האם משה רבנו היה מגמגם?

עודכן ב: 28 דצמ 2018

אחת האגדות המפורסמות ביותר בעולם היהודי היא האגדה על משה רבנו, וכיצד הוא הפך להיות מגמגם. הקב"ה מורה למשה רבנו להנהיג את עם-ישראל ולהוציא את אבותינו מהשעבוד הקשה במצרים. ברם, משה רבנו חושש משליחותו בטענה שהוא "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן", וזו תשובתו במלואה (שמ' ד, י): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה', בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". מחבר האגדה סבר שיש בפסוק זה ראיה לכך שמשה רבנו היה מגמגם, והוא חיבר אגדה ציורית ומושכת לב, שבה הוא מתאר כיצד משה רבנו הפך להיות מגמגם.


באגדה מסופר על יופיו של משה רבנו ועל אהבתו של פרעה אליו. משה רבנו היה יושב ומשחק על ברכי פרעה, נוטל את כתרו ושמו על ראשו. כשראו זאת יועצי פרעה הם יעצו שיש להרגו, מפני שתינוק זה עתיד להחריב את מלכות פרעה. בין היועצים ישב יתרו (לימים חותן משה) שכנראה ביקש להצילו, הוא יעץ שייתנו לפני משה קערה ובה זהב וגחלת: אם יושיט ידו לזהב – יש בו דעת ולכן יש להרגו, ואם יושיט ידו לגחלת – אין בו דעת ואין צורך להרגו. משה רבנו הושיט את ידו לזהב, ברם נעשה לו נס, המלאך גבריאל הסיט את ידו לגחלת, ומשה הרימהּ והכניסהּ לתוך פיו וזו גרמה לכוויה קשה. כך לפי האגדה, משה רבנו נעשה מגמגם.


קושיה חזקה קמה וניצבה נגד הגיונה ואמיתתה ההיסטורית של אגדה זו: וכי יעלה על הדעת שתינוק יגע בגחלת מלובנת, ירים אותה ויכניסהּ לתוך פיו? הרי כל תינוק בריא מצויד באינסטינקטים חזקים, וברגע שהוא יגע בגחלת ויחוש את חומהּ, מיד הוא ירפה ממנה, ובוודאי שלא ירים אותה בידו ויכניסה לתוך פיו. מכל מקום, להלן הסיפור כפי שהוא מובא במקורו במדרש שמות רבה (א, כו):


"'וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה' [שמ' ב, י] – הייתה בת פרעה מנשקת ומחבקת אותו כאילו הוא בנהּ ולא הייתה מוציאתו מפלטרין [=מארמון] של מלך, ולפי שהיה יפה, היו הכל מוציאין אותו ומתאווים לראותו. מי שהיה רואהו לא היה מעביר עיניו מעליו. והיה פרעה נוטלו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה מעל ראשו ונותנו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול [...]. והיו חרטומי [=יועצי] פרעה יושבים ואומרים: מתייראים אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו בראשו, שלא יהא זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול המלכות ממך. מהם אומרים להרגו, מהם אומרים לשרפו. והיה יתרו יושב ביניהן, אמר להם: הנער הזה אין לו דעת, אלא בחנוהו והביאו לפניו בקערה אחת זהוב וגחלת. אם יושיט ידו לגחלת – אין בו דעת ואין עליו משפט מוות, ואם יושיט ידו לזהוב – יש בו דעתו והרגו אותו. מיד הביאו לפניו זהוב וגחלת, ושלח משה ידו ליקח הזהוב. בא גבריאל ודחה את ידו, ותפש ידו בגחלת והכניס ידו לתוך פיו עם הגחלת ונכווה לשונו, וממנה נעשה כבד פה וכבד לשון".


א. מי ראוי לנבואה?


כדי להשיב תשובה יסודית לשאלה שבכותרת מאמר זה, יש ללמוד מעט על המעלות הנדרשות להשגת הנבואה ומי ראוי לנבואה. וזה לשון הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ז, א–ב): "מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. אדם שהוא ממולא בכל המידות הללו, שלם בגופו" וכו'.


במקור זה הרמב"ם מציין שלוש תכונות הכרחיות לנביא: א) חכם גדול בחכמה; ב) גיבור במידותיו, אדם שכובש את יצרו תמיד, כלומר אדם שמנהיג את עצמו תמיד לפי כוחות שכלו הטהורים; ג) שלם בגופו, ושם מבאר מָרי (אות ד): "והדברים פשוטים שהכוונה שאינו בעל יסורין ולא בעל מום". למדנו אפוא, כי לא יעלה על הדעת שנביא יהיה בעל מום, ובהמשך נבין גם מדוע.


