top of page

הסגולות של זילברשטיין להצלת החיילים

ביום שישי ג בטבת תשפ"ד (15.12.23) פורסמה כתבה באתר האינטרנט של ערוץ 7. כותרת הכתבה הינה: "הסגולות של הרב זילברשטיין להצלת החיילים", וכותרת המשנה הינה: "הרב יצחק זילברשטיין, מגדולי הפוסקים בציבור החרדי, שלח הקלטה לחיילים בעזה בה הוא מספר על סגולות להינצל". ובכן, במאמרים לא מעטים התייחסתי לכך שאסור באיסור חמור להפוך את מצוות תורת ה'-צבאות לסגולות פגאניות להינצל מצרות או להוריד שפע דמיוני מבורא-עולם – וכל העושה-כן, דהיינו הופך את מצוות התורה לסגולות פגאניות אשר פועלות פעולות לפי הזמנת הפועל אותן, הרי שהוא כופר בתורה וחובר ומנחש, ומי שמתעה את הרבים אחרי ההזיות הרעות הללו הוא גם בגדר מין וכופר ואפיקורוס אשר מתעה את הרבים אחרי ההבל.


והנה לפניכם דברי זבלשטיין שצוטטו בכתבה: "לאחי היקרים הנמצאים בעזה [שקרן בן שקרן, המינים מתעבים את צה"ל], רוצה אני להגיד כמה סגולות שחז"ל אומרים שהם הגדולות ביותר שיש כדי לנצח, להישאר חי מפני מרעין בישין והרשעים הארורים שבאים לכלותנו".


ובכן, זבלשטיין מלעיט את ההמון בהזיית מינות לפיה יש מצוות שהן בגדר "סגולות" אשר מועילות "לנצח" במלחמה, וכן "להישאר חי מפני מרעין בישין והרשעים הארורים שבאים לכלותנו". שתי הסגולות הראשונות שמועילות לפי דמיונו כדי "לנצח" וכו', הן שמירת השבת ולימוד התורה. בנוסף, שתי סגולות אלה גם מכינות "מזון טוב", כלומר הן מועילות גם לפרנסה טובה, ואף מביאות לשלום-בית בין איש לאשתו: "ושלום בין הבעל לאשתו". והנה דבריו:


"הדבר הראשון – כי אשמרה שבת, אות היא לעולם, השבת זה הברית שכרת. מי שמקבל על עצמו כל חיזוק בעניין השבת; [ועתה לסגולה השנייה:] לא לדבר דברים בטלים, כל בני הבית לומדים דברי תורה, היא [=תורת מינותם היא] המגינה הכי טובה על האומה, כי אשמרה שבת אל ישמרני. השמירה הכי טובה בעולם זו השבת. להכין מזון טוב ושלום בין הבעל לאשתו".


שימו לב, זבלשטיין מביא ראיה לדבריו מפיוט "כי אשמרה שבת, אל ישמרני" וכו', עד-כדי-כך הוא נחות ועלוב מבחינה מחשבתית, וזו אגב הסיבה שאיני אוהב כלל את הפיוט הזה, מפני שהוא עלול לשמש כלי בידי המינים כדי להפוך את השבת לסגולה לשמירה ולהגנה.


הסגולה השלישית של זבלשטיין היא מתן צדקה, וכך הוא אומר בכתבה: "אדם שרואה אדם דל ומסכן ועוזר לו, אומר הקב"ה: אני עבד שלו. יש אנשים מסכנים בעולם שמקרבים אותם, זה מצוה עצומה" – ואם אדם נותן צדקה מתוך מחשבה שהוא משעבד את הקב"ה לשאיפותיו למשאלותיו ולדמיונותיו, או שהוא מפעיל את בורא-עולם להיטיב עמו ולרחם עליו ולהגשים את חלומותיו – הרי שהוא סוטה אחרי השקפות מינות, וכן כופר בתורה ומנחש וחובר-חבר.


והנה הסגולה הרביעית של זבלשטיין: "עוד דבר גדול שהוא סגולה זה כיבוד אב ואם. למען ייטב לך והארכת ימים, על שום מצוה לא נאמר. מי שמכבד מאוד – מלווה ה'. עד היום סובלים מעֵשָׂו כי כיבד את אביו בצורה נוראית, עד היום סובלים מהכיבוד אב שלו, עשה שַׁמּוֹת".


