שְאוֹלוב משתייך לקבוצה שכל תורתם עומדת על אמונה בלבד, על סיפורי סבתא. מכך מתחייב שבאיזשהו שלב יעלו במוחם תהיות ושאלות בנוגע לעניינים כבירים כגון השגחה, שכר ועונש וכו', אך בעקבות בעיטתם במצוות ידיעת ה' וייחודו, מתחייב גם שיגיעו לחירופים וגידופים. שְאוֹלוב חובש סומבררו וקפוטה ההופכת אותו לנציגו של אלוהים בעיני פתאים רבים מעמֵּנו, הוא מחרף ומגדף בפרהסיה ואינו מבחין בכך, ואת זאת נבאר במאמרינו.
לקמן נציג את גסותם של החרדים האשכנזים בתקופת השואה, התפרצותם המחשבתית כלפי אלוהים ברעיונות מחרידים הם שהביאו על עמי הארצות באירופה מכת אכזרי. רעיונות שכאלה, יוצאים גם מפי שְאוֹלוב שחיק העצמות אשר דינו חמור בהרבה מאותם עמי-ארצות באירופה, מפני שהוא – כמנהיגיהם המינים דאז – מהווה מקור לאותם המים העכורים.
נחל אפוא, שְאוֹלוב מלמד בכנס שארגן על מכתב שכתב יהודי בשואה (ראו כאן), אותו יהודי קבר את אשתו ואת בנו ושאר ילדיו נרצחו מול עיניו. חובה עלינו לבחון את הדברים וללמוד מהם על התפישׂה השלטת ששררה באותה התקופה, ומזאת נלמד על מה חרי האף הגדול הזה, על מה ייסורי האימים הללו, ובמיוחד כשניתן לזהות את התפישה הזו גם בימינו.
להלן הדברים, כנראה עם תוספות של שְאוֹלוב:
"אני יוסל בן-דוד דרקובר מטרנופול, נין ונכד לצדיקים, תלמידי חכמים וקדושים ממשפחת דרקובר […] ארבעים-ושלוש הוא מניין שנותיי, ההצלחה האירה לי פנים בחיי אבל ליבי לא גבה מעולם, היה לי רכוש רב, אך בעצת הרבי שלי הפקרתי את נכסיי כדי שלא ייחשב הדבר לגנבה [ופירש שְאוֹלוב: "שאם יבוא איזה יהודי רעב, שלא יהיה לו דין של גנב, שזה יהיה מופקר"] וכך עשיתי, מיליארדים, מיליונים – לא שלי הם. […]
אחרי כל מה שעבר עלי, השתנה לי היחס כלפי ה' יתברך. פעם, כשחיי היו טובים התייחסתי אליו כאל מי שמרעיף עלי בלי הרף מחסדו ולפיכך [יחסי כלפיו היה] כאל מי שאני חייב לו תמיד, עכשיו, אני מתייחס אליו כאל מי שחייב גם לי, וחייב לי הרבה".
התפישה שאלהים חייב לו והרבה, נובעת מכפירה בעובדה שהייסורים שהגיעו אליו ואל צאצאי המינים בשואה, כולם הגיעו בצדק מדוקדק, וכפי שהעידה התורה על כל פעלו של ה' יתעלה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). ברם, גאוותם וגסות רוחם של האשכנזים דרדרה אותם לכפור בתורה ולכפור ביסוד השכר והעונש, דהיינו שאין ייסורים בלא עוון. הם לא היו מוכנים בשום פנים ואופן להעלות על דעתם שהם חטאו ופשעו, ברוב גאוותם וגסות-רוחם הם החליטו שהם "צדיקים, תלמידי חכמים וקדושים", כדברי יוסל הטמבל, והמסקנה המתבקשת מכך היא: שה' יתעלה התעלל בהם באופן אכזרי על לא עוול בכפם, ולכן הוא בהכרח אל מושחת רשע אכזר ועוול.