טרם שנמשיך נוסיף כי בהקדמת רבנו למסכת אבות (פרק ז), רבנו מציין תכונה נוספת והיא, בעל "עין טובה [...]. כלומר, שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן ואינו מצטער על מה שלא המציא לו", ובשתי מלים: שמח בחלקו. הרמב"ם השמיט דוגמה זו מהלכות יסודי התורה, כנראה מפני שהיא כבר נכללת בכלל המידות הטובות שזוכה להן מי שגובר על יצרו ונעשה גיבור במידותיו.


בספרו הטהור מורה-הנבוכים, הרמב"ם מתאר בהרחבה את התכונות הנדרשות לאדם כדי להתרומם למעלת הנבואה, והתכונה הראשונה שהרמב"ם מונה היא שלמות שכלית-פיזיולוגית, ושלמות גופנית בכל שאר האיברים. כלומר, שמוֹח האדם ושאר איבריו, נוצרו והתפתחו בתכלית השלמות הטבעית. אדם שיש לו מום כלשהו, במוחו או בשאר איבריו, לא יוכל להגיע למעלת הנבואה, מפני שיש לו מעצור התפתחותי שעוצר אותו מלהגיע לשלמות הנדרשת לנבואה. וכדברי רבנו שם (ב, לו): "דע, שאם היה אחד מבני אדם עצם מוחו בעיקר יצירתו בתכלית האיזון, בזוך החומר שלו, ומזוגו [=ואיזונו] המיוחד בכל חלק מחלקיו ובכמותו ותנוחתו, ואין לו שום מעצור מזגי [=טבעי] מחמת אבר אחר [...]".


הדברים ברורים ביחס לתקינות פעילות המוח, ברם הרמב"ם מוסיף שגם מעצור בכל אחד משאר האיברים, כגון מום מולד או נרכש, עוצר את האדם מהגעה לשלמות הנדרשת לנבואה. וביחס למום שייחסה האגדה למשה רבנו, דהיינו הגמגום, אין ספק שאגדה זו הייתה נדחית ומורחקת מבית מדרשו של הרמב"ם, מפני שיכולת הדיבור היא אחד משני האמצעים החשובים ביותר שיש לאדם להשגת דעת וחכמה, ולהתפתחות שכלית ברמה הנדרשת לנבואה. שני האמצעים הללו הם: יכולת השמיעה ויכולת הדיבור. ללא יכולת דיבור טובה אדם יתקשה לדון בדברי חכמה, לשאול שאלות ולקדם את ענייניו בצורה תקינה.


הרמב"ם מוסיף ומבאר, שלא די בכך שיצירת המוח והתפתחותו הפיזיולוגית יהיו תקינות, ולא די בכך שההתפתחות הפיזיולוגית של שאר איברי האדם תהא תקינה – כדי להגיע לשלמות הנדרשת לנבואה, האדם צריך גם ללמוד ולהחכים, וזה לשונו (שם): "וגם שאותו האדם למד והחכים עד שיצא מן הכוח אל הפעל, ונעשה לו שכל אנושי בשלמותו ותמותו [=בכלילות שלמותו]".


השגת שכל אנושי כליל השלמות, אשר הכרחי לכל נבואה ובמיוחד לנבואתו הייחודית של משה רבנו, לא יתאפשר לדעת רבנו כאשר יש מעצור שאינו מאפשר להגיע לאותה השלמות. ולא רק מעצור שכלי-פיזיולוגי, כל מעצור שמעכב את האדם להגיע לשלמות רוחנית ולימודית, יחסום את דרכו של האדם לנבואה. וכבר אמרנו ששני המעצורים החיצוניים הגדולים ביותר הם יכולת הדיבור והשמיעה.

ונצרף גם את דברי רבנו ביסוד השביעי לשלושה-עשר היסודות שקבע לדת משה, בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קמב), וזה לשונו:


"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו, והוא שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעוֹ ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושיים [=החושניים] בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר [=הושבת חומרו הבהמי לחלוטין], ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים".


