בכנס לדיני ממונות ה-25 בשנת תשע"ז, נשא דברים "הרב הגאון" יצחק יוסף שליט"א מליטא. להלן קטע מדבריו אשר פורסמו בקובץ "שערי צדק יח" (עמ' 321), וזה לשונו:
פתרון לבעל "צמח"
"כעת אני חוזר מהספד שעשינו באשדוד ולכן קצת איחרתי, אבל סיפרתי שם סיפור מאלף. לפני יותר מארבעים ושתיים שנה, מנהל בנק בארץ נציג של ספרא, נפל עליו קורה ונהפך לצמח. חמש-שש שנים. ספרא מתקשר למרן האבא ואומר לו: תראה זה צמח כבר שש שנים, אשתו לא כל-כך דתייה ומסתובבת ברחובות, מי ישמור עליה? אולי הרב יתיר אותה? הרב אמר לו: התחת אלוקים אנכי?! יש לנו שו"ע ופוסקים, בעלה עדיין חי! ספרא התחיל לבכות בטלפון ואמר לו: שהוא שלח אותו וכו'. שאל אותו אבא: היכן הוא מאושפז? ענה לו: ברמת-גן".
נשים לב לדברי "מרן הבן" אשר מספר על "מרן האב", ובהמשך הוא מספר על רוח הקודש, כך שיש לנו בסיפור זה את כל המאפיינים האליליים היסודיים: האב והבן ורוח הקודש... כמו כן, איני מבין מדוע היה צורך לומר "שאשתו לא כל-כך דתיה ומסתובבת ברחובות"? ואם אשתו הייתה דתיה ולא הייתה מסתובבת ברחובות, וכי הדבר היה גורע מן הצורך להתיר אותה מעגינותה? וכי אי שמירת התורה והמצוות היא סיבה להקל על אשה להתיר אותה מעגינותה? זאת ועוד, וכי הדת היא אפוטרופוס לעריות? וכי שמירת הדת הינה ערובה לאשה או לאיש שלא להיכשל בענייני עריות? בקיצור עדיף שהטמבל הזה היה שותק והייתה לו לחכמה...
זאת ועוד, הימנעותו של "מרן האב" שלא להתיר את העגונה בתחילה מפני שיש לנו "שו"ע ופוסקים" אינה אלא הצטדקות והתחסדות, שהרי בפועל וכפי שנראה בהמשך הוא "מתיר" אותה מעגינותה – כך שלא ברור אפוא מדוע הוא החליט לבסוף להתיר אותה, האם בגלל שהיא לא כל-כך דתיה ומסתובבת ברחובות? או בגלל שספרא הוא אדם עשיר ולכן ראוי לעקם את דברי השו"ע והפוסקים למענו? או בגלל שספרא בכה לו בטלפון? ובמלים אחרות, נאמנותו לשו"ע ולפוסקים אינה אלא משחק, וכאשר מדובר בתורם בכיר, כל כללי ההלכה נדחקים לקרן זווית, כי הכסף ובעלי הכסף חשובים יותר מהכל (ואגב למדנו על הזיקה החזקה שבין בעלי ההון הכבדים לגדולי הכומרים האורתודוקסים השכירים, בדיוק כמו בנצרות).
וחמור מכך, אם יושב מישהו בציבור אשר מכיר את אותו נציג של ספרא שהיה צמח, ועתה הוא שומע מפי "מרן הבן" ששמע מפי "מרן האב" שאשתו הייתה מסתובבת ברחובות? האין זה לשון הרע חמור ביותר, כל-שכן וקל-וחומר כאשר הם יוצאים מפיו של "גדול הדור", מפני שהוא מחנך את העם שמותר לגלות על אשה מסוימת שהיא סטתה ונהגה כיצאנית!
