"וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ"

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" למדנו שישנן כמה מידות מרכזיות, אשר להן רבנו הרמב"ם מקדיש מקום מיוחד בהלכות דעות, מפני שהן הכרחיות לתקינות מצבנו החברתי, והן היסוד והבניין לאושרנו ולשלוות נפשנו בעולם הזה. שתיים מהן הן מידות מיוחדות מאד יותר מכולן, מפני שבהן אין ללכת ב"שביל הזהב" הממוצע, אלא יש להתרחק בהן עד הקצה, וזאת בשל חומרתן והנזק העצום שהן גורמות לנפש ומכלות ומחריבות בה כל חלקה טובה. שתי המידות הללו הן הכעס והגאווה, את חומרתה ונזקיה של מידת הגאווה ביארנו במאמר הקודם בסדרה, ועתה נעבור ללמוד על מידת הכעס.


א. עונשו של משה רבנו


כדי להבין מעט על חומרתה של מידת הכעס, נתבונן בביאורו של רבנו הרמב"ם לחטאו של משה רבנו, וממנו נלמד, כי משה רבנו אדון כל הנביאים אשר לא קם ולא יקום נביא כמותו לישראל לעולם, חטא פעם אחת במידת הכעס לעיני כל ישראל, ועל כעסו זה הוא נידון לפני ה' יתעלה למות במדבר! ואף תואר מעשהו זה בגינויים קשים וחריפים מאד, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רנה–רנו):


"ואתה יודע כי אדון הראשונים והאחרונים משה רבנו ע"ה, כבר אמר לו ה' יתעלה: 'יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי' [במ' כ, יב], 'עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי' [שם כ, כד], ['עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי' וכו'] 'עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי' [דב' לב, נא] – כל זה וחטאוֹ ע"ה היה, שנטה כלפי אחד משני הקצוות ממעלה אחת מן המעלות המידותיות והיא המתינות. כאשר נטה כלפי הכעס באמרוֹ: 'שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים' [במ' כ, י], מחה ה' בו שאיש כמוהו יכעס בפני קהל ישראל במקום שאין הכעס ראוי בו. וכגון זה ביחס לאותו האדם חילול ה', לפי שכל תנועותיו ודבריו כולם לומדים מהם ובהם מקווים לזכות לאושר העולם-הזה והבא, והיאך יבוא ממנו הכעס והוא ממעשה הרע? [...] ולא יבוא אלא מתכונה רעה מתכונות הנפש. [...] וכל מה שיֹאמר או יעשה בוחנים אותו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו [עם-ישראל] שהוא ע"ה אינו מאותם שיש להם מגרעת מידותית [ואם לא היה נענש, היו מסיקים שהכעס הוא מידה רצויה]. [...] ולא מצאנו לה' יתעלה בדברו עמו בעניין זה כעס ולא רוגז, אלא אמר לו: 'קַח אֶת הַמַּטֶּה [...] וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם' [במ' כ, ח]".


נמצא, שמשה רבנו חטא במידת הכעס לפני כל קהל עדת ישראל, ועל כך ספג עונש כבד מאד במה שלא נכנס הוא ואהרן לארץ-ישראל, ובמה שהופנו כלפיו וכלפי אהרן ביטויים קשים וחריפים מאד שנחקקו לדורי דורות! רבנו חותם את דבריו שם במוסר גדול שנועד להרחיק אותנו ממידת הכעס, ואשר מלמד גם על חשיבותה העצומה של מצות קידוש ה' ועל חומרתו הקטלנית של עוון חילול ה', וכֹה דבריו (עמ' רנו): "ולולא שידע [משה רבנו] שה' כבר התאנף עלינו בשאילת המים, ושאנו כבר הכעסנו לפניו יתעלה, לא היה כועס".


כלומר, המעשה הזה שבו חטא משה רבנו היה במדבר צין (במ' פרק כ), וקדם לו מעשה אחר ברפידים (שמ' פרק יז), שגם בו עם-ישראל התלונן קשות על משה ואהרן, ושם הקב"ה כעס על העם והורה למשה רבנו להכות בסלע ולהוציא מים לעם-ישראל. נמצא, שלכאורה היה מקום לדון את משה רבנו לכף זכות, שהרי כבר קדם מקרה כזה בדיוק שבו הקב"ה הורה למשה רבנו להכות בסלע ולהוציא ממנו מים, ובמלים אחרות כבר היה תקדים – ואף-על-פי-כן, הקב"ה העניש את משה רבנו בחומרה רבה מאד. אנו לומדים אפוא, שאין מקום לדון לכף זכות בעניינים של חילול ה', ואפילו לא את משה רבנו ע"ה, וכמה חמור עוון הכעס שגרם למשה ולאהרן למות במדבר ולגינויים חריפים לדורי דורות.


