רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נו)

דוגמה שסט

בשמות (ג, יט) נאמר כך: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה", ושם פירש רש"י: "לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ – ואין אני מראה לו ידי החזקה, כלומר כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא ייתן אתכם להלוך. ויש מפרשין: וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה – ולא בשביל שידו חזקה, כי מאז אשלח 'אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם' וגו' [ג, כ]".

בפסוק הנדון נאמר: "וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה" מבלי לייחס אותה להקב"ה, ואף-על-פי-כן רש"י בפירושו, שלוש פעמים מייחס את היד החזקה שנזכרה בפסוק להקב"ה! "ידי החזקה [...] ידי החזקה [...] שידו חזקה". וחזרה שלוש פעמים על ייחוס יד להקב"ה, בפירוש לפסוק שבו היד כלל לא מיוחסת להקב"ה אלא נאמרת בלשון נסתר – מעידה על חתירה להחדרת ההגשמה.

נעבור עתה לעיין בפירוש אונקלוס ורס"ג שם, אונקלוס תרגם: "וּקְדָמַי גְּלֵי, אֲרֵי לָא יִשְׁבּוֹק יָתְכוֹן מַלְכָּא דְּמִצְרַיִם לְמֵיזַל, וְלָא מִן קֳדָם דְּחֵילֵיהּ תַּקִּיף". כלומר, כבר בראש תרגומו אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, שהרי הוא לא מתרגם את המלים: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי", שנאמרו ביחס להקב"ה, כמות שהן, אלא הוא משנה את משמעותן ואומר: "וּקְדָמַי גְּלֵי", דהיינו גלוי וידוע לפני הקב"ה, וזאת כדי להבחין בין ידיעתו הנשׂגבה של ה' יתעלה שמו לידיעת בני האדם שוכני בתי חומר.

ועתה בעניין המלים: "וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה", אותן אונקלוס מתרגם: "וְלָא מִן קֳדָם דְּחֵילֵיהּ תַּקִּיף". מתרגומו של אונקלוס עולה שהוא מרחיק במפורש מן ההגשמה, שהרי הוא אינו מתרגם את המילה "יד", שהיא איבר גופני כידוע, כלשונה, אלא הוא מתרגם אותה בהתאם למשמעותה בפסוק. נמצא, שלפי אונקלוס הקב"ה אומר למשה: גלוי וידוע לפניי שמלך מצרים לא יניח לכם ללכת, ואף לא מלפני מי שכוחו רב ועצום. ובמלים אחרות, היד החזקה לפי אונקלוס אינה מיוחסת כלל להקב"ה! אלא היא נועדה לומר שפרעה לא היה משחרר את עם-ישראל גם אם הם היו בעלי כוח ועוצמה להילחם על חירותם, כל-שכן שהם עם של עבדים שפלים.

גם רס"ג נזהר מלייחס את היד להקב"ה, וכך הוא מפרש: "וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה – ולא ביד חזקה בפעם אחת", ובניגוד לרש"י אשר שלוש פעמים אומר כאמור: "ידו של הקב"ה".

בסוף פירושו שם רש"י אומר: "ומתרגמין אותו: 'ולא מן קדם דחיליה תקיף'". רש"י מעתיק בסוף דבריו את תרגום אונקלוס כמי שרוצה לומר שפירושיו קרובים או אף זהים לתרגומו של אונקלוס, ובמלים אחרות, כאילו הוא מביא ראיה לפירושיו מתרגום אונקלוס. ואין שום קשר בין פירושיו המגשימים לתרגומו של אונקלוס כפי שראיתם לעיל. לפיכך, החדרת המשפט הזה בסוף פירושו והכנסת אונקלוס לקלחת ההגשמה האירופית: מסלפת את מסורת התורה-שבעל-פה, מייחסת לאונקלוס כוונות מגשימות, ומחדירה את ההגשמה כאילו היא חלק ממסורת התורה-שבעל-פה – וזו דרכם של המינים, לעקור את האמת ולהחדיר את השווא.

ולעיון נרחב בעניין תרגום הביטוי "היד החזקה", ראו נא במאמר על אונקלוס בדוגמה קעב.

דוגמה שע

בשמות (ג, כב) נאמר כך: "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם", ושם פירש רש"י הצרפתי: "וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ – מאותה שהיא גרה איתה בבית", ופירושו סכלות, שהרי עם-ישראל היו עבדים נחותים ביותר, ולא היו להם עבדים מצריִים שגרו איתם בבית... ויתרה מזאת, גם אם נדמיין שהיו להם עבדים ושפחות מצריִים שגרו איתם בבית, וכי היו לעבדי העבדים: "כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת"? אלא, ברור שיש לפרש כמו שתרגם שם אונקלוס: "וְתִשְׁאַל אִתְּתָא מִשֵּׁיבָבְתַהּ וּמִקָּרִיבַת בֵּיתַהּ" וכו', דהיינו תיטול כל אשה יהודייה כלי כסף וכו' משכנתה הרחוקה ומשכנתה הקרובה.

