אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק לא)

דוגמה שסט

בשמות (לג, יא) נאמר: "וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל", מפשט הפסוק המינים עלולים לתעתע שהקב"ה ומשה דיברו כאשר פניהם זה כנגד זה, דהיינו יש להקב"ה לפי דמיונם הנואל פנים כבני האדם – ולכן אונקלוס, שהוא ממוסרֵי התורה-שבעל-פה, תרגם שם כך: "פָּנִים אֶל פָּנִים" – "מַמְלַל עִם מַמְלַל", דהיינו דיבור עם דיבור, ומטרתו בזה ללמד על ייחודיות נבואתו של משה שבשונה מכל הנביאים הייתה בלי אמצעי, וכאמור בהלכות יסודי התורה (ז, י–יא):

[י] "כל הדברים שאמרנו [מתחילת הפרק שם ועד הלכה זו] הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים, חוץ ממשה רבנו רבן של כל הנביאים. ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? שכל הנביאים בחלום או במראה, ומשה רבנו והוא ער ועומד שנאמר: 'וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו' [במדבר ז, פט]".

[יא] "כל הנביאים על-ידי מלאך, לפיכך רואין מה שהם רואין במשל וחידה. משה רבנו לא על-ידי מלאך, שנאמר: 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ' [במדבר יב, ח], ונאמר: 'וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים' [שמות לג, יא], ונאמר: 'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט' [במדבר יב, ח], כלומר שאין שם משל, אלא רואה על בֻּרְיוֹ בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו: 'וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת' [במדבר יב, ח], שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בֻּרְיוֹ".

ורבנו ממשיך ומפרט שם עוד מאפיינים שבהם נתייחדה נבואתו של משה מנבואת שאר הנביאים, וביסוד השביעי מיסודות תורתנו הוסיף רבנו: "נבואת משה רבנו נבדלה מנבואת כל שאר הנביאים בארבעה הבדלים: ההבדל הראשון שכל נביא איזה שיהיה אין ה' מדבר איתו כי אם על-ידי אמצעי, ומשה בלי אמצעי כמו שאמר: 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ' [במ' יב, ח]" וכו'.

וכן אומר רבנו במורה (א, לז; ב, לה):

"ועל פי העניין הזה נאמר: 'וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים' [שמ' לג, יא], כלומר לנוכח בלי אמצעי, כעניין שנאמר: 'לְכָה נִתְרָאֶה פָנִים' [מ"ב יד, ח]; וכמו שנאמר: 'פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ עִמָּכֶם' [דב' ה, ד], וביאר במקום אחֵר [עניין זה] ואמר: 'קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל' [דב' ד, יב], וכינה את זה 'פָּנִים בְּפָנִים' – כך אמרוֹ: 'וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים' [שמ' לג, יא] כינוי על אמרוֹ באופן הדיבור 'וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו' [במ' ז, פט]. הנה נתבאר לך, כי שמיעת הקול בלי אמצעות מלאך מכנים אותו 'פָּנִים בְּפָנִים'".

"והנני מודיעך, שכל דבר שאומַר על הנבואה בפרקי מאמר זה, אינו אלא בצורת נבואת שאר הנביאים אשר לפני משה ואשר יבואו אחריו, אבל נבואת משה רבנו לא אעסוק בה בפרקים אלו באף מילה לא בפירוש ולא ברמז, כי השם 'נביא' לדעתי נאמר על משה רבנו ועל זולתו בסיפוק [=שם מסופק], וכך גם המצב לדעתי במופתיו ובמופתֵי זולתו, שמופתיו אינן מסוג מופתֵי שאר הנביאים. והנה הראיה התורתית על היות נבואתו שונה מכל קודמיו, הוא אמרוֹ: 'וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב [...] וּשְׁמִי יְיָ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם' [שמ' ו, ג], הנה השמיענו כי השׂגתו אינה כהשׂגת האבות אלא יותר גדולה, כל-שכן השׂגת זולתם ממי שקדם. ועל שהיא שונה מנבואת כל מי שבא אחריו, הוא אמרוֹ על דרך ההודעה: 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל פָּנִים' [דב' לד, י], הנה ביאר, כי השׂגתו שונה מהשׂגת כל מי שבא אחריו בישראל שהם: 'מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ' [שמ' יט, ו] [...] כל-שכן בשאר העמים".

