רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ע)
אפתח חלק זה בדברי הסיכום של דוד אקסלרוד בסרטונו על רש"י ('רש"י את נעמן' וכו', דקה 38:45 ואילך), להלן תמצית מסקנותיו ביחס לפירוש רש"י-שר"י (ערכתי קלות את דבריו):
"ניתן לקבוע, כי מחבר פנטזיות אינפנטיליות שכאלה – חכם גדול לא יכול להיות, וכדי שכסיל כזה יהפוך לפרשן-על חייבים להתקיים שני תנאים [...] והתנאי השני להפיכת כסיל לפרשן-על – להקת מעודדים. בספרות התורנית נוצר מדור שלם: פרשני רש"י, ומדור זה בפני עצמו הוא הודאה באיוולת: איך זה שצריך פירוש על פירוש שמתיימר להיות פשט? [...] על-כל-פנים, קשה להמעיט במידת השפעת פירושו על עיצוב פני היהדות, מאות שנים שרוב נערי ישראל אינם לומדים תורה אלא פירוש רש"י על התורה, שזה שני דברים שונים – ורק לחשוב על לפחות 1483 תיקוני נוסח תלמוד שהחדיר למורשתנו, עד שאין זו תורת משה כבר, אלא תורת רש"י: כל מיני מושגי אלילות והגשמוֹת ה' תפסו אחיזה בחסות הזיותיו, וכבר הזהיר אותנו הרמב"ם מהפרשנות המעֻוותת של רש"י [...] [והוא מצטט את דברי רבנו בהקדמה למורה:] 'וראיתי עוד שאותן הדרשות כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים לא יקשה לו מהן מאומה, כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות'. מה פירוש הדבר שהאדם אינו מבחין בין פשט לדרש? הדבר מעיד על העדר חשיבה ריאלית, לא זו בלבד שהאיש עצמו 'חי בסרט', אלא שהוא גם גרר אתו לאותו הסרט המשעמם את היהדות כולה". ולאחר שראינו את מסקנות מחקרו של דוד אקסלרוד נמשיך לעיין בפירוש רש"י לספר שמות.
קישור לסרטון של אקסלרוד על רש"י: youtube.com/watch?v=t1WBdSrEw8w
דוגמה תפט
בשמות (כא, א) נאמר כך: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ושם פירש רש"י: "אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם – אמר לו הקב"ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה שתיים או שלוש פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר: 'אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם". לפי רש"י הצרפתי, הקב"ה סבר שמשה רבנו ע"ה עלול להתעצל מלהסביר לעם-ישראל את טעמי הציוויים והאזהרות: "לא תעלה על דעתך לומר [...] ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו", ובמלים אחרות, מפירושו של רש"י עולה גערה חמורה כלפי משה רבנו!
ברם, במקור הדברים במכילתא דרי"ש (מסכתא דנזיקין, א), נאמר כך:
"רבי עקיבא אומר: 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים' למה נאמר? לפי שהוא אומר: 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם' [פסוק זה מופיע 14 פעמים בתורה]. אין לי אלא פעם אחת, מנין שְׁנֵה וְשַׁלֵּש וְרַבֵּע עד שילמדו? תלמוד לומר: 'וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [דב' לא, יט]. יכול למדין ולא שונין? תלמוד לומר: 'שִׂימָהּ בְּפִיהֶם' [שם]. יכול שונין ולא יודעין? תלמוד לומר: 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', ערכם לפניהם כשלחן ערוך, כעניין שנאמר: 'אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת' [דב' ד, לה]".
