רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סט)
אחל בשאלה שנשאלתי בעבר בעניין רש"י-שר"י, וכך שאל השואל:
שמעתי טענה לפיה הקב"ה משגיח על פרשנותו של רש"י, כלומר מכיוון שאלהים אִפשר לרש"י להפוך לפרשן המרכזי של הרוב המכריע של היהודים הדתיים במהלך האלף האחרון, זו הוכחה לכך שאלהים מאשר את פירושו, כי אחרת אלהים היה מונע התופעה הזו.
כיצד עלינו להגיב לטענה זו?
להלן תשובתי:
א) אלהים אינו מתערב בכל מה שקשור ליראת שמים: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", והראיה הגדולה ממאה השנים האחרונות לכך שהקב"ה אינו מתערב ומאפשר לעם-ישראל לבחור בטוב או חלילה ברע, היא השואה. שהרי לא ניתן להסבירה אלא באמצעות התשובה הפשוטה שמיליונים רבים של יהודים לא ידעו את אלהים וסטו אחר מינות ועבודה-זרה. קריסת המערכות המחשבתית וההלכתית גררה אותם לקריסת מערכות מוסרית ודתית מוחלטת. וכל מי שאינו מודה על האמת ויעלה כל טענה אחרת לעונש כל-כך חמור, כופר בתורה, שהרי "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד) – ועונש כל-כך חמור אינו אלא על עוון עבודה-זרה ושגיאות מחשבתיות ומוסריות חמורות ביותר.
ראו נא גם את תקופתו של אליהו הנביא ע"ה אשר נאמר בה במפורש שבכל עם-ישראל נותרו רק 7000 איש ואישה שאינם עובדים עבודה-זרה לבעל: "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ" (מ"א יט, יח), ואף היו תקופות ארוכות מאד בעם ישראל אשר רוב מוחץ בעם עבד עבודה-זרה (ירבעם, מנשה, אחאב ועוד).
כמו כן, איך נסביר 2000 שנות גלות? כלומר, עם-ישראל הוסיף לחטוא בחטאים חמורים מאד שגרמו לו להישאר בגלות תקופה ארוכה מאד, וכל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו, ובמלים אחרות, רוב עמֵּנו עדיין אינם ראויים לבניין בית-מקדש ותועים אחר אלהים אחרים.
ואיך נסביר את הנהייה המוחלטת של עם-ישראל בכל הדורות אחר ספר האופל הטמא? ואפילו בימינו רוב גדול בעם-ישראל סבור שהספר מכיל סודות נשׂגבים – ושהוא נכתב על-ידי בר-יוחי שהמקובלים והשוטים הפכוהו לשיקוץ מתועב – ואינו אלא עבודה-זרה שחובה לנתצה!
אלא, ההשקפה הנכונה היא שהקב"ה לעולם לא יעלים לגמרי את דרך האמת: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דב' לא, כא), ואפילו אחד או שניים ימשיכו בדור מסוים את דרך האמת לדורות הבאים – עד שתרבה הדעת ותמָּלא הארץ דעה כמים לים מכסים. אבל אין שום ראיה לטענה שלא ייתכן שרוב עם-ישראל ישגה אחר עבודה-זרה ואפילו במשך מאות רבות בשנים, אדרבה, כאמור, יש ראיות הפוכות רבות גם מיסודות התורה וגם ממהלך ההיסטוריה האנושית.
"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).
ב) לפי הטענה המתעתעת של צאצאי המינים, האסלאם והנצרות וההינדו רצויות לפני ה' יתעלה! שהרי הוא מאפשר להן להיות דתות עצומות ביותר, במשך אלפי שנים! וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? אלא ברור, שהקב"ה אינו מתערב בבחירת האדם את אלהיו ופרשניו.
ג) יש קרבן מיוחד בתורה שנועד למצב שבו כל עם-ישראל שוגים: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל" (ויק' ד, יג), כלומר ייתכן שכל עם-ישראל כולל כל אנשי הסנהדרין ישגו בעניין חמור – וכל-שכן וקל-וחומר עם-ישראל ששרוי בגלות ומתקיים בו העונש הנורא: "וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [מיראתי] וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [יראי שמים בחיצוניותם בלבד] לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא [=להכות] אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא [בייסורים קשים] וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד). כלומר, העונש על ההתרחקות מידיעת ה' יתברך הוא הטמטום ואיבוד הדעת...
