שמירת הבריאות – שער לידיעת השם (חלק א)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" למדנו מעט על חשיבות מלאכת הרפואה בכלל ולאדם המבקש לידע את בורא-עולם בפרט, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רנו):


"ולפי דרך זו [=המובילה לידע את ה' יתעלה בהפניית כל כוחות הגוף והמחשבה להשגת מטרה נעלה זו], יהיה למלאכת הרפואה עניין רב מאד במעלות ובידיעת ה' ובהשגת האושר האמתי, ויהיה לימודה וההתעסקות בה עבודה מן הגדולות שבעבודות ולא תהיה אז כמו האריגה והנגרות, לפי שבה נכוון את פעולותינו [=את אורחות חיינו], ויהיו פעולותינו פעולות אנושיות מביאות אל המעלות [המידותיות] ואל האמתיות [=המדעים]".


כלומר, לרפואה תפקיד מפתח בעבודת האדם השלם לידע את בורא-עולם, כי כדי להתרומם למעלת הידיעה וההתבוננות בחכמות, מן ההכרח ליצור את התנאים הסביבתיים ההכרחיים להשגת המידות והחכמות. ואחד מן התנאים הללו הוא כאמור ידיעה מקיפה ויסודית באופנים הנכונים שיש להנהיג בהם את הגוף, כדי שיהיה חזק ובריא נכון ומזומן לעבוד את בורא-עולם ויהיה כלי יעיל בידי הנפש להשגת המידות והחכמות. וכבר ביארנו והרחבנו בעניין הקשר הישיר שבין גוף בריא לבין יכולת האדם להשכיל ולידע את ה' יתעלה.


לאור חשיבותה העצומה של שמירת הבריאות, רבנו הרמב"ם הקדיש פרק שלם בהלכות דעות לכללי בריאות שבהם על האדם להנהיג את עצמו, תוך שהוא מדגיש בהלכה הראשונה בפרק, שמטרת שמירת הבריאות איננה "ליהנות מהחיים" אלא לידע את בורא-עולם, וכהֹ דברי רבנו בהלכה הראשונה בפרק הרביעי שם: "הואיל והוויית הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יֵדַע והוא חולה, צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המחלימין, ואלו הן".


במאמר זה נשלב מדי פעם את דברי פרופ' חיים גמליאל בספרו: "רפואת הרמב"ם במבחן המדע בין זמננו", אשר בדק את הלכות דעות במבחן המדע המתקדם של ימינו. ברם, אני מוכרח לומר, שאפילו בימינו רבות מן התפישות המדעיות ביחס לאורחות חיים נכונים, ובעיקר ביחס למאכלות שונים ותועלתן או נזקן, נמצאות במחלוקת בקרב החוקרים, ולכן, אף שנביא לקמן את דעתו של פרופ' גמליאל, לעניות דעתי הכלל החשוב ביותר בכל הנושא הזה הוא שעל האדם להיות קשוב לגופו! כלומר, כל מה שהאדם מרגיש שהוא מזיק לו עליו להתרחק ממנו, וכל מה שהאדם מרגיש שהוא מיטיב לו ומחזק אותו עליו להתמיד בו.


על הלכה זו פרופ' גמליאל מביא דוגמאות שונות של מחלות אשר מפריעות לתפקוד האדם בחיי היום-יום, אך דומני שהדברים ברורים, כי אין אולי שום מחלה שאינה מפריעה לתפקוד היום-יומי, וברור שכל מחלה איזו שתהיה מפריעה לאדם להפנות את כוחות הנפש האדירים הדרושים ללמידה ולמחקר ולידיעת השם יתעלה. ולכן, אני בדעה כי על האדם השלם אשר מבקש לידע את בוראו, להבין, שאסור לו באיסור חמור לנפח את כרסו באכילה גסה, וכן עליו להבין שעליו להשתדל בכל מאודו לעשות פעילות גופנית ככל שהוא יכול – שהרי אכילה מאוזנת ובריאה ופעילות גופנית במידה הנכונה מחזקים מאד את גוף האדם ומונעים ממנו את רוב המחלות ואולי אף את כולן; וכן פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ה, ב):


"תלמיד חכמים לא יהיה גרגרן, אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה. ולא יהא רודף למלאת בטנו כְּאֵלּוּ שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתפוח כרסן [ודעתן]. ועליהם מפורש בקבלה: 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם' [מלאכי ב, ג], אמרו חכמים: אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים".