ובכן, במדרש אין זכר לגערה או לחשד כלפי משה רבנו ע"ה, וכמובן שאין רמז עבה לכך שמשה רבנו עלול להתעצל בלימוד טעמי המצוות לעם-ישראל. יתר-על-כן, הדרשה כלל אינה מיוחסת להקב"ה, כלומר אפילו לפי פשט הדרשה הקב"ה כלל לא אומר את הדברים הללו למשה רבנו! אלא, מטרתה הברורה של הדרשה היא ללמד את מורֵי-ההוראה כיצד ללמד את התלמידים, וכמו שאומר רבי עקיבא בדרשה בלשון הווה וציווי: "מנין שְׁנֵה וְשַׁלֵּש וְרַבֵּע עד שילמדו? [...] יכול למדין ולא שונין? [...] יכול שונין ולא יודעין? [...] עָרְכֵם לפניהם כשולחן ערוך" וכו'.
וזו דוגמה נוספת למגמתו של רש"י להציג את משה רבנו בפירושו באופנים שליליים, וכבר הסברתי שכל מי שמבקש להחדיר דת חדשה צריך להחדיר מוסֵר חדש לתורתו החדשה, ולכן הוא בהכרח יבקש להשחיר את פניו של מוסֵר התורה הקדום, כדי להחדיר את החדש – וזו כאמור הסיבה המרכזית לדעתי לכך שנבואתו הייחודית של משה רבנו ע"ה ורוממות אישיותו נקבעו כיסודות הדת, דהיינו כדי להקים תריס בפני אותם מינים ארורים אשר יקומו ויכזבו ויתאמצו להחליף את דתנו בדת בהמית וחשוכה אשר מתאימה לתאוותיהם ולזימותיהם. ובמלים אחרות, לעולם לא יקום לנו מוסֵר תורה חדש, ולפיכך תורתנו לעולם לא תוחלף.
ועוד בעניין זה ראו נא במאמרים: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י", "מדוע רש"י-שר"י והמינים מערערים על מעמדו של משה רבנו?".
דוגמה תצ
בשמות (כא, יב) נאמר כך: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת", ושם פירש רש"י: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת – כמה כתובים נאמרו בפרשת [מיתת] רוצחין, ומה שבידי לפרש למה באו כולם, אפרש". ורש"י מתעתע כאילו הוא מפרש מכוח הגיונו ושכלו, אולם, מדובר בלַהגן עילג וסכל, אשר מעתיק קטעי מדרשים ואגדות בשיבושים, לעתים קרובות מכֻוונים – וכך מחדיר את פשטי המדרשים, הקדומים והמאוחרים כאחד, כפירוש פשטני לפשטי המקראות... כללו של דבר, רש"י היה גס-רוח אשר התיימר להיות פרשן נבון שעומד בזכות עצמו, וגם מין וזייפן שהחריב את תורתנו.
והיה אחד מפרשני רש"י שזיהה את השקר שבדברי רש"י אלילו וניסה לכסות עליו, וכך הוא מפרש את דברי רש"י הללו: "אין רצונו לומר מה שיחדש מליבו מסברא דנפשיה, אלא רצונו לומר מה שימצא במכילתא ובגמרא כמנהגו". אולם, כנגד דבריו עומדים דברי רש"י המפורשים: "ומה שבידי לפרש למה באו כולם, אפרש", ופשט הדברים הוא כמו שאמרנו.
דוגמה תצא
בשמות (כא, כג) נאמר כך: "וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ", ושם פירש רש"י כך: "וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה – באשה, וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ – רבותינו חולקין בדבר. יש אומרים נפש ממש, ויש אומרים ממון אבל לא נפש ממש, שהמתכוון להרוג-את-זה והרג-את-זה פטור ממיתה ומשלם ליורשיו דמיו, כמו שהיה נמכר בשוק". מפירושו של הצרפתי עולה שהוא לא חתר לסופיות הדיון, וכן שמטרת התלמוד בעיניו אינה פסיקת הלכה אלא פלפול והתעסקות, אחרת הוא לא היה מותיר עניין זה במחלוקת, כל-שכן שמדובר בדיני נפשות! וכך פוסק רבנו בהלכות חובל ומזיק (ד, ד): "אבל אם נתכוון לחברו ונגף את האישה – אף-על-פי שמתה, הואיל והמיתה בלא כוונה להכותה, הרי זה כדבר שאין בו מיתת בית דין, ומשלם דמי ולדות".