ב. מעלת נבואתו של משה רבנו


למדנו עד כה רק על אחת מהתכונות הנדרשות לנבואה, ולא עסקנו כאן בשאר התכונות, מפני שהן לא קשורות בקשר ישיר לשאלה שבראש מאמר זה. ברם, כדי לחדד את השאלה ואת התשובה עליה, ראוי להתבונן גם בייחודיות נבואתו של משה רבנו. כלומר, כל מה שאמרנו עד עתה נכון לגבי כל שאר הנביאים, ברם כפי שרבנו מלמד לקמן, נבואתו של משה רבנו איננה כנבואת שאר הנביאים. נבואתו במעלה ייחודית מאד אשר גבוהה ונעלה ממעלת הנבואה. ולכן, אם הדברים שאמרנו לעיל נכונים והכרחיים לגבי שאר הנביאים, קל וחומר שהם יהיו נכונים והכרחיים אלף פעמים ביחס לנבואתו הייחודית של משה רבנו.


נתבונן אפוא במאפיינים שמייחדים את נבואתו של משה רבנו, לאור דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (פרק ז):


[י] כל הדברים שאמרנו [מתחילת הפרק ועד הלכה זו] הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים, חוץ ממשה רבנו רבן של כל הנביאים. ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? שכל הנביאים בחלום או במראה, ומשה רבנו והוא ער ועומד שנאמר: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו" (במ' ז, פט).


[יא] כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואין מה שהם רואין במשל וחידה. משה רבנו לא על ידי מלאך, שנאמר "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (שם יב, ח), ונאמר "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים" (שמ' לג, יא), ונאמר "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במ' שם), כלומר שאין שם משל, אלא רואה על בֻּרְיוֹ בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (שם), שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בֻּרְיוֹ.


[יב] כל הנביאים יראין ונבהלין ומתמוגגין [=נחרדים], ומשה רבנו אינו כן, הוא שהכתוב אומר: "כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמ' לג, יא), כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חברו, כך היה כוח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עָמְדוֹ שלם.


[יג] כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, משה רבנו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לוֹבְשַׁתּוּ ונבואה שורה עליו. ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מְכוּוָן ומזומן ועומד כמלאכי השרת. לפיכך מתנבא בכל עת שירצה, שנאמר: "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם" (במ' ט, ח).


מָרי יוסף קאפח מסכם את ההבחנה בין נבואתו של משה רבנו לשאר הנביאים, וזה לשונו (שם, אות לו): "ועל ההבדלים בין נבואת משה רבנו ע"ה לנבואת יתר הנביאים חזר רבנו כמה פעמים [...], כי בכל הנביאים החזון הוא מאת ה', אבל המלים הן של הנביא, וכל נביא מתרגם את חזונו למלים שלו. מה שאין כן במשה רבנו ע"ה, המלים אינם שלו אלא מפי הגבורה [=מאת ה' באופן ישיר] [...]. וזהו סוג נבואתו של משה רבנו, וסוג זה לא היה לפניו ולא יהיה לאחריו שנאמר: 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד [...] כְּמֹשֶׁה' [דב' לד, י], 'וְלֹא קָם' – לשעבר, 'עוֹד' – להבא".


לאור דברים אלה, מתחדדת עוד יותר השאלה והתשובה, האם ייתכן שמשה רבנו היה מגמגם? ובכן לפי הרמב"ם לא ולא! לא יעלה על הדעת שנביא הנביאים, בחיר המין האנושי, יחיד ומיוחד שלא היה כמותו ולא יקום כמותו, סבל ממום בדיבור שמהווה מעצור חמור מהגעה להישגים רוחניים ושכליים הנדרשים למעלת הנבואה בכלל, ולנבואת משה רבנו הייחודית בפרט.


ג. כבד פה וכבד לשון


ברם, עדיין נותרה עומדת לפנינו חידה: כיצד הרמב"ם מסביר את הפסוק שבו משה רבנו מעיד על עצמו שהוא "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן"? ובכן התשובה לכך פשוטה מאד, ונמצאת בתרגומו של אונקלוס שתרגומו-פירושו נחשב למסורת נאמנה וקדומה לתורה שבעל-פה, להלן הפסוק (שמ' ד, י) ולאחריו תרגומו-פירושו:


"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". [תרגום:] "וַאֲמַר מֹשֶׁה קֳדָם יְיָ בְּבָעוּ יְיָ. לָא גְּבַר דְּמִלּוּל אֲנָא. אַף מֵאַתְמָלִי אַף מִדְּקַמּוֹהִי. אַף. מֵעִידָּן דְּמַלֵּילְתָּא עִם עַבְדָּךְ. אֲרֵי יַקִּיר מַמְלַל, וְעַמִּיק לִישָּׁן אֲנָא".


