רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לו)

דוגמה רכז

בבראשית (לא, כו) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב", ושם פירש רש"י: "כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב – כל חיל הבא למלחמה קרוי חרב". ובכן, המילה חֶרֶב בתורה משמעהּ גם שֵׁם לחרב שהיא כלִי מלחמה, גם שֵׁם למלחמה עצמה (כמו בלשון הערבית הַשֵּׁמית הקרובה לעברית שבה המלה 'חַרְבּ' משמעהּ מלחמה), וגם שֵׁם לגדודי הצבא אשר פושטים על אויביהם. נראה אפוא שרש"י פירש את המילה "חרב" בפסוק לעיל כגדודי הצבא, דהיינו חַיִּל. אולם, לאור תרגומו של אונקלוס ע"ה שהוא בגדר מסורת תורה-שבעל-פה, ברור שהמלים "כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב" כאן משמען כשבויות מלחמה, ואסביר מדוע:

א) יש שישה מקומות בתורה שהמילה "חרב" נזכרה במשמעות של גדודי צבא ובהם אונקלוס הוסיף מילה ותרגם: "דְּקָטְלִין בְּחַרְבָּא" וכיו"ב דהיינו ההורגים בחרב – חמישה מהם מרוכזים בתוכחה שבספר ויקרא פרק כו (ו, כה, לג, לו–לז), והאחרון הינו בספר במדבר (כ, יח).

ב) ברם, יש חמישה מקומות שבהם המלה "חרב" נזכרה במשמעות של מלחמה, ובהם אונקלוס הותיר את המלה "חרב" כמות שהיא בתרגומו (בר' לא, כו; שמ' כב, כג; במ' יד, ג; במ' יד, מג; דב' כח, כב), וכמו שאונקלוס תרגם את הפסוק הנדון לעיל: "כְּשִׁבְיָת חֲרַב".

ג) יש גם פעם אחת יוצאת דופן, בפסוק: "וַיֹּאמְרוּ, אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַייָ אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" (שמ' ה, ג), ושם אונקלוס תרגם: "בְּמוֹת אוֹ בִקְטוֹל", שהרי בפסוק מדובר בעם-ישראל שהיו עבדים במצרים, ולא סביר לומר לפרעה שיש חשש שהקב"ה יעניש את עם-ישראל במלחמה, מפני שהם היו עבדים למצרִים, ולא הייתה להם עצמאות לצאת למלחמה או להתגייס לצבאו של פרעה. לפיכך אמר "בְּמוֹת אוֹ בִקְטוֹל", כדי לכלול גם מיתה בידי שמים וגם אפשרויות שונות של הרג מידי אדם.

כללו של דבר, רמת הידע של רש"י במסורת התורה-שבעל-פה הייתה נמוכה מאד.

דוגמה רכח

בבראשית (לא, ל) נאמר כך: "וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי", ושם פירש רש"י: "נִכְסַפְתָּה – חמדת, והרבה יש במקרא: 'נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי' [תה' פד, ג], 'לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף' [איוב יד, טו]". ובכן, בדקתי האם אכן הפועל כסף במשמעות של השתוקקות וחימוד מופיע הרבה במקרא, ומצאתי שבנוסף לאמור בפירושו של שר"י לעיל, הפועל הזה במשמעות הנדונה מופיע פעמיים נוספות בלבד: 1) "דִּמְיֹנוֹ כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרוֹף וְכִכְפִיר יֹשֵׁב בְּמִסְתָּרִים" (תה' יז, יב); 2) "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ הַגּוֹי לֹא נִכְסָף" (צפ' ב, א), ושם תרגם יונתן: "אִתְכַּנַּשׁוּ וְאֵיתוֹ וְאִתְקָרַבוּ עַם דָּרָא דְּלָא חַמֵּיד לִמְתָּב לְאוֹרָיְתָא". ומזאת ניתן ללמוד ששר"י פשוט שרבט את פירושו כלאחר-יד, ויתרה מזאת, בפירושו הזה כמו בפירושים אחרים נחשפת בורותו בפסוקי המקרא, וכן רמאותו להראות את עצמו כאילו הוא בקי ובלשן דגול...

דוגמה רכט

בבראשית (לא, לב) נאמר כך: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ, וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם", ושם פירש רש"י: "ומאותה קללה מתה רחל בדרך". ופירושו הבל מהובל: וכי יעלה על הדעת שרחל אמנו ע"ה תמות בגלל קללה מאגית? וכי שופט כל הארץ לא יעשה משפט? וכי הקב"ה יאפשר לצדיק למות בלא עיתו על לא עוול בכפו? והלא אחד מיסודות התורה הוא צדק אלהי צרוף: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד); זאת ועוד, וכי יש לצדיקים כוח כישוף מאגי לקלל ולהזיק? וכי הצדיקים הולכים בדרכי המכשפים והאִטִּים אשר שולחים "קללות" אל זולתם? ויתרה מזאת, וכי יעקב אבינו אחראי למותה של רחל? וכי יעקב אבינו הוא בגדר רוצח? וכבר הסברתי את מיתתה של רחל למיטב הבנתי לעיל במאמר זה בחלק לג, דוגמה ריא.