כמו כן, לא יעלה על הדעת שהייסורין שבאים על האדם נועדו להרבות בשכרו, וכהשקפת רבנו במורה (ג, כד), כל-שכן וקל-וחומר בייסורי תופת וגהינם כל-כך איומים ונוראים – שהרי עינוי האדם ללא תכלית מהותית, רק בשביל להרבות בשׂכרו הוא עוול גדול, ואסביר את דבריי באמצעות משל של ידידי אדיר מתוך מאמרו: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לג)":
"נניח שאדם מסוים רוצה לקנות לבנו מתנה יפה, וכי יעלה על הדעת שהאב יעניש ויכה קשות את בנו רק כדי לומר לו אחר-כך: תשמע, ייסרתי והכיתי אותך רק כדי להעניק לך מתנה בעבור הייסורין... האם יש היגיון בהתנהגות זו?
ויתרה מזאת, מדוע שהאב לא ייתן לבנו את המתנה ללא ייסורין? אם הבן ראוי למתנה, הרי שהאב יעשה עוול אם הוא יעניש את הבן, שהרי הוא ראוי למתנה! ואם הבן אינו ראוי למתנה, סימן שהוא אינו נוהג כשורה, והייסורין שהאב יביא עליו אינן ייסורין של אהבה, אלא ייסורין שנועדו לחנך ולהדריך את הבן לדרך טובה כדי שהוא יהיה ראוי לחסד ולהטבה!
נמצא אפוא, שההשקפה שנקראת 'ייסורין של אהבה' – היא השקפה שגויה!".
עד כאן דבריו.
הבה נמשיך עתה במכתבו של יוסל החוצפן:
"ומכיוון שאני מרגיש שגם הוא חייב לי – אני סבור שיש לי הזכות לבוא אליו בדרישות, איני אומר כמו איוב: 'הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי' [איוב י, ב] [ומפרש שאולוב: "אני לא אומר תגיד לי מה הייתה הטעות שלי, אני לא רוצה לדעת אבא, אני רוצה לדרוש ממך"] [ואני פשוט בשוֹק מגסות הרוח של שניהם], איני טוען שאלוהים צריך להורות באצבעו על חטאי כדי שאדע מדוע באו כל אלה עלי כי גדולים וטובים ממני סמוכים ובטוחים, צדיקים ממני, אין זה שאלה של עונש על חטאים [שאולוב: "שהרי כל מי שאומר שיודע למה זה קרה — בור הוא, מי שאומר לך אני יודע למה קרתה שואה – טיפש, רק הקב"ה יודע למה הייתה שואה"]".
הנה ראיתם, שיוסל הטמבל שוב חוזר על דברי הכפירה שלו, "ומכיוון שאני מרגיש שגם הוא חייב לי – אני סבור שיש לי הזכות לבוא אליו בדרישות", ומי הוא בכלל יוסל הטמבל שיתפרץ קמי שמיא ויאמר למלך-מלכי-המלכים שהוא חייב לו? ועוד יחציף לומר שיש לו זכות לבוא אליו בדרישות? גוף נגוף מלא אספסוף היום פה מחר בקבר, יתוש קטן קדמהו.
ויוסל הטמבל ושאולוב שניהם מתפרצים קמי שמיא בתביעתם שה' יתעלה יתגלה להם "ויורה להם באצבעו" מדוע הוא ייסר את המינים וצאצאיהם באירופה באלף אלפי מיתות משונות. ועוד לפני שהוא מקבל את התשובה הוא כבר יודע בוודאות לומר "שאין זו שאלה של עונש ושל חטאים", דהיינו לא מדובר בעונש על עוונותיהם הקשים של המינים האירופים! כלומר, הוא שוב מתפרץ קמי שמיא וקובע שה' הענישם באלף-אלפי-מיתות משונות ללא עוול בכפם! ודבריו לא רק כפירה ומינות אלא גם סכלות, שהרי מי שמחליט מהי התשובה שהוא רוצה לקבל לפני שהוא ממתין לשמוע את דבר ה', הוא סכל ונבל!