ד) עד עתה התייחסתי לטענה הנדונה כאילו אין מאות ראיות ברורות מפירוש רש"י-שר"י ומכתבי חכמי-יועצי-אשכנז שהוא ואחרים היו מינים גמורים אשר הִתעו את עמֵּנו אחרי ההבל. ובמלים אחרות, טענתם מתעלמת מראיות ברורות ומפורשות, וכנגד ראיות ברורות ומפורשות אי אפשר להמציא טענה הנשענת על כלל היסטורי-תיאולוגי כביכול, שאין לו שום סימוכין מן התורה או לכל הפחות מדברי חז"ל. וכאמור כלל זה גם סותר את יסוד הבחירה, כאילו הקב"ה מַטֶּה את שיקול דעתו של עם-ישראל כדי שתמיד יהיה רוב בעם שילכו לאור דרך האמת.
ה) האמת היא נחלת המעטים, וכמו שעם-ישראל הוא המעט מכל העמים, כך דרך האמת בתוך עם-ישראל הינה נחלתם של המעטים, השׂרידים אשר ה' קורא בכל דור ודור, עד אשר תימלא הארץ דעה את ה'. לפיכך, אין ראיה מן הרוב למאומה, ואברהם אבינו יחיד היה.
ואוסיף נקודה למחשבה: אם רוב עם-ישראל באלף השנים האחרונות לא שגו אחר עבודה-זרה והיו צדיקים וחסידים, מדוע הם לא עלו לארץ-ישראל והקימו ממלכת כהנים וגוי קדוש? מדוע הם לא נשמעו לציוויי התורה המפורשים? מדוע הם הפכו את התורה לקורדום חוצבים? מדוע הם זייפו את התורה ורוצצו את יסודות הדת המחשבתיים? ומדוע דווקא בשיא השיאים של יהדות השטעטל הפולני-ליטאי, דווקא אז, רוב מוחץ של הגויים שנאו אותם שנאת-מוות עזה ותיעבו אותם יותר ממה שמתעבים חולדות? האם הקב"ה לא הבטיח לנו שאם נלך בדרך ה', כל העמים יתפעלו מעמֵּנו ויֹאמרו עלינו (דב' ד, ו): "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה"?
ולסיום אומַר, לפי דרכֵי המחשבה שמנחות את צאצאי המינים, דהיינו שהקב"ה "אישר" את רש"י לאור העובדה שהוא בפועל הפרשן המרכזי של התורה והתלמוד – ניתן לומר באותה המידה ובצדק כי אלהים אישר שיהדות אשכנז הגלותית הייתה יהדות של רשעים פושעים וחטָּאים הגדולים ביותר בכל הדורות מאז בריאת העולם! שהרי הוא בפועל אישר להיטלר ולסייעניו לרצוח שישה מיליון איש ועוד בייסורים איומים ונוראיים! ומעולם לא נשמע עונש כזה בהיסטוריה האנושית. ורש"י-שר"י הוא אבי-אבות היהדות הזו שאלהים אישר לרצוח ולהשמיד אותה כמו שמשמידים חולדות ומקקים, גברים נשים זקנים וטף ללא רחם – עד-כדי-כך חמור היה עונשם! אלא ברור, שהם קיבלו את עונשם שלם על ריחוקם העצום מאלהים חיים.
ובעניין יסוד הבחירה אין ללמוד מן המציאות, כלומר מהעוּבדה שרבים מאד בחרו בהבל במשך ההיסטוריה היהודית והאנושית אין ללמוד מאומה לכך שהדבר רצוי כביכול לפני הקב"ה – אך מן הייסורים שהתרגשו עלינו חובה רבה ללמוד, אחרת נכפור בתורה וביסוד השכר והעונש.
והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות תורתנו:
"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת [...] והפסוק המורה על היסוד הזה הוא אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
לפיכך, האמת היא, שאין קובעים השקפות, כל-שכן את יסודות הדת, לפי מציאות מתעתעת של עלמא דשקרא, אלא לפי בחינת אמיתת מהותן ויַשרותן בלבד! ולכן אין לקבוע מאומה מכך שרש"י בימינו הינו הפרשן המרכזי, כי הקב"ה אינו מתערב בבחירת הדרך שעם-ישראל בוחר לעצמו – אך הוא ישית על עַמּוֹ את העונש המתאים בעקבות הדרך שהוא בחר בה, עד שנשׂכיל להבין את הדרך הטובה שהיא גם ייעודנו וגם חובתנו – להיות עם חכם ונבון אור לאנושות.