פירושו של רש"י-שר"י כאן מסביר גם את השׂגתו של הכומר הצרפתי מפוסקיירא בהלכות עבודה-זרה (יא, ד). שם, כמו במקומות רבים אחרים, הוא משיג על רבנו בסגנון בוטה ויהיר. בדבריו הקשים שם נחשף תיעובו הגדול לרבנו הרמב"ם, מפני שבהשגה ההיא הכומר הצרפתי קובע למעשה שרבנו הוא בן מוות! תיעובו הגדול של הליצן מפוסקיירא לרבנו מעיד על עומק שקיעתו בתוהו ובאלילות, בסכלות השקפות המינות ובטומאת המידות הרעות.

מכל מקום, בהלכות עבודה-זרה שם, רבנו, בעקבות התורה-שבעל-פה וחז"ל כמובן, אוסר את הניחוש, אך הראב"ד שם אומר דברים קשים ומתעקש שמותר לנחש! ותוך שהוא מתעצבן על רבנו הוא מוסיף ומשרבט, שאם אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול היו רואים את דברי רבנו, הם היו הורגים אותו ב"פולסא דנורא", דהיינו באיזה טקס מאגי של שליחת קללת-מוות, כאילו יש אמיתות בכוחות הכישוף האליליים – וזה לשון הליצן: "ואי הוו אינהו, הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה" (וראו גם במאמר: 'התרת עגונה בפולסא דנורא', שם תראו שלא כלו דתן ואבירם).

ולא אשכח שיחה שהייתה לי עם זקן אחד מקרב צאצאי המינים: הוא נמלט מלודז' כמה שנים לפני המלחמה בהיותו ילד קטן, ועד היום הוא אינו מבין מדוע כל הצדיקים והחסידים הגדּוֹילים שהיו בפולין ובליטא לא קיללו את היטלר באיזו קללה עסיסית שתמית אותו במיתה משונה... ולא רק זאת, כל ניסיונות ההתנקשות בחייו נכשלו! וכאשר ניסיתי להאיר את עיניו ברמז, ולנסות להוביל אותו למסקנה הנכונה, שׂכלו לא היה מסוגל לקבל את האמת, ואף שהספקות מהדהדים במחשבתו, הוא לא היה מסוגל להבין שאבותיו היו ראויים לעונשים כבדים, ועצר את שׂכלו מלהגיע למקור מים-חיים, תוך שהוא מגלגל עיניו לשמים וממלמל "איני יודע"...

אמנם, דברי רש"י מועתקים ממדרש בראשית רבה (עד, יד; לפי כתבי-יד) ושם נאמר כך: "לא מתה אלא מן קללת הזקן: 'עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה' – והוה כן כשגגה היוצא מלפני השליט". אולם, האם יש נבון אחד שמעלה על דעתו שיש להבין מדרש זה כפשוטו? וברור שמדרש זה נועד ללמד את בני-האדם שיש להיזהר במוצא פיהם, כי אם נבין אותו כפשוטו יעקב אבינו הוא רוצח בשגגה, והעולם מנוהל באופנים מאגיים אליליים. כמו כן, דומה לרעיון שבמדרש הזה הוא מאמר חז"ל בסנהדרין (קב ע"א) "ברית כרותה לשפתיים": לא שהדברים שהאדם אומר יתרחשו או ישפיעו בוודאות, וכמובן שאין ללמוד מזה על השפעתן של קללות מאגיות מאופסות, אלא שיש להיזהר במוצא השפתיים כי לדברים הנאמרים יש השפעה רבה.

וכך נאמר בסנהדרין שם: "יֵהוּא [מלך ישראל, המאה ה-9 לפנה"ס] צדיקא רבה הוה, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יֵהוּא, יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי, כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב, בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל' [מ"ב י, ל], וכתיב: 'וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל' [מ"ב י, לא], מאי גרמא ליה? אמר אביי: ברית כרותה לשפתיים, שנאמר [כך אמר יֵהוּא בערמה, כדי למשוך את נביאי הבעל למקום שבו הרגם]: 'אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה' [מ"ב י, יח]".

וראוי לחתום בדברי רבנו המוסריים והחינוכיים בספר-המצוות (לאווין שיג), שנאמרו בעניין האיסור לקלל אפילו את החרשׁ, אף שאינו שומע את הקללה ולא מתבייש ומצטער ממנה:

"והיה עולה בדעתנו, שכל מה שאסרה [התורה] קללת אדם מישראל, דווקא אם [הוא דהיינו המתקלל] היה שומע את אותה [הקללה], מחמת מה שיגיע לו מכך [=מן הקללה] מן הבושה והצער, אבל קללת החרש, כיוון שאינו שומע ואינו מצטער בכך אין חטא בדבר. לפיכך השמיענו שהוא אסור והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוא הוזהר שלא יעורר את נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס".

