האם משה רבנו היה מגמגם?

אחת האגדות המפורסמות ביותר בעולם היהודי היא האגדה על משה רבנו, וכיצד הוא הפך להיות מגמגם. על-פי התורה, הקב"ה מורה למשה רבנו להנהיג את עם-ישראל ולהוציא את אבותינו מהשעבוד הקשה במצרים. ברם, משה רבנו חושש משליחותו בטענה שהוא "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן", והנה לפניכם תשובתו במלואה (שמ' ד, י): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְיָ, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". מחבר האגדה האמורה סבר שיש בפסוק זה ראיה לכך שמשה רבנו היה מגמגם, והוא חיבר אגדה ציורית ומושכת לב, שבה הוא מתאר כיצד משה רבנו הפך להיות מגמגם.


באגדה מסופר על יופיו של משה ועל אהבתו של פרעה אליו. משה היה יושב ומשחק על ברכי פרעה, נוטל את כתרו ושמו על ראשו. כשראו זאת יועצי פרעה הם סברו שיש להורגו, מפני שתינוק זה עתיד להחריב את מלכות פרעה. בין היועצים היה יתרו (לימים חותן משה) שכנראה ביקש להצילו, הוא יעץ שייתנו לפני משה התינוק קערה ובה זהב וגחלת: אם משה יושיט ידו לזהב – יש בו דעת ולכן יש להורגו, ואם יושיט ידו לגחלת – אין בו דעת ואין צורך להורגו. משה התינוק הושיט את ידו לזהב, ברם נעשה לו נס: המלאך גבריאל הסיט את ידו לגחלת, משה הרימהּ והכניסהּ לתוך פיו ולשונו נכוותה קשות. כך לפי האגדה משה רבנו נעשה מגמגם.


קושיה חזקה קמה וניצבה נגד הגיונה ואמיתתה ההיסטורית של אגדה זו: וכי יעלה על הדעת שתינוק יגע בגחלת מלובנת, ירים אותה בידו יחזיקה ויכניסהּ לתוך פיו? הרי כל תינוק בריא מצויד באינסטינקטים חזקים, וברגע שהוא יגע בגחלת ויחוש את חומהּ, מיד הוא ירפה ממנה, ובוודאי שהוא לא ירים אותה בידו ויכניסה לתוך פיו.


מכל מקום, להלן הסיפור כפי שהוא מובא במקורו במדרש שמות רבה (א, כו):


"'וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה' [שמ' ב, י] – הייתה בת פרעה מנשקת ומחבקת אותו כאילו הוא בנהּ ולא הייתה מוציאתו מפלטרין [=מארמון] של מלך, ולפי שהיה יפה, היו הכל מוציאין אותו ומתאווים לראותו. מי שהיה רואהו לא היה מעביר עיניו מעליו. והיה פרעה נוטלו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה מעל ראשו ונותנו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול [="ונותנו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול"? וכי משה רבנו מָלַךְ או ביקש למלוך על ארץ מצרים?] [...]. והיו חרטומי [=יועצי] פרעה יושבים ואומרים: מתייראים אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו בראשו, שלא יהא זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול המלכות ממך. מהם אומרים להורגו, מהם אומרים לשרפו. והיה יתרו יושב ביניהן, אמר להם: הנער הזה אין לו דעת, אלא בחנוהו והביאו לפניו בקערה אחת זהוב וגחלת. אם יושיט ידו לגחלת – אין בו דעת ואין עליו משפט מוות, ואם יושיט ידו לזהוב – יש בו דעת והרגו אותו. מיד הביאו לפניו זהוב וגחלת, ושלח משה ידו ליקח הזהוב. בא גבריאל ודחה את ידו, ותפש ידו בגחלת והכניס ידו לתוך פיו עם הגחלת ונכווה לשונו, וממנה נעשה כבד פה וכבד לשון".


א. מי ראוי לנבואה?


כדי להשיב תשובה יסודית לשאלה שבכותרת מאמר זה, יש ללמוד מעט על המעלות הנדרשות להשגת הנבואה ומי ראוי לנבואה. וכֹה דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ז, א–ב): "מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. אדם שהוא ממולא בכל המידות הללו, שלם בגופו" וכו'.


במקור זה הרמב"ם מציין שלוש תכונות הכרחיות לנביא: א) חכם גדול בחכמה; ב) גיבור במידותיו, אדם שכובש את יצרו תמיד, כלומר אדם שמנהיג את עצמו תמיד לפי כוחות שכלו הטהורים; ג) שלם בגופו, ושם מסביר קאפח: "והדברים פשוטים שהכוונה שאינו בעל יסורין ולא בעל מום". כלומר, לא יעלה על הדעת שנביא יהיה בעל מום, ובהמשך נבין גם מדוע.