ורש"י העילג שגה בזה מפני שבאשכנז הפרו-נוצרית נהגו העבדים הגויים להתערב עם היהודים, והיה נדמה לו לשוטה הזה שגם במצרים הקדומה המציאות הייתה דומה למציאות שבאירופה... והנה לפניכם כמה דוגמות כיצד הגויים היו מעורבים עם המינים וצאצאיהם, וכך נאמר בסמ"ג (עשין דרבנן ב), והובאו דבריו בהגהות מיימוניות להלכות אבל (ה, טו):

"כאבילא יתעטף, כל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים לאו עטיפה היא, מחוי רב נחמן עד גובא דדיקנא. וכן ראיתי נוהגין בספרד, אבל באלה המלכיות [צרפת ואשכנז] לא נהגו, מפני שמביא לידי שחוק גדול בין הגויים ועבדים ושפחות שבינינו, סמ"ג".

מקור דברי הסמ"ג הוא בספר האורה לרש"י (ב, קמב) שם נאמר: "עטיפת הראש לאבלים כל שבעה יומם ולילה. אבל הרבה יש שאינם נוהגים, מפני שהאומות משׂחקין עליהם. ומתוך כך הם באים לידי שחוק וגיחוך ומתגנין בשׂחקם על הבריות", ולמקורות נוספים בכתבי שר"י הצרפתי שבהם נאמרו הזיות דומות, ראו מאמרו של זימר בסיני צו, עמ' קנא. וכן כתבו גם בעלי תוספות המינות הארורים (מועד קטן כא ע"א, ד"ה אלו דברים): "ועוד יש ליתן טעם ב[ביטול] עטיפת הראש, שלא היה מביא כי אם לידי שחוק [בקרב הגויים] עניין עטיפת הישמעאלים".

גם בביטול דין התלמוד בכפיית-המטה הובא חשש מפני מה יאמרו הגויים, וזה לשון טור האבן (יו"ד שפז): "ואם יראוהו כופה [את מיטתו] יאמרו שהוא מכשף. וכתב א"א הרא"ש: ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאין נוהגין בכפיית המטה, לפי שדרין בין העמים וכל היום נכנסים ויוצאים בבתיהם. וכ"כ הסמ"ג". וברור שהחיים המעורבבים עם הגויים (='וכל היום נכנסים ויוצאים בבתיהם'), גרמו לאשכנזים הפרו-נוצרים ללמוד ממעשיהם ולחוש לכשפיהם.

והנה עוד מקור: בהזיות הריטב"א נאמר כך (מועד קטן כב ע"ב): "ועכשיו לא נהגו בחליצת כתף. ולא ידע ר"י ז"ל [מהמינים הראשונים שר"י] לפרש טעם ברור בדבר, ויש שפירשו, מפני שרוב ישראל דרין בין הגויים ושמא ילעיגו עלינו ואינו כבודו של מת". ולעיון נרחב בעניינים הללו ובביטול דיני האבילות, ראו נא במאמר: "התפוררות דיני האבילות שתיקנו חז"ל".

"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם" (תהלים קו, לה), "וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם, וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם" (מ"ב יז).

דוגמה שעא

בשמות (ד, ב–ג) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְיָ מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה, וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו", ושם פירש רש"י שני פירושים המשחירים את משה רבנו: "מַה זֶּה – לכך נכתב תיבה אחת, לדרוש: מִזֶּה שבידך אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים [...] וַיְהִי לְנָחָשׁ – רמז לו שסיפר לשון-הרע על ישראל, ותפש אומנותו של נחש".

ואיך הקב"ה רמז למשה רבנו על שהוא סיפר לשון-הרע על ישראל? והלא הפיכת המטה לנחש התרחשה זמן רב לפני חטאו של משה בהכאת הסלע במדבר! ובכלל, וכי חטאו של משה רבנו היה שהוא סיפר לשון-הרע על ישראל? וכי אמירת "שמעו נא המורים" לפני כל עם-ישראל היא לשון-הרע? ורש"י הטמבל והרשע כלל לא ידע את הגדרותיה של לשון-הרע. יתר-על-כן, איך רש"י-שר"י מעז לומר על משה רבנו: "ותפש אומנותו של נחש"? ואלה דברים קשים מאד, אשר לא יעלה על הדעת לאמרם, כאילו משה רבנו אדון הנביאים הלך בדרכי הרשעים...

מקור דברי רש"י הוא במדרש שמות רבה. מדרש זה נזכר לראשונה אצל עזריאל בן שלמה מגירונה (המאה הי"ג) אשר למד את הזיות הקבלה הקדומה מבנו של הפוחז מפוסקיירא, שנקרא וכונה "יצחק העיוור". כללו של דבר, מדובר במדרש מינות ארור שיצא מתחת ידיהם של מכשפים ומשתפים ועובדי-אלילים אשר היו הוזי הזיות פרו-נוצריות חמורות ביותר. המדרש הזה נכלל בפרויקט השו"ת וכן בכל המאגרים תחת הקטגוריה של ספרות חז"ל! ארורים יהיו צאצאי המינים אשר זייפו וסילפו והשחיתו את תורת משה בגסות רוחם כי רבה. "וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם" (יר' כג, לב), "וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בר' יח, כ).

והנה כמה מלים מתוך המדרש הטמא הזה (ג, יב): "מה כתיב אחריו? 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְיָ מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה', כלומר מִזֶּה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא-שם-רע על בני, הם מאמינים בני מאמינים [...] תפש משה מעשה הנחש שהוציא לשון-הרע על בוראו [...] כשם שלקה הנחש כך זה עתיד ללקות, ראה מה כתיב: 'וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ', לפי שעשה מעשה נחש לכך הראה לו את הנחש, כלומר עשית מעשה של זה".

