אחל בשאלה שנשאלתי בעבר בעניין רש"י-שר"י, וכך שאל השואל:
שמעתי טענה לפיה הקב"ה משגיח על פרשנותו של רש"י, כלומר מכיוון שאלהים אִפשר לרש"י להפוך לפרשן המרכזי של הרוב המכריע של היהודים הדתיים במהלך האלף האחרון, זו הוכחה לכך שאלהים מאשר את פירושו, כי אחרת אלהים היה מונע התופעה הזו.
כיצד עלינו להגיב לטענה זו?
להלן תשובתי:
א) אלהים אינו מתערב בכל מה שקשור ליראת שמים: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", והראיה הגדולה ממאה השנים האחרונות, לכך שהקב"ה אינו מתערב ומאפשר לעם-ישראל לבחור בטוב או חלילה ברע, היא השואה. שהרי לא ניתן להסבירה אלא באמצעות התשובה הפשוטה שמיליונים רבים של יהודים לא ידעו את אלהים וסטו אחר מינות ועבודה-זרה. קריסת המערכות המחשבתית וההלכתית גררה אותם לקריסת מערכות מוסרית ודתית מוחלטת. וכל מי שאינו מודה על האמת ויעלה כל טענה אחרת לעונש כל-כך חמור, כופר בתורה, שהרי "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד) – ועונש כל-כך חמור אינו אלא על עוון עבודה-זרה ושגיאות מחשבתיות ומוסריות חמורות ביותר.
ראה נא גם את תקופתו של אליהו הנביא אשר נאמר בה במפורש שבכל עם-ישראל נותרו רק 7000 איש ואישה שאינם עובדים עבודה-זרה לבעל: "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ" (מ"א יט, יח), והיו תקופות ארוכות וממושכות בעם ישראל אשר רוב העם עבד עבודה-זרה (ירבעם, מנשה, אחאב ועוד).
כמו כן, איך נסביר 2000 שנות גלות? כלומר, עם-ישראל הוסיף לחטוא בחטאים חמורים מאד שגרמו לו להישאר בגלות תקופה ארוכה מאד, וכל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו, ובמלים אחרות, רוב עמֵּנו עדיין אינם ראויים לבית-מקדש ותועים אחר אלהים אחרים.
ואיך נסביר את הנהייה המוחלטת של עם-ישראל בכל הדורות אחר ספר הזוהר הטמא? ואפילו בימינו רוב גדול בעם-ישראל סבור שהספר מכיל סודות נשגבים – ושהוא נכתב על-ידי רשב"י שהמקובלים והשוטים הפכוהו לשיקוץ מתועב – ואינו אלא עבודה-זרה שחובה לנתצה!
אלא, ההשקפה הנכונה היא שהקב"ה לעולם לא יעלים לגמרי את דרך האמת: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דב' לא, כא), ואפילו אחד או שניים ימשיכו בדור מסוים את דרך האמת לדורות הבאים עד שתרבה הדעת ותמלא הארץ דעה כמים לים מכסים. אבל אין שום ראיה לטענה שלא ייתכן שרוב עם-ישראל ישגה אחר עבודה-זרה ואפילו במשך מאות רבות בשנים, אדרבה, כאמור, יש ראיות הפוכות רבות גם מיסודות הדת וגם ממהלך ההיסטוריה האנושית.
ב) לפי הטענה המתעתעת של צאצאי המינים, האסלאם הנצרות והבודהה רצויות לפני ה' יתעלה! שהרי הוא מאפשר להן להיות דתות עצומות ביותר במשך אלפי שנים! וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? אלא ברור, שהקב"ה אינו מתערב בבחירת האדם את אלהיו ופרשניו.
ג) יש קרבן מיוחד בתורה שנועד למצב שבו כל עם-ישראל שוגים: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל" (ויק' ד, יג), כלומר ייתכן שכל עם-ישראל כולל הסנהדרין ישגו! כל-שכן וקל-וחומר עם-ישראל ששרוי בגלות ומתקיים בו העונש הנורא: "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יד).
ד) עד עתה התייחסתי לטענה הנדונה כאילו אין מאות ראיות ברורות מפירוש רש"י-שר"י ומכתבי חכמי-יועצי-אשכנז שהוא ואחרים היו מינים גמורים והִתעו את עמֵּנו אחרי ההבל. ובמלים אחרות, טענתם מתעלמת מראיות ברורות ומפורשות, וכנגד ראיות ברורות ומפורשות אי אפשר להמציא טענה הנשענת על כלל היסטורי-תיאולוגי כביכול, שאין לו שום סימוכין מן התורה או לכל הפחות מדברי חז"ל. וכאמור כלל זה גם סותר את יסוד הבחירה, כאילו הקב"ה מַטֶּה את שיקול דעתו של עם-ישראל כדי שתמיד יהיה רוב בעם שילכו בדרך האמת.
ה) האמת היא נחלת המעטים, וכמו שעם-ישראל הוא המעט מכל העמים, כך דרך האמת בתוך עם-ישראל הינה נחלתם של המעטים, השרידים אשר ה' קורא בכל דור ודור, עד אשר תימלא הארץ דעה את ה'. לפיכך, אין ראיה מן הרוב למאומה, ואברהם אבינו יחיד היה.
