בארבעת החלקים הראשונים של המאמר עסקנו בעניינים הקשורים בעיקר לתזונה ולהרגלי אכילה נכונים, ובעניינים אלה רבנו עוסק בעשרים ההלכות הראשונות של הפרק הרביעי בהלכות דעות. בשלוש-עשרה ההלכות האחרונות של הפרק האמור, רבנו עוסק בענייני בריאות שאינם קשורים לתזונת הגוף אלא לנושאים כגון: הרגלי רחיצה והיגיינה, הקזת דם שהייתה מקובלת בימי חכמי המשנה והתלמוד, וכן בעניין נזקי ריבוי התשמיש והדרכת האדם אימתי נכון מבחינת רפואת הגוף לקיים יחסי אישות עם רעייתו.
א. הרגלי רחיצה
רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, כא):
"דרך הרחיצה שייכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים. ולא ייכנס סמוך לאכילה, ולא כשהוא רעב, אלא כשיתחיל המזון להתאכל במעיו. ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכווה בהן, וראשו בלבד בחמין שהגוף נכווה בהן. ואחר-כך ירחץ גופו בפושרין, ואחר כך בפושרין מן הפושרין עד שירחץ בצונן. ולא יעביר על ראשו כלל לא פושרין ולא צונן. ולא ירחץ בצונן בימות הגשמים. ולא ירחץ עד שיזיע וִיפָרֵךְ [=ויאמץ] כל גופו, ולא יאריך במרחץ, אלא כשיזיע ויפרך גופו – ישתטף ויצא".
בימי קדם בית-המרחץ היה מקום ציבורי שבו היו מתרחצים ומתנקים, הוא היה מחומם באמצעות חימום תת-רצפתי, והיה מלא באדים חמים מאד מעין "הסאונה" שיש בימינו. לדעת רבנו לא בריא לאדם להיכנס למרחץ מסוג זה יותר מפעם אחת בשבוע. כמו כן, אין להיכנס למרחץ מסוג זה לא כשהוא רעב ולא כשהוא שבע מיד לאחר שאכל.
עוד רבנו מורה, שיש לרחוץ את הראש במים שחומם גבוה מהמים שרוחצים בהם את הגוף, כנראה מפני שהראש יכול לסבול חום יותר גדול, והחום הגבוה ממריץ את זרימת הדם. לאחר-מכן יש לשטוף את הגוף במים פושרים יותר ויותר עד שיהיו צוננים, אך בימות הגשמים לא ישטוף את גופו במים צוננים; וכן, בין בימות הגשמים בין בימות החמה, לא ישטוף את ראשו במים פושרים או צוננים כלל.
רבנו חותם בשתי הוראות, הראשונה שלא יתרחץ במרחץ הזה אלא לאחר שאימץ את גופו עד שיזיע, והשנייה שאין להאריך במרחץ אלא יתרחץ בזריזות לפי האופנים שהציע.
עוד רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, כג–כד):
"כשייצא אדם מן המרחץ ילבש בגדיו ויכסה ראשו בבית החיצון כדי שלא תשלוט בו רוח קרה, ואפילו בימות החמה צריך להיזהר. וישהה אחר שייצא עד שתתיישב נפשו וינוח גופו ותסור החמימות ואחר-כך יאכל. ואם ישן מעט כשייצא מן המרחץ קודם אכילה – הרי זה יפה עד מאד. לא ישתה אדם מים קרים כשייצא מן המרחץ, ואין צריך לומר שלא ישתה במרחץ. ואם אינו יכול למנוע עצמו, יערב המים ביין או בדבש וישתה. ואם סך בשמן במרחץ בימות הגשמים אחר שישתטף – הרי זה טוב".
הזהירות מפני התקררות הינה חשובה מאד, ולכן רבנו מורה שיש להיזהר מאד בעת היציאה מן המרחץ, בין בימות הגשמים בין בימות החמה. עוד רבנו מורה שאין לאכול מיד לאחר היציאה מן המרחץ, אלא ימתין עד שינוח גופו מן החום הרב, והטוב ביותר לישון מעט.