ושר"י לקח את החירוף הזה מרבותיו המינים והחדירוֹ לתוך פירוש פשטני לתורה (ומשם העתיקוהָ למדרש הלז) – ובזה הוא חירף וגידף תורת אלהים ושֵׁם אלהים, שהרי אם משה רבנו היה כל-כך שפל ונתעב כמו שרש"י מתאר: "תפש אומנותו של נחש", מה הדבר מורה על תורת משה שנמסרה על-ידו, ומה הדבר מורה על ה' יתעלה שבחר בו לאדון כל הנביאים?

ואין זו הפעם הראשונה שרש"י טופל זוהמה וגילולים על משה רבנו ועל ה' יתעלה ויתרומם, והרחבתי בעניין מגמתו זו ומטרותיה להחדיר תורה חדשה לעמֵּנו, במאמרים: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י", "מדוע רש"י-שר"י והמינים מערערים על מעמדו של משה רבנו?".

***

וכדי להבין במה חטא משה רבנו ע"ה, אצטט לפניכם את ניתוח חטאו לאורו של רבנו הרמב"ם, מתוך המאמר: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ":

כדי להבין מעט על חומרתה של מידת הכעס, נתבונן בביאורו של רבנו הרמב"ם לחטאו של משה רבנו ע"ה, וממנו נלמד, כי משה רבנו אדון כל הנביאים, אשר לא קם ולא יקום נביא כמותו לישראל לעולם, חטא פעם אחת במידת הכעס לעיני כל ישראל, ועל כעסו זה הוא נידון לפני ה' יתעלה למות במדבר! ושגיאתו זו של משה רבנו אף תוארה בגינויים קשים וחריפים מאד, וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהקדמתו המפורסמת למסכת אבות (עמ' רנה–רנו):

"ואתה יודע כי אדון הראשונים והאחרונים משה רבנו ע"ה [ראו נא כמה רבנו נזהר בכבודו של משה רבנו] כבר אמר לו ה' יתעלה: 'יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי' [במ' כ, יב], 'עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי' [שם כ, כד], ['עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי' וכו'] 'עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי' [דב' לב, נא] – כל זה וחטאוֹ עליו השלום היה, שנטה כלפי אחד משני הקצוות ממעלה אחת מן המעלות המידותיות והיא המתינות. כאשר נטה כלפי הכעס באמרוֹ: 'שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים' [במ' כ, י], מחה ה' בו שאיש כמוהו יכעס בפני קהל ישראל במקום שאין הכעס ראוי בו. וכגון זה ביחס לאותו האדם חילול השם, לפי שכל תנועותיו ודבריו כולם לומדים מהם ובהם מקווים לזכות לאושר העולם-הזה והבא, והיאך יבוא ממנו הכעס והוא ממעשה הרע? [...] ולא יבוא אלא מתכונה רעה מתכונות הנפש. [...] וכל מה שיֹאמר או יעשה בוחנים אותו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו [ישראל] שהוא ע"ה אינו מאותם שיש להם מגרעת מידותית [ואם לא היה נענש, היו מסיקים שהכעס הוא מידה רצויה] [...] ולא מצאנו לה' יתעלה בדברוֹ עמו בעניין זה כעס ולא רוגז [על עם-ישראל], אלא אמר לו: 'קַח אֶת הַמַּטֶּה [...] וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם' [במ' כ, ח]".

נמצא, שמשה רבנו ע"ה חטא במידת הכעס לפני כל קהל עדת ישראל, ועל כך ספג עונש כבד מאד במה שלא נכנסו הוא ואהרן לארץ-ישראל, ובמה שהופנו כלפיו וכלפי אהרן ביטויים קשים וחריפים מאד שנחקקו לדורי דורות! רבנו חותם את דבריו שם במוסר גדול שנועד להרחיק אותנו ממידת הכעס, ואשר מלמד גם על חשיבותה העצומה של מצות קידוש השם ועל חומרתו הקטלנית של עוון חילול השם, וכֹה דבריו (עמ' רנו): "ולולא שידע [משה רבנו] שה' כבר התאנף עלינו בשאילת המים, ושאנו כבר הכעסנו לפניו יתעלה, לא היה כועס".

כלומר, המעשה הזה שבו חטא משה רבנו היה במדבר צין (במ' פרק כ), וקדם לו מעשה אחֵר ברפידים (שמ' פרק יז), שגם בו עם-ישראל התלונן קשות על משה ואהרן, ושם הקב"ה כעס על עם-ישראל והורה למשה רבנו להכות בסלע ולהוציא מים לעם. נמצא, שלכאורה היה מקום לדון את משה רבנו לכף זכות, שהרי כבר קדם מקרה כזה בדיוק שבו הקב"ה הורה למשה רבנו להכות בסלע ולהוציא ממנו מים, ובמלים אחרות כבר היה תקדים – ואף-על-פי-כן, הקב"ה העניש את משה רבנו בחומרה רבה מאד. אנו לומדים אפוא, שאין מקום לדון לכף זכות בעניינים של חילול השם, ואפילו לא את אדון הראשונים והאחרונים משה רבנו ע"ה, וכמה חמור עוון הכעס שגרם למשה ולאהרן למות במדבר ולגינויים חריפים לדורי דורות.