ואוסיף נקודה למחשבה: אם רוב עם-ישראל באלף השנים האחרונות לא שגו אחר עבודה-זרה והיו צדיקים וחסידים, מדוע הם לא עלו לארץ-ישראל והקימו ממלכת כהנים וגוי קדוש? מדוע הם לא נשמעו לציוויי התורה המפורשים? מדוע הם הפכו את התורה לקורדום חוצבים? מדוע הם זייפו את התורה ורוצצו את יסודות הדת המחשבתיים? ומדוע דווקא בשיא השיאים של יהדות השטעטל הפולני-ליטאי, דווקא אז, רוב מוחץ של הגויים שנאו אותם שנאת מוות עזה ותיעבו אותם יותר ממה שמתעבים חולדות? האם הקב"ה לא הבטיח לנו שאם נלך בדרך ה', כל העמים יתפעלו מעמֵּנו ויאמרו עלינו (דב' ד, ו): "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה"?
ולסיום אומר, לפי דרכֵי המחשבה שמנחות את צאצאי המינים, דהיינו שהקב"ה "אישר" את רש"י לאור העובדה שהוא בפועל הפרשן המרכזי של התורה והתלמוד – ניתן לומר באותה המידה ובצדק כי אלהים אישר שיהדות אשכנז הגלותית הייתה יהדות של רשעים פושעים וחטָּאים הגדולים ביותר בכל הדורות מאז בריאת העולם! שהרי הוא בפועל אישר להיטלר ולסייעניו לרצוח שישה מיליון איש ועוד בייסורים איומים ונוראיים! ומעולם לא נשמע עונש כזה בהיסטוריה האנושית. ורש"י-שר"י הוא אבי-אבות היהדות הזו שאלהים אישר לרצוח ולהשמיד אותה כמו שמשמידים חולדות ומקקים, גברים נשים זקנים וטף ללא רחם – עד-כדי-כך חמור היה עונשם! אלא ברור, שהם קיבלו את עונשם שלם על ריחוקם העצום מאלהים חיים.
ובעניין יסוד הבחירה אין ללמוד מן המציאות, כלומר, מהעובדה שרבים מאד בחרו בהבל במשך ההיסטוריה היהודית והאנושית אין ללמוד מאומה על-כך שהדבר רצוי לפני ה'-אלהים-אמת – אך מן הייסורים חובה ללמוד מן המציאות, אחרת נכפור בתורה וביסוד השכר והעונש.
והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות דתנו:
"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת [...] והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
לפיכך, האמת היא, שאין קובעים השקפות, כל-שכן את יסודות הדת, לפי מציאות מתעתעת של עלמא דשקרא, אלא לפי בחינת אמיתת מהותן וישרותן בלבד! ולכן אין לקבוע מאומה ממה מכך שרש"י הינו הפרשן המרכזי, כי הקב"ה אינו מתערב בבחירת הדרך שעם-ישראל בוחר בה, אך הוא ישית על עמו את העונש המתאים בעקבות הדרך שהוא בחר בה, עד שנשכיל להבין את הדרך הטובה שהיא גם ייעודנו וגם חובתנו – להיות עם חכם ונבון אור לאנושות.
והנה לפניכם רק מעט מפסוקי התוכחה שבפרשת כי תבוא, ואשר מהם ניתן ללמוד באופן ברור ומפורש, כי יש דין ויש דיין, ומכות גדולות ונאמנות מגיעות לאומה בעוון עזיבת ה':
"וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו [...] וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּך [...] עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי [...] וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ, וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם [...] אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ, וְהִפְלָא יְיָ אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים [...] גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְיָ עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ [...] וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְיָ עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְיָ עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (דב' כח).
לעומת זאת, ראו את הנאמר בספר שמות (יט, ה–ו):
"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
עד כאן דברי המבוא, ועתה נחזור לעיין בפירוש רש"י למסכת שבת.
דוגמה ראשונה
במסכת שבת (נה ע"א) נאמר כך:
"אמר ליה רבי זירא לרבי סימון: לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא. אמר ליה: לא מקבלי מינאי. אמר ליה: אף-על-גב דלא מקבלי – לוכחינהו מר, דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה-טובה מפי הקדוש-ברוך-הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב: 'וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ' [יח' ט, ד]. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת-הדין לפני הקדוש-ברוך-הוא: רבונו-של-עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו-של-עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה [הקב"ה]: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו-של-עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי? והיינו דכתיב: 'זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ', וכתיב [בהמשך הפסוק]: 'וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת' [יח' ט, ו]. תני רב יוסף: אל תקרי 'מקדשי' אלא 'מקודשי' – אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו".
ביאור הדברים:
ר' זירא הורה לר' סימון להוכיח את הנמצאים בבית ראש הגלות, ר' סימון ביקש להתחמק והשיב שהם שלא ישמעו לו. ר' זירא חזר והורה לר' סימון: אף-על-פי שלא ישמעו לך מחובתך להוכיחם, וכדי ללמד את ר' סימון על חשיבות מצות התוכחה ר' זירא מצטט מדרש לפיו הקב"ה ביקש להציל מהחורבן את הזקנים הכשרים שהיו בבית-המקדש הראשון, אך לאחר שהתברר שהם כשלו במצות התוכחה, דינם נגזר למיתה ראשונים! זאת ועוד, ניסו במדרש לדון אותם לכף זכות שהם לא הוכיחו מפני שתוכחתם לא הייתה נשמעת, והתשובה המהדהדת היא, שאין זה תירוץ לחמוק מהתוכחה, והיה עליהם להוכיח, וכאמור דינם נגזר למיתה ראשונים.