דוגמה רל

בבראשית (לא, לג) נאמר כך: "וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל", ושם פירש רש"י: "בְּאֹהֶל יַעֲקֹב – הוא אהל רחל, שהיה יעקב תדיר אצלה". כדי להבין את סכלותו של רש"י בפירושו זה, עלינו לעיין תחילה במקור דבריו במדרש בראשית רבה (עד, ט; לפי כתבי יד): "וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב – באהל יעקב שהוא אהלה שלרחל". נמצא, שרש"י הוסיף על דברי המדרש רמז מכוער מאד ביחס למידותיו של יעקב אבינו הנביא ע"ה, כאילו הוא היה להוט לתשמיש ומצוי אצל רחל אשתו כַּתֻּרְנְגוֹל, היפך הוראת חז"ל שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים (ברכות כב ע"א).

פירושו הרע הזה של רש"י לא רק בזוי מאד ביחס ליעקב אבינו, אלא גם מחנך ומדרדר למידה רעה ומגונה ביותר, שהרי אם יעקב אבינו היה "תדיר אצלה", ראוי לחכמים הגדולים ביותר להיות מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים, דוגמה ומופת מיעקב אבינו! זאת ועוד, פירושו הזה של רש"י מעיד גם על גרגרנותו בתאוות המין, ותוספתו הסגירה את להיטותו לתשמיש.

ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, בין הכומר הצרפתי רודף התאוות למלאך ה' צבאות, נעיין בדברי רבנו במורה (ג, לג), והנה מעט מדבריו הקדושים בעניינים אלה:

"ועוד מכלל מטרות התורה השלמה: עזיבת התאוות והזלזול בהן, וצמצומן עד כמה שאפשר, ושלא ידרוש מהן אלא ההכרחי. וכבר ידעת כי רוב להיטות ההמון והתפקרותם אינה אלא בזלילה במאכל ובמשתה ובתשמיש, וזה הוא המבטל את שלמות האדם [...] כי ברדיפה אחרי עצם התאווה כדרך שעושים הסכלים, יבטלו התשוקות העיוניות, וייפסד הגוף, ויֹאבַד האדם בטרם בוא עתו הטבעי לו, ויתרבו הדאגות והיגונות, ויתרבו הקנאות והשׂנאות והמחלוקות על נישול מה שביד הזולת [=רדיפת בצע קיצונית]. [...] וכן ממטרות התורה, הטהרה והקדושה, כוונתי בכך הזנחת התשמיש וההתרחקות ממנו ומיעוטו ככל האפשר [...] כאשר ציווה יתעלה לקדש את האומה לקבלת התורה ואמר: 'וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר' [שמ' יט, י], אמר: 'אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה' [שמ' יט, טו] – הנה ביאר כי הקדוּשה הזנחת התשמיש. [...] וכמו שקראה התורה קיום המצוות הללו קדוּשה וטהרה, כך קראה את העבירה על המצוות הללו [...] טומאה".

דוגמה רלא

בהמשך הפסוק שנדוֹן בדוגמה הקודמת, רש"י מפרש כך: "וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל – כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל קודם שיחפש באוהל הָאֲמָהוֹת. וכל-כך למה? לפי שהיה מכיר בה שהיא ממשמשנית". ופירושו זה הוא שיבוש, כי במקור הדברים במדרש בראשית רבה (עד, ט; לפי כתבי יד), נאמר כך: "ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל – למה באהל רחל שני פעמים, דהוה ידע דהיא ממשמשתם". ונראה שחכמים ביקשו ללמד שלבן ראה את רחל מתעסקת עם התרפים בעודה בביתו, כלומר כוונת המדרש לומר שהיא שיחקה עמהם בילדותה כאילו היו בובות משחק, ולכן חשד בה. כמו כן, מדרש זה מחזק את תובנותינו לגבי מותה של רחל, דהיינו שאיפתה לשמור על התרפים מסיבה כלשהי הייתה בעוכריה ונדונה למיתה משונה.

ובמאמר מוסגר אוסיף שיש במדרש זה תופעה מאד מעניינת, רש"י בסכלותו החליף כנראה את המילה "ממשמשתם" במילה "ממשמשנית", אך מה שעוד יותר מעניין כאן הוא, שמדפיסי מדרש בראשית רבה מהדורת ווילנא הטמאה, הגיהו את המדרש לפי רש"י! ולא אתפלא אם מדובר בתופעה רחבה מאד של הגהת ספרות חז"ל הקדומה ועיקומה לפי שיבושי המינים.

כללו של דבר, "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת" (מ"ב יד, ו) ואחתום עניין זה בפסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (פ"ג) בעניין האיסור לאהוב עבודה-זרה אף שהאוהבה אינו חייב סקילה, וכֹה דבריהם:

"העובד עבודה-זרה מאהבה [...] המגפף עבודה-זרה, והמנשק לה, והמכבד [=המטאטא] והמרבץ [=שוטף במים את הרצפה] לפניה, והמרחיץ לה, והסך והמלביש והמנעיל, וכל כיוצא בדברי כבוד האלו, עובר בלא תעשה [כלומר לא מדובר בעבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, אלא עובר על לאו], שנאמר: 'וְלֹא תָעָבְדֵם' [שמ' כ, ד], ודברים אלו בכלל עבודה[-זרה] הן".