והנה לפניכם רק מעט מפסוקי התוכחה שבפרשת כי תבוא, ואשר מהם ניתן ללמוד באופן ברור ומפורש, כי יש דין ויש דיין, ומכות גדולות ונאמנות חלות על אומתנו בעוון עזיבת ה':
"וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו [...] וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּך [...] עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי [...] וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ, וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם [...] אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ, וְהִפְלָא יְיָ אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים [...] גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְיָ עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ [...] וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְיָ עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְיָ עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (דברים כח).
לעומת זאת, ראו נא את הנאמר בספר שמות (יט, ה–ו):
"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
עד כאן דברי המבוא, ועתה נחזור לעיין בפירושי רש"י הצרפתי לספר שמות.
דוגמה תעז
בשמות (יט, ד) נאמר כך: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי", ושם פירש רש"י: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם – [...] ואונקלוס תרגם: 'וָאֶשָּׂא' – 'וְנַטֵּלִית יָתְכוֹן', כמו ואסיע אתכם, תיקן את הדבר דרך כבוד למעלה". ודבריו הבל, שהרי הפעלים: נ-ש-א ונ-ס-ע שבתורה מתורגמים על-ידי אונקלוס באמצעות הפעל נ-ט-ל באותה המידה (ועד כמה שראיתי אף רוב תרגומיו של אונקלוס באמצעות הפעל נ-ט-ל הם לפעל נ-ש-א), כך שאין שום ראיה מדברי אונקלוס שהוא החליט דווקא לתרגם "ואסיע אתכם" ולא "ואשא אתכם".
וברור שאין צורך להרחיק מן ההגשמה בפסוק המסוים הזה, שהרי בפסוק עצמו מבואר שלא הקב"ה הוא זה שנושא את עם-ישראל, אלא כנפי הנשרים הן אלה שנושאות את עם-ישראל, ואונקלוס אף טורח להדגיש שמדובר במשל באמרוֹ: "כִּד [=כאילו] עַל גַּדְפֵּי נִשְׁרִין". כללו של דבר, אפילו על דרך המשל שבפסוק לא נאמר שהקב"ה הוא זה שנושא את עם-ישראל, ואם אפילו על דרך המשל לא נאמר שהקב"ה נושא את עם-ישראל איזה צורך יש כאן להרחיק מן ההגשמה? אלא-אם-כן, הפרשן המין הנבל מנסה להתחסד ולתעתע כאילו הוא נזהר ומבין בענייני הרחקת הגשמות... אולם, מתוך דבריו עולה כתב-אישום חמור שבעתיים כנגד רש"י-שר"י, שהרי מדבריו עולה באופן ברור שהוא הבין היטב את מגמת הרחקת ההגשמה של אונקלוס, ואף-על-פי-כן, רש"י-שר"י סטה באופן גס מאד ממגמתו הטהורה של אונקלוס.
דוגמה תעח
בשמות (יט, טו) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה", ושם פירש רש"י: "אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה – כל שלושת ימים הללו כדי שיהיו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה, שאם [האיש והאשה יעברו על דברי תורה ו]ישמשו תוך שלושת ימים, שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא, אבל מששהתה שלושה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע וטהור מלטמא את הפולטת".
ואיני מבין, וכי ההוראה שלא לשמש שלושה ימים נועדה לעוברי עבירה שישמשו בתוך שלושת ימים? וכי ראויים הם עוברי עבירה חמורה שכזו: שמורדים בציווי ה', שתינתן להם עצה ותרופה מראש? ובכלל, מה תועיל הוראה זו לעוברי העבירה ששימשו בתוך שלושה ימים? שהרי אם תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ביום השלישי היא תהיה טמאה במעמד הר סיני! והזיות השיכנז בעניין פולטת שכבת זרע נתבארו בסוף המאמר בעניין כתיבת חידושי הלכה.
דוגמה תעט
בשמות (יט, יח) נאמר כך: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְיָ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד", כדי להבין את סכלותו של רש"י בפירושו לפסוק הזה, עלינו להתבונן תחילה במקור לפירושו שנמצא במכילתא דרי"ש (יתרו, מסכתא דבחודש, ד):
"'וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ' – יכול כעשן זה בלבד? תלמוד לומר: כבשן; אי כבשן, יכול ככבשן זה בלבד? תלמוד לומר: 'וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם' [דב' ד, יא]. ומה תלמוד לומר כבשן? לשכך האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. כיוצא בו: 'אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא' [עמוס ג, ח]. וכי מי נתן כוח וגבורה בארי? לא הוא? אלא הרי אנו מכנין אותו מבריותיו, לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. כיוצא בו: 'וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים' [יח' מג, ב]. וכי מי נתן כוח וגבורה במים? לא הוא? אלא הרי אנו מכנין אותו מבריותיו, לשכך האוזן".