ויתרה מזאת! כלל וכלל לא מדובר בסוגיה מורכבת שקשה להבין בה את פסק ההלכה! שהרי בסוף הדיון שבגמרא (סנהדרין עט ע"א) הובאה דעתו של רבי יהודה הנשיא, שהיא כדעת רבי שמעון שפסק שמדובר בעונש ממון בלבד, ומחתימת הדיון שם בפסקו של רבי יהודה הנשיא עולה מפורשות שכך יש לפסוק את ההלכה, והנה לפניכם מסקנת הסוגייה בסנהדרין שם:
"אלא לרבי שמעון, האי 'וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ' [שמ' כא, כג] מאי עביד ליה? ממון, וכדרבי. דתניא, רבי אומר: 'וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ' – ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא נפש ממש? נאמרה נתינה למטה [='וְנָתַתָּה' בשמ' כא, כג] ונאמרה נתינה למעלה [='וְנָתַן' בפסוק הקודם, דהיינו בשמות (כא, כב): 'עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ [...] וְנָתַן בִּפְלִלִים'] – מה להלן ממון אף כאן ממון".
דוגמה תצב
בשמות (כא, כה) נאמר כך: "פֶּצַע תַּחַת פָּצַע", ושם פירש רש"י: "ובהחובל [בבא קמא פה ע"ב] דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפילו במקום נזק, שאף-על-פי שנותן לו דמי ידו, אין פוטרין אותו מן הצער, לומר [כלומר אין לטעון]: הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים: יש לו לחתכה בסם שאינו מצטער כל-כך, וזה חתכהּ בברזל וצערו".
מדברי רש"י הללו עולים דברים הזויים. כלומר, לפי רש"י, מי שקנה את ידו של חברו, דהיינו שכל מעשה ידיו יהיו שייכים לו, יש לו רשות לחתוך את ידו של חברו! "אלא אומרים יש לו לחתכה בסם", ולכן אם הוא חתך את ידו בברזל, הוא צריך לשלם דמי צער לחברו. ואין לי ספק שרק שיכור מסוגל לכתוב פירוש הזוי שכזה, ולכל הפחות מדובר בפירוש של סכלות ועילגות. ודרך אגב, אין זכר בכל פרק החובל שרש"י הזכיר לעיל, להזיית העילגים הזו שהוא מלהג.
דוגמה תצג
בשמות (כא, כט–ל) נאמר כך: "וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם [...] וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת, אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו", ושם פירש רש"י: "וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ – דמי ניזק, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר דמי מזיק". רש"י אינו מכריע את ההלכה גם כאן, ולעומתו רבנו פוסק (נזקי ממון יא, א): "כמה הוא הכופר? כמו שיראו הדיינין שהוא דמי הנהרג הכל לפי שוויו של נהרג, שנאמר: 'כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו'".
רבנו פוסק כחכמים שקבעו במסכת בבא קמא (מ ע"א) וכן במסכת מכות (ב ע"ב), שהכופר נקבע לפי דמי הנהרג. כלומר, לפי הנוסח של רבנו וכך הוא הנוסח שלפנינו, דמי ניזק הם דברי רבנן, ודמי מזיק הם דברי רבי ישמעאל – כך שנוסחו של רש"י משובש, אך לא על זאת הנני עוסק בפירושו הזה. מפירושו המשובש של רש"י שוב עולה שהוא לא חתר לסופיות הדיון, וכן שמטרת התלמוד בעיניו אינה פסיקת הלכה אלא פלפול והתעסקות, אחרת הוא לא היה מותיר עניין זה במחלוקת, כל-שכן כאשר הוא יודע שהלכה כרבי עקיבא מחברו (רש"י מזכיר כלל זה בפירושו לעירובין מו ע"ב), ואף-על-פי-כן הוא מביא את שתי הדעות ומשבש את ההלכה.