בהמשך פירושו שם (ד, כח), רבנו מזכיר שוב את חטאו של משה רבנו, ומבאר את האמור במשנה ביחס להקב"ה שאינו נוטל שוחד, ובהתאם לפסוק: "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דב' י, יז) – וכֹה דברי רבנו: "וזהו עניין 'לא יקח שחד', והוא כמו 'לא ישא פנים', אלא נפרע מן הגדול במעלה אפילו על דבר קטן כמו שנפרע ממשה רבנו על עוון הכעס כמו שביארנו בפרקים הקודמים".


בפרק השביעי מפרקי הקדמתו שם, רבנו מוסיף ומלמד שמגרעת הכעס מהווה מסך בפני השגת ה' יתעלה, וכֹה דבריו שם (עמ' רנט–רס):


"ואין מתנאי הנביא שיהיו בו המעלות המידותיות בכללותן עד שלא תהא בו שום מגרעת כלל, [...] ומצאנו לאליהו ז"ל מידת הכעס ואף-על-פי שנשתמש בה בכופרים ועליהם היה כועס, הרי ביארו חכמים שה' סילקוֹ ואמר לו שאין ראוי [להיות נביא] לבני אדם, מי שיש בו מן הקינוי כמו שיש בך לפי שהוא יאבדם. [...] ואל תתמה על כך שחסרון במקצת מידות ממעט במעלת הנבואה, לפי שמצאנו מקצת המגרעות המידותיות מונעות את הנבואה לגמרי, כגון הכעס, אמרו [חז"ל בפסחים סו ע"ב]: 'כל הכועס, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו', ולמדו מאלישע שנעדר ממנו החזון כאשר כעס עד שהסיר כעסו, והוא אמרו: 'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן' [מ"ב ג, טו]".


נמצא, שבעת הכעס האדם רחוק מבורא-עולם כי הוא מקים מסך אטום ועבה לפני עיני שכלו, אשר מונע ממנו להשכיל את מושגי האמת ולהתענג על אור הדעת.


ב. אל תהי נוח לכעוס


במשנה מסכת אבות (ב, יג) נאמר כך: "ר' אליעזר אומר, יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס, ושוב יום אחד לפני מיתתך", רבנו בפירושו שם מסביר:


"אל תהי נוח לכעוס – אל תְּעַתֵּד [=תכין ותרגיל] את עצמך לרוגז ולכעס. וכבר הפליגו בגנות הכעס עד שאמרו [חז"ל בשבת קה ע"ב]: 'כל הכועס הרי הוא כעובד עבודה-זרה', והסמיכו את זה למה שנאמר: 'לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר' [תה' פא, י] – כלומר ששני הדברים שווין".


מעניינת השוואתם של חז"ל את מי שכועס לעובד עבודה-זרה, ונראה לי שכוונתם היא, שכמו שעובד עבודה-זרה מתעלם וכופר במציאותו של הקב"ה – כך הכועס על כל דבר שיהיה, למעשה כופר במציאותו של הקב"ה, שהרי אם הוא היה סבור שיש בורא לעולם אשר מנהלו ומנהיגו, הוא לא היה כועס כלל. ובמקום להבין שיש מנהיג לעולם הוא כועס על הרעות והייסורים שבאים עליו כאילו הם לא הגיעו אליו כתוצאה או בעקבות מעשיו. ואם היה מכיר במציאותו של בורא-עולם ונכנע לפניו, הוא היה משלים עם כל הקורות אותו ומקבל אותן באהבה, ואף מודה ומשבח לה' יתעלה על הכל בכל מכל כל.


כמו כן, גם אם נדמה לו לאדם שהוא "דתי" כי הוא מקפיד להתפלל לה' שלוש תפילות ביום, ומשכים ומעריב לבתי-הכנסיות של עמי הארצות וכיו"ב, ואפילו אם נדמה לו לאדם שהוא "דתי למהדרין" כי הוא חובש מגבעת מרשימה ומתעטף בגלימה שחורה – אפילו האדם הזה, שרואה את עצמו בין "הצדיקים והחסידים", כאשר הוא כועס הוא למעשה מבטא בכעסו את ההשקפה שבורא-עולם אינו מנהל את העולם באופן שלם ומושלם, ובכעסו הוא למעשה מתרעם על מידותיו של הקב"ה, כלומר מפקפק בדרכי הנהגתו. ובמלים אחרות, האדם המתון שאינו נראה כלפי חוץ כאותם "היראים" עדיף בהרבה על שחקני הדת בעלי המידות הרעות, שאינם יודעים כמעט מאומה על יסודותיה הטהורים של דת משה.