נמשיך עתה בדברי "מרן הבן" שם:
"מרן האבא הגיע אלינו לישיבה, היה אז כולל בית מדרש לדיינים, היה מחזור שלמדנו בו אבן-העזר וחושן-משפט יחד אתו. הוא הגיע לכולל קרא לי ואמר לי: בשעה שלוש תיקח טנדר, תבחר מתוך כל האברכים עשרה אברכים הכי צדיקים שיש להם שמירת העיניים ויראת שמים ומתפללים בכוונה, ואני אבוא עם הרכב שלי ותיסעו אחרי לרמת-גן. וכך היה. הגענו לבית-חולים הסופני, מנהל בית-החולים בא לקראתו והראה לו שאין שום סיכוי שהאדם הזה יחיה. נפגע לו גזע המח ונשפך לחוץ ואין מצב, הראה לו צילומים ואמר שיכול להיות כך צמח שנים. אשתו הייתה שם ועמדה בצד ובוכה".
"מרן הבן" מספר שאביו הורה לאסוף עשרה "אברכים מובחרים" שלמדו בכולל לדיינות, וכל המחזה הזה כדי להחדיר לנו לתודעה שרק אנשים למדנים וצדיקים במיוחד מסוגלים לעשות את הטקס המהובל שהוא יעשה לקמן. תפישתו זו נועדה לגרום לנו להאמין שהטקס שיבוצע לקמן הוא טקס אמיתי, שהרי לא מדובר בסתם עשרה אנשים רגילים, אלא במבחר המין האנושי, ב"מרן האב", ב"מרן הבן", ב"רוח הקודש", ובעוד עשרה אברכים שלומדים בכולל לדיינות, אשר מפורסמים במיוחד ב"שמירת העיניים ויראת שמים ומתפללים בכוונה"...
והאמת היא שגם "מרן האב" וגם "מרן הבן" וגם עשרת הטיפשים הללו כולם הינם סכלים גדולים, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, כי לא רק שהם השקיעו את חייהם בהלכות הדיינים המייגעות של ימינו שאינן אלא בזבוז זמן מוחלט, ולא רק מפני שהם נהנים מכבוד תורה ואוכלין מן התורה ומאבדים חיי עולם נצחיים, ולא רק בגלל שהם היו שותפים לטקס אלילי מכוער ביותר – אלא גם בגלל שאם היית שואל אותם מהי ידיעת ה' או מהו ייחוד ה', לא היו יודעים לומר לך מאומה, כי אם הם היו יודעים משהו על יסודות הדת האמיתיים הם לא היו משתתפים בטקס האלילי המתועב הזה, ועוד מהללים ומשבחים אותו בראש כל חוצות...
כמו כן למדנו מה חשוב לפני "מרן האב", "שמירת העיניים ויראת שמים ולהתפלל בכוונה"... ואין שום זכר לידיעת ה' ולהשגתו, ואין שום זכר להרחקה מעבודה-זרה ולידיעת ייחודו. ומי ששוגה לחשוב שניתן להגיע לשמירת העיניים או ליראת שמים או להבין את מהות התפילה והעמידה לפני בורא-עולם, ללא ידיעת ה' והבנת אחדותו – עובד אלהים אחרים, כי האלהים שהוא תופש בדמיונו אינו אותו האלהים החי והקיים אשר הוציאנו מארץ מצרים.
נמשיך עתה בדבריו של "מרן הבן" העוסקים ב"רוח קדשו" של "מרן האב":
"מרן ריחם עליה אך מה יעשה? הרב ביקש מאיתנו האברכים להחזיק ידיים ולהקיף את המיטה שבע פעמים. הקפנו את המיטה וכל הקפה והקפה מרן האבא היה נותן צדקה ואומר תפילה מסוימת. סיימנו להקיף והלכנו. אני מספר לכם את המקרה בדיוק כפי שהיה ואני הייתי. לאחר שבועיים באה אותה אישה אל מרן האבא לבית, ואומרת לו: כבוד הרב, תודה רבה, גאלת אותי מהייסורים, הוא נפטר. עזרה תפילתך ובעלי נפטר. לפעמים אין ברירה זה הפתרון. לא כל אדם ראוי לזה, אם אדם יעשה זאת בסוף הוא ימות חלילה. צריך שיהא אדם תלמיד חכם גדול כדי שיעשה את התיקון של הבן-איש-חי. ומרן פתר את הבעיה בצורה שלו".