כלומר, לפי המכילתא מכנין את ה' מבריותיו דהיינו מייחסים לה' כינויי גבורה ועוצמה מן הנבראים, כדי לצרוב בתודעה שה' יתעלה ויתרומם שלם בכל השלמויות: גדול כוח וגבורה – וכל זאת מפני שאין לנו יכולת לתאר את כוחו וגבורתו במציאותו האמיתית, מפני שהשׂגת אמיתתו לעולם לא תושג, ולכן אנו נאלצים להשתמש בכינויים עוצמתיים מעולם הבריאה.
יחד עם זאת, במדרש נזהרו לומר שמדובר בכינויים ולא בדימויים, כדי שלא חלילה נשגה לסבור שיש איזה דמיון כלשהו בין הבורא לברואיו, וזאת בהתאם לאזהרת הנביא ישעיה: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ (יש' מ, יח;כו).
ברם, רש"י בפירושו חרג מדברי המדרש העדינים, כלומר לא רק שהוא החדיר מדרש לתוך פירוש פשטני, אלא שהוא גם הוסיף מילות הגשמה מפורשות, וכמו שנראה בדבריו לקמן:
"הַכִּבְשָׁן – יכול ככבשן זה ולא יותר? ת"ל: 'בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם'. ומה ת"ל כבשן? לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הניכר להם. כיוצא בו: 'כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג' [הושע יא, י], וכי מי נתן כוח בארי? אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה, אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו, כדי לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע. וכיוצא בו: 'וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים', וכי מי נתן קול למים? אלא הוא, ואתה מכנה אותו לְדַמּוֹתוֹ לבריותיו, כדי לשבר את האוזן".
והחדרת ההשקפה שמדמים את ה' יתעלה לבריותיו לתוך מדרש שתכליתו הרחקת הגשמות, היא בגדר סוס טרויאני, שהרי בתוספת הזו רש"י מכשיר ומעודד את דימוי הבורא לנבראיו.
דוגמה תפ
בשמות (יט, כ) נאמר כך: "וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר" וכו', וטרם שנעיין בפירושו של רש"י לפסוק הזה, הבה נעיין במכילתא דרי"ש (יתרו, ד): "יכול ממש? שירד הכבוד והוצע על הר סיני? תלמוד לומר: 'כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם' [שמ' כ, יט]. מלמד שהרכין ה' ב"ה שמים התחתונים ושמי השמים העליונים על ראש ההר, וירד הכבוד והוצע על גב הר סיני". ובכן, במכילתא שואלים: האם ייתכן שכבוד ה' ירד ממש על הר סיני? והלא נאמר: "כִּי מִן הַשָּׁמַיִם" וכו', אלא "מלמד שהרכין ה' ב"ה [...] וירד הכבוד והוּצע על-גב הר סיני". הוי אומר, מעולם לא הייתה בכלל שאלה במדרש ביחס לאמיתת עצמותו של הבורא יתעלה, כל השאלה הינה ביחס לכבוד ה', האם הוא זה שירד על הר סיני? אך ביחס לאמיתתו יתעלה? אין בזה בכלל שאלה!
אולם, רש"י הִפנה את השאלה לאמיתת עצמותו של הבורא יתעלה, והנה פירושו לפניכם: "וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי – יכול יָרַד עליו ממש? תלמוד לומר: 'כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם' [שמ' כ, יט]. מלמד שהרכין שמים העליונים והתחתונים והציען על גבי ההר, כמצע על המטה, וירד כיסא הכבוד עליהם". רש"י מזייף אפוא את המדרש, הוא טוען שהשאלה הייתה ביחס לאמיתת עצמותו יתעלה כאילו יש אפשרות שה' אכן יֵרד בעצמותו על הר סיני. כמו כן, במדרש לא נזכרה המילה "כיסא", ורש"י הוא זה שהוסיף: "כיסא הכבוד" – ואף שגם "כיסא הכבוד" הינה הרחקה מן ההגשמה, ברור שרש"י ביקש להחדיר את ענייני החומר לתוך המדרש שהעתיק לפירושו. ובכל מקום שתמצאו שקר ואמת בערבוביה – דעו כי דברי מינים לפניכם.
