במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה", בחנו את השתלשלות העבודה-הזרה שרבנו מתאר בפרק הראשון בהלכות עבודה-זרה (כמובן שכל תיאוריו הם על-פי מקורות חז"ל). הגענו בפרק א שם להלכה ח, ובה נזכר בפעם הראשונה אברהם אבינו ע"ה, וכך נאמר שם:
"אבל צור העולמים לא היה שם מכירוֹ ולא יודעו אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח ונֹח ושם ועבר. ועל דרך זו היה העולם מתגלגל והולך, עד שנולד עמודו של עולם שהוא אברהם אבינו עליו השלום".
מכאן ואילך רבנו עובר לתאר את תהליכי המחקר המחשבתיים שהעסיקו את אברהם אבינו עד שהכיר את בורא-עולם, והוא בתוך אומה עצומה דורסנית ואכזרית של עובדי אלילים.
והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (א, ט):
"כיוון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה [=כלומר כיצד היקום הזה, שבו מערכות הכוכבים העצומות הללו, פועל ו]נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסבב אותו? לפי שאי-אפשר שיסבב את עצמו? ולא היה לו מלמד ולא מודיע-דבר, אלא מושקע באור-כשדים בין עובדי עבודה-זרה הטיפשים".
מדברי רבנו עולה, שאברהם אבינו החל לחקור ולדרוש את בוראו בגיל קטן מאד, כלומר, חוש הביקורת והשכל הישר החלו לפעם בו כבר מגיל קטן מאד, והוא החל לשאול שאלות...
והנה לפניכם דברי ה"מדרש הגדול" בראש פרשת "לך-לך" בעניינו של אברהם אבינו:
"והיה משוטט בדעתו ואומר: עד מתי אנו משתחווין למעשה ידינו? אין ראוי לעבוד ולהשתחוות אלא לארץ שהיא מוציאה פירות והיא מְחַיָּה אותנו. כיוון שראה שהיא צריכה לגשמים ואלמלא שמים נפתחין ומורידין גשמים לא הייתה מצמחת כלום, חזר ואמר: אין ראוי להשתחוות אלא לשמים. חזר וראה את השמש שהיא מאירה לעולם והיא המגדלת צמחים, אמר: אין ראוי להשתחוות אלא לה. כיוון שראה אותה שהיא שוקעת, אמר: אין זה אלוה. חזר וראה את הירח ואת הכוכבים שהן מאירין בלילה, אמר: לאלו ראוי להשתחוות. כיוון שעלה עמוד השחר בָּטְלוּ כולן, אמר: אין זה אלוה. והיה מצטער ואומר: אלמלי יש להן מְנַהֵג מפני מה זה שוקע וזה עולה? [...] כיוון שראה שאלו שוקעין ואלו זורחין, אמר: אלמלי יש להן מְנַהֵג לא היו כן, אין ראוי להשתחוות לאלו אלא למי שהוא מְנַהֲגָן. והיה תר בדעתו לעמוד על אמיתתו של דבר".
התהליך שעבר על אברהם אבינו מרתק ביותר ומשמש דוגמה ומופת לשיבה לדרך האמת בימינו, שהרי גם בימינו כדי להגיע לדרך האמת: דרוש חוש ביקורת מפותח, חובה לשאול שאלות ולדרוש תשובות, והכרחי גם לאזור אומץ לא רק לקבל תשובות כואבות, אלא גם לעמוד איתן, שהרי בסופו-של-דבר האדם יבין שהוא מושקע בין עובדי-עבודה-זרה טיפשים...
א. מושקע בין עובדי עבודה-זרה טיפשים
כאמור, המלים הללו רלבנטיות מאד לימינו, כי אחד האתגרים הגדולים ביותר בשיבה לדרך האמת היא היציאה מ"אזור המינות" של המוני עובדי האלילים לעבר הידיעה וההכרה, אשר מרוממות את האדם ומבדילות אותו, אם ירצה ואם לא ירצה, מהמוני הטיפשים. אך לא פשוט להתרומם ולהיבדל מהמוני הטיפשים, כי יש נחמה ובטחון דמיוניים בהימצאות ובהתבוססות בתהום הסכלות יחד עם המוני עובדי האלילים, מאשר פסיעה בנתיב האור שיש בו מעטים.