דוגמה רלב

בבראשית (לא, לח) נאמר כך: "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי", ושם פירש רש"י: "וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי – מכאן אמרו [חכמים בב"ק סה ע"ב]: אַיִל בן יומו קרוי איל; שאם-לא-כן מה שבחו? [של יעקב אבינו ע"ה] אילים לא אכל אבל כבשים אכל? אם כן גזלן הוא". ודבריו הם חוצפה, כדרך המינים לומר דברים "להכעיס בשאט בנפש ביד רמה", שהרי אין שום סיבה להוסיף ביטויים מזלזלים ביחס ליעקב אבינו: "שאם-לא-כן מה שבחו? [של יעקב אבינו ע"ה] [...] אם כן גזלן הוא", ואפילו שברור שרש"י לא מאשים את יעקב אבינו בגזלנות, הסמנטיקה שלו נגועה ומקוממת, וכאמור זו היא דרכם של המינים.

ואם כבר רש"י החליט לפרש את הפסוק, היה עליו להיצמד ללשון חז"ל שם: "מכאן אמרו: אַיִל בן יומו קרוי איל, דכתיב: 'וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי', אילים הוא דלא אכל אבל כבשים אכל? אלא שמע מינה: איל בן יומו קרוי איל [דהיינו אַיִל הוא גם כבש בן יומו]". הנה ראיתם, שניתן לפרש את הפסוק באותה מידה ולהגיע לאותה מטרה, ללא תוספת של דברי עזות וחוצפה, ואם רש"י היה מדבר באופן כזה בפני וכלפי מלך גדול, הוא היה מסיר את ראשו מעליו מיניה וביה.

דוגמה רלג

בבראשית (לא, מ) נאמר כך: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי", ושם פירש רש"י: "אֲכָלַנִי חֹרֶב – לשון אש אוכלה", ופירוש משובש שכזה היה נזרק לכל הרוחות והשדים מכל פינות המשׂכילים ואפילו ממגדלי-השן של החכמים בעיניהם, כי חורב הוא שרב כבד ולא אש אוכלה, שהרי יעקב אבינו לא נשרף באש אלא התייסר בחום הכבד, וכמו שמתרגם שם אונקלוס: "אַכְלַנִי שַׁרְבָּא", דהיינו שרב. אך רש"י לא ידע ולא יבין, וחשב שבגלל שנזכרה כאן לשון "אכילה" הכוונה לאש אוכלת, ולא היא, אלא הכוונה לשרב מייסר.

והמשך פירושו עוד יותר משובש: "וְקֶרַח – כמו 'מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ' [תה' קמז, יז], תרגומו: 'גלידא'". כלומר, לפי רש"י נחתו על יעקב אבינו פתיתי שלג בלילה, שהרי הוא מביא ראיה לפירושו מן הפסוק האמור בתהלים, שם דובר על ירידת פתיתי שלג: "מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד". כמו כן, בגלל הבנתו המשובשת שמדובר בירידת פתיתי שלג, הוא גם מעקם את תרגום אונקלוס וקובע ש"גלידא" הוא פתיתי שלג, אך שוב רש"י משתבש בהבנת תרגום אונקלוס, שהרי בשמות (טז, יד) נאמר: "וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ", וכך תרגם אונקלוס את סוף הפסוק שם: "דַּעְדַּק כְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא".

נמצא, כי "גְּלִידָא" אינו פתיתי שלג, אלא קפיאת שכבת הטל על הארץ מן הקור החזק, ולזה התכוון אונקלוס בתרגומו לפסוק הנדון (בר' לא, מ): "וּגְלִידָא נְחַת עֲלַי בְּלֵילְיָא", כלומר שכבת הטל הקפוא נחתה עליו בלילה. תופעה זו מצויה במדבריות ובמקומות הצחיחים, והיא נקראת "כפור" או "קרה". נמצא, שרש"י גם שיבש את הבנת הפסוק וגם שיבש את תרגום אונקלוס, כדרכם של הכסילים קהי החושים ומאובני הדעת שהורסים כל דבר שהם נוגעים בו, וכמהלך הכסילים המגושמים: "וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁסָּכָל הֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא" (קהלת י, ג).

זאת ועוד, מבחינה אקלימית לא יעלה על הדעת שמדובר בפתיתי שלג, כי אזור חרן המקראית, והוא האזור שבו שהה יעקב אבינו, הוא אזור שנמצא בטורקיה בסמוך לגבול עם סוריה, קרוב בערך לאמצע הגבול הצפוני של סוריה. מדובר באזור צחיח וערבתי, אשר כמות המשקעים בו נמוכה מאד. הטמפרטורה הממוצעת באזור זה בקיץ היא בסביבות 42 מעלות ביום, ובחורף בלילה בסביבות 2 מעלות. כמו כן, ירידת שלג באזורים הללו היא נדירה מאד, אם בכלל.