וכבר הזהירנו רבנו מ"דברי האמת" שנמצא בדברי המינים, וכך הם דבריו בפירושו למסכת אבות (א, ו): "וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע, צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".
והנה לפניכם שתי ראיות לדברי רבנו לפיהם לעולם יש לחשוד במינים שכוונתם לתעתע ולהרע: ובכן, בהמשך פירושו (שמ' כ, יט), רש"י "שוכח" לציין שהיורד על הר סיני הוא "כיסא הכבוד", וז"ל: "דבר אחֵר: הרכין שמים ושמי השמים והציען על ההר, וכן הוא אומר: 'וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד' [תה' יח, י]". כלומר, רש"י רומז לכך שמי שירד הוא אמיתת עצמותו יתעלה שמו! וכבר אין זכר בדבריו לא ל"כבוד" ולא ל"כיסא הכבוד". יתר-על-כן, רש"י קובע את ההגשמה הזו במפורש בפירושו לפסוק בתהלים: "'וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד' – לעבור בארץ מצרים, 'וַיֵּרַד' כמשמעו". ופירושו זה הוא הגשמה ברורה, כאילו ה' יתעלה שמו ירד מן השמים לעבור בארץ מצרים...
"וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם [...] וַיִּמְאַס יְיָ בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל" (מ"ב יז).
דוגמה תפא
בשמות (כ, א) נאמר כך: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר", ושם פירש רש"י: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים – אין אלהים אלא דיין. לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר, ואם לאו אינו מקבל עליהם פורענות, יכול אף עשרת-הדברות כן? תלמוד לומר: 'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים' – דיין ליפרע". מדברי רש"י עולה, שיש מצוות: עשה ולא תעשה, שאדם עובר עליהן והוא לא נענש עליהן או לא סופג עליהן פורענות! שהרי מעצם השאלה: "יכול אף עשרת-הדיברות כן?" עולה שמדובר בפרשיות שניתן להשוותן לעשרת הדיברות, דהיינו במצוות עשֵׂה ולא תעשה...
ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי ניתן אפילו לרמוז לכך? דברי רש"י הללו מערערים אפוא על יסוד מיסודות דתנו, ראו נא את דברי רבנו ביסוד האחד-עשר:
"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה הוא אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו [וכל-שכן כאשר הוא מתעה את העם בגסות נגד יסודי הדת], ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
דוגמה תפב
בשמות (כ, ב) נאמר כך: "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", ושם פירש רש"י: "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – [...] לפי שנגלה בים כגיבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר: 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר' [שמ' כד, י], זו הייתה לפניו בשעת השעבוד, 'וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם' [שם], משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים, ועל הים".
רש"י בפירושו הזה מצטט בשיבושים את דברי המכילתא דרי"ש (יתרו, מסכתא דבחודש, ה). ברם, כאשר הדברים הללו מופיעים במדרש באופנים מתוקנים עוד ניתן לפרש אותם על דרך המשל. אולם, כאשר מחדירים את המדרש הזה לתוך פירוש פשטני מוצהר, הוא חדל מלהיות מדרש והופך להיות פירוש פשטני מוחשי. כלומר, לפי פשט פירושו הפשטני המוצהר, הקב"ה נגלה בים ונגלה במעמד הר סיני ועוד, בדמויות אנושיות אשר נראות באמצעות חוש הראייה.
ודימויים כאלה בפירוש פשטני הינם בגדר הגשמה מפורשת ואין צורך עוד למאומה כדי להגשים... וכבר הזהירנו ה' יתעלה מזאת: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו), כלומר, אם באמת לא הייתה לרש"י מגמה להחדיר את ההגשמה, הוא היה נשמע לציווי ה' יתעלה, ונזהר בניסוחיו הגסים.
ברם, רש"י לא מסתפק בזה, הוא מוסיף על דברי המדרש את המלים: "הואיל ואני משתנה במראות", והתוספת הזו מחזקת את העובדה שרש"י קיבל את כל מדרשי חז"ל בעניין התגלויותיו של בורא-עולם כפשוטם – שהרי הוא אומר שה' משתנה במראות, לא שהדימויים והמשלים משתנים, אלא מראה-ה' הוא זה אשר משתנה! כמו כן, ייחוס שינוי לעצמות הבורא הוא בגדר הגשמה, כי אין שינוי אלא לשוכני-בתי-חומר: "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו).