כך אפוא יש להבין את המדרש, דהיינו כאמצעי לעורר את בני האדם לקיים את מצות התוכחה, אשר היא קשה מאד-מאד מפני שעל אהבת ה' לגבור על חששות עמוקים. כלומר, קיומה עלול לגרום להרס של קשרים חברתיים רבים מאד, ואפילו לפגיעה כלכלית חמורה. קצרו של דבר, רובם המכריע של בני האדם אוהבים את עצמם יותר מאשר את בוראם, ולכן הם נמנעים מלקיים את מצות התוכחה בשלל תירוצים שונים, כגון התירוץ של ר' סימון שראינו לעיל. אמנם, יש אשר אינם יודעים את ההלכות אשר מורות כיצד להוכיח, ואלה מחויבים ללמוד כיצד לקיים מצוה חשובה זו, אך מכל מקום אין ספק שר' סימון היה בקי בהלכות מצות התוכחה.
על-כל-פנים, הבנת המדרש כפשוטו גוררת בהכרח להזיות פגאניות ואף למינות, שהרי מי שיסבור שיש ישות אלהית לצד ה' יתעלה אשר מקטרגת על עם-ישראל, בהכרח משתף את בורא-עולם באלוה זולתו, אלוה שיש לו עצמאות מחשבתית לחלוק על בורא-עולם! וחמור מכך, הבנת המדרש כפשוטו גוררת בהכרח להשקפה שיש לה' יתעלה מגרעות חמורות, כאילו יש עובדות שנעלמות ממנו, או שהוא זקוק ליועצים אשר ינחו אותו לדרכי מחשבה מדויקים. וייחוס מגרעות לבורא-עולם הוא בגדר הגשמה ומינות, כי אין מגרעות אלא לשוכני בתי חומר.
רש"י נכשל ונחבל בכל הרעות הללו, מפני שהוא פירש את המדרש כפשוטו, ואף הוסיף בפירושו תיאור שלא נזכר במדרש, כדי "לחדד" את פשט המדרש לכיווני המינות האירופים, וזה לשונו של רש"י בפירושו שם: "ממקודשי – שהודה למקטרג מדת הדין, וחזר מן הטוב".
נמצא, שבנוסף להבנת המדרש כפשוטו על כל הרעות העולות מפשטו, רש"י מדגיש שהקב"ה יתרומם שמו "הודה למקטרג מידת הדין", דהיינו שהמקטרג גבר על הקב"ה בראיותיו והקב"ה "הודה לו", ובמדרש נזהרו מלומר שהקב"ה הודה למקטרג או שבכלל מדובר במקטרג. ורש"י הוא זה אשר הבין את המדרש כפשוטו וצייר לעצמו דמיונות מינים של שווא ומדוחים.
דוגמה שנייה
בהמשך הגמרא שם (שבת נה ע"א) שאלו, האם היה קיים מזבח הנחושת בימי יחזקאל? ושם רש"י מפרש: "מי הוה מזבח הנחושת – בימי יחזקאל, והלא שלמה גנזו ועשה מזבח אבנים של שלושים ושתים אמה, דכתיב: 'כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ קָטֹן מֵהָכִיל [אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים' (מ"א ח, סד)], כאדם האומר לחברו: ננס פלוני ופסול לעבודה".
רש"י משווה בין גניזת מזבח הנחושת מפני שהוא לא היה יכול להכיל את הקרבנות, לאדם אשר יאמר לחברו על אדם אחר שהוא גמד ופסול לעבודה! ובמלים אחרות, רש"י טוען שאמירת לשון הרע ופסילת אדם לעבודה, דומה להחלפת המזבח מפני שהוא היה קטן מהכיל...
והשוואתו טמטום מוחלט, מפני שהגמד שרש"י הזכיר פסול לעבודה מעיקרא, ואילו המזבח לא היה פסול כלל, אלא שעבודת הקרבנות התרחבה מאד. כמו כן, אין גנאי למזבח הנחושת בהחלפתו, שהרי הוא פעל את פעולתו כנדרש עד להתרחבות העבודה, ואילו קבלן שאומר על פועל שהוא גמד ופסול לעבודה, מספר בגנותו של חברו ועובר על איסור לשון הרע.
וסליחה שהתעכבתי על הטמטום הזה בפירושו, אך המין הזה נצמד לעמֵּנו כעלוקה.
דוגמה שלישית
במסכת שבת (נה ע"א) נאמר: "אמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש-ברוך-הוא אמת". ושם פירש רש"י: "חותמו של הקדוש-ברוך-הוא אמת – אמצעית לאותיות, וראשון ואחרון, על שם אני ראשון ואני אחרון ואני הוא". האמנם? האמנם מטרתו של ר' חנינא ללמד אותנו משחקי אותיות ונוטריקון? פרשנותו זו של רש"י כל-כך נחותה, ומזכירה את דרשני בתי האבלים.
