נשמה, נפש הוגה והשכל הנקנה

במאמר זה נעמוד על משמעויותיה השונות של המלה "נפש" בכתבי-הקודש. אמנם, כבר למדנו לא מעט על הנפש במאמרי: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים", אשר נכתב כביאור לפרק הראשון של המורה, ונשוב לדון בדברים גם במאמר זה שמטרתו לבאר את פרק מא, מפני שרבנו מקדיש אותו לבאר את משמעויותיה השונות של המלה "נפש".


נחל אפוא בדברי רבנו: "נפש – שם משותף". כדרכו רבנו פותח בקביעה שהמלה "נפש" היא שם משותף, דהיינו מלה שיש לה משמעויות נפרדות ושונות. לאחר מכן רבנו מבאר ארבע מן המשמעויות הללו. ברצוני לפתוח דווקא במשמעות השנייה מתוך הארבע, וכֹה דברי רבנו:


"הוא שם הנפש החיונית [=הנשמה] הכוללת כל בעל תחושה: 'אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה' [בר' א, ל], והוא גם שם הדם: 'וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר' [דב' יב, כג]". כלומר, המשמעות השנייה של המלה "נפש" היא דם, ויש בזה תשובה לכל מיני הוזי הזיות אשר נדמה להם שהנפש-הנשמה מצויה בדם, ואינו כן, אלא הנפש היא מלה נרדפת למלה דם ותו לא. וברור שהמלה "נפש" נבחרה לשמש כמלה נרדפת למלה "דם", מפני שהנפש-הנשמה שנלמד עליה לקמן, תלויה בדם, ובאיבודו היא כולה וחיותו של האדם נפסקת, וגופו הופך לגווייה חסרת חיים.


וזו גם הסיבה שרבנו מבאר תחילה את המלה נפש במובן של נשמה, ורק לאחר מכן מבאר את המלה נפש במובן של דם, כדי לרמוז על מקור שיתופה של המלה נפש עם המלה דם.


א. הנפש-הנשמה וכוחותיה


טרם שנמשיך לבאר את שלוש המשמעויות הנוספות למלה "נפש" שהן: הנשמה, הנפש ההוגה והשכל הנקנה, עלינו ללמוד מעט על הנפש וכוחותיה, וכֹה דברי רבנו בפרק הראשון מפרקי הקדמתו למסכת אבות, והנה הם לפניכם עד סוף הפרק הזה:


"חלקי הנפש [=כוונתו שם לנשמה שהיא כוח החיים של כל חי] חמישה: הזן והמרגיש והמדמה והמתעורר וההוגה, וכבר הקדמנו בפרק זה שדברינו אינם אלא בנפש האדם. לפי שההזנה דרך משל של האדם אינה ההזנה של החמור והסוס, כי האדם ניזון בחלק הזן שבנפש האנושית, והחמור ניזון בחלק הזן שבנפש החמורית, והדקל ניזון בחלק הזן שבנפש שיש לו, ואומרים אמנם על כל אותם הפריטים 'ניזון' בשיתוף השם בלבד, לא שהעניין עצמו אחד.


וכן אומרים על האדם ובעלי החיים 'מרגיש' בשיתוף השם בלבד, לא שההרגש אשר באדם הוא ההרגש אשר בסוס, ולא ההרגש אשר במין זה הוא אותו ההרגש עצמו אשר במין האחר, אלא כל מין ומין מאותם שיש להם נפש [חיונית, דהיינו נשמה], יש לו נפש מיוחדת זולת נפש האחר, וחיובי הוא שתהיינה לנפש [מין] זה פעולות ולנפש [מין] זה פעולות, ויש שֶׁתִּדְמֶה פעולה זו לפעולה זו, ויחשבו על-ידי שתי הפעולות שהם דבר אחד בעצמו, ואין הדבר כן.


והמשל בזה, כגון שלושה מקומות חשוכים: האחד זרחה עליו השמש והואר, והשני עלה בו הירח והואר, והשלישי הודלק בו נר והואר, הרי כל אחד מהם נמצא בו האור, אלא שסיבת האור הזה ופעלו – השמש, ופועל השני – הירח, ופועל השלישי – האש. כך פועל רגש האדם הוא נפש האדם, ופועל רגש החמור הוא נפש החמור, ופועל רגש הפרס הוא נפש הפרס. ואין להם עניין הכוללם זולת שיתוף השם בלבד, והבן עניין זה כי [...] נכשלים בו רבים מן המתפלספים [שנדמה להם שהם פילוסופים], ובאו מתוך כך להשקפות מוזרות ודעות בלתי נכונות.


ואחזור לענייננו בחלקי הנפש ואומר: [א] החלק הזן, ממנו הכוח המושך, והמחזיק, והמעכל, והפולט את העודפים, והמגדל [המפרה], והמוליד בדומה [לו], והמבדיל את הלחיות [הנוזלים והחומרים השונים בגוף] עד שמפריש את הצריך ליזון בו והצריך להיפלט. והדברים על שבעת הכוחות האלו [של החלק הזן] ובמה פועלים, והיאך פועלים, ובאיזה איברים פעולתם יותר נגלית וניכרת, ומה מהם מצוי תמיד [כגון המגדל והמוליד], ומה מהם פועל בזמן מסוים [