ברם, ככל ששכלו של האדם מתחזק, כך יהיה לו קל יותר לפסוע במשעול האמת, וככל ששכלו יהיה חלוש ומטונף יותר בהזיות ובדמיונות, כך יהיה לו קשה יותר להתנתק מ"אזור המינות" של המוני הטיפשים עובדי האלילים. ועוד יותר יהיה קשה לו לאדם להתנתק מהמוני הסכלים, אם הוא הפך תורת חיים לקורדום חוצבים, או אם בניו ומשפחתו חוצבים מן התורה, והוא כבר שגה בהזיה שהם "גדולים וחסידים" ופועלים "גדולות ונצורות"... כי ההתעוררות מן ההזיה הזו כל-כך קשה, ובמיוחד לבני אדם מחוסרי-דעת, עד שהם יעדיפו את השקר בכל מחיר.
והנה לפניכם המשך דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה שם (א, י):
"ואביו ואמו וכל העם עובדין עבודה-זרה והוא היה עובד עמהם. ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מדעתו הנכונה. ויָדע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל [כלומר, הוא מנהיג כל היקום העצום שסביבנו], והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו".
שימו לב לתעצומות הנפש שהיו לאברהם אבינו! אביו ואימו וכל משפחתו וכל העם היו עובדים עבודה-זרה ואף הוא עבד עמהם עבודה-זרה בתחילה, ואף-על-פי-כן, הוא הצליח להבין את קו הצדק והאמת מדעתו הנכונה, ולא רק זאת, אלא שהוא יצא כנגד הכל! כולל אביו ואמו!
וכאשר הנני קורא את הדברים הללו, הנני נזכר באחיי התימנים הטיפשים, אשר נכשלים ונחבלים בכל הסכלות והטמטום שהנחילו להם אבותיהם ואימותיהם, דבקים הם בהבל בכל כוחם, כאילו אביהם הוא משה רבנו ואימם היא מרים הנביאה! הם ילכו כעיוורים אחר ספר הזוהר והקבלה, ינציחו את מנהגי התוהו שהנחילו להם אבותיהם, יאמינו בקיומם של השדים והליליות שסיפרו להם זקניהם הוזי ההזיות, ויצעקו ויילחמו כנגד כל מי שכופר בהזיותיהם!
וכאשר הנני רואה את התנהגותם המחפירה, איני מתפלא שחטפו מהם את בניהם ובנותיהם, ומי שבוחר בטמטום ובטיפשות ואוחז בעבודה-זרה, שלא יתפלא שסופו לעבוד ולהעריץ גם את אדוני הארץ האירופים, וכל אשר יאמרו לו – יעשה, ואפילו יגזלו ממנו את היקר לו ביותר.
רק כאשר התימנים וכל עם-ישראל יבינו ש"מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו", רק כאשר הם יחדלו לרומם את גדולי האסלה למיניהם כאילו הם אלהים עלי-אדמות או נביאים או אפילו סתם גאוינים דמיוניים אשר כל דבריהם דברי אלהים חיים – רק אז עם-ישראל יחל להתעורר מכבלי העבודה-הזרה הכבדים המשעבדים והמשחיתים את דתנו. ברם, ככל שיוסיפו לרומם אלילים נבערים ותועים הוזי הזיות, אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, עם-ישראל ימשיך בתעייתו, והדרך לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש תוסיף ותתארך ותתרחק מאיתנו.
ב. ויָדע שכל העם טועים...
בהלכה הבאה שם תהליך המחקר הפילוסופי של אברהם אבינו נשלם, והשאלות שהוא החל לשאול בגיל קטן קיבלו תשובה סופית ומהדהדת: יש בורא אחד ויחיד לעולם! ואין כיוצא בו!