אלא, ר' חנינא ביקש ללמדנו, שכל פעולותיו של הקב"ה הן פעולות אמת וצדק, ושהוא אֵל שאין לפניו עוול ולא ייצא ממנו רשע, כנאמר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד), וכן: "חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ" (איוב לד, י–יא). ויתרה מזאת! מטרת המדרש הזה היא בעיקר ללמד אותנו בני האדם מהי הדרך הרצויה לפני ה' יתעלה, דהיינו דרך האמת והצדק: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכ' ח, טז).
והנה לפניכם פסוקים נבחרים בעניין חשיבותה העצומה של דרך האמת:
"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמ' יח, כא); "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" (יר' ב, כא); "וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ" (יר' ט, ד); "וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם" (יר' י, י); "בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ" (יח' יח, ט); "שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַייָ עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ" (הושע ד, א). ויש עוד רבים מאד בכל כתבי הקודש.
דוגמה רביעית
במסכת שבת (נו ע"ב) נאמר כך:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים, ועלה בו שירטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי. במתניתא תנא: אותו היום שהכניס ירבעם שני עגלי זהב אחד בבית-אל ואחד בדן, נבנה צריף אחד, וזהו איטליאה של יוון".
לפי האגדה הראשונה, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד המלאך גבריאל ונעץ קנה בים, ובמקום נעיצתו החלה להתגבש אדמה עד שהיא נהפכה ליבשה גדולה שעליה נבנה "כרך גדול של רומי". לפי האגדה השנייה, ביום שירבעם הכניס את שני עגלי הזהב לבית-אל וּלְדָן נבנה צריף אחד ב"איטליאה של יוון", ומאז היא החלה להתפתח עד להפיכתה למעצמה.
מטרת האגדות ללמד אותנו שפעולות מסוימות של מנהיגי ישראל עלולות לגרום בסופו-של-דבר לחורבן עמֵּנו, ובמלים אחרות, ברגע שנזרעו זרעי העבודה-הזרה בליבו של עם-ישראל, נזרעו זרעי הפורענות להיפרע על עזיבת ה'-אלהים-אמת והליכה אחרי אלהים אחרים. כמו כן, יש באגדות הללו ללמד על אופני השגחתו של הקב"ה בעולמו, היודע מראשית אחרית, והמכין את הפורענות לצמוח לאט-לאט עד שהיא תהיה לעץ גדול שיכה בעם-ישראל על עוונותיו.
כלומר, יש באגדות הסבר תיאולוגי לתקומתן של שתי הצוררות הגדולות שקמו לעם-ישראל בימי בית שני: רומי ויוון. וההסבר הוא: שהאשמים הם מנהיגי עמֵּנו אשר הִתעו את עם-ישראל ללכת אחרי התהו, וכן עם-ישראל עצמו אשר בחר ללכת בעיוורון אחרי אלילים אילמים. נקודה נוספת, יש באגדות הללו רמז לכך שהקב"ה הזהיר ואיים על עם-ישראל שעתידה לבוא עליהם פורענות קשה, וזאת בעצם הקימוֹ את האומות הצוררות הללו ורוממוֹ אותם למעצמות. וגם בימינו הקב"ה מאפשר לאיראנים לפתח לאט-לאט פצצה גרעינית, לא כי מטרתו להשחית את מקדשו בהשחתת חורבן אטומית, אלא כדי להזהיר ולאיים עלינו לשוב ולהיכנע לפניו.
ברם, רש"י כהרגלו לא ידע ולא יבין בחשכת המינות האירופית יתהלך, והוא כמובן פירש את שתי האגדות הללו כפשוטן, ולא רק זאת אלא שהוא אף הרכיב אותן זו-בזו, ואסביר: במסכת מגילה (ו ע"ב) נאמר ש"איטליא של יוון זה כרך גדול של רומי", ולכן רש"י החליט לערבב את שתי האגדות יחדיו. דהיינו, לפי רש"י גבריאל ברא את היבשה שעליה נבנתה "איטליא של יוון", ובאותו מקום, עם התפתחות היבשה, החלו להיבנות הצריפים זה-אחר-זה, עד להפיכתן לכרך גדול. והנה דברי רש"י הפשטניים להחריד לפניכם, פשוט עלבון לשכל האנושי:
"נעץ קנה – ושרטון מדבק בו עד שנוסף והולך וגדל; שרטון – חול ורפש וטיט שהים גורש; כרך גדול של רומי – שהוא מיצר לישראל והוא (איטליא) של יוון במסכת מגילה [ו ע"ב]; ביום שהעמיד ירבעם את העגלים נבנה צריף אחד – באותו שרטון שגדל שם בימי שלמה; צריף – כוך קטן מציידין, שעושין מן קנים ומן ערבה, ומאז נתוספו בתים על בתים; איטליאה – שם העיר, והיא ממדינת יוון, וכשנטלה רומי מלכות יוונים, לכדוהו ונהפך להם".
ואין זה משנה אם "כרך גדול של רומי" היא איטליאה של יוון או לא, כי מדובר באגדות! ואין לדקדק כך באגדות, שהרי הן לא נועדו לתאר מציאות היסטורית או פשטנית מכל סוג שהוא. והנה לפניכם כמה מהגוזמאות המפליגות שנאמרו באגדה במסכת מגילה (ו ע"ב) אשר ממנה רש"י "למד" לערבב ולהרכיב את שתי האגדות שבמסכת שבת, וזה לשון האגדה במגילה:
"אמר עולא: איטליא של יון זה כרך גדול של רומי. והויא תלת מאה פרסה על תלת מאה פרסה, ויש בה שלוש מאות ששים וחמישה שווקים כמנין ימות החמה, וקטן שבכולם של מוכרי עופות, והויא ששה עשר מיל על ששה עשר מיל. ומלך סועד בכל יום באחד מהן" וכו'.