בהמשך פירושו לאבות שם (ד, כח), רבנו מזכיר שוב את עניין חטאו של משה רבנו, וכך נאמר במשנה שם: "שאין לפניו לא עוולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכל שלו". משנה זו מבוססת על דבר ה' יתעלה בדברים (י, יז): "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד".

והנה לפניכם פירוש רבנו למשנה האמורה (אבות ד, כח): "וזהו עניין 'וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד', והוא כמו 'לֹא יִשָּׂא פָנִים', אלא נפרע מן הגדול במעלה אפילו על דבר קטן, כמו שנפרע ממשה רבנו על עוון הכעס כמו שביארנו בפרקים הקודמים". נמצא, שחטאו של משה רבנו היה בגדר "דבר קטן", אלא שביחס אליו הדבר היה "דבר גדול", אך חס ושלום מלומר על משה רבנו ע"ה שהוא "תפש אומנותו של נחש", כאילו משה רבנו אימץ את הנהגות הרשעים הגרועים ביותר – ודברי רש"י-שר"י הצרפתי על משה רבנו ע"ה, הם כאמור בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא.

ודרך אגב, ייתכן שהקב"ה נתן למשה אות דווקא בעניין הפיכת המטה לנחש, כדי לרמוז לכך שאף שעם-ישראל משועבד ונרדף תחת ידי פרעה ('וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו'), בקרוב המצב עתיד להתהפך: משה עתיד לאחוז בזנבו של הנחש ולהפוך אותו למטה בידו, דהיינו פרעה ועמו יהיו נתונים תחת שליטתו של עם-ישראל. עוד ייתכן, שהאות ניתן למשה רבנו דווקא באמצעות המטה מפני שעתיד להיות למטה הזה תפקיד חשוב בהבאת המכות הקשות על מצרים.

דוגמה שעב

טרם סיימנו עם חירופו וגידופו של רש"י הצרפתי את משה רבנו וה' יתעלה שמו, כי בהמשך, בבראשית (ד, ו) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְיָ לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (שמ' ד, ו), ושם פירש רש"י: "אף באות זה רמז [הקב"ה] שלשון-הרע סיפר [כוונתו למשה רבנו ע"ה, ומרוב תיעובו למשה רבנו ע"ה, הוא אפילו לא מזכירו בשמו!] באמרוֹ: 'לֹא יַאֲמִינוּ לִי' [שמ' ד, א], לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון-הרע".

ומן הפסוקים אפילו לא עולה ריח של רמז לכך שהקב"ה מקפיד על משה רבנו על-כך שהוא חשש שעם-ישראל לא יאמינו לו, באמרוֹ (שמ' ד, א): "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְיָ", והנה לפניכם הפסוקים אשר נוגעים לשלושת האותות אשר ניתנו למשה רבנו ע"ה: "לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב [...] וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת" (שמות ד, ה–ט).

האם יש בפסוקים הללו איזה רמז להקפדה או לזעם כלשהו מלפני ה' יתעלה כלפי משה רבנו? מאומה! ורק בהמשך הפרק, כאשר משה רבנו אומר: "וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (ד, יג), רק לאחר הדברים הללו נאמר: "וַיִּחַר אַף יְיָ בְּמֹשֶׁה" (שמ' ד, יד). יתר-על-כן, אך טבעי הדבר שמשה רבנו יחשוש שעם-ישראל לא יאמינו לו, שהרי מדובר בעם שיש לו יסודות קדושים, עַם אשר אינו נחפז להאמין בכל אדם שמבטיח לו הבטחות, כך שחששוֹ של משה רבנו לכך שעם-ישראל לא יאמינו לו נובע למעשה מהערכתו המושׂכלת של משה, שעם-ישראל הוא עם חכם ונבון: ההיפך המוחלט ממה שרש"י מייחס למשה רבנו, דהיינו שמשה דיבר סרה על עַם ה'.

כללו של דבר, חששוֹ של משה רבנו שעם-ישראל לא יאמינו לו נובע ממעלתו של עם-ישראל אשר אינו מאמין לכל טוען נבואה, אלא לאחר שיראו בעיניהם אותות ומופתים אלהיים – כך שגם מבחינת עצם העניין אין שחר לטענתו הבזויה של רש"י שמשה רבנו דיבר לשון הרע...

ושוב אנו מוצאים את דברי רש"י במדרש המינות שמות רבה (ג, יג): "אמר לו [ה' למשה] מה הנחש כשהלשין הכיתי אותו בצרעת שנאמר: 'אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה' [בר' ג, יד] כמה דאית אמר: 'צָרַעַת מַמְאֶרֶת' [ויק' יג, נא] [...] אף אתה ראוי ללקות בצרעת [...] לקח את שלו על שהלשין". ואיך יעלה על הדעת להשוות את הנחש הקדמוני אשר עליו נאמר בתורה: "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה" למשה רבנו ע"ה? לאדם כֹּה נעלה ומרומם אשר הגיע לדרגת המלאכים? "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל פָּנִים" (דב' לד, י); ואיך יעלה על הדעת לשרבט על משה רבנו שהוא "הלשין"? וזו האשמה חמורה מאד מפני שהיא מחדירה את החשד לפיו משה רבנו ע"ה היה דומה חלילה למינים ולמוסרים הפרו-נוצרים מישראל.