והנה לפניכם דברי רבנו שם (א, יא):
"ויָדע שכל העם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זו, שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו".
אברהם אבינו ידע שכולם טועים והוא לבדו הצודק! וכמה חרפות וביזיונות הוא ספג על-כך! דהיינו כמה ביזו אותו על-כך שהוא עומד יחידי מן העבר האחד כנגד כל החושך! והאשימו אותו שהוא טועה רק מפני שכל העם, ואפילו אביו ואימו, סוברים כנגדו ועובדים עבודה-זרה.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, כט):
"ידוע כי אברהם אבינו ע"ה גדל באומת ה'צאבה', ושיטתם שאין אלוה כי אם הכוכבים [...] ותמצא שהזכירו באותם הספרים ודברי הימים שלהם עניין אברהם אבינו, ואמרו בלשון זה: אבל אברהם אשר גדל בכותא הרי כאשר חלק על דעת הכל וטען שיש שם עושה זולת השמש הוכיחוּ נגדו בכך וכך [בהוכחות שווא ובתעתועי הבל לא בהוכחות אמיתיות, כי לא ייתכנו] [...] ובסוף אותה הפרשה אמרו, שהמלך כלא את אברהם אבינו עליו-השלום, ושהוא המשיך להתווכח עמהם ימים כשהוא בכלא, ואחר כך ירא המלך פן ימריד עליו את מדינתו ויוציא בני אדם מדתיהם, ואז הדיחוֹ לנפת ה'שאם' [=ארץ-ישראל] אחר שלקח את כל רכושו [...]
ואין ספק אצלי שהוא [=אברהם אבינו] [...] כאשר חָלק על שיטת כל בני אדם, היו מקללים ומבזים אותו ומזלזלים בו אותם התועים. וכיוון שסבל כל זה בשל אמונתו בה' יתעלה והעדיף את האמת על כבודו [כלומר כיוון שסבל את כל הביזיונות והעדיף לספוג את כל החרפות מאשר להפנות עורף לדרך האמת והצדק], נאמר לו: 'וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה' [בר' יב, ג]. והיה תכלית עניינו [כלומר בוא וראה לְמה זכה בשכר אהבתו העצומה לבוראו], מה שאנו רואים היום מהסכמת רוב אנשי תבל לרוממוֹ ולהתברך בזכרוֹ, עד שמתייחס אליו [גם] מי שאינו מזרעוֹ, ואין חולק עליו ולא בלתי יודע את גדולתו".
ג. השלב הבא – מלחמה
אברהם אבינו לא הסתפק בידיעת האמת לו לבדו, וכפי שאמר לי פעם ערוסי: "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ" (מש' ה, יז), לאחר ששאלתיו האם ראוי לפרסם את רסיסי האמת של קאפח בפירושו לספר המדע. כמו כן, פעם אחרת, כאשר שאלתי אותו על הזוהר והקבלה הוא השיב לי: "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך", כאילו ספר הזוהר הטמא והקבלה האלילית הם ענפים מענפי התורה-שבעל-פה... וכמה טיפש הוא הערוסי הזה, כמו אותם כומרי עבודה-זרה הטיפשים, אשר נדמה להם שהם חכמים גאוני עולם, ואינם אלא טיפשים מטופשים, אשר בוחרים בדרכיהם ובתעלוליהם, בוחרים הם בבצע בשררה ובתאוות, ומתעוורים מלראות את אור האמת נכוחה, ואפילו יסנוור את עיניהם, לא יידעו מדוע עיניהם כואבות ומיוסרות...
אלא, אברהם אבינו יצא למלחמה על קידוש שם שמים! הוא יצא למלחמה יחידי ובודד כנגד אומה עצומה וחזקה אכזרית ורשעה! וכמה תעצומות נפש היו לו לאברהם אבינו!
והנה דברי רבנו שם לפניכם (א, יב), לתשומת לבם של הדרדעים השכירים למיניהם:
"כיוון שהכיר ויָדע [את בורא-עולם יתרומם ויתעלה שמו], התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם [החל לקיים עמם פולמוסים], ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה. ושבר את הצלמים, והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך, כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים. וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו, שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו".