ובקראי את ההלכה הזו אני נזכר בסעודות הזלילה שנקראות "טישים", אשר מטשטשים את החושים ומכבים את אור הנפש והדעת באכילה גסה, תוך הוללות ושירה ביידיש העילגת והרצוצה. והחסידים הבהמיים הללו תואמים להפליא את דברי הנביא מלאכי אשר מתאר את החוטאים שעושים כל ימיהם כחגים, עד שצריך חוט ארוך מאד כדי להקיף בו את בטנם לפני התפילה (גארטעל). כמו כן, לא אשכח כאשר השתתפתי באחת החתונות בבני-ברק, ושם חזיתי במראות זלילה נוראים ומבחילים של אנשים "צדיקים וחסידים" אשר נוקטים בכלל "אכול וקבל שכר", ואינם מבינים שלא רק שהם משחיתים את גופם, לא פחות הם משחיתים את נפשם בכך שהם מסגלים לה את תכונת התאוותנות, עד שהם אינם יכולים לחשוב על מאומה למעט על הזלילה הבאה שבה יפטמו את כרסם וינפחו את בהמיותם.


מכל מקום, זכורני שבאותה החתונה במחסני תעשייה שהסבו ל"אולמות מלכות", לאחר כל הזלילה המאוחרת, החלו להגיש בערך בשעה אחת-עשרה בלילה בר של צ'ולנט ועוד מאכלי בשר שונים בתבניות חמות, וכל דכפין מגיע ונוטל ואוכל בעמידה... נאמר לי שהמנות הללו נועדו לבחורי הישיבה שמגיעים מאוחר או שאינם תופסים מקום, אך שמתי לב שלא מעטים מקרב הסועדים קמו לאותו "בר" להוסיף ולאכול בשעה אחת-עשרה בלילה! המחזה הזה הוסיף ללמד אותי על ריחוק הדת החדשה הפרו-נוצרית מדת האמת, כי זלילה בהמית כזו הינה כשרה לחלוטין בהכשר בד"ץ מהדרין, ואין שום מחשבה על השפעתה השלילית של אכילה גסה כזאת ושל חינוך קלוקל כזה על העם בכלל ועל משתתפי החתונה בפרט.


והנה דברי רבנו בהמשך הלכותיו שם (ד, ב):


"לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא. ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו יעמוד מיד".


אחד מהחולאים הגדולים ביותר של דורנו דור השפע, ואולי החולי הגדול ביותר, הוא האכילה המרובה. זכינו ויש שפע של אוכל טעים ואף בריא, אך שכחנו כי אכילה מרובה אפילו של מאכלים בריאים מזיקה לגוף לא פחות מאשר אכילת מאכלים מזיקים! אנחנו כל הזמן עסוקים בחיפוש אחר מאכלות בריאים וסינון מאכלות שאינם בריאים, אך שכחנו לחלוטין את יסוד היסודות ועמוד החכמות – אכילה מועטה היא סוד הבריאות, וכמו שנהגו אבותינו בתימן לומר "להחיות", להחיות את הנפש בלבד ולא לפטם את הבשר, כי מרבה בשר מרבה רימה ותו לא, ומביא עליו חולאים רבים ועצומים.


לאט-לאט אנחנו מרגילים את עצמנו לאכול כמויות עד שאין אנו מרגישים תחושת שובע אלא לאחר שניפחנו את בטננו והננו שרועים סחוטים ועייפים על מיטתנו. הנזק הגדול הוא ביום השבת, כי מי שמרגיל את עצמו לאכול כמויות גדולות ביום השבת (99 אחוז מהאוכלוסייה בעקבות ההטעיה הבהמית האשכנזית "אכול וקבל שכר"), לעולם לא יוכל לקום לאחר מנוחה קלה ללימוד בית המדרש בצהרי יום השבת, ובקושי יגרור את עצמו לתפילת מנחה כשהוא מתנודד הלום שיכר מן הבשר והיין שמפעמים בקרבו.