וכך פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (י, א–ב), ובהלכות תשובה (ג, יד):

[י, א–ב] "לפיכך, אם ראה גוי עובד עבודה-זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו. אבל לאבדו בידו או לדוחפו לבור וכיו"ב – אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה. במה דברים אמורים? בגוי. אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין – מצוה לאבדן ביד, ולהורידן עד באר שחת: מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק ובייתוס ותלמידיהם: 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [משלי י, ז]".

[ג, יד] "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים: המינים, והאפיקורוסים, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים, והכופרים בביאת הגואל, והמשומדים, ומחטיאי הרבים, והפורשים מדרכי ציבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, והמוסרים" וכו'.

ראו נא עד כמה חמורים דברי המדרש האירופי הזה. ולהבדיל בין המינים הטמאים הללו לבין איש האמת הטהור, שימו לב כיצד רבנו הרמב"ם מתייחס במורה (ב, כט) לאות הצרעת שניתן למשה רבנו: "כי אף-על-פי שנהפך המטה לנחש ונהפכו המים דם, והיד הטהורה הנכבדה – לבנה, ללא סיבה טבעית המחייבת זאת" וכו'. ודרך אגב, ייתכן שהצרעת הינה משל לעם-ישראל אשר מצוי עתה בגלות מצרים, כאותו מצורע אשר משולח ממחנה ישראל. אך כמו שידו הטהורה והנכבדה של משה רבנו נרפאה, כך עתיד עם-ישראל לשוב לאדמתו לארץ-ישראל.

***

ואם יקשה המקשה, והלא בשמות (ג, יח) נאמר: "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ", מדוע אפוא משה רבנו אומר: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי"? מדוע משה רבנו היה צריך שלושה אותות?

על-כך משיב רבנו בהלכות יסודי התורה (ח, ה): "וזה הוא שאמר לו הקב"ה בתחילת נבואתו, בעת שניתן לו האותות לעשותן במצרים, ואמר לו: 'וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ' [שמ' ג, יח]. ידע משה רבנו שהמאמין על-פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב, והיה נשמט מלילך, ואמר: 'וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ' [שמ' ד, א]. עד שהודיעוֹ הקב"ה שהאותות אינן אלא עד שייצאו ממצרים, ואחר שייצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק ההרהור שמהרהרין אחריך, שאני נותן לך כאן אות שיידעו שאני שלחתיך באמת מבתחילה, ולא יישאר בליבם הרהור, והוא שהכתוב אומר: 'וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה' [שמ' ג, יב]".

מדברי רבנו עולה, כי אף שהאותות נאמרו בראש פרק יד, דהיינו לאחר הבטחת ה' למשה רבנו: "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ", אשר נאמרה בפרק יג פסוק יח – בפועל שלושת האותות ניתנו למשה רבנו לפני-כן, כלומר רק לאחר שהם ניתנו למשה רבנו הוא אומר לה' יתעלה: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ".

מדוע אפוא משה רבנו אומר לה' יתעלה: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי"? וכי הוא לא סמך על שלושת האותות שנתן לו ה' יתעלה? אלא, רבנו מבאר לעיל, שמשה רבנו ידע היטב שהזקנים והעם ישמעו לו לאחר שהם יראו את שלושת האותות, וכהבטחת ה': "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ", אך הוא ידע ששמיעתם זו תהיה שמיעה זמנית ולכן הוא אומר: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ", דהיינו מדובר בקבלה זמנית בלבד אשר הינה רעועה ומעורערת מאד. ואז הסביר לו הקב"ה שהאותות שהוא נותן לו עתה אינם האותות שבזכותם יאמינו לו ולא יפקפקו בשליחותו. אלא, כבר בפסוק שנאמר לו בתחילה: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת" וכו' טמונה ההבטחה שעם-ישראל יאמינו בו, כי לא מדובר בו בעוד אות או מופת, כמו שלושת האותות שנועדו רק לזמנם, אלא במעמד היסטורי עוצמתי וייחודי מאד, אשר לאחריו לא יהיה עוד שום ספק ופקפוק בשליחותו, ושה' הוא זה אשר שלחו.

ופירושו של רבנו מסיר מעל משה רבנו תהיות ותמיהות ואף מגן עליו מפני המינים, ולייחודו של מעמד-הר-סיני ראו נא: "ייחודיות האמונה בנבואת משה רבנו", "זכרו מעמד הר סיני!".

דוגמה שעג

בבראשית (ד, ח) נאמר כך: "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן". ושוב רש"י מחרף ומגדף את משה רבנו ע"ה, וגם בחירופו זה הוא מחלל-שם-אלהים-חיים, והנה לפניכם פירושו הנואל שם: "וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן – משתאמר להם: בשבילכם לקיתי על שסיפרתי עליכם לשון-הרע יאמינו לך, שכבר למדו בכך שהמזדווגין להרע להם [לעם-ישראל] לוקים בנגעים, כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה".

ושוב רש"י-שר"י מעליל על משה רבנו ע"ה שהוא סיפר לשון-הרע, אך הפעם הוא מוסיף עוון על פשע במה שהוא משווה את משה רבנו ע"ה לפרעה ולאבימלך האליליים והזימתיים!