ברם, דברי רש"י לא רק מנותקים ממדע, אלא גם מהיגיון, שהרי איך יעלה על הדעת ששלג כבד ירד על הארץ ויעקב אבינו ישכב תחת כיפת השמים? וכי רועי הצאן יוצאים לרעות בתנאי מזג-אוויר כל-כך קשים? וכי בעלי החיים ימצאו עשב כלשהו באדמה מכוסה בשלג? נמצא אפוא שאין שחר לפירושיו של רש"י, והינם מנותקים ממדע ומשכל ישר; לעומת זאת, דבריו של אונקלוס ברורים: בימות הקיץ אכל השרב הכבד את יעקב אבינו, ובלילות החורף הוא קפא בקור העז – בקרה או בכפור, אשר מאפיינים את האקלים הצחיח והערבתי שבאזור חרן.

דוגמה רלד

בבראשית (לא, מב) נאמר כך: "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ", ושם פירש רש"י: "וּפַחַד יִצְחָק – לא רצה [יעקב] לומר 'אלהי יצחק', שאין הקדוש-ברוך-הוא מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ואף-על-פי שאמר לו [ה'] בצאתו מבאר שבע: 'אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק' [בר' כח, יג] בשביל [=מפני] שכהו עיניו והרי הוא כַּמֵּת – יעקב נתיירא לומר 'אֱלֹהֵי', ואמר 'וּפַחַד'".

מקור פירושו הלזה הוא במדרש תנחומא מהדורת ווילנא (תולדות ז):

"אין הקדוש-ברוך-הוא מייחד שמו על הצדיקים בחייהן אלא לאחר מיתתן, שנאמר: 'לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה' [תה' טז, ג] וגו', אימתי הן קדושים? כשהן קבורים בארץ, שכל זמן שהן חיין אין הקדוש-ברוך-הוא מייחד שמו עליהן, כל-כך למה? שאין הקדוש-ברוך-הוא מאמין בהן שלא יַטעה אותן ייצר הרע, וכיון שמתים הקדוש-ברוך-הוא מייחד שמו עליהן".

פירושו של רש"י מוזר מאד, כי גם אם נניח שיש להבין את המדרש הזה כפשוטו, והקב"ה אינו מייחד שמו על הצדיקים בעודם בחיים בגלל שהוא אינו מאמין בהם שלא יַטעה אותם ייצר הרע – מדוע יעקב אבינו היה צריך לנהוג באותה המידה? וכי גם הוא צריך לבטא את העדר האמון הזה של הקב"ה באבות האומה? והלא יצחק אבינו הוא אביו-מולידו, והוא חייב בכבודו! ואיך יעלה על הדעת שיעקב אבינו ע"ה יאמר דבר אשר ירמוז להעדר אמון של הקב"ה באביו?!

הדברים האמורים מוכיחים את דרכו של רש"י בהבנת האגדות כפשוטן, ומראים כיצד הבנתן כפשוטן גוררת לשיבוש מוסרי וערכי חמור. לפיכך, ברור שאין להבין מדרש זה כפשוטו וכל מטרתו ללמד את האדם שלא תזוח עליו דעתו ויסבור שהוא בטוח מפני ייצר הרע, אלא עליו להיזהר ממנו וכמו שאומר הלל הזקן באבות (ב, ה): "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך".

ולא די לו לשר"י בתיאורו של יצחק אבינו כבלתי נאמן, שהרי הוא מוסיף ומזלזל בכבודו באמרוֹ: "בשביל [=מפני] שכהו עיניו והרי הוא כַּמֵּת", ואפילו במדרש תנחומא המשובש, המעוקל והנגוע במינות האירופית, לא נאמרה לשון כל-כך גסה, והנה המשך דברי המדרש שם:

"והרי מצינו שייחד הקדוש-ברוך-הוא שמו על יצחק הצדיק בחייו, שכן הוא אומר ליעקב: 'אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק' [בר' כח, יג] – רבי ברכיה ורבנן, רבנן אמרי: רואה את אפרו כאלו הוא צבור על גבי המזבח, ורבי ברכיה אמר: הואיל ונתייסם בעיניו כאילו הוא מת לפי שהיה גנוז לתוך הבית ויצר הרע פסק הימנו, לכך כתיב: 'וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק' [בר' כז, א]".

כלומר, במדרש הזכירו את אפר המזבח כדי ללמד על מעלתו של יצחק אבינו שנעקד על-גבי המזבח, ורבי ברכיה אף נזהר מאד ואמר "כאילו הוא מת" וכן "שהיה גנוז לתוך הבית", ואילו רש"י שינה את לשון המדרש וכתב: "וְכָלוּא היה בבית, והרי הוא כַּמֵּת", כלומר לא גנוז כספר תורה שהתיישן אלא כָּלוּא כמו פושע ונבל, ולא "כאילו הוא מת" שהרי אינו מת באמת, אלא "כַּמֵּת", כמו מת ממש, כאילו יצחק אבינו והמת שווים, ורק רשעים בחייהם קרויים מתים! והנה לפניכם פסוק שבו נאמרה המלה "כַּמֵּת", ללמדנו עד כמה חמור מה שרש"י אמר על יצחק אבינו ע"ה: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ" (במ' יב, יב).