פרופ' גמליאל סבור שגישת הרמב"ם בעניין זה "נתמכת במלואה על-ידי המדע בן זמננו", מפני שהאכילה המרובה גורמת לעומס יתר בקיבה ובמערכת העיכול ולירידה תלולה ביעילות מנגנוני העיכול וההטמעה. המזון עלול להישאר זמן רב בקיבה, ולעבור תסיסה שתוצאותיה מיחושים ברום הבטן, נפיחות וגזים, גלישת חומציות אל הוושט ועוד ועוד.


היבט נוסף שפרופ' גמליאל עוסק בו ואותו הזכרנו לעיל, הוא הנהייה אחר מידת התאוותנות והרגלת הנפש להתהלך בתאוותה, או כלשונו של גמליאל: "מדובר בבעיה התנהגותית המתפתחת לכדי מצבים קיצוניים שבהם אין האדם מצליח לחוש שובע אלא-אם-כן פיטם את עצמו עד כלות", ובסוף דבריו הוא מרחיב בעניין ההיבט הנפשי-מידותי: "ברור שגישת הרמב"ם לגבי כללי האכילה מתמקדת גם באספקט ההתנהגותי אשר המדע בן-זמננו מתעלם ממנו, לדעת הרמב"ם, [...] אדם הלהוט אחר בולמוס האכילה פוגע הן בגופו והן בנפשו, לדעת הרמב"ם זוהי 'מחלת נפש'".


ואפילו אם האדם אוכל מאכלים בריאים כמו סלט ירקות, אם הוא מפריז באכילת סלט ירקות הוא עלול להביא נזק לנפשו, שהרי בסופו של דבר הוא מרגיל את עצמו להעמיס על קיבתו כמויות גדולות, והוא לא יחוש תחושת שובע עד שהוא ימלא את קיבתו באותן הכמויות! ראו נא את דברי פרופ' גמליאל שם בהקשר זה:


"נקח כדוגמה אדם המרגיל עצמו לאכול כמות גדולה של סלט ירקות – לכל הדעות מנהג נכון ובריא, אך יש השוכחים שאדם שהרגיל קיבתו לנפחים מוגזמים של מזון ירגיש לעתים קרובות רעב ולא ישבע, אפילו אכל ארוחה מלאה, אלא-אם-כן ימלא קיבתו בכמות מוגזמת של מזון. זלילת קערות מלאות של סלט ירקות נחשבת כטרנד בריאותי חיובי, אך אין ספק שהיא מובילה בסופו-של-דבר לכך שאדם לא ישבע עד שלא מילא וגדש את קיבתו במזונות תופסי נפח".


נקודה נוספת, ההלכה של רבנו לעיל (ד, ב) הגורסת: "לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא", תואמת את הכלל שהבאנו בתחילת דברינו והוא שעל האדם להיות קשוב לגופו! ואם חלילה מנגנוני הרעב התקלקלו כתוצאה מחריגה חריפה כלפי מידת התאווה, על האדם לרפא את נפשו ולאזנה באמצעות חניקת התאווה בהליכה בקצה השני, עד שנפשו תתאזן ותתרפא ותוכל לייעץ לגוף מה לאכול ומה לשתות, בלי תיווכה של התאווה המטמטמת את הדעת והמסלפת את הצרכים האמיתיים של האדם.


רבנו מודע היטב לתאווה אשר מעוותת את שיקול דעתו של האדם, ולכן הוא פוסק בהלכה הבאה לאחר מכן (ד, ג): "לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו אלא יפחות כמו רביע משבעתו". כלומר, על האדם הנבון להכיר ולהבין את תעתועי תאוות האכילה, ולכן עליו להתעלם ממנה לקראת תום סעודתו, ואף שהתאווה מוסיפה לדרוש ממנו לאכול עוד ועוד, עליו להבין שאין זה צורך גופני אמיתי, אלא צורך דמיוני-תאוותני, ולכן עליו לחדול מלאכול כאשר תחושת השובע הגיעה לכשבעים-וחמש אחוז מסיפוקה.


נחתום את יסודות הבריאות של רבנו בשתי הלכות נפלאות (דעות ד, יט–כ):