ו"עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן? הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר!" (יש' נז, ד), ואף עצם פירושו הזוי לחלוטין! שהרי לפי רש"י העילג, עם-ישראל יאמין למשה רבנו לאחר שהוא יַראה להם את אות הצרעת, ולאחר שהוא יספר להם שהוא לקה בצרעת מפני שהוא סיפר עליהם לשון-הרע! ואיזה אדם ישתכנע מזולתו לאחר שהוא מספר לו שהוא דיבר עליו לשון הרע? להיפך, הדבר יוסיף בקרבו פקפוק וחשד וריחוק מאותו אדם שמבטיח לו הבטחות מופלאות...

דוגמה שעד

בבראשית (ד, י) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְיָ בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי", ושוב רש"י מוציא-שם-רע על משה רבנו, וכך הוא פירש שם: "כְבַד פֶּה – בכבדות אני מדבר, ובלשון לעז: בלב"ו". ובערֵמת גללי-לעזי רש"י נאמר בעניין הלעז הזה: "בלב"א – עילג, מגמגם". והעילג הארור מעליל על משה רבנו ע"ה שהוא היה עילג ומגמגם! ואין גבול לעזות פניו של המין המתועב הזה.

ובמאמר: "האם משה רבנו היה מגמגם?", הסרתי את הלעז הזה מעל משה רבנו ע"ה.

כמו כן, בפירושו לקמן לפסוק הזה, רש"י מנסה להחדיר את ההשקפה שאהרן הכהן היה גדול ממשה רבנו, לא רק מבחינת גיל אלא גם מבחינה מהותית, ושוב, כוונתו לערער על גדולתו של משה רבנו ולגמֵּד את אישיותו בכל אמצעי ובכל דרך אפשרית, וכמו שהוכחתי בחלק נה.

וכך רש"י מוסיף ומפרש שם: "וכל זה [=סירובו של משה רבנו ללכת בשליחותו של הקב"ה] שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו ונביא היה". ואפילו במדרש המינות האירופי שמות רבה לא נאמר בלשון נחרץ כזה אלא נאמר שם כך (ג, טז): "ורבנן אמרי סבור אתה שהיה מעכב משה לילך אינו כן, אלא כמכבד לאהרן". והגדוּלה הראשונה בדברי רש"י-שר"י היא גדולת מעלה ורוממות, ואין שום סיבה לסבור שהגדולה השנייה אינה כן.

ובהמשך נביא ראיה ברורה שכוונת רש"י לפרש שאהרן היה גדול במעלתו ממשה רבנו.

דוגמה שעה

בשמות (ד, יא) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְיָ", ושוב רש"י מפרש באופנים אשר מטילים צל על משה רבנו, והנה לפניכם דבריו שם: "'מִי שָׂם פֶּה' וגו' – מי לימדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי? 'אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם' – מי עשה פרעה אילם שלא נתאמץ במצות הריגתך? ואת משרתיו חרשים שלא שמעו בצוותו עליך? ואת אספקלטורין ההורגים, מי עשאם עיוורים שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת?". נמצא לפי רש"י, שה' גער ונזף קשות במשה רבנו, כאילו הוא היה כפוי טובה!

ברם, מדברי הפסוק עולה לשון עדינה מאד וכללית ביותר, רחוקה מאד מהציור של רש"י.

דוגמה שעו

בשמות (ד, יג) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח", ושם פירש רש"י: "בְּיַד תִּשְׁלָח – ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן. דבר אחר: ביד אחֵר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה".

ופעמיים בפירושו זה רש"י מגמֵּד את משה רבנו, תחילה באמרוֹ שהקב"ה היה רגיל לשלוח את אהרן הכהן עוד לפני שהוא נגלה למשה רבנו, וזה שקר חמור. ובהמשך במה שהוא אומר שמשה רבנו אינו "גואלם לעתיד" של ישראל, וגם זה שקר חמור, שהרי משה רבנו הוא זה אשר הוציא אותנו ממצרים וגאל אותנו משעבוד גופני קשה ומפרך, והוא אף נתן לנו את התורה וגאל אותנו לדורי-דורות משעבוד רוחני ונפשי. נמצא שמשה רבנו ע"ה גאל אותנו פעמיים.

ומפרשנותו זו עולה בבירור, שרש"י ניסה להחדיר את הדעה שאהרן הכהן היה גדול ממשה רבנו, ופרשנות זו גם מעידה על כוונת דבריו לעיל: "אהרן אחיו שהיה גדול הימנו", דהיינו שכוונתו בהם לומר שאהרן היה גדול ממשה רבנו, גדוּלת חכמה מעלה ורוממות ואף נבואה!

וכל מי שרק מערער על ייחודיות נבואתו ומעלתו הנשׂגבה של משה רבנו ע"ה הוא בגדר מין וכופר ואפיקורוס, והנה לפניכם דברי רבנו בשלושה-עשר יסודות תורתנו, ביסוד השביעי:

"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימָּצֵא. ושהוא [משה רבנו] עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעוֹ ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושיים [=כל חוּשֵׁי החומר] בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר [=הושבת חומרו הבהמי לחלוטין], ונשאר שכל בלבד, ועל עניין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים" וכו'.