דוגמה שע

בשמות (לג, יב) נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְיָ רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי", ושם תרגם אונקלוס: "אֶל יְיָ" – "קֳדָם יְיָ", וכבר הוּסבר בדוגמות רבות שאונקלוס מתרגם את מילת היחס "אֶל", כשהיא מיוחסת ונאמרת בתורה לפני שֵׁם ה', במילה "קֳדָם" (כך במאות רבות של פסוקים) – ואילו ביחס לשאר הנבראים, אונקלוס לעולם מתרגם את המילה "אֶל" באות היחס למ"ד דהיינו כך: "ל..." או במילה "לְוָת" (למעט יוצאי דופן נדירים מאד). כללו של דבר, יש בתרגומו הזה גם הרחקה מן ההגשמה, דהיינו הרחקת העניין האמור בפסוק מאמיתת עצמותו של הבורא יתעלה, וכן ביטוי לרוממות ולכבוד קמי שמיא, ובזה ראו בסיכום שבסוף חלק ד.

עוד מתרגם אונקלוס בפסוק הזה: "יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם" – "רַבִּיתָךְ בְּשׁוֹם", דהיינו רוממתי את שִׁמְךָ-כבודך, והנה לנו הרחקה נוספת מן ההגשמה, שהרי אונקלוס מרחיק את ייחוס הידיעה לה' יתעלה ומחליפהּ בעניין שונה לחלוטין דהיינו בכך שהקב"ה רומם את שמו וכבודו של משה רבנו. בתרגומו זה אונקלוס מבקש להנחיל לנו את ההשקפה שאין ידיעת הבורא כידיעתנו – כי אם ידיעתו היא ידיעה אנושית כידיעתנו הרי שגם ידיעתו חסרה כידיעת בני האדם בעלי המגרעות, וגם יש בינינו לבינו נקודת השקה והשוואה, ואם אכן כך, הרי שיש עניין שבו אנחנו דומים להקב"ה, ואסור לדַמּוֹתוֹ לשום נברא כל-שכן לבני האדם שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. והרחבתי בעניין הרחקת ההשוואה שבין ידיעת הבורא לידיעת בני האדם בדוגמה נו. "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ).

עוד מתרגם אונקלוס לעיל: "וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי" – "וְאַף אַשְׁכַּחְתָּא רַחֲמִין קֳדָמָי", והנה לנו עוד הרחקה מן ההגשמה שהרי אונקלוס מחליף את העיניים, דהיינו את האיבר הגופני, במילה "קֳדָמָי", כדי ללמדנו שלא מדובר בגוף אלא במשל להשגחתו ולידיעתו הנשׂגבה של הקב"ה.

ולביאור הגיוון בתרגומו של אונקלוס לפועל ראה שנזכר בפסוק, ראו דוגמה סג. ואגב, הדגשתי שם שהגיוון האמור אינו אלא כאשר הפועל "ראה" הינו מאת ה' כלפי הנבראים, אך בכל מקום שהפועל "ראה" הינו מאחד מן הנבראים כלפי ה', לעולם אונקלוס תרגמוֹ "אִתְגְּלִי".

דוגמה שעא

בשמות (לג, יג) נאמר: "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה", ושם תרגם אונקלוס: "מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" – "אַשְׁכַּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ", וכמו בפסוק הקודם גם כאן אונקלוס מרחיק את האיבר הגופני שנזכר בפסוק מה' יתעלה ויתרומם, ורומז שהעיניים שנזכרו בפסוק אינם אלא משל לידיעת ה' והשגחתו.

