועתה הוא יצא לעבוד ככל האדם, והוא טוען ומכרכר בפניי שהוא אוהב את ארץ-ישראל. השבתי לו, שלא רק שהוא אינו יודע מהי אהבת ארץ-ישראל הוא גם תומך בשונאי ארץ-ישראל מובהקים בכל פעם שהוא מצביע בקלפי למינים ולצאצאיהם, אשר כל מעייניהם נתונים לתאוותיהם, לתקציביהם, למעלליהם ולתעלוליהם, ולקיום והנצחת המינות והאלילות הכעורה שבידם. הם שונאים את ארץ-ישראל בסתר ובגלוי, ורואים בה כלי להפקת רווחים ותאוות וטובות הנאה בלבד! ולא לחינם הם עושים כבוד מלכים לאדמו"ר מסאטמר הארור כאשר הוא מגיע לארץ, כי אלוהיהם הוא אלהי הכסף והזהב, ואם היו להם תקציבי מדינה באוסטריה או בגרמניה או בפולין או בליטא – הם לא היו כאן מזמן!


"כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר, אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ, אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דב' ח, ז–י). "וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת" (דב' ד, כב).


ה. חרון אף ה' כנגד המשתמטים


והנה חרון האף הגדול מלפני ה' יתעלה כלפי שונאי הארץ ומשתמטי הצבא (במ' יד):


"וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְיָ אֶת כָּל הָאָרֶץ, כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי, אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ, וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה, וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף.


וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי, אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְיָ אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי, אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ, וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי, אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ.


וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ, וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְיָ, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ, וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד, וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְיָ כִּי חָטָאנוּ, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְיָ וְהִוא לֹא תִצְלָח, אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְיָ בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם, כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְיָ וְלֹא יִהְיֶה יְיָ עִמָּכֶם, וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יְיָ וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה, וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה".


ואחתום בתוכחתו הקשה של משה רבנו ע"ה לשבטי גד וראובן שרק נחשדו בהשתמטות:


"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְיָ? כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְיָ. וַיִּחַר אַף יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי. [...] וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי יְיָ. וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה" (במ' לב).


בתמונת שער הרשומה: יהודה המכבי נערך לפני צבא ניקנור, ציור מאת גוסטב דורה.


וכי בני שבט לוי היו משתמטים
.pdf
הורידו את PDF • 210KB

93 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


מאמר עיוני אמיתי מוחץ , כל הכבוד

Like
bottom of page