וברור שאותו צמח מת כי הגיעה שעתו, ולא בשל הטקס האלילי שערך "מרן האבא" יחד עם "מרן הבן" ועוד עשרה דיינים מחללי-שם-שמים לוקחי שוחד, אך מנהגם של עובדי האלילים לתלות את הצלחתם או אי הצלחתם בעבודה-הזרה שבידם. ולא אתפלא אם איזה עובד בבית-החולים ראה את כל הטקס ההזוי הזה שנועד לחסל את הצמח, והחליט על דעת עצמו "לסייע" ולעשות "מצוה" ולקצר את חייו של אותו צמח, שהרי לא לחינם אמרו חז"ל "טוב שברופאים לגהינם" (קידושין פב ע"א), ודי בעידוד קל (שוחד) לרופא מושחת כדי לבצע עבירה חמורה.
בהמשך דבריו לעיל, "מרן הבן" מציג את אביו "מרן האב" כאדם "רחמן" אשר מרחם על עגונות, ואיני יודע מה שייך רחמים כאן, שהרי אם מותר לפי ההלכה להתיר את העגונה שלפנינו נתיר אותה, ואם אסור לא נתיר אותה. ובדיוק כנגד התנהגות כזאת מזהירה התורה: "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (שמ' כג, ג), כלומר לא תרחם על העני המסכן אשר בא לפניך לדין, אלא תחקור אותו בשבע חקירות ודרישות כפי ההלכה עד שתגיע לחקר האמת, ואז תפסוק את הדין לזכותו או לחובתו כפי שורת הדין שקבע ה' יתעלה במסורת התורה-שבעל-פה.
וביחס לטקס המהובל הזה ש"מרן האב" עשה, כל החיזיון הזה נועד לדבר אחד בלבד, להציג את "מרן האב" כאילו הוא במעלת נביא איש האלהים, כי רק נביא אמת מסוגל להחיות מתים ולהוריד חיים שאולה באופנים על-טבעיים. ומכיוון ש"מרן האב" לא היה נביא אמת ולא קרוב לכך, כל טקס הכישוף המאגי הזה אינו אלא עבודה-זרה חמורה וכעורה שחייבים עליה כרת וסקילה, וכדברי רבנו במורה (ג, לז): "כי המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק".
זאת ועוד, באמצעות הסיפור האלילי הזה "מרן האב" ו"מרן הבן" מנחילים להמוני הפתאים את ההשקפה שיש מקרים שמותר לנו לפעול פעולות אשר גורמות לסיום חייו של אדם! ודברי חז"ל הם בהיפך דבריהם של האב והבן ורוח-הקודש שבדמיונם: חז"ל קידשו ורוממו את החיים ו"מרן האב" ו"מרן הבן" התייחסו בגסות לפי דמיונם לחייו של הצמח, בהאמינם שהפעולות המאגיות שעשו זירזו את מותו, וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות אבל (ד, ה): "הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר [...] והנוגע בו הרי זה שופך דמים, למה זה דומה? לנר שמטפטף כיוון שיגע בו אדם יכבה, וכל המאמץ עיניו [של מת] עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים".
ואין לי ספק שאם היו בימינו אנשי-חיל יראי-אלהים אנשי-אמת שונאי-בצע, ולא עדת הכומרים השכירים האליליים אוהבי הכבוד ורודפי השלמונים, הם היו מתירים מיד את האשה על סמך הנתונים הרפואיים שנזכרו. וכמו שלדעת רבנו הרמב"ם יש כוח לבית-הדין לכפות על הבעל לגרש את אשתו כשאומרת "מאיס עלי", גם כאן יש כוח לבית-הדין לפטור את האשה בגט, וזכין לאדם שלא בפניו, שהרי בעלה וודאי לא היה רוצה לעגנה ולצערה ולייסר את נפשה.