וכי יעלה על הדעת ש"כרך גדול של רומי", דהיינו עיר גדולה של רומא, תהיה בשטח של 1,440,000 ק"מ מרובע? וכך הוא פשטה של האגדה שהרי 300 פרסה על 300 פרסה כך הם. ולשם ההשוואה, כל שטחה של איטליה בימינו הוא 300,000 ק"מ רבוע... כמו כן, וכי יעלה על הדעת שיהיו בעיר הזו 365 שווקים? והקטן שבהם שטחו הוא 256 ק"מ מרובע?
ואיך רש"י למד כל זאת כפשוטו? ועוד למד מזאת לעניין שתי האגדות שבשבת, כאילו כל האגדות הללו הן פאזל פשטני-היסטורי שיש להרכיב את פשטיו זה-בזה כדי לקבל את התמונה ההיסטורית השלמה. ושם, במסכת מגילה, רש"י מוסיף הבל על קלחת סכלותו, וזה לשונו:
"איטליא של יוון – כרך גדול שגדל בשביל עוון מנשה, שבשעה שהכניס צלם בהיכל ירד גבריאל ונעץ קנה בים, וגדל עליו חלקה גדולה ונבנה לשם איטליא של יוון, 'מֵאִיֵּי אֱלִישָׁה' [יח' כז, ז] מתרגמינן: מנגוות איטליא [וכל מה שאומר יונתן הוא ש"אלישה" היא איטליה ותו לא]".
ופירושים כאלה, אשר נחשבים לתורה מסיני, אינם רק עלבון לשכל האנושי, אלא הם חילול-שם-שמים עצום מאד, מפני שהמעיין המשכיל בפירושים אלה, יגיע למסקנה שדתנו היא דת הבל מהובל, לא רחוקה בהרבה מדתות הטמטום והגיחוך האחרות, כגון האסלם והנצרות.
דוגמה חמישית
במשנה שבת (ו, א) נאמר שאסור לאשה לצאת לרשות הרבים בטוטפת, ושם פירש רבנו כמסקנת הגמרא, שהטוטפת היא: "כעין ציץ נקשר על המצח מאוזן לאוזן". ברם, באחת האפשרויות בגמרא שם (נז ע"ב) נאמר שמדובר ב"חומרתא דקטיפתא", ומדברי הגמרא שם עולה שמדובר בסוג של קמיע. רש"י ניצל את ההזדמנות הזו כדי להחדיר את ההזיה הפגאנית בעניין עין רעה, וזה לשונו: "חומרתא דקטיפתא – קשר שעושין לרפואות קיטוף עין רע שלא תשלוט". ובכן, "רפואות קיטוף עין רע" הם דברי עילגות אירופים שללא כוס עראק אי-אפשר להבינם, אך ניתן להבין משאר פירושו שמדובר בקשר שמגן מפני עין רעה "שלא תשלוט".
אולם, בגמרא שבת שם כלל לא נזכרה עין רעה ורש"י הוא שהחדירה, וכבר פירטתי את רעותיה של ההזיה הזו, ראו: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם". זאת ועוד, במקומות לא מעטים רש"י מחדיר את ההזיה הפגאנית הזו, כך שאין ספק שהוא שקע בה עד לשד מינותו.
דוגמה שישית
במשנה שבת (ו, ב) נאמר כך: "לא ייצא האיש [...] ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה [...] ואם יצא אינו חייב חטאת". ובפירוש המשנה אומר רבנו כך: "ואמרו מומחה [...] מאדם המומחה. [...] וייעשה האדם מומחה כשירפא בקמיעו שלש פעמים".
ובהלכות שבת (יט, יד) פוסק רבנו כך:
"ויוצאין בקמיע מומחה, ואי-זה-הוא מומחה? זה שריפא שלושה בני אדם, או שעשהו אדם שריפא שלושה בני אדם בקמיעין אחרים. ואם יצא בקמיע שאינו מומחה – פטור [כלומר, אף שהקמיע אינו בגדר תכשיט המוציאוֹ אינו חייב עליו], מפני שהוציאו דרך מלבוש".
ועל כל זאת ראוי לתמוה: ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי יש אמת בקמיעין? אלא ברור, שחכמים פסקו את ההלכה הזו כפי סכלותם של בני אדם באותם הימים החשוכים נעדרי המדע. כלומר, הואיל והקמיעות היו כל-כך נפוצים באותם הימים, התעורר צורך להתייחס לשאלה: האם מותר לצאת בהם בשבת? ואין צורך לומר שאסור מן התורה לשגות בהבלים הללו כלל ועיקר, שהרי בסוף קביעת האיסורים החמורים בעניינים המאגיה וההזיות, התורה הורתה לנו במפורש: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ", דהיינו אין לפנות לדבר וחצי דבר מענייני המאגיה כלל ועיקר!
והנה לפניכם פסוקי התורה בעניין זה (דב' יח, ט–יג): "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ".