זאת ועוד, לדעתי אין שום הצדקה לשום דרשן לומר על יצחק אבינו: "שפסק ממנו ייצר הרע", כאילו יצחק אבינו ע"ה היה משועבד וכפוף ליצרו הרע כל ימי חייו, ורק כאשר הוא הזדקן ולא היה בו עוד כוח יצרו פסק ממנו. לפיכך, אני מעמיד סימן שאלה גדול מאד על כל נוסח המדרש הזה של מהדורת ווילנא, ובמיוחד שבמהדורתו של בובר למדרש תנחומא, אשר מייצגת מהדורה מדויקת יותר, כל הנוסחים דלעיל לא מופיעים כלל. ובכלל, מדרש תנחומא נתגבש במאה התשיעית לספירה שזה מאוחר יחסית, ולכן יש להתייחס אליו בחשדנות רבה מאד.

מכל מקום, אין זו הפעם הראשונה שרש"י-שר"י מציג את אבות האומה וגדוליה האמיתיים באוֹר מאד עכור, ואין לי צל של ספק שמה שגרם לו להטיל רפש חמור באבות האומה וגדוליה, היא תעייתו ושקיעתו בצואת השקפות המינים הרותחת אשר רחשה ובעבעה במוחו. כמו כן, אין זו הפעם הראשונה שרש"י משווה את יצחק אבינו למת (ראו חלק כט, דוגמה קצב).

אחתום בפרשנות אפשרית לפסוק. נראה לי כי יעקב אבינו אמר: "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי", כדי ללמדנו שלא רק זכות אבות עמדה לו שלא ליפול ברשתו של לבן הארמי, אלא גם יראת השמים שלימדוֹ אביו יצחק. כלומר, רק מי שבאמת ובתמים ירא מאלהים והולך בדרכי מישרים סלולות, מסוגל להתמודד עם הרשעים ולצאת כאשר ידו על העליונה, אך מי שיראת השמים שלו פגומה הרשעים יבלעו אותו קל-מהרה.

סיוע לפירושנו מצאנו בתרגום אונקלוס שם: "אִלּוּ לָא פוֹן, אֱלָהֵיהּ דְּאַבָּא אֱלָהֵיהּ דְּאַבְרָהָם, וּדְדָּחֵיל לֵיהּ יִצְחָק הֲוָה בְּסַעֲדִי", הוי אומר: "אלמלא אלהי אבי אלהי אברהם, ואשר היה ירא אותו יצחק היה בעזרי". כמו כן, נראה שיש לפירושנו גם סיוע מן הפן המדעי-פסיכולוגי לאור הפסוק בישעיה (לג, יד): "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים". כלומר, מי שהִפנה עורף לציווייו ולאזהרותיו של ה' יתעלה ורוקן את נפשו מיראת שמים, עוונותיו ילכדו אותו והוא ייפול לתהום הפחדים והחרדות כי אין אלוהיו עמו. וייסוריו רק יתגברו, כי הרשעים והנוכלים ירגישו בעמידתו הרעועה, יזהו את חולשותיו, ויכו אותו שוק על ירך, ככרישים אשר מריחים דם.

דוגמה רלה

בבראשית (לא, נא) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ", ושם פירש רש"י: "יָרִיתִי – כמו 'יָרָה בַיָּם' [שמ' טו, ד], כזה שהוא יורה חנית", ומשמעות המילה "יָרִיתִי" בפסוק הנדון כלל איננה השלכה כדברי שר"י, אלא הקמה והרמה כדברי אונקלוס: "אֲשֶׁר יָרִיתִי" – "דַּאֲרֵימִית", ולא אתפלא אם הצרפתי שיבש את הפירוש כדי להחדיר רמז בענייני הגשמה, שהרי מיד בסמוך לפסוק שמתאר את פעולות ה' על ים סוף, דהיינו את הטבעת המצרים בים סוף, שר"י מוסיף דימוי חומרי מעולם בני האדם: "כזה שהוא יורה חנית", כאילו הקב"ה השליך את המצרים כאדם שיורה חנית, ופירושו זה מרמזי המינים למינותם.

ואל יהא קל בעיניכם המשפט: "כזה שהוא יורה חנית", ואם קל הוא בעיניכם אין זה אלא בשל אי-הבנת מהות המינות ותכסיסי המינים ותעלוליהם – וכדי להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש ולכונן את מקדשנו על מכונו עלינו לידע כיצד לזהות את המינים ולא לתת לתעלוליהם ולתעתועיהם לחדור ולזהם את נפשנו, מפני שתעלוליהם ותעתועיהם מרחיקים אותנו מה'-אלהים-אמת, ומוליכים אותנו בדרכי הגלות, החורבן והייסורים. גם בימי חז"ל המלחמה עם המינים הייתה קשה מאד, שהרי כך נאמר בחגיגה (ה, ע"ב): "כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן: מאי תיהוי עלן ממינאי? [מה יהיה עלינו מן המינים?]", ושימו לב כיצד שר"י חושף את נכלולי מינותו (סוטה מט ע"ב): "שהיה [ר' יהושע] בקי בתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם, כדאמרינן בחגיגה כי נח נפשיה אמרו ליה רבנן: מאי תהוי עלן ממינים?".