והתשובה פשוטה וברורה בתורה כשמש בצהרי יום, אך גאוותם עיוורה את עיניהם:
"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דב' כט, כג–כו).
בכלל לא מסובך, עזבו מקור מים חיים ה' אלהים אמת, ובחרו בדרכי המינים המשוקצים עד שהגיעו לשנאת ארץ-ישראל ותיעבוה אף יותר מתיעוב דור המדבר והמרגלים הארורים.
ולא אאריך בעניין זה כי כבר הוכחו עניינים אלה במאמרים נפרדים, ראו לדוגמה: "חשבון נפש נוקב בעקבות השואה";"הכיתה אותם ולא חלו". כמו כן, ראוי להסב את תשומת הבל לנהייתו העיוורת אחר "גדולים וטובים", המשמשת בעיניו כסיבה מספקת להתכחש לפסוק "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).
עוד אומר יוסל הטמבל: "ועכשיו, נעשתה התורה שלנו מקודשת ונצחית עוד יותר, מפני שאויבנו חיללו וביזו אותה ורצו לגמור אותה ולעקור אותה".
ובזה הוא צודק, כי השואה הוכיחה שוב שתוכחות ה' יתעלה בספר התורה אינן לריק, ודבר ה' אלהים אמת הוא, וכל מי שבוחר ללכת לעבוד אלהים אחרים – סופו להיענש קשות.
***
יוסל פיתח "דיסוננס קוגנטיבי", מדובר במצב בפסיכולוגיה שהאדם מתמודד במחשבתו עם סתירה וקונפליקט. התאוריה טוענת, שאצל בני-האדם טמון רצון חבוי שמטרתו לשמור על עקביות בין תפישתם לבין התנהגותם. כלומר, כשאדם אוחז בתפישׂה מסוימת אך מתנהג בצורה המנוגדת לכך – הוא יחוש תחושה לא נעימה של "דיסוננס" (=חוסר הרמוניה), תחושה זו תדרבן אותו לפעול באחת משני הדרכים: 1) לשנות את התנהגותו; 2) להתחיל להאמין בדעה חדשה. וזאת בכדי להקטין את הדיסוננס שבין תפישׂתו להתנהגותו.
יוסל בחר באפשרות השנייה, והנה דבריו:
"אמר פעם רב גדול, עם ישראל הוא לא רק עם נבחר – הוא עם מוכה, הוא עם מלא בדם ששופכים אותו אומות העולם, כי בורא עולם בחר בהם מבין כולם [שאולוב: "הורגים אותנו כי אנחנו הבנים של הקב"ה"], ולך [=להקב"ה] אני אומר בפעם אחרונה, אף-על-פי שקשה לי – אני מאמין בחוקיך ובתורתך [לא חוקיך ולא תורתיך אלא "גדולים וטובים קודש קודשים"], ואף שקשה לי מאד-מאד-מאד, יחסי אליך, שוב, לא אותו יחס של עבד כלפי אדונו, אבל נשאר לי יחס של תלמיד בפני רבו, אני מרכין ראשי מול גדלותך אך רוצה לומר לך: אני אוהב אותך".
לפי יוסל הטמבל ושאולוב הכופר, "הורגים אותנו כי אנחנו הבנים של הקב"ה", כלומר, לא הורגים אותנו כי חטאנו עווינו ופשענו והלכנו לעבוד אלהים אחרים, אלא, אנחנו צדיקים וחסידים וקדושי עליון, ולכן הורגים אותנו! ואיפה נשמעה כסכלות הזאת? בגלל שאנחנו בנים לה' והולכים בדרכי מישרים הורגים אותנו? וכי עזב אלהים את הארץ ויאפשר לרשעים לענות את הצדיקים ולהרוג בהם? ושוב הוא מתפרץ קמי שמיא, ומחרף ומגדף את ה' יתעלה.