מדוע אפוא חכמים דנו בענייני הקמיעות ופסקו בהם הלכות? ובכן, נראה ברור שמצבו המחשבתי של עמֵּנו היה כל-כך גרוע, עד שלא היה ניתן לעקור את ההזיה הזו מקרבו. ולכל הפחות חכמים ביקשו לצמצם את ענייני חילול השבת, ונאלצו ע"ה לקבוע דינים בעניין זה.
ומאין הנני יודע שגם חכמים ע"ה ידעו שכל ענייני הקמיעות הם הבל מהובל?
ובכן, ראו נא את ההלכות הבאות בעניין הצלה מדליקה בשבת (הלכות שבת כג, כז–כט):
"מותר להציל את כל כתבי הקודש שיש בחצר לחצר אחרת [...] ואף-על-פי שלא עירבו [...] והוא שיהיו כתובין אשורי, ובלשון הקודש. [...] היו כתובין בסם ובסקרא, אף-על-פי שאינו כתב של קיימה, הואיל והן כתובין אשורי ובלשון הקודש – מצילין אותן [...] הברכות והקמיעין, אף-על-פי שיש בהן אותיות-של-שם, ומעניינות הרבה של תורה – אין מצילין אותן מפני הדליקה. ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות [...] – מצילין אותו מפני הדליקה. ומצילין תיק הספר עם הספר, ותיק תפילין עם התפילין – אף-על-פי שיש בתוכן מעות".
כלומר, לדעת חכמים הקמיעין אינם חפצים שראוי להצילם. לעומת זאת, כתבי-קודש שלא נכתבו לשם הזיה פגאנית, חובה להציל אותם מן הדליקה! ונראה לי שהברכות היו סגולות דומות לקמיעות, דהיינו כתבים שמובאים בהם פסוקי ברכות וכו', ומייחסים להם סגולה מאגית לשמירה ולהצלחה, כמו שנוהגים בימינו במזמורי תהלים מסוימים שמדפיסים על גבי תמונות, ולעתים אף מדפיסים אותם בצורה של מנורה או בצורות אחרות, ומשתמשים בהם לקמיע.
וקאפח פירש שם שה"ברכות" היו כתבי עילגים של פסוקי ברכות, כגון כתבים בשפת היידיש, וזה לשונו: "וכן אפילו בלשון הקודש, אם הם בכתב אחֵר הרי אינם נקראים כתקנם כי כל אחד כותב כאוות נפשו, כדרך שכותבין מלים עבריות באותו הכתיב האידי שאין לך סירוס גדול ממנו. וכך היה אותו איוב הכתוּב תרגום ששיקעו ר"ג בבניין בדף קטו ע"א. וכך מעשה באחד שהיה כותב ברכות נכתבו באותו הכתיב המשונה [לקמן], ופירוש זה נראה לי אמת נכון ויציב".
והנה לפניכם דברי חכמים בשבת (קטו ע"ב), בעניין כותבי "הברכות":
"תנו רבנן: הברכות והקמיעין, אף-על-פי שיש בהן אותיות-של-שם, ומעִניינות הרבה של תורה – אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפים במקומן הן ואזכרותיהן. מכאן אמרו: כותבי ברכות כשורפי ספר תורה. מעשה באחד שהיה כותב [ברכות] בצידון, באו והודיעו את רבי ישמעאל, והלך רבי ישמעאל לבודקו. כשהיה עולה בסולם הרגיש בו, נטל טומוס [גיליונות] של ברכות ושקען בספל של מים. ובלשון הזה אמר לו רי"ש: גדול עונש האחרון מן הראשון".
ואין ספק שאין הבדל בין הברכות לקמיעין, אלא שלא היה כוח בידי חכמים ע"ה לומר להמון שכותבי הקמיעות כשורפי ספר תורה, בשל לפיתתה של המאגיה הפגאנית בימיהם.
לעומת זאת, רש"י פירש בשבת (סא ע"ב): "הברכות – שתקנו חכמים, כגון תשעה של ראש השנה שיש בהן מלכיות וזכרונות ושופרות". ופירושו סכלות, שהרי ראינו שרבי ישמעאל הלך לבדוק את כותב הברכות בצידון שנחשד כנראה במינות. ויתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת שחכמים ע"ה יאמרו על אלה שכותבים את נוסח התפילה שהם עצמם תיקנו: "כותבי ברכות כשורפי ספר תורה"? ברור אפוא שפירושו של רש"י הבל גמור ואף ביזיון חמור לחכמים, מפני שרש"י בפירושו זה משווה בין הקמיעין שיסודם בקרב המכשפים הכעורים, לבין התפילות שתיקנו חכמים ע"ה שיסודן בקרב אנשי-כנסת-הגדולה! ובזה הוא גם פותח פתח להחריב את נוסח התפילה, שהרי אם אין להצילו מן הדליקה, ברור שמותר להחליפו בנוסח אירופי...
קצרו של דבר, אפילו שיש בקמיעות הזכרות ופסוקים אסור להציל אותם בשבת מן הדליקה! והם אף הושוו בדינם ל"ברכות" שעליהם אמרו חכמים: "כותבי ברכות כשורפי ספר תורה". הלכה זו מעידה אפוא על יחסם של חכמים לקמיעות – דהיינו שמדובר בהבלים נגעלים.
בנוסף לכך, ראו נא את יחסו של רבנו לכל ענייני המאגיה בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים שההבלים ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות.