והנה לפניכם גם האופן שבו בחרו חז"ל לתאר את מלחמתו של אברהם אבינו, מתוך המדרש הגדול ראש פרשת לך-לך:
"זה הוא שאמר הכתוב: 'אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ' [תה' מה, ח]. נאמר הפיסוק הזה כנגד אברהם אבינו שאהב את הקב"ה ונתקרב תחת כנפי השכינה ושנא עבודה-זרה שלבית-אביו. לפי שבית אביו היו עובדין עבודה-זרה, והיו עושין צלמים ונותנים לאברהם למכור בשוק. וכשהיה בא אדם לקנות ממנו צלם, מה היה עושה? היה נוטל הקורנס בידו ומכה על ראש כל אחד ואחד, ואומר לו: לזה אתה מבקש? או זה? וכיוון שהיו רואין שהוא מכה אותן, מיד מניחין אותן [את הפסילים] והולכין להן".
אברהם אבינו לא ערך מלחמה במלים יפות ונבובות, הוא לא נקט בשיטת הפוליטיקלי-קורקט, הוא לא אחז בחנפנות ובחלקוּת הלשון, אלא יצא למלחמת-אמת ללא פשרות, ובה הוא בעצמו "שבר את הצלמים" ואף הטיף לאחרים ש"ראוי לאבד ולשבר כל הצורות" וכו'. כלומר, לכל המבקרים המתחסדים והטיפשים אשר טוענים כנגדי שלשוני חדה ואינה "נאורה" ו"אירופית" ו"מתונה" דיה לשיטתם, ובכן, הביטו אל אברהם אביכם! וכי ראוי להילחם באלילות בלשון חנֵפים? וכי ראוי להשתמש בלשון דו-משמעית חלקלקה? איזו מן צביעות וטיפשות זאת?
אלא, המלחמה בעבודה-זרה היא אחת ואחת בלבד! "כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם" (שמ' כג, כד), מצוה רבה וגדולה היא לשבור ולהרוס את כל סממני האלילות בכל דרך חוקית אפשרית, ובראש ובראשונה לחרף ולגדף ולקלל ולארור את גדולי האסלה הכעורים למיניהם, יש לבזות אותם ולהשפיל אותם עד גְּמֵירָא, כמו שיש להשפיל ולבזות עבודה-זרה. וכל מי שנדמה לו שאדיר הקטן "מגזים" או "תועה", הוא בעצמו תועה ואף עובד אלילים, ועליו לערוך חשבון נפש עמוק עם נפשו, ולבחון: היכן הוא נהנה מן התורה? מדוע הוא שוגה בהערצה לאלילים מהובלים ונגעלים אשר נחשבים לגדולים ולחסידים? ואם יש לו זכות אולי ה' יסייעו למצוא את הנקודה שבה הוא שוגה, ואשר גורמת לו להתעוור מלראות את האמת נכוחה.
וזכורני שנסעתי פעם עם ערוסי ברכב יחד עם כמה מחסידיו הטיפשים, ושאילתיו בעניין דברי רבנו על ראשוני אשכנז במאמר תחיית המתים, שם רבנו אומר עליהם בין השאר שהם "יותר תועים מן הבהמות" על-כך שהם היו מסופקים שמא יש לה' גוף ויד ורגל ומעיים... ערוסי השיב שאסור לי לפרסם ולדון בדברים הללו, מפני שאני אגרר בהכרח לפולמוס... והליכתו אחרי הבלי השררה והחציבה והמינות גרמה לו להפנות עורף לדרך האמת, לדרכו של אברהם אבינו, וכמו שרבנו מתאר אותה בהלכה לעיל: "כיוון שהכיר ויָדע [את בורא-עולם יתרומם ויתעלה שמו], התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם [=החל לקיים עמם פולמוסים], ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה". ואולי זו הסיבה שערוסי לא מלמד את ספר המדע בשיעוריו (אולי למעט הלכות תשובה בחודש אלול), כי הדבר שופך אור על בגידתו.
"וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמ' כג, ח).
"וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" (דנ' ח, יב).
ד. תוצאות המלחמה ולידתה של דרך האמת
אברהם אבינו נלחם בחירוף נפש, והנה לפניכם תוצאות המלחמה (עבודה-זרה א, יג):
"כיוון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו, ונעשה לו נס, ויצא לחרן".
המלך ביקש להורגו! כלומר, אברהם אבינו לא נלחם במלים יפות ועדינות ומתונות וחלקלקות, שהרי מדובר בעבודה-זרה! אלא הוא נלחם בכל כוחו כנגד מלך עריץ, שהרי אם אברהם אבינו לא היה מסכן את מעמדו של המלך והדת שבאמצעותה הוא שלט אז בהמונים, המלך לא היה מבקש להורגו. ואיך אפשר לסכן את מעמדו של המלך ולאיים על עקירת שלטונו ודתו האלילית, במלים נאורות ונבובות? וראו ספר אהבה עמ' קו (מהדורת קאפח) בתשובת רבנו לר' עובדיה הגר, שם רבנו מתאר את אברהם אבינו ע"ה ש"בעט בעבודה-זרה והפר עבודתה".
גם לאחר יציאתו לחרן אברהם אבינו ממשיך בשליחותו במלוא העוז, והנה המשך ההלכה:
"והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר: 'וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם' [בר' כא, לג]".
אברהם אבינו ממשיך במסעו לעקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, ובקריאתו למציאות ה' ולייחודו, הוא לא הסתתר מאחורי תקציבים ומשכורות וטובות-הנאה כמו קאפח וערוסי, עד שנתעוורו עיניהם מלראות את האמת נכוחה, הוא פעל בעקביות ומתוך אהבה עצומה לה'.
נשים לב, אברהם אבינו לא נחלש ולא מתייאש, ולמרות שכל באי עולם עובדי אלילים טיפשים הוא לא נרתע ולא נסוג, הוא ממשיך במסעו ובקריאתו למציאות ה' וייחודו, ויש בדרכו זו מסר אדיר לנו בימינו – והוא, שאל לנו להתייאש או לתת לרוחנו להיחלש, עלינו ללכת בדרכו של אברהם אבינו, ואפילו שיהיו רק יחידים-בודדים אשר ילכו עמנו, ואפילו שכל העולם כולו יהיה נגד השקפותינו ודעותינו – כי זוהי דרך האמת, זוהי דרך ה', וזהו ייעודו של עם-ישראל.
"וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דב' ו, ה).
והנה לפניכם גם את דברי רבנו במורה (ג, כט) בעניינו של אברהם אבינו:
"וכאשר גדל עמודו של עולם ונתברר לו שיש שם אלוה נִבְדָּל לא גוף ולא כוח בגוף, ושכל אלה הכוכבים והגלגלים מעשיו, והבין אפסוּת אותם ההבלים אשר נתחנך עליהם, החל לסתור שיטתם ולבאר הפסד השקפותיהם, וּפִרְסֵם הֶפְכָּם, וקרא: 'בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם' – קריאה הכוללת מציאות ה' וחידוש-העולם מאת אותו האלוה".
שימו לב לדברי רבנו: "והבין אפסוּת אותם ההבלים אשר נתחנך עליהם", וכמה גדולים הדברים הללו למי שמבין, כי רק אדם נבון מסוגל להתנתק מן הרגש העז אשר אוחז בו להוריו ולמוריו, ולאפשר לשכל הישר להורות את דרכו, עד שהוא יבין, שהוא למעשה התחנך על הררי הבלים מאופסים אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה! אך כמה מסוגלים לעשות זאת? והרוב כאמור, דבקים בהבל ובהזיות המגוחכות שהלעיטו אותם זקניהם הבורים וזקנותיהם הבלות.