כלומר, רש"י-שר"י חושף במו פיו את נכלולי יועצי אדום המינים למיניהם, שהרי הוא מגלה שהמינים אינם חושׂפים את מינותם באופנים מפורשים וגלויים לכֹּל, אלא ברמזים או שהם מטשטשים את דבריהם – שהרי אם המינים ייחָשׂפו באופנים גלויים רשעותם תתגלה לעין כֹּל וזוהמת מינותם תיכָּרת וְתוּקָע כנגד השמש – וכך היא בדיוק נמרץ דרכו של שר"י ויתר המינים למיניהם, החדרת המינות ברמזים או באופנים שאינם גלויים בעיון ראשון או באמירת דברים מפורשים וטשטוּשָׁם במעט דברי אמת, כדי להקל את החדרתם לגרון האומה הישראלית.

כללו של דבר, המינים הם אויבי ה', חובה לשנוא אותם ואסור באיסור חמור לחמול עליהם. ואגב, בכל כתבי-היד והדפוסים נאמר בגמרא לעיל "מינים", אך בדפוס ווילנא הטמאה נאמר "אפיקורוסין", ולניתוח תעתועם של המינים הנוצרים בזה, ראו: "מדוע צאצאי המינים סילפו את נוסח תפילתם של חז"ל להשמדת המינים?", "ולמלשינים אל תהי תקוה – האמנם?".

"גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה, גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ [...] קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל יְיָ מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו" (ישעיה סו, ג–ו).

ובל נשכח, וכפי שהוּסבר בחלק א של מאמר זה, הסביבה שרש"י-שר"י חי בה הייתה סביבה מגשימה, ורבים מרבותיו-חבריו היו מינים כמותו והאמינו בסכלותם שיש לבורא גוף, ולכן נראה ברור שגם רש"י חשב כן, ודי במשפט הנכלולי שראינו לעיל כדי להפליל אותו ולהוכיח את מינות ורשעותו, שהרי אם הוא לא ביקש להחדיר את ההגשמה, היה עליו לציין במפורש, כי ההנחה הפשוטה היא שהוא היה כמו שאר רבותיו-חבריו. הוי אומר: אם אתה נמצא בסדום, ומדבריך עולה שהנך סדומי – הנך סדומי כל עוד לא הפרכת זאת באופן ברור וחד משמעי.

ואם תוסיפו ותתמהו, ומדוע שרש"י בכלל יטרח לזהם את מחשבתו של עם חכם ונבון ברמזי מינות? ובכן, מי שסוטה אחרי זימת בהמיותו, ישאף לתאר את האלהים כמי שקרוב לבני האדם במידותיו, וזאת כדי להצדיק את סטיותיו אחרי תאוותיו וזימותיו – שהרי אם האלהים כך, אין לו שום הצדקה לאסור על האדם ללכת בשרירות ליבו ולמלא את תאוותו וזימתו וגרגרנותו מכל הבא לידו: "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).

דוגמה רלו

בבראשית (לב, ב–ג) נאמר כך: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם", ושם פירש רש"י: "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים – מלאכים של ארץ-ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ; מַחֲנָיִם – שתי מחנות, של חוצה-לארץ שבאו עמו עד-כאן, ושל ארץ-ישראל שבאו לקראתו".

מקור דברי רש"י הוא במדרש תנחומא המאוחר והמשובש והמפוקפק (וישלח, ג), והשיטה להבין את מדרשי חז"ל כפשוטם אשר החדירו המינים וצאצאיהם לעם-ישראל, הוסיפה עוד לטמטם את הוזי ההזיות למיניהם ובעקבות פשט המדרש הם הפכו את הפסוקים הקדושים: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" וכו' למנטרה מאגית פרו-נוצרית, שהרי הם אומרים אותם שלוש פעמים (רמז לשילוש הטמא) – כאילו יש באמירת הפסוק שלוש פעמים כוח לשמירה ולנטירה.

המנטרה האלילית הזו סותרת את אחד מיסודותיה של תורת משה, והוא שהמצוות שנצטווינו בהן בהר סיני לא נועדו לשמש כסגולות מאגיות לתועליות דמיוניות, וכסגולות ההבל של עובדי האלילים האילמים הוברי ההברים, אלא לרומם את נפשנו לזכות בחיי הנצח בעולם-הבא.

וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):

"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר-תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רִפאות נפשות שנאמר 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב; והכוונה שמטרת התורה להביאנו לחיי העולם-הבא]".

מדברי רבנו הרמב"ם עולה נכוחה, שמי שהופך את פסוקי התורה למנטרות ולסגולות מאגיות-פגאניות, וכל-שכן כאשר הוא מחדיר לתוכן גם מאפיינים נוצריים, חוטא חטא גדול לאלהים! ואצרף גם את פסק רבנו בהלכות תפילין ומזוזה וספר-תורה (ה, ה): "מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריווח שבין פרשה לפרשה 'שדי', ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה [=במזוזה] מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאלו הוא קמיע [=סגולה] להניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".