והוא מתעלם מפסוקים מפורשים בתורה, בנביאים ובכתובים! ואפילו ממה שכתוב בפרשת קרית שמע! ובכל המקומות הללו נאמר במפורש שאם נשמור על מצוותיו – נתרומם, אך כאשר נבעט בבריתו – ישלח ה' בנו מכות קשות! כפי שנאמר לדוגמה (דב' כח, מג–מה):
"הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה. הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ".
ומה שיוסל הטמבל אומר שהוא מאמין בחוקי ה' ובתורתו, ומתאמץ להתחסד כאילו הוא אוהב את ה' יתעלה – כל זאת הינו משחק צבוע ומתחסד אשר נועד להציג אותו כאדם נעלה, וזאת על חשבון שם שמים, כאילו הוא הצַּדיק אשר מעביר על מידותיו, ואילו ה' יתעלה הוא הרשע אשר מתעלל במיליוני אנשים התעללויות נוראיות על לא עוול בכפם. וכל דבריו נועדו לתכלית מרכזית אחת: להקטין את צדקותו ויושר דינו של ה' אלהים אמת, ולהגדיל ולרומם את "הגדולים והטובים הצדיקים והחסידים" הטיפשים חכמי-יועצי-אשכנז, ולהחדיר אותם במקום ה' יתברך, שהרי הם לא עשו עוול, ולא הרגו מיליונים בעריצות אכזרית מחרידה.
"מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (מש' כח, יג)
הוא ממשיך להחמיא לאלוהים בסרקזם מחריד של מינות וכפירה:
"איזה גדול אתה. איך הוכחת לעולם שהעם היהודי הנטבח הוא העם שלך: ששורד ולא משיב, לא מתחקה, לא כמוהם; נרצח ולא רוצח, נשרף ולא שורף, נטבח ולא טובח, נרמס ולא רומס. בזה אנחנו מיוחדים. בזה אני יושב כאן גאה בהיותי יהודי".
יוסל לא באמת מתייסר בגאווה... אלא בגלל שהוא נין ונכד לגדולים וטובים כלשונו, נוצר אצלו קונפליקט כשאלוהים נותן לו בראש, אז הוא בוחר כאמור לאמץ אמונה אחרת, להקטין את הדיסוננס על-ידי עיוות התורה ועל ידי הצגת ה' אלהים אמת כאל אכזרי נבל ומרושע:
"והנה אני הולך למות בשלום […] מאמין אך לא מתחנן, מאוהב בך אלוהים. מאוהב בך בורא עולם. דבקתי בך למרות שהרחקת אותי, שמרתי על מצוותיך אפילו שייסרת אותי, אהבתי אותך, הייתי ונשארתי מאוהב בך, אפילו כשהשפלת אותי עד עפר, עינית אותי עד מוות, לקחת לי את אהוביי, את אוהביי, את מכריי, את נכסיי, הפכתי ללעג. מעשיר לעני, ממלא לריק, מיהודי ליהודי עלוב, ועל זה אני רוצה לומר לך אבא: הרבי שלי נהג לספר לי תמיד סיפור על מעשה ביהודי שברח מהאינקביזיציות בספרד עם אשתו ובנו, נאבק לחצות בספינה קטנה את הים הסוער, הגיע לאי, ואז בא ברק היכה את אשתו למוות, באה הרוח והפילה את בנה לים. ואז, בודד ערירי יחף ערום וחבול נשאר אותו אדם, גם אני ככה, שאלתי את הרבי שלי [בזמנו]: למה אתה מספר לי את זה? אמר לי: לכל יהודי יש רגע בחיים שבו הוא יגלה את גדולתו ואהבת ה' אליו, ומתי? כשידע שהקב"ה לקח לו הכול והשאיר אותו לבד. […] כך לימד אותי הרבי שלי, אם נשארת לבד, סימן שהקב"ה רוצה אותך שלו. ואתה אוהב אותי, אתה רוצה אותי שלך, אני יודע".