ורבנו מרחיב שם בארבעת ההבדלים שבין נבואתו הייחודית של משה רבנו לנבואת שאר הנביאים, ואף אנכי הקטן הרחבתי בזה במאמר: "הנבואה – ייחודיות נבואת משה רבנו". וכאמור, דינו של המפקפק וכל-שכן הכופר ביסוד מיסודות תורתנו חמור מאד, וכֹה דברי רבנו: "וכאשר יפקפק אדם [ואפילו בצנעה, כל-שכן בפרהסיה] ביסוד מאלו [שלושה-עשר] היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".

דוגמה שעז

עד עתה ראינו מקבץ פסוקים שבהם רש"י מפרש שוב ושוב באופנים אשר תכליתם לשבש ולעוות את ההשקפה בעניין רוממותו וייחודיות נבואתו המופלאה של משה רבנו ע"ה. ואם חשבתם שסיימנו, ובכן הנה לפניכם עוד פרשנות שכזו בהמשך דבריו של רש"י בפסוק הבא שם (בשמות ד, יד): "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי – שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי, שנאמר: 'וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי' [דה"א כג, כד]. [...] וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ – לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב".

ושוב-ושוב עולה מדברי רש"י כאילו הקב"ה נוזף וגוער במשה רבנו בחומרה רבה. כמו כן, רש"י משקר במה שהוא מייחס למשה רבנו חשד כלפי אהרן אחיו שמא אהרן מקפיד עליו... וכי יעלה על הדעת שאהרן יקפיד על משה רבנו? או שמשה רבנו יחשוד את אהרן הכהן בצרות עין? מהי הַשּׁוֹטוּת והמינות הזו? והתורה הדגישה את שמחתו של אהרן ללמדנו כיצד אח צריך לנהוג באחיו הצעיר, וכל שכן הגדול, כאשר הוא רואה שהוא זוכה לגדוּלה ולהצלחה. ועל עליבותה ושפלותה התהומית של מגרעת צרות העין, ראו נא במאמר: "הקנאה – משורשי הסכלות".

ודרך אגב, ההזיה של רש"י לפיה משה רבנו היה מיועד לכהונה וירד לדרגת לוי הינה שקר גמור, שהרי משה רבנו היה גדול בהרבה מכל כהן גדול – אהרן וכל הכהנים הגדולים שבאו אחריו נכנסו לקדש-הקדשים רק ביוה"כ כשענן הקטורת מסתיר את ראייתם (רמז למסך שמבדיל בינם לבין ה') ואילו משה נכנס לפני ולפנים כל השנה, בכל עת שיחפוץ. כמו כן, עוד לפני שאהרן ובניו כיהנו משה רבנו כבר כיהן והקריב קרבנות לפני ה', שהרי משה הוא זה שהכשיר את הכהנים ומילא את ידם לכהן ככתוב בפרשיות ואתה תצווה וצו את בני ישראל.

דוגמה שעח

ושוב, גם בפסוק טז שם רש"י מתייחס בזלזול למשה רבנו ואף מוציא-עליו-שם-רע, וכך נאמר בפסוק שם (שמ' ד, טז): "וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים", ושם פירש רש"י: "יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה – למליץ, לפי שאתה כבד פה", ושוב רש"י חוזר על ההזיה הרעה הזו שמשה רבנו היה עילג ומגמגם, כמו שכבר ראינו לעיל. והוא מחדיר את שקריו שוב ושוב, וכבר ראינו שכפירה ברוממותו של משה רבנו ע"ה ובייחודיות נבואתו הינה כפירה ביסוד הדת השביעי.

כמו כן, כבר ראינו בחלק נה, שמגמתו הבולטת והעקבית של רש"י, לעוות לגמֵּד ולהשחיר את דמותו של משה רבנו ע"ה, נובעת מן הצורך להחליף אותו. כלומר, כל דת חדשה זקוקה למוסֵר דת חדש, וכדי להחליף את מוסֵר הדת האמיתי מן ההכרח להטיל בו רפש וכיעור ולהציגו כמנהיג נכשל במקרה הטוב, וכאדם עילג רדוד צר-עין וגס-רוח במקרה הפחות טוב.

דוגמה שעט

בשמות (ד, טז) נאמר כך: "וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים", ושם פירש רש"י: "וְדִבֶּר הוּא לְךָ – בשבילך ידבר אל העם, וזה יוכיח על כל 'לך' ו'לי' ו'לו' ו'לכם' ו'להם' הסמוכים לדיבור, שכולם לשון 'עליך' [=כך בכת"י לייפציג] הם".

ואיני יודע איזו מן שכרות זו? ואיך המילה "לְךָ" שבפסוק הזה, שמשמעהּ לפי רש"י "בשבילך", מוכיחה על "כל 'לך' ו'לי' ו'לו' ו'לכם' ו'להם' הסמוכים לדיבור, שכולם לשון 'עליך'"? פשוט גיבוב של הבלים שאין להם שום משמעות ושום אחיזה במציאות! שהרי אפילו כאן ואפילו לפי רש"י, המילה "לְךָ" אין משמעותה "עליך" או "על" (ברש"י שלפנינו נכתב: 'שכולם לשון 'על' הם'). אלא ברור, שמשמעות המילה "לְךָ" בהקשר הנדון היא "בשליחותך", ולא "בשבילך" או "עליך", ופרשנותו זו מעידה על עילגות לשון וכן על סכלות ובורות חמורה בלשון העברית.