עוד תרגם אונקלוס שם: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" – "הוֹדַעְנִי כְעַן יָת אוֹרַח טוּבָךְ", ואף שאין בתרגומו זה הרחקה מן ההגשמה יש בו כדי ללמד על השקפה מעמיקה ביחס לדרכי פעולותיו של ה' יתעלה, והיא שרוב דרכיו-פעולותיו של הקב"ה הן פעולות של חסד ורחמים כלפי ברואיו, לעומת מיעוט של פעולות שהן פעולות של ענישה (ואף הן אינן פעולות ענישה ישירות למי שיתבונן בהשגחה ובייסורים התבוננות מעמיקה, כך שלמעשה כל פעולות הבורא יתעלה הן פעולות חסד ורחמים), וכיצד עולה עניין זה מתרגומו של אונקלוס? ובכן, בפסוק נאמר שמשה רבנו מבקש מאת ה' יתעלה שילַמדֵהו את דרכי פעולותיו בעולם ואשר באמצעותן הוא מנהל ומכלכל את עולמו, אך בתרגומו, אונקלוס מוסיף ומסביר שדרכי הפעולות הללו הינן דרכי טוב וחסד: "אוֹרַח טוּבָךְ" – ללמדנו על ההשקפה הפילוסופית האמורה, ועוד בעניין זה ראו את דברי רבנו במורה (א, נד): "ועִם כל זה, ראוי שיהיו פעולות הרחמנות והסליחה והחמלה והחנינה באים מצד מנהיג המדינה [כלפי עמו] הרבה יותר מפעולות העונשין, כי כל שלוש-עשרה מידות הללו מידות של רחמים פרט לאחת, והיא: 'פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים' [שמ' כ, ד], כי אמרוֹ: 'וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה' [שם] עניינו ושירוש אינו משרש, ממה שנאמר: 'וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב' [יש' ג, כו]".

"עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ" (משלי ה, כב). ולעיון נרחב בכל העניינים הללו ראו נא: "מה ביקש משה רבנו מאת הקב"ה?", וכן: "ידיעת פעולותיו היא ידיעתו".

עוד מתרגם אונקלוס בפסוק הנדון: "וְאֵדָעֲךָ" – "וְאַדַּע רַחֲמָךְ", וגם בזה אונקלוס מלמד על השקפה פילוסופית מעמיקה, השקפה שנוגעת גם בחובת שלילת הגשמות, ואסביר: מפשט הפסוק עולה שניתן לדעת את ה' יתעלה באופן הפשוט והרגיל אשר בו יודעים כל נברא שבראוֹ ה' יתעלה, ואם אכן ניתן להשׂיגו יתעלה כפי שמשיגים את שאר הנבראים, הרי שיש בין הבורא לברואיו עניינים משותפים, ושגיאה זו מובילה בהכרח לדימוי וקל מהרה אף להגשמה ולמינות. לפיכך, אונקלוס מבאר שהידיעה האמורה בפסוק איננה ידיעת אמיתת עצמותו של ה' יתעלה כי את זו לא ניתן להשיג לעולם, וכתשובת ה' יתעלה למשה בהמשך: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמ' לג, כ), אלא – הידיעה האמורה היא ידיעת "רחמיו" דהיינו פעולותיו, שהן פעולות של חסד ורחמים כאמור, וזו מהותה של מצות ידיעת ה', דהיינו ידיעתו יתעלה בידיעת פעולותיו.

עוד מתרגם אונקלוס: "לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ" – "בְּדִיל דְּאַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָמָךְ", ושוב, כמו בפסוק הקודם, אונקלוס מרחיק מן ההגשמה בהחליפו את העיניים, דהיינו את האיבר הגופני, במילה "קֳדָמָי", ללמדנו שלא מדובר בגוף אלא במשל להשגחתו ולידיעתו הנשׂגבה של ה'.

עוד מתרגם אונקלוס בפסוק הנדון: "וּרְאֵה" – "וּגְלֵי קֳדָמָךְ", וזו עוד הרחקה מן ההגשמה, שהרי אונקלוס מחליף את הפועל ראה שעלול להתפרש כראיה חושית (אף שמדובר בשם משותף והוא היה יכול לתרגמו באופן מילולי), ומתרגמו "וּגְלֵי קֳדָמָךְ" דהיינו גלוי וידוע לפניך. ולביאור הגיוון בתרגומו של אונקלוס לפועל ראה, ולעיון בכל המקומות שבהם אונקלוס תרגם כאמור, וכן להבנת הסיבה שלפיה אונקלוס ע"ה נחלץ לתרגם: "וּגְלֵי קֳדָמָךְ", ראו נא דוגמה סג.