ועתה למורה, בספרו הטהור מורה-הנבוכים, רבנו הרמב"ם מתאר בהרחבה את התכונות הנדרשות לאדם כדי להתרומם למעלת הנבואה, והתכונה הראשונה שהרמב"ם מונה היא שלמות שכלית-פיזיולוגית, ושלמות גופנית בכל שאר האיברים. כלומר, שמוֹח האדם ושאר איבריו, נוצרו והתפתחו בתכלית השלמות הטבעית. אדם שיש לו מום כלשהו, במוחו או בשאר איבריו, לא יוכל להגיע למעלת הנבואה, מפני שיש לו מעצור התפתחותי שעוצר אותו מלהגיע לשלמות האנושית הנדרשת לנבואה. וכדברי רבנו שם (ב, לו): "דע, שאם היה אחד מבני אדם עצם מוחו בעיקר יצירתו בתכלית האיזון, בזוך החומר שלו, ומזוגו [=ואיזונו] המיוחד בכל חלק מחלקיו ובכמותו ותנוחתו, ואין לו שום מעצור מזגי [=טבעי] מחמת אבר אחר" וכו'.


הדברים ברורים ביחס לתקינות פעילות המוח, ברם רבנו הרמב"ם מוסיף, שגם מעצור בכל אחד משאר האיברים, כגון מום מולד או נרכש, עוצר את האדם מהגעה לשלמות הנדרשת לנבואה. נחזור לאגדה, האגדה הנדונה ייחסה מום משמעותי למשה רבנו – גמגום, לפיכך, אין ספק שאגדה זו הייתה נדחית ומורחקת מבית מדרשו של רבנו הרמב"ם, מפני שיכולת הדיבור היא אחד משני האמצעים החשובים ביותר שיש לאדם להשגת דעת וחכמה, ולהתפתחות שכלית ברמה הנדרשת לנבואה. שני האמצעים הללו הם: יכולת השמיעה ויכולת הדיבור. ללא יכולת דיבור טובה האדם יתקשה לדון בדברי חכמה, לשאול שאלות ולקדם את ענייניו בצורה תקינה – וזכר לדבר מצאנו בתרגום אונקלוס לבראשית (א, ז): "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – "וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא", כלומר, ההבחנה המרכזית בין בני האדם לבעלי-החיים נעוצה ביכולת הדיבור של האדם, אשר באמצעותה הוא לומד משכיל מתפתח פועל מפעיל ומשתכלל.


הרמב"ם מוסיף ומבאר, שלא די בכך שיצירת המוח והתפתחותו הפיזיולוגית יהיו תקינות, ולא די בכך שההתפתחות הפיזיולוגית של שאר איברי האדם תהיה תקינה – כדי להגיע לשלמות הנדרשת לנבואה, האדם צריך גם ללמוד ולהחכים, וכֹה דברי רבנו במורה שם (ב, לו):


"וגם שאותו האדם למד והחכים עד שיצא מן הכוח אל הפעל, ונעשה לו שכל אנושי בשלמותו ותמותו [=בכלילות שלמותו]".


השגת שכל אנושי כליל השלמות, אשר הכרחי לכל נבואה ובמיוחד לנבואתו הייחודית של משה רבנו, לא תתאפשר לדעת רבנו כאשר יש מעצור שאינו מאפשר להגיע לאותה השלמות. ולא רק מעצור שכלי-פיזיולוגי, כל מעצור שמעכב את האדם להגיע לשלמות רוחנית ולימודית, יחסום את דרכו של האדם לנבואה – וכבר אמרנו ששני המעצורים החיצוניים הגדולים ביותר להתפתחות קוגניטיבית תקינה של כוחות השכל והמחשבה הם יכולת הדיבור והשמיעה.


ונצרף גם את דברי רבנו ביסוד השביעי לשלושה-עשר היסודות של דת משה:


"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו, והוא שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעוֹ ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושיים [=החושניים] בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר [=הושבת חומרו הבהמי לחלוטין], ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים".


ב. מעלת נבואתו של משה רבנו


עד כֹּה התמקדנו רק באחת מהתכונות הנדרשות לנבואה, והיא שהנביא יהיה שלם בגופו, ולא הרחבנו בשאר התכונות מפני שהן אינן קשורות בקשר ישיר לשאלה שבראש מאמר זה. ברם, כדי לחדד את השאלה ואת התשובה עליה, ראוי להתבונן גם בייחודיות נבואתו של משה רבנו. כלומר, כל מה שאמרנו עד עתה נכון לגבי כל שאר הנביאים, דהיינו שלא יעלה על הדעת שיהיה לנביא מום משמעותי כמו גמגום. ברם, כפי שרבנו מלמד לקמן, נבואתו של משה רבנו איננה כנבואת שאר הנביאים. נבואתו במעלה ייחודית אשר גבוהה ונעלה מאד ממעלת הנבואה הידועה. לפיכך, אם הדברים שאמרנו לעיל נכונים והכרחיים לגבי שאר הנביאים, קל וחומר שהם יהיו נכונים והכרחיים אלף פעמים ביחס לנבואתו הייחודית של משה רבנו.