ופרשן אשר מחדיר כל-כך הרבה מדרשים לתוך פירושו, מחויב להזכיר ולהזהיר את הקוראים על כל צעד ושעל שמדובר במשלים, כל-שכן כשהוא מצהיר שפירושו הוא פירוש פשטני. העדר הבהרות בפירושו שמדובר במשלים או שמדובר בהתגלויות נבואיות מעיד כאלף עדים על-כך שרש"י במכֻוון לא ציין זאת – וזאת כדי שההגשמה תחדור אל לב הקורא, מבלי שיאשימוהו בהגשמה ברורה ומפורשת ויוציאו את ספרוֹ מעבר לגדר – ולכן פירושו כל-כך מתועב ומסוכן.
ואצרף לדוגמה זו את הפרשנות המתעתעת של רש"י לפסוקים שנזכרו בפירושו, וממנה נוסיף ונלמד על מגמתו להגשים את בורא-עולם תוך שהוא מכסה על מגמתו הנפשעת בתעתועים, וכך נאמר בפסוקים הללו (שמ' כד, י–יא): "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר [...] וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ'", ושם פירש רש"י כך: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל – נסתכלו והציצו [כלומר הסתכלו בו יתעלה!] ונתחייבו מיתה [...] וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא".
אולם, אפילו במדרש תנחומא המאוחר הוּדגש שלוש פעמים שמדובר בראיית השכינה ולא בראיית אמיתת עצמותו של ה' יתעלה: "שזנו עיניהם מן השכינה" (אחרי מות, סימן ז וסימן יג), "כשראו את השכינה" (בהעלותך, סימן כז) – אך רש"י משום מה השמיט זאת והחליט שהיו מסתכלין בו – באמיתת עצמותו של בורא-עולם, כאילו יש לו עצמות שניתן לראותה...
הוי אומר: אפילו במדרש, שידוע ומפורסם לַכֹּל שהוא חיבור של משלים, חידות ואגדות, אפילו במדרש נזהרו מלומר שאצילי בני ישראל ראו את עצמותו של בורא-עולם, והרחיקו את ראיית עצמותו בכך שהדגישו שלוש פעמים שמדובר במראה שכינה, דהיינו אור נברא. ואילו רש"י, בפירוש פשטני מוצהר, התעלם משלוש ההרחקות שנאמרו במדרש והחדיר לפירושו את ההזיה לפיה הם ראו את אמיתת עצמותו של בורא-עולם. ולפי המדרש, שהוא המקור לפירוש רש"י, לא מדובר במראה נבואה, לפיכך ברור שרש"י לא התכוון שנסבור שמדובר במראה נבואה, אלא במראה שנקלט בחוש העין, ותעתועיו מחדירים את הגשמות והמינות ללבבות.
וכדי להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש עלינו לידע כיצד לזהות את המינים, ולא לתת לתעלוליהם ולתעתועיהם לחדור ולטנף את נפשנו, מפני שתעלוליהם ותעתועיהם מרחיקים אותנו מה'-אלהים-אמת ומוליכים אותנו בדרכי הגלות, החורבן והייסורים. גם בימי חז"ל המלחמה עם המינים הייתה קשה מאד, שהרי כך נאמר בחגיגה (ה, ע"ב): "כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן: מאי תיהוי עלן ממינאי? [מה יהיה עלינו מן המינים?]", ושימו לב כיצד שר"י חושף את נכלולי מינותו (סוטה מט ע"ב): "שהיה [ר' יהושע] בקי בתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם, כדאמרינן בחגיגה: כי נח נפשיה אמרו ליה רבנן: מאי תהוי עלן ממינים?".
יתר-על-כן, וכפי שהוּסבר בחלק א של מאמר זה, הסביבה שרש"י-שר"י חי בה הייתה סביבה מגשימה, ורבים מרבותיו-חבריו היו מינים כמותו והאמינו בסכלותם שיש לבורא גוף, ולכן נראה ברור שגם רש"י חשב כן, ודי בתיאורים ובביטויים ובזיופי המדרשים שראינו כדי להפלילוֹ ולהוכיח את מינותו, שהרי אם הוא לא ביקש להחדיר את ההגשמה, היה עליו לציין במפורש, כי ההנחה הפשוטה היא שהוא היה כמו שאר רבותיו-חבריו. הוי אומר: אם אתה נמצא בסדום, ומדבריך עולה שהנך סדומי – הנך סדומי כל עוד לא הפרכת זאת באופן ברור וחד משמעי.