דוגמה שעב

בשמות (לג, יד) נאמר: "וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ", ושם תרגם אונקלוס: "פָּנַי יֵלֵכוּ" – "שְׁכִינְתִי תְּהָךְ", וההרחקה מן ההגשמה ברורה: מפשט הפסוק עלולים המינים לתעתע שיש להקב"ה פנים כפני בני האדם, ולכן אונקלוס נחלץ להסביר בתרגומו שמדובר בשכינתו, דהיינו בהשגחתו של הקב"ה ולא באיבר גופני כפי שעלול לצאת מתחת ידי המגשימים למיניהם. ולעיון נרחב בזה במורה-הנבוכים, ראו נא: "'פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ עִמָּכֶם' – וכי יש לו פנים?".

דוגמה שעג

בשמות (לג, טו) נאמר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה", והואיל והמינים עלולים לתעתע שמשה רבנו ע"ה ביקש מהקב"ה שילווה את עם-ישראל באופן מוחשי וגופני, אונקלוס נחלץ לתרגם: "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים" – "אִם לֵית שְׁכִינְתָךְ מְהַלְּכָא בֵּינַנָא", כלומר משה לא ביקש שהפנים ילכו דהיינו שהקב"ה ילווה את העם באופן פיזי, אלא שכינתו-השגחתו.

דוגמה שעד

בשמות (לג, טז) נאמר: "וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", ושם תרגם אונקלוס: "כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" – "אֲרֵי אַשְׁכַּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ", ושוב, כמו בדוגמות הסמוכות, אונקלוס מרחיק מן ההגשמה בהחליפו את העיניים שנזכרו בפסוק, דהיינו את האיבר הגופני, במילה "קֳדָמָךְ", ללמדנו שהעיניים אינן מורות על גוף חלילה, אלא הינן משל להשגחתו ולידיעתו הנשׂגבה של ה'.

עוד מתרגם אונקלוס בפסוק זה: "הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ" – "הֲלָא בִּמְהָךְ שְׁכִינְתָךְ עִמַּנָא", והנה עוד הרחקה נאה מן ההגשמה, ואסביר: מפשט הפסוק עלולים התועים לתעתע ולטעון שיש להקב"ה גוף, שהרי משה רבנו מבקש מהקב"ה ללכת עם עם-ישראל – ולכן אונקלוס מבאר שההליכה איננה של ה' יתעלה שמו, אלא הכוונה בזה היא להתלוות שכינתו-השגחתו.

עוד מתרגם אונקלוס: "וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם" – "וְיִתְעַבְדָן לַנָא פְרִישָׁן לִי וּלְעַמָּךְ מְשׁוּנַּי מִכָּל עַמָּא" וכו', ותרגומו לעברית: וייעשו לנו נפלאות לי ולעמך משונות מכל עם. ואף שאין בתרגומו זה הרחקה מן ההגשמה יש בו השקפה נאה בדבר ייחוד ההשגחה על עם-ישראל.

דוגמה שעה

בשמות (לג, יז) נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם", ושם תרגם אונקלוס: "כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי" – "אֲרֵי אַשְׁכַּחְתָּא רַחֲמִין קֳדָמַי", ושוב, כמו בדוגמות הסמוכות, אונקלוס מרחיק מן ההגשמה בהחליפוֹ את העיניים שנזכרו בפסוק, דהיינו את האיבר הגופני, במילה "קֳדָמַי", ללמדנו שהעיניים אינן מורות על גוף חלילה, אלא הינן משל להשגחתו ולידיעתו הנשׂגבה של ה'. ועוד אונקלוס מתרגם שם: "וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם" – "וְרַבִּיתָךְ בְּשׁוֹם", דהיינו רוממתי את שִׁמְךָ-כבודך, והנה לנו הרחקה נוספת מן ההגשמה, שהרי אונקלוס מרחיק את ייחוס הידיעה לה' יתעלה ומחליפהּ בעניין שונה לחלוטין דהיינו בכך שהקב"ה רומם את שמו וכבודו של משה רבנו. בתרגומו זה אונקלוס מבקש להנחיל לנו את ההשקפה שאין ידיעת הבורא כידיעתנו – כי אם ידיעתו היא ידיעה אנושית כידיעתנו הרי שגם ידיעתו חסרה כידיעת בני האדם בעלי המגרעות, וגם יש בינינו לבינו נקודת השקה והשוואה, ואם אכן כך, הרי שיש עניין שבו אנחנו דומים להקב"ה, ואסור לדַמּוֹתוֹ לשום נברא כל-שכן לבני האדם שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. והרחבתי בעניין הרחקת ההשוואה שבין ידיעת הבורא לידיעת בני האדם בדוגמה נו, ולעיון בדוגמה זהה לזו ראו נא בדוגמה שע בסמוך.