השקפה רעה נוספת שעולה מדברי זבלשטיין המין היא שעם-ישראל סובל ייסורים בגלל שעשו כיבד את יצחק אבינו, כלומר עם-ישראל לא סובל ייסורים בגלל ההליכה בדרכי המינות הרעים, אלא בגלל שעשו כיבד את יצחק אבינו – וההזיה הזו, שנובעת קרוב לוודאי מתפישת איזו אגדה כפשוטה (אולי אפילו אגדה מזויפת), מובילה להשקפה רעה מאד לפיה ייתכן שאדם יהיה צדיק וחסיד, והקב"ה יעניש אותו וייסר אותו בייסורי אימים בגלל שעשו כיבד את יצחק אביו. כמובן שהזיית המינות הזו משמשת בידי הרשעים והמינים ככיסוי והתעיה לסיבה האמיתית לפיה הקב"ה מייסר ומעניש אותם. כלומר, דומני שזבלשטיין רומז בדבריו הללו לשואה, שבה הגויים "עָשׂוּ שַׁמּוֹת" במינים ובצאצאיהם, ולפי זבלשטיין זה לא בגלל עוונותיהם ופשעיהם והליכתם אחרי ההבל והתהו והשקפות מינותם, אלא בגלל שעשו כיבד את יצחק. ובהשקפה הזו המינים מתעתעים ומסתירים את האמת על מינותם ועל מעלליהם, שהרי הקב"ה ייסרם באלף אלפי מיתות משונות לא בגלל שהם היו מינים וכופרים, אלא בגלל שעשו כיבד את יצחק...


בסוף דבריו זבלשטיין קובע שיושבי הישיבות למיניהם מתפללים ולומדים תורה עבור החיילים. כמובן שזבלשטיין משקר במצח נחושה, כמצח אשה זונה הוא מצחו של זבלשטיין, שהרי שנאת המינים וצאצאיהם לצה"ל ולחיילי צה"ל היא מן המפורסמות שאין צריך להביא עליהן ראיה – ועד-כדי-כך הם שונאים את צה"ל וחיילי צה"ל שמגינים על עם-ישראל בשעת מלחמה קשה זו, עד שהם אפילו לא אומרים מי-שברך להצלחת החיילים או להצלחת המדינה.


והנה שקריו של זבלשטיין הארור שבסוף דבריו:


"אחינו היקרים כולנו אתכם [שקרן בן שקרן, אם המינים איתנו, מדוע הם אינם מתגייסים למלחמה? מדוע הם אינם מתנדבים בבתי חולים?] בישיבות מותר לעשות רק דבר אחד, רק להתפלל עבורכם וללמוד תורה [וכן לנענע סטנדרים, לעשן סיגריות, לשבת על הברזלים, ולהתבטל]. אלף למטה אלף למטה, אלף הלכו לעבודה ואלף הלכו להקב"ה. הזכויות שלומדים בישיבות הולכים אליכם, יש הסכמה, אין היום שום הנחה והפסק, לומדים כביום רגיל".


עוד קובע זבלשטיין בדבריו האחרונים, שהזכויות של יושבי הישיבות "הולכים" לחיילי צה"ל, ובזה הוא צודק, בערך, כי ליושבי הישיבות אין שום זכויות, רק עוונות מינות וחילול-שם-שמים, ואילו לחיילי צה"ל יש זכויות עצומות במסירת נפשם על ארץ ה', ארץ הקודש והמקדש.


כמו כן, זבלשטיין מזייף את פסוקי התורה, שהרי הוא מצטט פסוק מספר במדבר (לא, ד) אשר לפי דמיונו של זבלשטיין עוסק בציווי אלהי להעביר אלף לצבא ואלף לתורה. ובכן, כבר הסברתי את הפסוק הזה במאמר: "תיעובם של המינים לצה"ל ולארץ-ישראל", וכך נאמר שם:


בסוף דבריו לעיל רפי מלהג את הפסוק: "אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה" (במ' לא, ד), כביכול יש ממנו ראיה לכך שהקב"ה הוא זה שציווה על חברת-המינות החרדית להשתמט, ולנענע סטנדרים חבוטים בישיבות המשמימוֹת במקרה הטוב, או לשבת על הברזלים תוך הפרחת עשן ניקוטין סרטני במקרה הפחות טוב. ובכן, במה מדובר בפסוקים שם? מדובר שם במלחמת מדין, והואיל והיה מדובר שם במלחמת-נקמה מקומית, לא היה צורך בגיוס של כל ישראל. ברם, אף שלא היה צורך בגיוס של כל ישראל, הקב"ה הורה למשה לגייס חיילים באופן שווה מכל שבטי ישראל, ומזאת נלמד על הערך הנעלה של נשיאה שווה בנטל. ואם יַקשה המקשה ויאמר, והלא משבט לוי לא נלקחו 1000 איש? ובכן, הואיל ולא היה מדובר במלחמת-מצוה שיש בה סכנה קיומית לעם-ישראל, שבט לוי היה פטור ממנה כמו שהוא פטור ממלחמת-רשות.


זאת ועוד, שאיפתם של החרדים להשוות את עצמם לשבט לוי היא תוספת שמנוגדת לחוקי התורה, ואסביר: התורה לא פטרה ממלחמת-רשות שום לומד תורה, אלא אך ורק את בני שבט לוי בשל שירותם בבית-המקדש, ולכן הם גם אינם זוכים לנחלה וכן לחלק בביזה. לפיכך, כל ניסיון להשתמש ב"לימוד התורה" כדי לפטור את עצמם ממצוה נעלה שקבע לנו ה' יתעלה – לא רק כופר בתורה אלא גם מחלל-שם-שמים, כי אסור ליהנות מדברי תורה בעולם-הזה.


עד כאן מתוך המאמר, ולחשיפת תעתועיהם של המינים ולשלילת טענתם שהם כמו שבט לוי ולכן הם פטורים מלצאת למלחמת מצוה, ראו: "שירות בצה"ל ליושבי הישיבות".


***

לסיום אעתיק לפניכם את המבוא למאמר: "תורה מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?":


מן המפורסמות היא תביעת המינים וצאצאיהם לפטור אותם מעיסוק בפרנסה ומשירות בצבא. תביעתם זו נשענת בעיקר על טענתם שלימוד תורתם מגן ומציל את עם-ישראל. ובכן, אין צל של ספק שטענתם היא טענה שקרית מיסודה מפני שתורתם אינה תורה, אלא דת פרו-נוצרית חשוכה ואלילית, אשר דרסה במגפיים מסומרים את כל יסודות הדת המחשבתיים, וסילפה גם את יסודות ההלכה ופרטיה, בהוסיפם אינסוף חומרות והזיות עד שהמקור נמחק לחלוטין.


זאת ועוד, האם אכן מטרתם להגן על עם-ישראל בתורתם? והלא הם שונאים שנאה-עזה את מדינת-ישראל ואת צבא-ההגנה-לישראל, עד-כדי שהם מתנגדים בתוקף אפילו לומר מי-שברך לחיילי-צה"ל או להצלחת מדינת-ישראל! אז מדוע הם מכזבים שמטרתם להגן על עם-ישראל? קצרו של דבר, תורתם היא תורת מינות עקושה ויקושה שמתעבת את ייעודו של עם-ישראל: להיות עם חכם ונבון שמבער מקרבו הבלים והשקפות מינות פגאניות ומאיר לעולם כולו בדעת ומדע; ותורתם הזאת לא רק שאינה מגינה, אלא שהיא המיטה עליהם את השואה הנוראה.


על-כל-פנים, לצורך בירור העניין נניח שתורתם אמת ונשאל: האם תורת-אמת מגינה ומצילה? ובכן, דומני שההלכה המרכזית ביותר בעניין זה נמצאת בהלכות עבודה-זרה (יא, טו–טז):


"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבָּעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן – לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהן בכלל הכופרים בתורה: שהם עושים דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]. אבל הבריא שקרא פסוקים או מזמור מתִּילִּים, כדי שתגן עליו זכות קריאתם, ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר [שימו לב, לא רצוי רק מותר!]".


כלומר, מי שהופך את התורה לכלי להציל אותו מנזק קיים וממשי, הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה, מפני שהוא הופך את התורה לסגולה פגאנית להפקת תועלת בעולם-הזה. ברם, הבריא שקורא פסוקים כדי "שתגן עליו זכות קריאתם ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר". נמצא, שרק לאדם בריא התירו לקרוא פסוקים במטרה שזכותם תגן עליו. אך ברור שאם הבָּריא קורא אותם במטרה להסיר מעליו צרה או נזק ממשיים ומוחשיים שרובצים עליו, אף הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה, כי הוא אינו שונה במאומה מן החולה שקורא פסוקים להירפא.