ייחוס עוול או שגיאות או שגגות לה' יתעלה הוא כמו עבודה-זרה, שהרי אין לפניו שום מגרעת, וכל המגרעות הן לבני האדם אשר בעפר יסודם ואל העפר מובאם, ולעומת זאת, ה' יתעלה המרומם מעל כל ברכה ותהילה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). מסיבה זו אנחנו אומרים את הפסוק הזה בעת ההלוויה, בעת הצער והכעס הגדולים ביותר, כדי ליישב את נפשנו ולהצדיק עלינו את הדין, שלא חלילה נתרעם כלפי שמיא על דרכי הנהגתו אותנו ונייחס לו עוול ורשע, ואפילו שלא נפקפק בדרכי השגחתו או נהרהר אחר צדקת מעשיו – כי כל אחד מאלה הוא כעבודה-זרה מפני שכולם מתעלמים מאחדותו ושלמותו של ה' יתעלה, ושאין לפניו שום עוולה או שגיאה או שגגה. "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל" (איוב לד, י).


ג. אהבת האל – אפילו בעת הצער והכעס


במשנה מסכת ברכות (ט, ה) ישנו ביטוי נוסף לצידוק הדין ולקבלת גזרת שמים, וגם שם רבנו מלמד על חשיבות ההשלמה וההכנעה, ועל מגרעת הפניית מידת הכעס והרוגז כלפי בורא-עולם, והנה לשון המשנה:


"חייב לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ' [דב' ו, ה]: 'בְּכָל לְבָבְךָ' – בשני יצריך, בייצר טוב ובייצר רע; 'וּבְכָל נַפְשְׁךָ' – אפילו הוא נוטל את נפשך. 'וּבְכָל מְאֹדֶךָ' – בכל ממונך. דבר אחר, 'וּבְכָל מְאֹדֶךָ' – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו בַּכֹּל מאד-מאד".


וביאר שם רבנו הרמב"ם, וכֹה דבריו:


"אמרוֹ 'כשם שהוא מברך על הטובה' – רצונו לומר, שיקבלם [=את הצער והייסורים] בשמחה ויכבוש רגשותיו ויישב דעתו כשמברך 'ברוך דיין האמת', עד שייראה כמו בזמן שהוא מברך 'הטוב והמטיב' [=על שמועות טובות ומשמחות], וכמו שאומרים חכמים ברוב ענייניהם: 'כל מה דעביד משמיא – לטב'. וזה דבר מושכל אצל הנבונים אף-על-פי שלא הזהירה עליו תורה, לפי שהרבה דברים נחשבין לרע בתחילתם וסופם מביאים טובה גדולה, והרבה דברים נחשבים בראשיתם טוב ויהיה בסופם רע מאד, ולכן אין ראוי לנבון להצטער בבוא צרה גדולה וגזירה הרת סכנה, לפי שאינו יודע התכלית. [...] ואמרוֹ 'בייצר טוב ובייצר רע' – רצונו לומר שישׂים בליבו אהבת האל והאמונה בו אפילו בעת המרי והכעס והרוגז, שכל זה הוא ייצר רע, כאמרם: 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ [מש' ג, ו] – אפילו בדבר עבירה' [ברכות סג ע"א]. ופירש 'מידה' – דרך, כלומר באיזה מצב שתהיה שבחהו והודהו".


וכמה שלוות נפש מביאה לאדם אהבת ה' יתעלה, כמה רוגע פנימי, כמה שמחה אמיתית אשר מקיפה את האדם באושר עילאי וממלאת את ישותו הרוחנית והגופנית בעונג שלא ישווה ולא ידמה לו מאומה. אושר אשר מבריא את הגוף והנפש מכל תחלואיהם, אושר אשר מרחיב את דעתו של האדם, אושר אשר ממלא את הלב בהודיה עמוקה לבורא-עולם.


תודה לך ה' יתעלה על הכל בכל מכל כל – כי הכל טובה וחסד והכל ביושר בצדק ובאמת, יהי רצון שנזכה לחיות את חיינו בכל עת ובכל שעה מתוך אהבה שלמה לה' יתעלה.