מדבריו עולה כאילו הקב"ה הוא אל אכזר ורשע אשר התעלל בו לחינם, ואילו הוא ממשיך להודות ולהלל ולאהוב את בורא-עולם, אך הוא לא שם לב, שברגע שהוא קובע שבורא-עולם העניש אותו בייסורים כל-כך קשים לחינם, ככל שהוא יאמר שהוא אוהב אותו – כך הוא יגדיל את העוול של בורא-עולם כלפיו, וכך הוא למעשה מגדיל את חירופו וגידופו! דהיינו, ככל שהוא מתייחס יותר ויותר "בחמלה ובאהבה" לבורא-עולם הרשע לפי דמיונו, כך הוא למעשה משפיל ומחרף את בורא-עולם, ומרומם את עצמו לעומתו, ולכן יוסל הטמבל אמר לעיל: "יחסי אליך, שוב, לא אותו יחס של עבד כלפי אדונו, אבל נשאר לי יחס של תלמיד בפני רבו [...] מאמין אך לא מתחנן". טיפשותו זו נובעת מגאווה בלתי מוסברת שגרמה להעדר יכולת לערוך חשבון נפש אמיתי ועמוק ולהכות על חטא – וכן להרהיב עוז ולהטיח דברים קמי שמיא.
וחותם שְאוֹלוב: "אמונה זו לא המלצה, זו מצוה מהתורה, ומי שחלש באמונה שיתחיל ללמוד אמונה, ומי שרוצה להתחיל ללמוד אמונה שיקנה ספרים על השואה, […]. הכול יהיה לך – אם אין לך אמונה אתה תיפול, אין לך כלום – עם אמונה אתה תעלה, שואה זה אמונה"; ולזה הוא מוסיף: "קחו מהשיעור הזה אמונה, ואמונה? תהיו נאמנים להקב"ה".
לסיכום, לפי שְאוֹלוב הנאמנות לאלוהים מתבטאת באחיזה עקבית באמונה על-אף העונשים והייסורים שבאים לחינם מאת בורא-עולם. אך כל זאת טמטום ואף חירוף וגידוף, כי העונשים מהווים איתות מבורא-עולם לאדם שסטה מדרכו. לתופעה רעה זו קורא רבנו בהלכות תשובה (שם ד, ב) – מי שננעלו לו דרכי התשובה, כי הוא "יעמוד בחטאותיו, שהם בעיניו טובים".
***
שאולוב מביא סיפור נוסף מהגטו (ראו כאן) שמסופו עולה שוב ששְאוֹלוב עובד אלוהים אחרים, להלן הסיפור עם תבליני ציפורן חודרנית של שְאוֹלוב ותיקוני עילגות לשון כי רבה:
"תשעים-ושבע אנשים באותו בונקר [נראה שכוונתו למקום מסתור]… הילד רוצה לאכול, צועק, יש לו דין של רודף, ולמה? כי אם הנאצים יעברו עכשיו הם ישמעו את הילד צועק ויגלו שיש שם תשעים-ושבע איש, זה שרק נולד מסכן את כולם".