ברם, יש שרידים אשר ה' קורא בכל דור ודור! וכמו שהתקבצו ללמוד על דרך האמת מאברהם אבינו ע"ה כך מתקבצים בימינו ללמוד את משנת רבנו הרמב"ם. והנה לפניכם ההלכה הבאה (א, יד), שם רבנו מתאר את לידתה של דרך האמת שהחל בה בעוז אברהם אבינו ע"ה:
"וכיוון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירֵהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם. ושתל בליבם העיקר הגדול הזה וחיבר בו ספרים והודיעוֹ ליצחק בנו. וישב יצחק מלמד ומחזיר. ויצחק הודיעו ליעקב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיר כל הנלווים אליו [לדרך האמת]".
אברהם אבינו היה ראשון הלוחמים בעבודה-הזרה וראשון לקרוא בעוז לדרך האמת, ברם, הוא לא היה האחרון, בניו יצחק ויעקב המשיכו את דרכו, ואף בניהם אחריהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בר' יח, יט).
וכֹה דברי רבנו בהמשך הלכות עבודה-זרה שם (א, טו):
"ויעקב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי, ומינהו ראש, והושיבוֹ בישיבה ללמֵּד דרך ה' ולשמור מצות אברהם. וציווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה כדי שלא ישתכח הלימוד. והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'. עד שארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד עבודה-זרה כמותן, חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות. ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה-זרה".
וכך חותם רבנו הרמב"ם את פרק א בהלכות עבודה-זרה:
"וכמעט קט היה, והעיקר ששתל אברהם נעקר [=מציאות ה' וייחודו], וחוזרין בני יעקב לטעות העמים ותעיותן. ומאהבת ה' אותנו, ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבנו ורבן של כל הנביאים ושלחו. כיוון שנתנבא משה רבנו ובחר ה' ישראל לנחלה, הכתירן במצוות, והודיען דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבודה-זרה וכל הטועים אחריה".
וניתן ללמוד מכך שהתורה ניתנה לנו בסמוך לשקיעת אומתנו בעבודה-זרה, שמטרת התורה המרכזית הייתה ועודנה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה – ולא הפיכתה לקורדום חוצבים ובחינת כל זיק של אפשרות לגרד עוד תקציבים ותרומות וכוח פוליטי, אשר באמצעותם יוכלו כומרי הדת הממסדיים להעמיק את שלטונם הקלוקל, ולהרחיב את אפשרויות חציבתם.
ה. הציר שעליו סובבת התורה כולה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה
מכל האמור עולה, שתכליתה הראשונה של דת משה היא לחנך ולהורות לדעות ולהשקפות נכונות, ולבער את העבודה-הזרה וכל גרורותיה, וכפי שכותב רבנו במורה ובמשנה-תורה:
1) "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (מורה ג, לז).
2) "וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל מה שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים" (מורה ג, כט).
3) "כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר: 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' [דב' יא, טז], 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו' [שם כט, יז]. ולמחייתן מן המציאות אמר: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו' [שם ז, ה], 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [שם יב, ג]. ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות, והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל לאמרו יתעלה: 'אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' [במדבר טו, כג], אמרו: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה [ספרי שם; קידושין מ ע"א; הוריות ח ע"א], דע זה" (מורה ג, כט).
4) "כי יְסוֹד התורה ביטול אותה ההשקפה [=השקפת עובדי עבודה-זרה] ומחיית עקבותיה כמו שביארנו" (מורה ג, ל).
5) "ואם תעקוב אחר כל מצוה ומצוה שנאמרו בעבודה-זרה תמצאם טעמם ברור, והוא סילוק אותן ההשקפות הנפסדות וההרחקה מהן עד הקצה האחרון" (מורה ג, לז).
6) "מצות עבודה-זרה כנגד המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וגו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כפר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה והיא עיקר כל המצוות כולן" (הלכות עבודה-זרה ב, ז).