נתבונן אפוא במאפיינים שמייחדים את נבואתו של משה רבנו, לאור דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ז, י–יג):


[י] "כל הדברים שאמרנו [מתחילת הפרק ועד הלכה זו] הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים, חוץ ממשה רבנו רבן של כל הנביאים. ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? שכל הנביאים בחלום או במראה, ומשה רבנו והוא ער ועומד שנאמר: 'וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו' [במ' ז, פט]".


[יא] "כל הנביאים על-ידי מלאך, לפיכך רואין מה שהם רואין במשל וחידה. משה רבנו לא על-ידי מלאך, שנאמר: 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ' [במ' יב, ח], ונאמר: 'וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים' [שמ' לג, יא], ונאמר: 'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט' [במ' יב, ח], כלומר שאין שם משל, אלא רואה על בֻּרְיוֹ בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו: 'וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת' [במ' יב, ח], שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בֻּרְיוֹ".


[יג] "כל הנביאים יראין ונבהלין ומתמוגגין [=נחרדים], ומשה רבנו אינו כן, הוא שהכתוב אומר: 'כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ' [שמ' לג, יא], כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חברו, כך היה כוח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עָמְדוֹ שלם".


[יד] "כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, משה רבנו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לוֹבְשַׁתּוּ ונבואה שורה עליו. ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מְכוּוָן ומזומן ועומד כמלאכי השרת. לפיכך מתנבא בכל עת שירצה, שנאמר: 'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְיָ לָכֶם' [במ' ט, ח]".


יוסף קאפח מסכם שם את ההבחנה בין נבואתו של משה רבנו לשאר הנביאים, וזה לשונו (שם, אות לו): "ועל ההבדלים בין נבואת משה רבנו ע"ה לנבואת יתר הנביאים חזר רבנו כמה פעמים [...] כי בכל הנביאים החזון הוא מאת ה', אבל המלים הן של הנביא, וכל נביא מתרגם את חזונו למלים שלו. מה שאין כן במשה רבנו ע"ה, המלים אינם שלו אלא מפי הגבורה [=מאת ה' באופן ישיר] [...]. וזהו סוג נבואתו של משה רבנו, וסוג זה לא היה לפניו ולא יהיה לאחריו שנאמר: 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד [...] כְּמֹשֶׁה' [דב' לד, י], 'וְלֹא קָם' – לשעבר, 'עוֹד' – להבא".


לאור דברים אלה, מתחדדת עוד יותר השאלה והתשובה: האם ייתכן שמשה רבנו היה מגמגם? ובכן לפי הרמב"ם לא ולא! לא יעלה על הדעת שנביא הנביאים, בחיר המין האנושי, יחיד ומיוחד שלא היה כמותו ולא יקום כמותו, סבל ממום בדיבור שמהווה מעצור חמור מהגעה להישגים רוחניים ושכליים הנדרשים למעלת הנבואה בכלל, ולנבואת משה רבנו הייחודית בפרט.


ג. כבד פה וכבד לשון


ברם, עדיין נותרה עומדת לפנינו חידה: כיצד הרמב"ם מסביר את הפסוק שבו משה רבנו מעיד על עצמו שהוא "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן"? ובכן, התשובה לכך פשוטה מאד, ונמצאת בתרגומו של אונקלוס, שכידוע תרגומו-פירושו הינו בגדר מסורת נאמנה וקדומה לתורה-שבעל-פה, להלן הפסוק (שמ' ד, י) ולאחריו תרגומו-פירושו:


"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְיָ בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". [תרגום:] "וַאֲמַר מֹשֶׁה קֳדָם יְיָ בְּבָעוּ יְיָ. לָא גְּבַר דְּמִלּוּל אֲנָא. אַף מֵאַתְמָלִי אַף מִדְּקַמּוֹהִי. אַף מֵעִידָּן דְּמַלֵּילְתָּא עִם עַבְדָּךְ. אֲרֵי יַקִּיר מַמְלַל, וְעַמִּיק לִישָּׁן אֲנָא".


"אֲרֵי יַקִּיר מַמְלַל, וְעַמִּיק לִישָּׁן אֲנָא" "מפני שדבריי נכבדים ולשוני עמוקה". כלומר, משה רבנו ע"ה חשש שמא העם לא ישמע לו, לא בגלל שהוא חלילה מגמגם, אלא בגלל שמעלתו הרוחנית הנעלה ומושגי המחשבה הייחודיים והנשגבים שלו, הביאוהו להטיל ספק: שמא המון העם לא יבינו את דבר