דוגמה תצד
בשמות (כב, ב) נאמר כך: "אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ". ושם פירש רש"י: "אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו – אין זה אלא כמין משל אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם" וכו'. מדברי רש"י ניתן להבין, שכאשר רש"י סבור שמדובר במשל הוא מציין זאת במפורש, לפיכך, בכל מקום שהוא לא מציין שמדובר במשל, כוונתו לפרש כפשוטו, ודוגמה זו מחזקת את העובדה שהוא פירש את פשטי המקראות לפי פשטי האגדות שבגמרא ובמדרשים הקדומים ואף המאוחרים, והרס והחריב את דתנו.
דוגמה תצה
בשמות (כב, יד) נאמר כך: "אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ", ושם פירש רש"י: "ולא פירש מה דינו [של השוכר], אם כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל: שוכר כיצד משלם? רבי מאיר אומר כשומר חנם, רבי יהודה אומר כשומר שכר". ושוב עולה הזייתו המזיקה של רש"י, לפיה מטרת התלמוד היא התעסקות ופלפול ולא סופיות הדיון ופסיקה הלכתית חד-משמעית, ושוב הוא משבש את ההלכה בטשטוש הפסק התלמודי. ובראש הלכות שכירות פרק א רבנו הרמב"ם פוסק שדינו של השוכר כדינו של שומר שכר.
דוגמה תצו
בשמות (כב, יט) נאמר כך: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַייָ לְבַדּוֹ", ושם פירש רש"י: "לָאֱלֹהִים – [...] אילו היה נקוד לֵאלהים היה צריך לפרש ולכתוב 'אחרים', עכשיו שאמר לָאלהים, אין צריך לפרש 'אחרים'". ובכן, בתורה נאמר במפורש שמשה רבנו ע"ה כתב את התורה מפי הגבורה: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (לד, כז), ואילו מדברי רש"י-שר"י עולה שמשה רבנו ע"ה הוסיף על התורה מדעתו! ואסביר: רש"י חוזר ואומר על כותב התורה שהוא "היה צריך לפרש [...] אין צריך לפרש", כלומר לפי רש"י הצרפתי מי שכתב את התורה היה גם פרשן! וכידוע, משה רבנו הוא ראש וראשון לפרשני התורה, במסרוֹ לנו את התורה-שבעל-פה אשר מפרשת ומבארת את פסוקי התורה. הוי אומר, יש לפנינו החדרת ביטוי שרומז ברמז עבה מאד כלפי משה רבנו ע"ה.
זאת ועוד, מדוע רש"י לא אומר: "אילו היה מנקֵּד לֵאלהים"? ומניסוחו המתעתע עולה, שאם הכותב והמפרש הזה, היה מקבל לידיו את המילה לֵאלהים מנוקדת בצירי, היה עליו להוסיף ולפרש ולכתוב "אחרים". כלומר, כותב התורה לא התערב בכתיבת התורה כאן מפני שהיה נקוד לָאלהים בקמץ, אך אם היה נקוד לפניו לֵאלהים בצירי היה עליו להוסיף "אחרים". ובמלים אחרות, משה קיבל את התורה בניקוד מסוים, ולפי הניקוד הזה הוא הוסיף וגרע מלים...
עוד מסקנה שעולה מדברי רש"י היא, שיש רשות למפרשים להגיה את פסוקי התורה! ואולי זה המקור לתרבות הזיופים של חכמי-יועצי-אשכנז, שהרי אם את התורה-שבכתב ניתן להגיה, או יותר נכון לומר לזייף, מה ימנע מהם לזייף את התורה-שבעל-פה ואת כלל ספרות חז"ל? ולעיון נרחב בביטוי "היה לו לכתוב", ראו נא: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י".