ואם אשה יכולה לטעון "מאיס עלי" ויש כוח לבית-הדין לפטור את האשה בגט, ברור כשמש במדבר ציה, שהוא הדין לאשת "צמח" שגזע המוח שלו מת ומוחו כבר נשפך לחוץ כדברי הרופאים, היאך יעלה על הדעת להתעלל כך בנפשה ולעגנה שש שנים?! הזאת תורת חיים?! והלא תורתם העקומה והעקושה הינה חילול ה' איום ונורא! והריחוק ממשנת האמת של רבנו הרמב"ם גרמה לכל הצער הזה ולכל החיזיון הזה, ואהבת הכבוד ורדיפת הבצע והתאוות גרמה ל"מרן האב" ול"מרן הבן" ולדומיהם לחבור למינים וללכת בדרכי חתחתים וייסורים.
ונצרף גם את דברי קאפח בהלכות אישות בעניין מורדת מסוג "מאיס עלי" (עמ' שו):
"וכמה מן הצדק והיושר החכמה והתבונה יש בפסק רבנו זה, תורת ה' תמימה משיבת נפש, פקודי ה' ישרים משמחי לב [תה' יט]. האשה היא בעלת נפש, נפש אנושית, והיאך יעלה על דעת אדם לכופה להיבעל לשנוא לה, והיאך ייתכן לנהוג באשה אשר נשמה באפה כמנהג אותו ערבי באווז משוק הפטמים או כירך משוק הקצבים כההיא דע"ז כב ע"ב".
ואיני יודע מדוע קאפח חזר שלוש פעמים על-כך שהאשה היא בעלת נפש, וכי יש איזו הוה אמינא לומר שהיא אינה "בעלת נפש" עד שיש צורך לחזור על-כך שלוש פעמים?! וייתכן שנזקק לכך בשל טמטומם של הדיינים האורתודוקסים אשר מעגנים את הנשים וגורמים להן לסבל איום ונורא, וכל זאת בשל אדיקותם בחומרות ובהזיות תורתם האירופית הפרו-נוצרית.
נחתום בדבריו של ירמיה הנביא (פרק ב), על גדולי ישראל עובדי האלילים:
"שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ? [...] וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה [=ומהי הטומאה ומהי התועבה? אי ידיעת ה'! וכדלקמן], הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ, לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְיָ וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב [...] הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים? וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל! [=אפילו הגויים לא החליפו את אלהיהם!] שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְיָ, כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם.
[...] כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה, וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת [=אברהם יצחק ויעקב] וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה? כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית, נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ. אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי? רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא, דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ, פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ, מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ, לוֹא! כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ! כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא, כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם, אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ! וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ? יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה".
ואכן, בימינו, כמספר ערי הטומאה בפולניה כן מספר גדולי טחורי האסלה, המתים בקברים והרשעים שבחייהם קרויים מתים, הנעבדים כעבוד אלהים חיים. וכמעט לכל עיירה עלובה בפולין יש איזה אדמו"ר או גוּדֵּל ליטאי שקרוי על שמה, והולכים אחריו כצאן לטבח יובל. וזכורני כאשר "מרן הבן" נשא את דברי ההבל שלו בבמה ההיא, כל האולם היה קול דממה דקה, וכל הכומרים יושבי במות בעל היו מרותקים לדבריו והנהנו בראשיהם בהכנעה ובהתפעלות מסיפורו המופלא, איזה גאון מופלא יש לנו! וימים על ימי מיילך תויסיף ושנוסיו לדור ודור...
"וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו" (דנ' א, ח).