***
לאחר שעיינו מעט בענייני הקמיעות (ולהרחבה ראו: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה"), נעבור לעיין בפירוש רש"י לסוגית הגמרא שם. לא אעתיק את כל הסוגייה הואיל ורבנו כבר תִּמצת אותה בהִלכת שבת (יט, יד) שראינו לעיל, ולכן אין צורך לעיין בסוגיה, ובמיוחד שמדובר בהבלים פגאניים שגורמים לנטישת דרך האמת, ורק בשל חולשת הדעת דנו בהם חכמים.
נעבור אפוא לפירוש רש"י, וזה לשונו בפירושו למסכת שבת שם (דף סא):
"דמומחה גברא ומומחה קמיע – [...] שנעשית [הקמיע] לשלושה אנשים מחולי זה, בין שכתבה רופא זה, בין שכתבה רופא אחר – נעשה הקמיע מומחה [...] אבל הקמיע אינו מומחה אם יכתוב רופא אחר אחד מהן [...] או אם כתבום שלושה רופאים [...] ואין לומר מזל הרופא גורם – דאין הדבר תלוי במזל הרופא אלא בחכמתו [...] קמיעא לא אתמחי – לבא מיד רופא אחר. [...] הני – ודאי בגברא תלוי, או ברופא או במתרפא" וכו'.
שמונה פעמים רש"י חוזר על-כך שכותבי הקמיעות הם רופאים! אף שחכמים לא הגדירו את כותבי הקמיעות כרופאים. מפרשנותו זו של רש"י עולה, שהזיות הקמיעות הן רפואות אמיתיות ונדרש חכם אמיתי כדי לידע אותן! וכמו שרש"י כותב לעיל: "דאין הדבר [יכולת הריפוי של הקמיע] תלוי במזל אלא בחכמתו [של הרופא]". ודי בזה כדי לקבל כרטיס כניסה למועדון הסכלים ומחוסרי הדעת שראינו לעיל בהלכות עבודה-זרה. ושוב אנחנו רואים כמה מסוכן ללמוד גמרא ללא ידיעת המדעים ויסודות הדת, כל-שכן עם פירוש רש"י שהלומדו מתחייב בנפשו – כי מי שפונה לקמיעות בחוליו במקום להיכנע ולשוב לבוראו מאבד את עולמו.
כמו כן, בניגוד מוחלט ליחסו החיובי של רש"י למכיני הקמיעות, אשר מתאר אותם כ"רופאים" וכ"חכמים", ראו נא את יחסו של רבנו הטהור למכיני הקמיעות המכשפים הכעורים אשר במהלך הכנת הקמיעות לוחשים לחשים נבובים או מבצעים טקסים פולחניים מהובלים שונים – ואלה המכשפים הם עובדי עבודה-זרה בלי ספק, וכמו שכותב רבנו במורה (ג, לז):
"כי המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק [...] והכישוף שאתה שומע, הם פעולות שהיו עושים אותם הצאבה והכשדים והאשפים, ולרוב היה אצל המצריִים והכנעניִים, היו מדמים לאחרים בהם או נדמה להם, שהם [מעשי הכשפים] פועלים פעולות מופלאות ונפלאות במציאות [כגון הכנת קמיעות] [...] ו[כדי] להרחיק מכל מעשי הכשפים, הזהיר [הקב"ה] מלעשות דבר ממנהגיהם [...] [כגון להאמין בקמיעות ותועלתם]. כלומר, כל מה שאומרים שהוא מועיל ממה שאין העיון הטבעי מחייבו [שאין ראיה מדעית שמאששת את תועלתו] אלא נוהג לפי דמיונם בדרך הסגולה [כגון קמיעות וסגולות] [...] מפני שהם ענפי מעשי המכשפים, לפי שהם דברים שאין היגיון טבעי מחייבם, והם מושכים לעשיית הכשפים".
***
זאת ועוד, לפי רש"י לא מדובר בגמרא רק בקמיעות שיש להם כוחות מאגיים לרפא, דהיינו לא מדובר רק ברדיפת הבלים שנפוצו אצל העמים עובדי האלילים ואשר מוציאים את האדם מן העולם – אלא לפי רש"י, מדובר בקמיעות שנכתבים בהם לחשי כישופים, וזה לשונו:
"והא [...] מיירי בחולי אחד, וכתבו זה הלחש וריפא [הלחש] שלושה פעמים [...] או אם כתבום שלושה רופאים – נעשה קמיע של לחש זה מומחה מיד כל אדם; תלתא קמיעי – שלוש מיני לחש; תלתא תלתא זימני – כל לחש ריפא שלשה פעמים ואפילו אדם אחד. [...] גברא לא איתמחי – לקמיע אחר, שאינו של לחש [זה] ושל חולי זה".
שימו לב, רש"י אומר: "כל לחש ריפא שלושה פעמים", דהיינו יש ללחוש את הדברים שנכתבו בקמיע כדי להתרפא! וגם הזיה זו כלל לא נזכרה בדברי חכמים! ומה יאמרו חז"ל ורבנו על הלחשים הפגאניים של רש"י-שר"י? ראו נא דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):
"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן [כלומר, משתמש בקמיעות למיניהם] – לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]".