והנה לפניכם היסוד השמיני מיסודות תורתנו, ללמדנו על חומרת פירושו של רש"י:
"והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי-הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה 'דיבור'. ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא [משה רבנו] עליו השלום אשר הגיעה אליו, ושהוא במעלת לבלר [=סופר] שקורין לפניו והוא כותב כולה, תאריכיה וסיפוריה ומצוותיה, ולכך נקרא [משה רבנו בתורה] 'מחוקק'. [...] ולא נעשה מנשה אצלם [אצל חז"ל] כופר ופוקר יותר מכל כופר אחר אלא לפי שחשב שיש בתורה תוך וקליפה, ושאֵלו התאריכים והסיפורים אין תועלת בהם, ומשה מדעתו אמרם, וזהו עניין 'אין תורה מן השמים', אמרוּ [חכמים ע"ה:] שהאומר שכל התורה כולה מפי הקב"ה חוץ מפסוק אחד שלא אמרוֹ הקב"ה אלא משה מפי עצמו – זה הוא 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה' [במ' טו, לא], יתעלה ה' ממה שאומרים הכופרים [...] וכן פירושה המקובל גם הוא מפי-הגבורה, וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילין וזולתם, היא עצמה הצורה שאמר ה' למשה ואמר לנו, והוא רק מוביל-שליחות נאמן במה שהביא. והדיבור המורה על היסוד הזה השמיני הוא אמרוֹ: 'בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְיָ שְׁלָחַנִי... כִּי לֹא מִלִּבִּי' [במ' טז, כח] [...] וכאשר יפקפק [ואפילו רק יפקפק בצנעה כל-שכן בסֵפר!] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
דוגמה תצז
בשמות (כב, כ) נאמר כך: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", ושם פירש רש"י: "אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם".
כלומר, לפי רש"י, בכל מקום שנאמר בתורה "גֵּר" הכוונה גם לגוי שבא ממדינה אחרת! ואפילו במכילתא דרי"ש (מסכתא דנזיקין, יח), שהיא המקור שממנו רש"י-שר"י זייף וסילף את פירושו, נאמר במפורש שמדובר אך ורק בגרי צדק: "אֵלו גרי צדק", וכל המעיין שם יראה זאת בבירור, והנה מעט מן הנאמר במכילתא שם, ומן העולה ברור שמדובר בגרי צדק בלבד:
"'וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ' [...] שלא תאמר לו: אמש היית עובד לבל קורס נבו, והרי חזירים בין שיניך, ואתה מדבר מילין כנגדי? [...] מכאן היה רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחבירך. חביבין הגרים [...] 'וְגֵר לֹא תִלְחָץ', 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה' [שמ' כג, ט], 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר' [דב' י, יט], 'וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר' [שמ' כג, כט]. [...] וכי מי גדול מי שאוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו? הוי אומר מי שהמלך אוהבו, שנאמר: 'וְאֹהֵב גֵּר' [דב' י, יח]. חביבין הגרים שבכל מקום הוא מכנן כישראל [...] נקראו בני ישראל אוהבים, שנאמר: 'זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי' [יש' מא, ח], ונקראו הגרים אוהבים, שנאמר: 'וְאֹהֵב גֵּר'. נאמר בישראל ברית, שנאמר: 'וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם' [בר' יז, יג], ונאמר בגרים ברית, שנאמר: 'וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי' [יש' נו, ו] [...] חביבין הגרים, שלא מל אברהם אבינו אלא בן 99 שנים, שאילו מל בן 20 או 30, לא היה גר יכול להתגייר אלא בפחות מבן 30, לפיכך גלגל המקום עמו עד שהגיעו לתשעים ותשע שנים, שלא לנעול דלת בפני הגרים הבאים [...] 'וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב' [יש' מד, ה] – אֵלו גרי צדק".