"אֲרֵי יַקִּיר מַמְלַל, וְעַמִּיק לִישָּׁן אֲנָא" "מפני שדבריי יקרים ולשוני עמוקה". כלומר, משה רבנו חשש שמא העם לא ישמע לו, לא בגלל שהוא חלילה מגמגם, אלא בגלל שמעלתו הרוחנית הנעלה ומושגי המחשבה הייחודיים והנשגבים שלו, הביאוהו להטיל ספק: שמא המון העם לא יבינו את דבריו מפני שרמת מושגיהם המחשבתית כה רחוקה מרמתו.


ומסיבה זו השיב ה' למשה (שם יב): "וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר", ותרגם שם אונקלוס: "וּכְעַן אִיזֵיל. וּמֵימְרִי יְהֵא עִם פּוּמָּךְ, וְאַלְּפִנָּךְ דִּתְמַלֵּיל". כלומר, לך משה רבנו להנהיג את עם-ישראל, ואני הקב"ה אלמד אותך כיצד לתקשר עם העם לפי רמתם.


ד. פירוש אחֵר המזיק לדרך האמת


לאחר שפרסמתי מאמר זה לראשונה, הגיע אלי מכתב ובו הצעה לאמץ את פירוש הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י, צרפת המאה הי"ב), אשר לפי טענת שולח המכתב, יכול לחיות בשלום עם דעת רבנו הגדול הרמב"ם. נחל אפוא לעיין בפירוש הרשב"ם (שמות ד, יא):


"כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי – איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים. וכן מצינו ביחזקאל [ג, ד–ו] שמי שאינו בקי בלשון המלכות קרוי כן: 'וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם לֶךְ בֹּא אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם. כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל. לֹא אֶל עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם [אִם לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ]'. וכי אפשר נביא אשר ידעוֹ השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו? ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים, ואין לחוש לספרים החיצונים".


הנה פירוט טענות הרשב"ם אחת לאחת:


א) כבדות פיו ולשונו של משה רבנו נבעו מאי ידיעתו את הלשון המצרית, כי הוא ברח משם בהיותו קטן ועתה הוא בן שמונים שנה. ואיני יודע איך עלתה זאת על דעתו: וכי יעלה על הדעת שבן מלך פרעה לא יידע את השפה המצרית על בוריה? וכי יעלה על הדעת שהשפה שגדל עליה מינקותו תישכח ממנו? והאם לחינם אמרו רבותינו ז"ל "גירסא דינקותא לא משתכחא"?


וברור כשמש בצהריים שמשה קיבל בבית-המלך את החינוך הגבוה ביותר, וזו הסיבה שה' שלחו לגדול שם, כדי שילמד טכסיסי מלכות כמפורסם במדרשים, והגדולה והחשובה שבטכסיסי המלכות היא ידיעת הלשון על בוריה. כמו כן, טענת הרשב"ם שמשה רבנו עזב את מצרים כשהוא ילד קטן, אף היא איננה הגיונית, מפני שהוא ברח ממצרים לאחר שהרג את המצרי, כלומר בעת שכבר היה עוז בלבו וכוח בידיו להרוג איש מצרי מבוגר חזק ואלים!


ב) טענתו השנייה של הרשב"ם היא שהלשון המצרי היה פרימיטיבי וכבד מאד, כלומר כבדות לשונו של משה רבנו נבעה מאיכותה הירודה של השפה המצרית. והוא מביא ראיה מהקב"ה אשר אומר ליחזקאל הנביא, שהוא שולח אותו לעם-ישראל, ולא לעמים אשר לשונם כבדה ופרימיטיבית, ואף-על-פי-כן אומר הקב"ה, עם-ישראל לא ישמע לדבריך, אף שהעמים הפרימיטיביים הללו היו שומעים אליך.


ואיני יודע מה ראיה יש כאן? וכי יעלה על הדעת שהלשון המצרית הייתה פרימיטיבית ונחותה? והלא באותה התקופה מצרים הייתה מעצמה תרבותית ומדעית מובילה! האם עם פרימיטיבי ונחות מסוגל לשעבד אומה שלמה במשך מאות בשנים? האם עם פרימיטיבי ונחות מסוגל להגיע להישגים מדעיים והנדסיים? האם עם פרימיטיבי ונחות מסוגל לבנות צבא אדיר?