מפסק חז"ל ורבנו עולות שתי מסקנות מרכזיות:
א) מי שמשתמש בקמיעות באופן כללי הוא בכלל "המנחשים והחוברים"; ב) אם בקמיע כתובים דברי-תורה וכל-שכן כאשר לוחשים ככישוף את דברי התורה הללו הכתובים בקמיע – כל הלוחשים והמשתמשים בקמיע הזה הם גם מנחשים וחוברים וגם כופרים בתורה.
ואין ספק שרש"י היה גם כופר בתורה, והראיה מפירושו לנאמר במסכת שבת (סא ע"ב): "תא שמע: הברכות והקמיעין, אף-על-פי שיש בהן אותיות-של-שם ומעִניינות הרבה של תורה – אין מצילין אותן מפני הדליקה", ושם פירש רש"י: "מעניינות – מפרשיות הרבה שכותבין בהן את מקראות של רפואה". וכן רש"י כותב בפירושו לשבת (קטו ע"ב): "ומעניינות הרבה – מפרשיות, שהיו כותבין בקמיעין פסוקים ללחש, כגון 'כָּל הַמַּחֲלָה' [שמ' טו, כו] וכגון 'לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה' [תה' צא, ה]". נמצא, שרש"י לחש לחשי ניחוש וחבירת-חבר וכפירה בתורה.
אמנם, גם כאשר מדובר בלחישת לחשים שאינם מובנים הדבר חמור מאד, שהרי לוחשי הלחשים, דהיינו הוברי-ההברים הינם מכשפים עובדי אלילים אילמים כעורים מאד, והתורה אסרה לעשות כמעשיהם, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יב–יג):
"איזה הוא חובר? זה שמדבר בדברים שאינן לשון-עַם ואין להן עניין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילים, עד שהן אומרים שהאומר כך-וכך על הנחש או על העקרב, אינו מזיק. והאומר כך-וכך על האיש, אינו ניזוק מהן. ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע [או קמיע], וכיוצא בדברים האלו: הכול אסור. והחובר עצמו שאחז בידו כלום, או שעשה מעשה עם דיבורו, אפילו הראה באצבעו – הרי זה לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ ... וְחֹבֵר חָבֶר'. [...] וכל אותן הקולות והשמות המשונים המכוערים, 'לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם' [יר' י, ה]".
וכבר ראינו לעיל את פסוקי התורה בספר דברים בעניין ההזיות הפגאניות המתועבות הללו.
***
חשבתם שסאת סכלותו של רש"י בעניין זה הסתיימה? ובכן, טרם. כדי להבין את דברי ההבל שהוא אומר בהמשך דבריו, עלינו לעיין תחילה בקטע קצר מן הגמרא שם, וזה לשונה:
"בעי רב פפא: תלתא קמיעי לחד גֻּברא מאי? [שלושה קמיעות שריפאו איש אחד בזה אחר זה] קמיעא ודאי לא איתמחי: גברא איתמחי או לא איתמחי? [האם כותב הקמיעות התמחה?] מי אמרינן: הא אסי ליה [האם נֹאמר: הואיל והקמיעות ריפאו את האיש, כותבם ייחשב למומחה], או דילמא: מזלא דהאי גברא הוא דקא מקבל קמיעא? [או שמא מזל האיש קיבל את הקמיע ולכן לא כותב הקמיעות הוא זה שאחראי לריפוי, ולא ייחשב הכותב כמומחה] – תיקו".
וברור לכל בר דעת שכוונת הגמרא בכל זאת היא לדון לפי סכלותם של המוני הבבליים, דהיינו מה אצל ההמון נחשב לקמיע "מומחה" – הואיל וקמיע שנחשב אצל ההמון ל"מומחה" נחשב לתכשיט ומותר לצאת בו בשבת מבחינת דיני ההוצאה מרשות לרשות. ובמלים אחרות, הקריטריונים לקביעת קמיע ל"מומחה" נקבעו לפי הזיות ההמון בקמיעות, ולכן, כדי לקבוע אימתי קמיע נחשב לתכשיט שמותר לצאת בו, חכמים נאלצו לדון בהם לפי ההזיות של ההמון: "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).
וזו דוגמה נוספת מדוע אסור באיסור חמור ללמוד גמרא, ואפילו בלי פירוש רש"י, מבלי להכשיר את השכל בלימודי המדעים, ומבלי לידע היטב את יסודות הדת המחשבתיים. וראו נא מה קרה לרש"י-שר"י אשר החליט להפנות עורף לידיעת ה', וסבר שהוא מבין גמרא, וזה לשונו שם:
"מזליה דהאי גברא – מלאכו של חולי זה דמקבל קמיעא".
כלומר, לפי רש"י יש לכל חולי מלאך, ואם ייכתב למלאך הזה קמיע מתאים הוא יקבל אותו וירפֵּא את האדם מחוליו הקשה, וזה לא רק ניחוש וחבירת-חבר, אלא פרשנות של מינות. שהרי בדבריו אלה רש"י למעשה מורה שאם ייכתב קמיע וייאמר לחש שמתאים למלאך, הוא ירפא את החולה, ובמלים אחרות, ניתן לפנות למלאך באופן שמתאים לו כדי לרפא את החולה. קצרו של דבר, רש"י אחז בסכלותו בדברי הגמרא כפשוטם, והפכם לדברי מינות גמורים!
"כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא כִּי עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ, בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם וְלוֹא יָפִיק, כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ, נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ, אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" (יר' י, ג–ה).
"הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים? הֲלֹא אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה" (יר' יד, כב).