לאור כל זאת, כיצד אפוא יש להתייחס לתביעתם של המינים וצאצאיהם לתקציבים והטבות וכן לפטוֹר מצה"ל, בשל העובדה שהם מגֵנים על עם-ישראל בלימוד תורתם? ובכן, הסכנות הביטחוניות שעם-ישראל מתמודד עמן הינן ממשיות ומוחשיות, בדומה לאדם החולה אשר מתמודד עם חולאים ממשיים ומוחשיים, ובדומה לאדם הבריא שיש לו צרות שהוא מבקש להסירן מעליו באמצעות קריאת פסוקים. לפיכך, כל הטוענים שלימוד תורתם מציל את עם-ישראל מהאויבים והצרים שסובבים אותנו, הינם מנחשים וחוברים וכופרים בתורה. נקודה.


והנה עוד הלכה אשר קרובה לענייננו מהלכות מזוזה (ה, ה):


"אלו שכותבין בה [במזוזה] מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות – הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא: שאלו הטיפשים, לא די להן שביטלו המצוה אלא שעושין מצוה גדולה, שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע [=סגולה] להניית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם".


כלומר, לא רק הפיכת לימוד התורה לכלי להפקת תועלת גשמית בעולם-הזה, היא בגדר ניחוש וחבירת-חָבֶר וכפירה בתורה, אלא, הפיכת כל מצוה ממצוות התורה לכלי להורדת שפע גשמי דמיוני מבורא-עולם היא דבר חמור ומגונה מאד, אשר מכרית את האדם מחיי העולם-הבא.


הדבר היחיד שהתירה התורה הוא לקיים את המצוות במטרה להינצל מייסורים באופן כללי או במטרה להיות רצויים לפניו יתעלה כדי לזכות לשכר – אך להפוך את לימוד התורה ומצוותיה לסגולה פגאנית שפועלת בדיוק-כמו ואף-טוב-יותר מאמצעים ממשיים ומוחשיים, כגון אפילו טוב יותר מהפעולות ההגנתיות וההתקפיות של צבא-ההגנה-לישראל, או אפילו טוב יותר מעשיית השתדלות במלאכה ובפיתוח הארץ במדעים ובתשתיות וכו' – כל אלה הם מנחשים וחוברים וכופרים בתורה, לדוגמה: כל אלה שאומרים "תהלים במקום טילים" או "לימוד התורה במקום כיפת ברזל" וכו'. יתר-על-כן, מה שהתירה התורה לקיים את המצוות במטרה להינצל מייסורים או כדי לזכות לשכר, הוא רק לבני האדם שבשל רמתם הנמוכה אינם מסוגלים לעבוד את ה' מאהבה. כלומר, אין זו התכלית אלא אך ורק אילוץ הלכתי-מחשבתי, שחובה להתאמץ ולהשתדל מאד להתרומם ממנו, ועוד בעניין זה ראו: "מובטח לו שהוא בן העולם הבא?".


ומה יעשה האדם אשר נמצא בשעת שבר ומשבר? יקרא תהלים? והלא אם הוא קורא תהלים כדי שקריאתם תסיר מעליו את הייסורים והפגעים הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה! אלא, עליו לנהוג כדוד המלך ע"ה כאשר שמע על מחלתו האנושה של בנו הראשון מבת-שבע:


"וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה, וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם, וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד [...] וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת. וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא בֵית יְיָ וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל, וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם, וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי יְיָ וְחַי הַיָּלֶד, וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי" (ש"ב יב).


שימו לב! אפילו דוד המלך ע"ה לא קרא תהלים כאשר בנו חלה אנושות, אלא, הוא התפלל לה' יתעלה: "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר" ולאחר מכן צם ובכה וישב על הארץ. כלומר, לאחר תפילתו דוד נקט בפעולות שמבטאות חרטה עצומה והכנעה מוחלטת קמי שמיא.


הסגולות של זילברשטיין להצלת החיילים
.pdf
Download PDF • 169KB

111 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page