טעותו של רש"י נבעה מסכלות חמורה, הוא לא הבין או לא רצה להבין, שהגר שנזכר ברישא של הפסוק הוא גר צדק, ואילו הגרים שנזכרו בסוף הפסוק הם זרים באותה המדינה. כלומר, הקב"ה מזהיר את עם-ישראל שלא להתנהג בניכור כלפי גרי-הצדק, מפני שעם-ישראל יודע ומכיר היטב את התחושה הקשה של אדם שנעקר ממקומו למקום שבו הוא זר ומנוכר. בנוסף, קביעתו של רש"י הינה סילוף ועיוות של התורה-שבעל-פה! כי אם כדבריו, הפסוק "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" וכן כל שאר הפסוקים בתורה שֶׁמּוֹרים לנהוג בחמלה רבה מאד כלפי הגרים – כולם עוסקים גם בגויים שבאים עלינו מארצות העמים! אולם, מסורת התורה-שבעל-פה מנוגדת לחלוטין לדברי רש"י, והנה לפניכם דברי חז"ל ורבנו ששובצו בספר-המצוות להרמב"ם:
"והמצוה השבע ומאתיים, הציווי שנצטווינו לאהוב את הגֵּרים, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר'. ואף-על-פי שכולל אותו [=את הגר] בעניין זה מה שכולל את ישראל באמרוֹ: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח], לפי שהגר הזה גר צדק, אבל מפני שעתה נכנס לדת [=התגייר] הוסיף לו ה' אהבה וייחד לו מצוה נוספת [...] [כלומר] חִיֵּיב אותנו לאהבוֹ משום 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' ומשום 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר'. וזה פשוט ואין בו נסתר".
וכך פוסק רבנו גם בהלכות דעות (ו, ה): "אהבת הגֵּר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה [כוללת] שתי מצוות עשה: אחת מפני שהוא בכלל רֵעִים [כלומר שיש חובה לאהוב אותו מכוח מצות: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', שהרי הוא יהודי], ואחת מפני שהוא גֵּר והתורה אמרה: 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר' – ציווה על אהבת הגר כמו שציווה על אהבת שמוֹ, שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יא, א], הקדוש-ברוך-הוא אוהב גרים [=גרי צדק] שנאמר: 'וְאֹהֵב גֵּר' [שם י, יח]".
נמצא, שהגר שנזכר בתורה בכל ענייני האהבה והחמלה והנתינה הוא גר צדק, כלומר מדובר בגוי שהתגייר, ומפני שהוא התגייר הוא נחשב ליהודי לכל דבר ועניין. ברם, הקב"ה העניק לו זכויות נוספות, והוסיף חובה לאהוב אותו מעבר לחובה המיוחדת לאהוב כל יהודי, כך שמי שאוהב גר צדק מקיים שתי מצוות מן התורה, ומי שמציק לו מבטל שתי מצוות ועונשו חמור יותר. כמו כן, גם הלאווין שנזכרו בפסוק הנדון שרש"י מפרש לעיל, אף הם עוסקים מפורשות בגרי צדק בלבד! ראו נא את פסק חז"ל ורבנו בעניין הגרים (הלכות מכירה יד, יג–יד), אשר ממנו עולה באופן ברור אפילו לילד קטן, שהלאווין שבפסוק הנדון עוסקים אך ורק בגרי צדק:
"כל המונה את הגר, בין בממון בין בדברים עובר בשלושה לאווין, שנאמר: 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה' – זו הונית דברים, 'וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ' [שמ' כב, כ] – זו הונית ממון. הא למדת שהמונה את הגר עובר בשלושה לאווין: משום 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ' [ויק' כה, יז], ומשום 'אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו' [ויק' כה, יד], ומשום 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה'. וכן אם לחצו והונהו בממון, עובר בשלושה לאווין: משום 'אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו', ומשום 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ', ומשום 'וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ'".