וממשיך:
"היה שם רב, הרבי מבלאז'וב, אמרו לו: 'רבנו, הילד הזה – אם ימשיך לבכות כולנו פה נמות, זה להלכה, אם נטפל בו עכשיו אנחנו נחיה, ואם לא נטפל בו כולנו נמות', אמר [הרב]: 'אתה צודק, אדבר עם האמא', […] אמרה לו [האמא]: 'אין לי אוכל לתת לו [לפיכך התינוק בכה], ניסיתי, אין לי חלב בדדיים'; ופתאום: צרחות, צרחות... רואים שהנאצים עוברים ומתחילים לומר לאישה: 'את רוצה שנירצח בגללך?', 'את רוצחת' […]. הוא [הרבי] אומר לאישה: 'אם את לא פותרת את הבעיה של הילד, שתדעי, אנחנו נמות יום אחד… ויש לך דין של רוצחת ולבן שלך יש דין של רודף'. [האמא:] 'הרב מה שתגיד אעשה, מה לעשות?', [הרב:] 'אם הוא ימשיך לבכות ואנחנו נהיה בסכנה – אנחנו נצטרך לטפל בזה, אין ברירה – לחנוק אותו'".
וממשיך (שם, 5:10): "אמרה [האמא] לרב: 'הרב אני מקיימת הלכה?', [ענה:] 'כן', 'כך הקב"ה עכשיו רוצה?', 'כן', 'תשבע לי', 'אני נשבע', 'טוב, אני מסכימה'".
שקיעתם במינות עיוורה את עיני שכלם לחלוטין, שהרי אסור לחנוק את התינוק בשום-פנים-ואופן, ואסביר: גם אם גוי מאיים לרצוח את האדם אסור לו לעבור על שלוש החמורות: שפיכות דמים, עריות ועבודה-זרה, ומה עשו המינים הטיפשים? עברו על שלוש החמורות אפילו שלא עמד עליהם גוי והכריח אותם! ורק דמיונם הוא זה אשר גרם להם לסבור שישמעו את התינוק. והיה עליהם לקבל דין שמים וללכת למיתה מתוך אהבת ה' יתעלה ולא לאבד את חיי העולם הבא ולקחת במו ידיהם נפש מישראל.
כמו כן, דין רודף הוא כאשר אדם רודף אֲחַר אדם אחֵר להרגו, מה-שאין-כן כאשר התינוק אינו רודף אֲחַר שום אדם להרגו, אלא הנאצים הם אלה שיהרגום אם יגלו אותם. ואפילו אם יאמר הגוי ליהודי תרצח את חברך ואם לא אני ארצח מאה יהודים – אסור ליהודי לרצוח את חברו בשום פנים, והנה לפניכם דברי חז"ל ורבנו בהלכות יסודי התורה (ה, ז):
"נשים שאמרו להם גויים, תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, ואם לאו, נטמא את כולכם – ייטמאו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם גויים, תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו, נהרוג כולכם – ייהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".
אפילו למסור יהודי אחד – אסור וייהרגו כולם, כל-שכן וקל-וחומר להרוג נפש בידיים!
ועוד דבר, הואיל והם טרם השלימו עם העובדה שמדובר בעונש מאת ה', בסופו-של-דבר הם התדרדרו לייחס לה' יתעלה עוול נורא בדרכם ההזויה והעקושה, וכך נאמר בהמשך שם:
"[האמא] לקחה את הילד ואמרה: 'לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה [ראו המאמר: "קודשא בריך הוא ושכינתיה?"], יהי רצון מלפניך שמה שעכשיו אני עושה יעשה נחת להקב"ה'. לקחה את הילד, סתמה לו את הפה וחנקה אותו".
שימו לב למה גרמה עקירת המחשבה מדת-משה, לא היה די להם בעונשים כבדים שכאלה, לא היה די בעונשים הללו להכניע את ליבם הערל, הם העדיפו לאמץ אמונות מינות מפורשות כגון אלה, שהם עושים לה' טובה בחניקת התינוק, שעושים לו נחת רוח, כאילו הוא אל פגאני אכזר שמיתת תינוקות עושה לו נחת רוח, ולא ידעו ולא יבינו שאיבדו את שני העולמות.
"וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי [התכחשו שזהו עונש מאת ה']. אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר [על-אף-כל-זאת המשכנו להתקיים ברוב חסדו]" (ויק' כו, מ–מב).