כמו כן, רבנו מזהיר משתיית מים קרים במרחץ ובעת שהוא יוצא ממנו, וכנראה שגם הוראה זו נועדה לשמור על הגוף משינויי טמפרטורה חדים אשר עלולים לגרום להתקררות. רבנו חותם בהמלצה לסוך את הגוף בשמן לאחר הרחיצה.
ב. בדיקת הנקבים
רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, כב):
"ובודק את עצמו קודם שייכנס למרחץ ואחר שייצא, שמא יהא צריך לנקביו. וכן בודק אדם עצמו תמיד קודם אכילה ואחר אכילה, וקודם בעילה ואחר בעילה, וקודם שייגע ויתעמל ואחר שייגע ויתעמל, וקודם שיישן וכשייעור – הכל עשרה".
וכבר למדנו בחלק הראשון של מאמר זה את פסק רבנו בהלכות דעות (ד, ב): "ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו – יעמוד מיד".
ג. הקזת דם
רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, כה):
"לא ירגיל אדם עצמו להקיז דם תמיד, ולא יקיז אלא אם יהיה צריך לו ביותר. ולא יקיז לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אלא בימי ניסן ומעט בימי תשרי. ומאחר חמישים שנה לא יקיז כלל. ולא יקיז אדם דם וייכנס למרחץ ביום אחד. ולא יקיז וייצא לדרך, ולא ביום שבא מן הדרך. ויאכל וישתה ביום ההקזה פחות ממה שהוא רגיל. וינוח ביום ההקזה ולא יתעמל ולא יטייל".
בימי קדם היה נהוג להקיז דם לעתים לא רחוקות כאמצעי רפואי לחדש את הדם הזורם בגוף, וכנראה מתוך אמונה שהדבר מחזק את הגוף. בימינו הרפואה אינה רואה בעניין זה חשיבות רבה, אף שגם המדע של ימינו מודה שיש ליצירת דם חדש בגוף מעלות מסוימות. כמו כן, בימינו נהוג לתרום דם, ומקובל שמי שמשקל גופו פחות מששים ק"ג אינו מתאים לתרום דם. מכל מקום ניתן ללמוד מהלכה זו על הזהירות הנדרשת מן האדם שתורם דם, עד שהוא יתחזק מחולשת ההקזה וגופו יחדש את מלאי הדם הדרוש לו לתפקוד מיטבי.
ד. יחסי אישות מבחינה רפואית
רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, כו):
"שכבת זרע היא כוח הגוף וחייו ומאור העיניים. וכל זמן שתצא ביותר – הגוף בולה וכוחו כולה וחייו אובדים, הוא שאומר שלמה בחוכמתו: 'אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין' [מש' לא, ג]".
פשט דברי שלמה הוא בעניין התשמיש, ורק אדם סכל יכלה את כוחות גופו בהנאות הנשים, ואפילו גויים שאין בהם יראת שמים מבינים שכדי להגיע להישגים בכל תחום בחיים יש להרחיק ככל שניתן מתאוות הנשים. ולא לחינם אמרו חז"ל על ייצר הרע: "הוא שטן הוא ייצר הרע הוא מלאך המוות": כי ייצר הרע, המושך את האדם לתאוות בכלל ולתאוות הנשים בפרט גורר את האדם לקבר בטרם עיתו, ולכן הוא נקרא מלאך המוות; ומשום כך ייצר הרע נקרא גם "שטן" כלומר מכשול, מפני שהוא עלול להכרית את האדם מחיי העולם-הבא.
רס"ג בפירושו הקצר מסביר את החלק השני של הפסוק: "וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין", ואומר כך: "ודרכיך – ויגיעך לסוגי התאוות", כלומר אל תכלה את כוחותיך בתאוות הנשים ואל תייגע את עצמך בשאר סוגי התאוות השונות. ובפירושו הארוך הוא מוסיף:
"וכך שאר סוגי התאוות מזיקות בשני העולמות גם יחד אם הפריז בהן האדם, לפי שהן מושלות עליו עד שיהיה להן עבד משועבד ולא יוכל להתנגד להן, כמו שאמר: 'לַמְחוֹת מְלָכִין', אלא שהתשמיש היותר קשה ומזיק מכולן [=מכל התאוות] ולפיכך ייחדו [שלמה המלך] והקדימו [בפסוק, באמרוֹ "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ"]".