והנה עוד הלכה שמוכיחה שכל חובות האהבה והחמלה שנזכרו בתורה כלפי גֵּרים, הכוונה בהן לגרי-צדק שנתגיירו באמת ובלבב שלם, וכֹה דברי רבנו בהלכות מתנות עניים (א, ט): "כל גֵּר האמור במתנות עניים [בכל ענייני החמלה והצדקה שנחייבנו בהם] אינו אלא גר צדק, שהרי הוא אומר במעשר: 'וּבָא הַלֵּוִי... וְהַגֵּר' [דב' יד, כט], מה לוי בן-ברית אף הגֵּר בן-ברית".
ואיני יודע איך אפשר להעלות על הדעת שפסוקי התורה בעניינֵי הגֵּרים עוסקים בגויים? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יצווה אותנו לאהוב את הגויים האכזריים והזימתיים כמו שאנחנו אוהבים את אחינו הרחמנים הביישנים וגומלי-החסדים?! וכי ייתכן שביחס לאחינו היהודים התורה תאמר פעם אחת (ויק' יט, יח) בלבד: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ואילו ביחס לגויים הערֵלים התורה תדגיש פעמיים (ויק' יט, לד; דב' י, יט): "וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ", "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר"?
אגב, פירוש רש"י הוא כנראה גם המקור לטעותם של הכופרים האתאיסטים גסי הרוח, שוכני מגדלי השן, בבואם להטיף מוסר לעם-ישראל שעלינו להתייחס באהבה רבה לישמעאלים שסביבנו (הואיל והם מיעוט) וכן לגויים הערֵלים שמסתננים ובאים עלינו מאפריקה האכזרית, וכבר הרחבתי בזה במאמר: "האם חובה לנהוג בחמלה כלפי פליטים?". כלומר, היה איזה גס-רוח מן החוגים למדעי הרוח, אשר ראה את פירוש רש"י והחליט לתלות את הזייתו בתורה.
כללו של דבר, לפי רש"י הקב"ה ציווה עלינו לאהוב את הגויים שבאים עלינו מרחוק מקצה הארץ! ובהזייתו זו רש"י פותח פתח רחב כאולם לאהוב את הגויים וללמוד ממעשיהם. ואכן, רש"י וחבר מרעיו המיטו על אומתנו אסונות רוחניים וייסורי אימים גופניים ונפשיים, באהבתם הרבה לגויים ובחיקוי דתם הפגאנית והטמאה עד ליצירת דת חדשה – הדת האורתודוקסית.
"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם, וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ" (תה' קו, לה–לו).
"אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי? [...] וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא! כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ, וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ? יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ, כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה!" (יר' ב).
"שְׂאִי עֵינַיִךְ עַל שְׁפָיִם וּרְאִי אֵיפֹה לֹא שֻׁכַּבְתְּ? עַל דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם כַּעֲרָבִי בַּמִדְבָּר וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ [...] וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם" (יר' ג, ב–ג).
דוגמה תצח
בשמות (כב, כד) נאמר כך: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ", ושם פירש רש"י: "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה – לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו אל תהי דומה עליו כאילו הִלְויתו, אלא כאילו לא הלויתו, כלומר לא תכלימהו". כלומר, לפי רש"י-שר"י אם המלווה יודע שלעני יש אפשרות להחזיר את ההלוואה, מותר לו לתבוע אותה בחוזקה ואף להכלימו! שהרי כל החובה לנהוג בעני בחמלה היא אך ורק אם אין לו...
וזו סכלות חמורה ואף אכזריות, כי לעולם יש לנהוג בעני בחמלה, שהרי נפשו שפלה ורצוצה ונכאבה מאד-מאד, ואפילו אם יש לו כרגע אפשרות להשיב את ההלוואה אין לנהוג עמו כנושה, שמא הוא זקוק לכסף הזה למחייתו או לדברים אחרים הכרחיים. כלומר, אין ללחוץ על העני בשום פנים ואופן, ולעולם אין לנהוג עמו כנושה, ולעולם אסור להכלימו כי נפשו שחה מאד.
"אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם עָנִי וְאֶבְיוֹן יְהַלְלוּ שְׁמֶךָ" (תה' עד, כא).
תגובות