והנה לפניכם כמה דוגמות מייצגות שיוכיחו את דברינו:

1) "כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בר' כח, טו) – והקב"ה לא דיבר על יעקב אלא אל יעקב, והדברים שהקב"ה אומר לו פורטו בפסוקים שקדמו לפסוק הזה: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ, וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ, וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ" וכו'; 2) "וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (שמ' לב, לד) – וגם כאן ברור שהקב"ה מצווה את משה רבנו להנחות את העם בהתאם לפקודותיו ולהוראותיו למשה רבנו. דהיינו מילת "לָךְ" משמעהּ "אֵלֶיךָ", ולא "עָלֶיךָ", שהרי הדברים נאמרו ויועדו לעם-ישראל; 3) "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ" (דב' א, כא) – וגם כאן הדברים שנאמרו למשה רבנו לא נאמרו עליו, אלא אליו, במטרה שהוא יעבירם וימסרם לעם-ישראל. ויש עוד דוגמות, ראו נא: דב' ו, ג; דב' יב, כ; דב' טו, ו; דב' כו, יח; דב' כז, ג; דב' כט, יב. ואין צורך להמשיך ולבחון עוד גם את המשך טמטומו והזיותיו של רש"י, דהיינו גם את המלים: "לי" ו"לו" ו"לכם" ו"להם" אשר לפי רש"י כאשר הם סמוכים לדיבור, משמעם תמיד "עליך".

דוגמה שפ

בשמות (ד, יח) נאמר כך: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ", וכך פירש רש"י: "וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ – ליטול רשות, שהרי נשבע לו". ושוב מחוסר הדעת מתייחס לרסיסי מדרשי מינות אירופיים מאוחרים ומפוקפקים כמקור לעדויות להתרחשויות היסטוריות, מציאות כהווייתה. וכך נאמר בשמות רבה (ד, א): "כשהלך אצל יתרו נשבע לו שלא יֵלך חוץ מדעתו וכשהלך בשליחותו של הקב"ה הלך אצל יתרו והתיר שבועתו, הה"ד: וישב אל יתר חותנו". וכנראה שהיו מגילות של רסיסי מדרש המינות הזה כבר בידי רש"י וחבר מרעיו, או שפירוש רש"י הינו אחד המקורות המרכזיים שמהם הועתק המדרש המאוחר הזה, שהרי כמו שנאמר לעיל, מדרש זה נזכר לראשונה במאה הי"ג אצל המכשף והמשתף עזריאל הטמבל.

בדרך דומה רש"י-שר"י פירש גם את הפסוק הבא שם (שמ' ד, יט): "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ", ושם אומר רש"י: "כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים – מי הם? דתן ואבירם. חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת". וברור שאין זה פשט הפסוק, ורש"י מעתיק מדרש שמופיע במסכת נדרים סד ע"ב. ומי שמעתיק מדרשים כדי לפרש פסוקים כל-כך פשוטים, גם נעדר יכולת הבנה וניתוח, גם נעדר הבנה בסיסית בעניין תפקידם של המדרשים ומטרתם, וגם כסיל שמדמה שהוא חכם.

וראוי לחתום בדברי רבנו על המינים: א) בפירושו לחולין (א, ב) נאמר: "ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, הם עובדי עבודה-זרה ואף-על-פי-כן רואים את עצמם בגדר ישראל] [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותם [...] והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי [...] וכל ההולך בשיטתם – 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]". כללו של דבר, חזקה על כל מין שהוא שקוע בתאוות ובמיוחד בתאוות הכבוד והשׂררה – ואותן התאוות הן אלה אשר מדרדרות את המינים למיניהם לסכלות ולטיפשות ולשקיעה בהזיות מאגיות פגאניות, עד שמוחם נרקב ומעַוות לחלוטין את התורה, מטרותיה ואף את מהותה.

ב) עוד כותב רבנו בספרו "מורה הנבוכים" (ב, כג) בעניין תאוות המינים למיניהם ודומיהם: "וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".

ורבנו חושׂף בזה מדוע רש"י ויתר המינים לדורותיהם טורחים ומתאמצים לזהם את מחשבתו של עמֵּנו בהזיות מאגיה ומינות: סטייתם אחרי בהמיותם דוחפת אותם לעוות את התורה כדי שתתאים לטבעם, וחתירתם לתאר את ה' כמי שקרוב לבני האדם במידותיו נועדה להצדיק את שקיעתם בבהמיותם – שהרי אם האלהים גוף, אין לו שום הצדקה לאסור על האדם ללכת בשרירות ליבו ולמלא את תאוותו מכל הבא לידו, וכבר תיארם דוד המלך ע"ה בתהלים מט:

"קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת [=עשו להם שם בארץ: 'גדוילי עוילם'], וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין [=אך הולך על שתיים שאינו בוחר ללון ביקר שכלו] נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [=זו דרך הכסילות של אנשי השחץ הללו] וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה [=ואחריהם צאצאיהם ירוצו לדרכי ההבל], כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ [=כצאן לטבח ילכו] מָוֶת יִרְעֵם [=המוות ירעֵם בדרכם לטבח]".

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נו).pdf

הורידו את PDF • 391KB