דוגמה שעו

בשמות (לג, יח) נאמר: "וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ", והבאתי את הדוגמה הזו כדי שנשים לב שיש לא מעט פסוקים אשר מרחיקים מן ההגשמה, כמו בפסוק הזה אשר ממנו עולה באופן מפורש שלא ניתן לראות מאומה באמיתת עצמותו של ה' יתעלה שמו, אלא רק את כבודו. ולא השׂכלתי לאסוף ולציין את כל הפסוקים הללו מתחילת סדרה זו, ואשתדל מעתה. "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).

דוגמה שעז

בשמות (לג, כ) נאמר: "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", ושם תרגם אונקלוס: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי" – "לָא תִכּוֹל לְמִחְזֵי יָת אַפֵּי שְׁכִינְתִי", וזו עוד הרחקה מן ההגשמה, שהרי אונקלוס מבאר בתרגומו שהפנים האמורים בפסוק לא נועדו להורות על פנים גופניים כפי שהמינים מרשיעים לסבור, אלא הכוונה בהם כאן היא לראיית אור שכינתו, דהיינו האור הנברא אשר מורה על השגחתו של הקב"ה באותו המקום שה' יתעלה-שמו חפץ בו. ורבנו הרמב"ם הסביר שאור השכינה האמור כאן הינו אור ידיעת אמיתת ה' יתעלה שמו, ועוד בעניין זה ראו נא במאמרים שצוינו לעיל, כמו למשל: "מה ביקש משה רבנו מאת הקב"ה?".

ואגב ראו נא כיצד רש"י פירש שם: "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל וגו' – אף כשאעביר כל טובי על פניך איני נותן לך רשות לראות את פני", וכמה נזהר אונקלוס שלא לייחס לה' יתעלה פנים, ואפילו שחיבורו הוא בגדר תרגום והיה יכול לכאורה לתרגם מילה במילה... ולעומתו רש"י משרבט, ועוד בפירוש לתורה אשר נדרשת בו הרבה יותר זהירות, שיש לה' פנים – וזו אחת מדרכי המינים להחדיר את המינות, דהיינו לחזור על ביטויי ההגשמה שבתורה כאילו ללא מטרת זֵדים נסתרת... אך תרגומו של אונקלוס, המלמד על חובת שלילת ההגשמה, שופך אור על מינותם. והנה הראיה מדברי רש"י שכוונתו להגשמה: "אף כשאעביר כל טובי על פניך איני נותן לך רשות לראות את פני", ואם הביטוי "פניך" הראשון מורה על גוף, ברור שגם השני: "פני" מורה על גוף, הוי אומר: הצרפתי מחדיר למוחנו את הדימוי שבין פני משה לפניו של הקב"ה...

דוגמה שעח

בשמות (לג, כא) נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר", ושם תרגם אונקלוס: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי" – "הָא אֲתַר מְתוּקַּן קֳדָמָי", ללמדנו שאין לה' יתעלה-שמו מקום מוחשי אלא מדובר במקום שהקב"ה הכין לפניו, מקום אשר לא נועד לשמש לאמיתת עצמותו אלא לצורך אותו מעמד נבואי. ובעניין חובת שלילת ייחוס מקום לה' יתעלה שמו, ראו נא לעיל דוגמה רעג. ודרך אגב, נשים לב לכך שאפילו שמדובר במראה-נבואה אונקלוס טורח להרחיק מן ההגשמה – וזו הרחקה גדולה מאד מן ההגשמה, דהיינו שלא לומר אפילו במשל שישנה דמות לה' יתעלה!