נמצא, כי הפסוק "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ" הינו אזהרה שלא להתמסר לתאוות הנשים, וחלקו השני: "וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין" הוא אזהרה לאדם שלא יתמסר לכל סוגי התאוות, ובמיוחד לתאוות הנשים, כי סופו שהתאוות הללו יכו בו וישעבדו אותו וייסרו אותו, כפי שהמלך העז והעריץ מכה משעבד ומייסר את עבדיו השפלים ביותר.
בהמשך רבנו מפרט את נזקי הריבוי בתשמיש, וכֹה דבריו בהלכות דעות (ד, כז):
"כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו, וכוחו תשש ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו ומשחיו. ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושר, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רובה. ושיניו נופלות והרבה כאבים חוץ מאלו באין עליו".
רבנו מוסיף ומפרט בעניין הכאבים הרבים שבאים על מי ששטוף בבעילה (ד, כח):
"אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת בשאר חולאים והאלף מרוב התשמיש. לפיכך צריך האדם להיזהר בדבר זה אם רצה לחיות בטובה. ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר, והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו, ומסיח עצמו לדבר אחר והקישוי כשהיה. וימצא כובד ממתניו ולמטה כאילו חוטי הביצים נמשכים, ובשרו חם – זה צריך לבעול, ורפואה לו שיבעול".
ובימינו בדור המתירנות המערבי-האירופי, לא מעט אנשי חינוך פסיכולוגיה ורפואה בישראל מעודדים ריבוי בתשמיש! ומטרתם היא להפיץ את תורת המתירנות המינית כדי להתנגד לדת משה ולמצוותיה (המוצגות בפניהם בשיבושים נוראיים), וכדי לתת דרור מוחלט לתאוותיהם השפלות. תוצאות המתירנות הזאת רעות מאד, ולא רק מבחינה רפואית, אלא גם מבחינה מוסרית וחברתית: מבחינה מוסרית, חברות מתירניות חולות מאד עד שרבים מחבריה מכורים לאלכוהול, לסיגריות, לסמים, לכדורים נגד דיכאון, לאוכל, ועוד. וכן הילדים בחברה הזאת גדלים עם צלקות ומשברים נפשיים לא קלים כתוצאה מחינוך לקוי ביותר. ומבחינה חברתית, כבר ידוע בימינו שסופן של חברות מתירניות להיעלם מן העולם בילודה שלילית, כי אם ההנאה המינית ושאר התאוות הן במרכז ההוויה, הילדים רק מפריעים...
רבנו חותם עניין זה בהוראות לקיום יחסי אישות נכונים מבחינה רפואית (ד, כט):
"לא יבעול אדם והוא שבע ולא רעב, אלא אחר שיתאכל המזון במעיו. ויבדוק נקביו קודם בעילה ואחר בעילה. ולא יבעול מעומד ולא מיושב, ולא בבית המרחץ. ולא ביום שייכנס למרחץ, ולא ביום ההקזה, ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך – [וכן] לא לפניהן ולא לאחריהן [לפני ואחרי יום הרחיצה, יום ההקזה, יום היציאה לדרך ויום הביאה מן הדרך]".
ה. הבטחת רבנו המפורסמת
רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, ל):
"כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורִינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא. ושיהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו. אלא-אם-כן היה גופו רע מתחילת ברייתו [=שנולד עם פגמים גנטיים], או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מולדתו [=מילדותו], או אם תבוא מכת דֶּבֶר או מכת בצורת לעולם".
נראה ברור כי רבנו מבקש לעודד את בני האדם ללכת בדרכי שמירת הבריאות, כי לא דבר קל הוא להתגבר על התאוות הרבות שרובצות לפתחו של אדם בכל דור ודור. אך מי שיצליח בכך יזכה קרוב לוודאי לארבעה דברים: שלא יבוא לידי חולי, שיזקין הרבה, שלא יצטרך לרופא, ושגופו יהיה שלם ועומד על בוריו כל ימיו. ושמא לא לחינם רבנו מוסיף: "ואינו צריך לרופא", כי רבנו יודע עד כמה אומלל האדם התלוי ברופאים, ושמעתי פעם מאן דהו דורש פסוק מתהלים (קז, כ) על הרופאים: "יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם".