דוגמה תפג
בשמות (כ, ג) נאמר כך: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", ושם פירש רש"י-שר"י: "עַל פָּנָי – כל זמן שאני [=הקב"ה] קיים, שלא תֹאמר לא נצטוו על עבודה-זרה אלא אותו הדור". ואיך המין הכעור הזה העז לומר למעשה שהקב"ה אינו קיים לנצח-נצחים? ודבריו הם הגשמה ומינות חמורה מאד, כי רק שוכני-בתי-חומר יש לקיומם סוף וקץ, וכֹה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (א, ו): "ואילו היה היוצר גוף וגווייה היה לו קץ ותכלית, שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ" וכו'. נמצא, שקביעת קץ לקיומו של בורא-עולם הינה בגדר הגשמה ומינות מפורשת.
והנה המדרש שרש"י זייף (מכילתא דרי"יש, יתרו, מסכתא דבחודש, ו): "'עַל פָּנָי' – למה נאמר? שלא ליתן פתחון פה לישראל לומר: לא נצטווה על עבודה-זרה אלא מי שיצא ממצרים. לכך נאמר: 'עַל פָּנָי', לומר, מה אני חי וקיים לעולם-ולעולמי-עולמים, אף אתה ובנך ובן בנך לא תעבוד עבודה-זרה עד-סוף-כל-הדורות". והנה עוד מדרש ששר"י זייף וסילף – וזיוף כֹּה נרחב של מדרשים והחדרתם בזיופיהם לפירוש פשטני מוצהר, הינה מינות סרטנית מאד.
דוגמה תפד
בשמות (כ, ד) נאמר כך: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ", ושם פירש רש"י: "וְכָל תְּמוּנָה – תמונת כל דבר אשר בשמים". כלומר, לפי רש"י מותר לעשות פסלים של נבראים אשר על הארץ או של נבראים שבתוך הים, וזו כפירה מפורשת בתורה, שאוסרת לעשות תמונה ופסל של כל נברא או יצור אשר נמצא בשמים ועל הארץ ובתוך המים, דהיינו בכל היקום כולו בכללותו. ובמלים אחרות, אין לעשות לנו פסלים נעבדים של כל צורה או שילוב של צורות שקיימות ביקום שסביבנו.
ומדרכי המינים המתעים את העם אחרי ההבל לצמצם את איסורי העבודה-הזרה ככל שניתן עד למחיקתם מן המציאות, וכפי שראינו במאמר: "קארו הקראי – מגדולי משמידי דת האמת", אשר צמצם בעקבות ינקי הפגאני את הל' עבודה-זרה, להל' עבודת-כוכבים-ומזלות בלבד...
דוגמה תפה
בשמות (כ, ה) נאמר כך: "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי", ושם פירש רש"י כך: "אֵל קַנָּא – מקנא ליפרע ואינו עובר על מידתו למחול על עוון עבודה-זרה, כל לשון קנא חרון אף, נותן לב ליפרע". נשים לב, בתורה נאמר תואר שאינו מעיד על הגשמה באופן ישיר, שהרי יוחסה לה' תכונה של קנאה, ובמחשבה ראשונה תואר מסוג זה מעיד על ריבוי בלבד אך לא על הגשמה. לעומת זאת, רש"י עיוות את התואר שנאמר בתורה והשתמש בתואר אשר מעיד על הגשמה באופן ישיר, שהרי התואר "מקנא" מעיד על שינוי והתפעלות באמיתת עצמותו של בורא-עולם, וכל שינוי והתפעלות בעצמות מעידים באופן ישיר על הגשמה (=ועל ההבדל המחשבתי שבין שני סוגי התארים הללו ראו נא: 'תורת שלילת התארים – תארי החיוב'). בנוסף לכך, רש"י מייחס לה' מידה: "ואינו עובר על מידתו" אשר לא נזכרה בתורה, וכן מייחס לו לב: "נותן לב ליפרע".
לעומת רש"י, רס"ג פירש באופן הפוך לחלוטין! כלומר, רס"ג העביר את תואר התכונה שנאמר בתורה – "קַנָּא", לתואר של פעולה שאין בו אפילו חשש להגשמה: "קַנָּא – המעניש".
ושימו לב לעניין מדהים לדעתי, רש"י אומר כך: "אֵל קַנָּא – מקנא ליפרע ואינו עובר על מידתו למחול על עוון עבודה-זרה", ויש בדברי רש"י תלונה נסתרת כלפי בורא-עולם: מדוע אתה לא מעביר על מידותיך ומוחל על עוון עבודה-זרה? כלומר, הביטוי "להעביר על מידותיו" בספרות חז"ל מבטא מעלה מוסרית – אך כאשר מייחסים את שלילתו לבורא, הרי שרומזים לכך שה' יתברך פועל באופן אכזרי ולא מוסרי, ורק מין ששקוע במינות ירמוז לתלונה שכזו. "שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע" (מש' יט, יא) – תפארת היא אפוא להעביר על המידות.