דוגמה שעט

בשמות (לג, כב) נאמר: "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי", וזהו עוד פסוק אשר יש בו הרחקת הגשמה מובנֵית בפסוק, שהרי לא הקב"ה באמיתתו הוא זה שיעבור לפני משה רבנו (ואפילו לא במראה הנבואה), אלא מה שיעבור לפני משה הוא כבודו של הקב"ה, דהיינו אור נברא שייראה למשה רבנו במראה הנבואה או השׂגה נשׂגבה אשר הקב"ה ירומם את משה אליה (וכדברי רבנו, וייתכן שזו גם כוונתו של אונקלוס ע"ה).

וכאמור, בעניינים העמוקים הללו ראו נא במאמרים שציינתי לעיל. עוד נאמר בפסוק: "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי", ואם אונקלוס היה מתרגם את הפסוק באופן מילולי היה עלול להשתמע ממנו שהקב"ה סוכך והגן בכפו המוחשית והגופנית על משה רבנו, שהרי נאמר בו: "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי" – ואם כך, הרי שיש לה' יתעלה שמו – גוף. לפיכך, כדי לשלול את האפשרות הזו שה'-אלהים-אמת הוא בעל גוף, אונקלוס מתרגם: "וְאַגֵּין בְּמֵימְרִי", הוי אומר: כפו המסוככת של הקב"ה הינה משל לפקודתו והשגחתו והגנתו של ה' יתעלה ויתרומם שמו אשר יגנו ויסוככו על משה רבנו ע"ה, שלא יינזק חלילה מעומק ההשׂגה שה' רוממוֹ אליה באותו מעמד נשׂגב וייחודי. וכבר ראינו שלל פסוקים שבהם אונקלוס שולל אפילו זיקה מסוימת לעולם החומר שיוחסה לה', בהסיטו אותה לדברו של ה' (מימריה), דהיינו לפקודתו או לציוויו או להשגחתו והגנתו, או לכולם יחד.

ואגב, רש"י הצרפתי פירש שם כך: "בַּעֲבֹר כְּבֹדִי – כשאעבור לפניך", ודברי רש"י-שר"י כאן פשוט מחרידים, שהרי הפסוק עצמו מרחיק מן ההגשמה ובא לו רש"י ומחליט שלא מדובר בפסוק בכבודו של הקב"ה אלא באמיתת עצמותו, ואם אמיתתו עוברת במציאות העולם-הזה, הרי שהיא בהכרח גוף (והמעיין בפירוש רש"י שם אף יראה שלא מדובר במראה הנבואה).

דוגמה שפ

בשמות (לג, כג) נאמר: "וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ", ושם תרגם אונקלוס: "וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי" – "וְאַעְדֵּי יָת דִּבְרַת יְקָרִי", כלומר ואסיר את הנהגת יקרי, ולפי הסבריו של רבנו במורה בעניין זה ניתן לפרש שהקב"ה יסיר מסך מסוים שהקב"ה מנהיג בו את עולמו ומסתיר את אמיתתו מעיני בני האדם, ובהסרתו מעיני שכלו של משה רבנו הוא ירוממוֹ לאותה השׂגה שכלית נשׂגבה אשר נתייחדה רק למשה רבנו, ואשר לא יזכה בה שום אדם לעולם. "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים לד, י). עוד מתרגם אונקלוס ע"ה שם: "וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" – "וְדִקְדָמַי לָא יִתַּחְזוֹן", והנה לנו הרחקה נוספת מן ההגשמה, שהרי אונקלוס אינו מתרגם את המילה "וּפָנַי" באופן מילולי דהיינו במילה "אַפַּי", אלא הוא נחלץ להחליף בתרגומו את המילה "וּפָנַי" במילה "וְדִקְדָמַי", דהיינו "ומה שלפניי". ובזאת אונקלוס מבקש ללמדנו שאין לו יתעלה גוף ודמות הגוף, ושכל ביטויי ההגשמה הינם שמות בעלי משמעויות שונות, ויש לבארם במקומות שהם נאמרו כלפי הבורא באופנים המתאימים והראויים לה' יתברך.

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק לא).pdf

הורידו את PDF • 322KB