רבנו מוסיף ואומר שם (ד, לא):
"וכל המנהגות הטובים האלו שאמרנו, אין ראוי לנהוג בהם אלא הבריא. אבל החולה או מי שאחד מאיבריו חולה, או מי שנהג מנהג רע שנים רבות – יש לכל אחד ואחד מהם דרכים אחרים ומנהגות כפי חוליו, כמו שיתבאר בספרי הרפואות. ושינוי וסת תחילת כל חולי".
רבנו חותם את הלכתו בהוראה כי שינוי הרגל גורם לחולי, וכוונתו ללמד שעל האדם לסגל לעצמו הרגלי תזונה ובריאות קבועים, ושרוב החולאים באים משינוי הרגלי חיים. וייתכן שאף שינוי מהרגל רע להרגל טוב יגרום לגוף בתחילתו לחולי, עד שהגוף יסתגל להרגל הטוב.
ו. נספחים לשמירת הבריאות
בסוף הפרק הרביעי רבנו מוסיף שתי הלכות כלליות אשר נוגעות באופן עקיף לשמירת הבריאות, וכֹה דבריו (ד, לב–לג):
"כל מקום שאין בו רופא, אחד הבריא ואחד החולה אין ראוי לו לזוז מכל הדברים שאמרנו בפרק זה, שכל אחד מהם לאחרית טובה הוא מביא; כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו אין תלמיד חכמים רשאי לדור בתוכה, ואלו הן: רופא, ואומן [=מקיז דם], ובית-מרחץ, ובית-הכסא, ומים מצויין כמו נהר או מעיין, ובית-הכנסת, ומלמד תינוקות, ולבלר, וגבאֵי צדקה, ובית-דין מכין וחובשין".
וזכינו בדורנו, שאמבולנס עונה לקריאה לאחר דקות ספורות, ובית-מרחץ ובית-הכסא ומים מצויין – כולם הם דברים שיש בכל בית, ובית-הכנסת יש במקומות החילוניים ביותר, וגבאֵי צדקה יש בכל יישוב. אך עדיין אין לצערנו בשום מקום בית-דין תורה אמיתי שהולך בדרך האמת, אשר אינו עובר על "ארור לוקח שוחד" ואינו עושה את התורה לקרדום חוצבים (וראו מאמרי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חָלַף").
אמנם, גם מלמדי תינוקות כפי שהוגדרו על-ידי חז"ל אין כמעט בימינו, כלומר מורים שילמדו את התינוקות "גרסא דינקותא" של קריאת התורה והתרגום. ואולי ניתן בדוחק לכלול בהגדרה הרחבה של מלמדי התינוקות כל מורה בבית-ספר תורני. אולם, העדר שינון המקרא והתרגום באופן שמקנה שליטה רחבה בתורה-שבכתב הינה מגרעת חמורה מאד, אשר אחריתה היא התדרדרות לדת חדשה פרו-נוצרית (וראו מאמרי: "מדוע החרדים לא לומדים תנ"ך?"). כלומר, שליטה רחבה בפסוקי התורה והתרגום הינה יסוד הדת, ולא הלימוד הדרשני המשובש (ממקורו הנרפשׂ של רש"י) שלומדים בימינו בגן או בבית-הספר: כי פסוקי התורה מקנים לנו דרך חיים ואורחות מוסר ולכן חובה לשננם עד שיהיו שגורים על-פינו, והתרגום מורה לנו השקפות נכונות בכלל ובייחוד ה' בפרט, והינו בגדר מסורת התורה-שבעל-פה (וראו במבוא למאמרי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה – חלק כג").
כמו כן, אין צורך בימינו למקיז דם, ולא ללבלר לכתיבת כתובות וגיטין ושטרי-חוב ומכר וכיו"ב, שהרי כל השטרות כבר מוכנים ונותר רק לקנותם או להדפיסם. ומכל מקום לא הקפידו בכל עשרת הדברים הללו אלא בתלמיד חכמים, כדי שלא יצטרך לאבד זמן לטרוח בהן.
"וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דב' ו, ו–ז).