דוגמה תפו
בשמות (כ, יא) נאמר כך: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְיָ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ", ושם פירש רש"י: "וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – כביכול הכתיב בעצמו מנוחה ללמד הימנו 'קל וחומר' לאדם, שמלאכתו בעמל וביגיעה, שיהא נח בשבת". ושוב רש"י מתעתע, שהרי בנבכי דבריו טמון סוס מינות טרויאני, והוא ה"קל וחומר" שהוא עורך בין האדם לבורא-עולם, ואסביר: קל וחומר הם שני עניינים שניתן להשוות ולדַמּוֹת ביניהם, שהרי האחד קל והשני חמוּר – ואם ניתן לדַמּוֹת ולהשוות את האדם לבורא-עולם באמצעות לימוד של "קל וחומר", הרי שיש דמיון בינינו לבורא-עולם.
חכמים הבינו זאת, ולכן, כאשר הם חיברו וניסחו את המדרש הזה, שאותו רש"י זייף והחדיר בשיבושים לפירושו הפשטני, הם הוסיפו לו מלים מפורשות שמרחיקות את האפשרות של עריכת קל-וחומר אמיתי בינינו לבין בורא-עולם – מלים שנועדו להבהיר שאין כל נקודת השקה והשוואה בינינו לבינו. אולם, רש"י-שר"י החליט למחוק את המלים החשובות והמרכזיות הללו! וכאמור, שוב פירושו משמש כסוס טרויאני להחדרת ההגשמה, שהרי הוא מעוות מדרש מקורי וקדום שנועד להרחיק מן הגשמות, ובאמצעותו הוא מחדיר מינות בדרכי זיוף ותעתועים.
והנה לפניכם דברי חכמים ע"ה במכילתא דרי"ש (מסכתא דבחודש, ז): "ומה תלמוד לומר: 'וַיָּנַח', אלא כביכול הכתיב על עצמו שברא את עולמו בששה ימים ונח בשביעי – והרי דברים קל וחומר, מי שאין לפניו יגיעה הכתיב על עצמו שברא עולמו בששה ונח בשביעי, אדם שנאמר בו: 'אָדָם לְעָמָל יוּלָּד' [איוב ה, ז], על-אחת-כמה-וכמה". ולעיון נרחב בעניין שלילת הדימוי, ראו נא: "תורת שלילת התארים: שלילת הדימוי", והמין הצרפתי לא ידע ולא יבין...
דוגמה תפז
בשמות (כ, יז) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ", ושם פירש רש"י: "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ – על ידי שראיתם אותו יראוי ומאוים, תדעו כי אין זולתו ותיראו מפניו". וכי ראינו את ה' יתעלה? והלא נאמר: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו). אגב, לפי רש"י ראינו את ה' "מאוים", ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?!
דוגמה תפח
בשמות (כ, כ) נאמר כך: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם", ושם פירש רש"י: "אֱלֹהֵי כֶסֶף – בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף" וכו'. וכי הכרובים עומדים עם הקב"ה? וכי יש לפניו יתעלה עמידה או ישיבה? וזו הגשמה.
ושימו לב כיצד אונקלוס תרגם: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי" – "לָא תַעְבְּדוּן קֳדָמַי" – לא תעשו לפָנַי. כלומר, אונקלוס תרגם את המילה "אִתִּי" – "קֳדָמַי" כדי להרחיק את אמיתת עצמותו יתעלה מן העשייה החומרית שנזכרה בפסוק. לעומתו, רש"י, לא רק שלא הרחיק את המילה "אִתִּי", אלא שהוא גם ייחס לה' עמידה, שהרי הוא מוסיף מילה שלא נזכרה בפסוק: "לעמוד אתי".
כמו כן, במדרש שרש"י זייף נאמר: "תלמוד לומר 'אֱלֹהֵי כֶסֶף', הא אם שיניתם [את הכרובים] משל זהב [ועשיתם אותם מכסף] – הרי הן כאלהי כסף" (מכילתא דרי"ש, יתרו, מסכתא דבחודש, י). נמצא, שרש"י הוסיף: "לעמוד אתי", ושוב הוא מסלף מדרשים ומחדיר ללשונם ביטויים מגשימים – ולא דיו שהחדיר מדרשים לפירושו הפשטני אלא שטינפם בהגשמה.
תגובות