והוא הדין למי שהופך את פסוקי התורה למנטרה של סגולה ושמירה... והם הופכים את תורת האמת שנועדה לרומם אותנו לזכות לחיי העולם-הבא, למנטרה מאגית-פגאנית שתכליתה לספק טובות הנאה חומריות, וכדברי קאפח שם (עמ' שע) שהכיר ומרד: "וחלילה חלילה לעובד ה' באמת לעשות שום מצוה לשם שמירת גופו או ביתו וכיוצא מכל ענייני העולם-הזה".

"וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים" (יש' מד); "אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [...] לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָהּ כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי, אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד" (יש' מה). "הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי, אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי. פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (שם, כא–כב).

תגובה למאמר

תודה רבה על חיבור מעולה נוסף המגן עלינו שוב מפני הסרטן הקטלני של האפיפיור הצרפתי האלילי, האידיוט הנתעב. ועתה להערה על פסקה מדבריך שהובאה לעיל, וכך כתבת:

ולא אשכח שיחה שהייתה לי עם זקן אחד מקרב צאצאי המינים: הוא נמלט מלודז' כמה שנים לפני המלחמה בהיותו ילד קטן, ועד היום הוא אינו מבין מדוע כל הצדיקים והחסידים הגדּוֹילים שהיו בפולין ובליטא לא קיללו את היטלר באיזו קללה עסיסית שתמית אותו במיתה משונה... ולא רק זאת, כל ניסיונות ההתנקשות בחייו נכשלו! וכאשר ניסיתי להאיר את עיניו ברמז, ולנסות להוביל אותו למסקנה הנכונה, שׂכלו לא היה מסוגל לקבל את האמת, ואף שהספקות מהדהדים במחשבתו, הוא לא היה מסוגל להבין שאבותיו היו ראויים לעונשים כבדים, ועצר את שׂכלו מלהגיע למקור מים-חיים, תוך שהוא מגלגל עיניו לשמים וממלמל "איני יודע"...

מילים אלה, על הזקן הזה שסבל בצורה כה טרגית לא רק בילדותו אלא גם לאורך כל חייו בשל אמונותיו האורתודוקסיות הנחותות, מזכירות לי את המילים המכריעות והחודרות שכתבת במקום אחר, אשר בהתחלה לא הדהדו בקרבי, אך עם הזמן למדתי שהן נכונות לחלוטין:

הסיבה המרכזית שעם-ישראל נמשך אחרי המאגיה איננה מפני שהמאגיה הפגאנית קלה ומושכת ומובילה לפתרונות ולחיים נוחים ומאושרים, אלא מפני שראשי העם ומנהיגיו מדיחים את עמֵּנו ללכת בדרך זו, כדי שהם יוכלו לשלוט בהמונים ולהפיק מהם טובות הנאה לרוב.

ההליכה בדרכי המאגיה והדת האשכנזית הפרו-נוצרית היא למעשה הליכה בדרכי השקר והתעתועים, דרכי האלילות העבירות והתועבות. עבותות העוונות והחטָּאים לופתות ומלפּפות את האדם ומדרדרות אותו לעברי-פי-פחת עד לאבדנו המוחלט, בעולם-הזה ובעולם-הבא. ולכן, אין ספק שההמונים הנבערים סובלים מאד-מאד מהשקפותיהם הרעות, מהזיותיהם המאגיות האפלות, ומכך שהם נכשלים ונחבלים ומתייסרים בבלי-דעת. סכלותם ובורותם שמונצחת על ידי כומרי מינות וזימה רודפי בצע ושׂררה, גורמת לעמֵּנו לחולשת-דעת כללית, ולחוסר יכולת להתמודד עם קשיי החיים וניסיונותיהם – וכאשר ההמון מרגישים שהם עומדים להתרסק ולהתפרק, הם פונים לאותם אלה שהנציחו בקרבם את הבערות בבקשה לפתרון או לנס.

הדרך הקלה ביותר, הבריאה ביותר, והמאושרת ביותר לאדם היהודי היא דרך התורה היא דרך האמת, והיא הדרך שה' יתעלה ציווה עלינו ללכת בה! ואף שלעתים יש קושי לסגֵּל מידות טובות או השקפות נכונות, התועלת והאושר העצומים שצומחים לאדם ההולך בדרך האמת, בסופו-של-דבר מביאים לכך שעצם ההליכה בדרך זו היא הקלה ביותר – כי האדם הולך בה מאהבה ומתוך הבנה ודעת. וה' אף העיד בנו כי הדרך שהוא דורש ומבקש מאיתנו היא הדרך הקלה ביותר מכל הדרכים, שהרי יש דרכים קצרות שהן ארוכות וארוכות שהן קצרות, וזו היא דרך התורה שרק לכאורה נראית ארוכה, אך היא דרך קצרה לחיים מאושרים בריאים ומאוזנים, והנה דבר ה' לנו שנמסר למיכה הנביא (ו, ג): "עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ? עֲנֵה בִי!".

עד כאן דבריך, עלה והצלח!

רש''י - ראש פרשני ההגשמה (חלק לו).pdf

הורידו את PDF • 248KB