ואפילו אם נניח שהמצרים היו עם פרימיטיבי ונחות ושפתם כבדה וקשה, לא יעלה על הדעת שמשה רבנו לא ידע את השפה המצרית באופן המעולה ביותר שניתן, אשר היה מאפשר לו למלא את ייעודו בקלות.


וגדולה מכולן, גם אם נניח שמשה רבנו לא ידע לדבר בשפה המצרית באופן שירשים את פרעה, ממה חשש משה רבנו? מכך שהמצרים לא ישמעו לו? חששו הברור היה שעם-ישראל לא ישמע לו, שהרי לאחר שהקב"ה אומר למשה רבנו לצרף את אהרן אחיו לשליחות, נאמר: "וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים" (שמ' ד, טז). כלומר, מדובר כאן בעם-ישראל! האם יעלה על הדעת שמשה רבנו דיבר עִם עם-ישראל בשפת מצרים? האם עם-ישראל לא ידע את לשון הקודש?!


ומשום כבודו של יחזקאל הנביא חובה עלי להוסיף ולומר: הרשב"ם טוען בפירושו שיחזקאל נקרא "כבד פה וכבד לשון", שהרי הוא אומר כך: "שמי שאינו בקי בלשון המלכות קרוי כן" וכוונתו ליחזקאל. ואיני יודע איך העז לומר זאת, והיכן הוא מוצא את הדברים האלה בכתוב? כל מה שנאמר בכתוב הוא ששפתם של העמים הנחותים שתוארו היא שפה כבדת לשון, ויחזקאל שאינו יודע את שפתם היה מתקשה מאד להעביר להם מסרים מאת ה' יתעלה. שום מילה לא נאמרה אפילו ברמז קלוש על איכות דיבורו והבעתו של יחזקאל הנביא. כמו כן, איך הבין שלשון העמים הנחותים שנזכרו ביחזקאל היא בגדר "לשון מלכות"?


ג) טענתו השלישית היא, שלא נמצא בשום מקום בדברי התנאים והאמוראים שמשה רבנו היה מגמגם, ואגדה זאת נמצאת בספרים החיצוניים. איני יודע לאיזה ספרים חיצוניים מתכוון הרשב"ם כי ראינו שאגדה זו מופיעה במדרש שמות רבה. ואיני נבהל מכך שאגדה זו מופיעה במדרש רבה, כי כבר לימדנו רבנו שיש מן האגדות שמחבריהן שגו בהבנת עניינים בסיסיים ויש לדחותן בשתי ידיים וללא שום היסוס (ראו מאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם").


ה. סיכום ראיות הרשב"ם


בשלוש הטענות הללו הרשב"ם "מוכיח" שמשה רבנו לא היה מגמגם, וזה לשונו בסוף דבריו: "וכי אפשר נביא אשר ידעו השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו?".


וכבר ראינו שכל ראיותיו אין בהן אפילו ריח של ראיה אמתית. וישאל השואל מדוע אני מותח ביקורת על הרשב"ם, והלא לכאורה הוא מנסה לחזק את דרך האמת של רבנו הרמב"ם? ובכן, לא רק שהרשב"ם אינו מועיל לדרך האמת הוא מחליש אותה מאד, כי אדם חכם שיראה את "ראיות" הרשב"ם לדרך האמת, יסתור אותן בקלות ויגיע למסקנה שדרך האמת היא הבל מהובל. וכבר לימדנו רבנו הרמב"ם במורה (ב, טז), שמי שמנסה להוכיח דבר-אמת בדרכי הטעיה והשאה, לא רק שאינו מועיל מאומה, אלא אף מחליש את אמיתת הדבר שרצה להוכיחו.


ואסיים בכך שמפירושו עולה ריח חריף של הגשמה, שהרי הוא אומר: "וכי אפשר נביא אשר ידעו השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו?". ואם אינו מגשים את הבורא, מה צורך יש לומר "מידו לידו"? היה אומר "וקיבל ממנו תורה" ודי בכך, ושמא גם פנים אל פנים סבר שהוא כפשוטו? וכבר כתבתי סדרת מאמרים על כך שרבים מראשוני אשכנז שקעו בצואת ההגשמה הרותחת, וסבו של הרשב"ם היה מן השוקעים הגדולים שבהם.


בתמונת שער הרשומה: איור המתאר את משה רבנו, שכונה בתואר הנדיר עבד השם.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!