ו. אהבתו של אברהם אבינו
קריאת פרשת העקידה בראש-השנה נועדה לעורר את הלבבות לחשבון נפש, ברם, יש לה עוד מטרה חשובה: להזכיר לנו את אהבתו ומסירותו ויראתו של אברהם אבינו כלפי בורא-עולם, וגם בזאת יש מסר חינוכי גדול לנו-לבניו. מסר שתכליתו וייעודו לעורר אותנו לשוב לדרך האמת, וליתר דיוק, לעורר בנו את האמת שקברנו עמוק-עמוק באלף השנים האחרונות, ואשר נחנקת ונאנקת תחת מעטה כבד של שקרים תאוות מינות והִתחזות. וכמו שמטיף לנו הנביא ישעיה (נא, א–ב): "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְיָ הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ".
כאמור, אברהם אבינו סיכן את עצמו ולחם בעוז כנגד עובדי העבודה-הזרה שהיו סביבו עד שביקשו להורגו, וקשה מאד להבין את תעצומות הנפש האדירות שהיו לאברהם אבינו לעמוד יחיד כנגד אומה גדולה אכזרית וּרְשָׁעָה (ומהו ממסד הכמורה העריץ לעומת מלכותו של נמרוד?). ההסבר היחיד לעמידתו האיתנה והעקבית הוא אהבתו העצומה לבורא-עולם וזו שגשגה ופרחה מכוח ידיעתו אותו, עד שנאמר עליו: "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (יש' מא, ח). אהבתו העצומה לבורא-עולם היא זו אשר נטעה בו את האהבה האדירה לאמת, ואת כוחות הנפש המופלאים לבטוח בבורא-עולם ולהתמודד בהצלחה עם כל הרדיפות שהיו מנת-חלקו.
עלינו ללכת בדרכיו של אברהם אבינו! להתחבר מחשבתית ורגשית לאותו נביא דגול, ולקבל ממנו השראה לדרך האמת בימינו – אותו אברהם אבינו, אשר נלחם מלחמה בלתי-מתפשרת בבערות ובעבודה-זרה, אשר הרים על נס-עמים את הקריאה למציאות ה' וייחודו, ואשר זכה להיות דוגמה ומופת לאהבת ה' יתעלה: "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (יש' מא, ח). אהבה עזה ועמוקה, אהבה ישרה ואמיתית הפורטת על נימי הנפש.
ז. "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם [...] הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם"
דברי רבנו בספר-המצוות: "שאנו מצֻווים לפרסם את דת האמת הזו ברבים", ו"שלא נירא בכך מהיזק שום מזיק" (עשין ט), מובילים אותנו שוב באופן טבעי לאברהם אבינו ע"ה. כאמור, אברהם אבינו קידש מלחמה למען ה' יתעלה, מתוך אהבתו העזה לדרך האמת, וכך גם עלינו לנהוג: ובכל מקום שנוגע בענייני עבודה-זרה, אין לרחוש כבוד לשום זקן או זקנה, ולשום מארי או מקובל, ויהיה מפורסם ונערץ ככל שיהיה. כי זו דרכו של אברהם אבינו ובעקבותיו צעדו משה רבנו והרמב"ם, שהאמת ורק האמת הניעה אותם לפעול את פעולותיהם האדירות.
ונצרף את דברי רבנו במורה (א, טז) בעניין החובה ללכת בדרכיו של אברהם אבינו:
"ומן העניין הזה האחרון הושאל שם זה [=צוּר] ליסוד כל דבר ומוצאו, ולפיכך אמר אֲחַר אָמרוֹ: 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם [...] הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם' וכו' [יש' נא, א–ב], כאילו פירש: כי הצור אשר חוצבתם ממנו הוא אברהם אביכם, ולכן לכו בעקבותיו ויהיה דתכם דתו והתנהגו במידותיו, כי טבע המתכת [והנמשל הוא כמובן אהבת ה' יתעלה, והמלחמה הבלתי-מתפשרת לעקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה מהמציאות] הכרחי שיהא מצוי בדבר שנחצב ממנו".
נמצא, כי מדרכיו של אברהם אבינו לעמוד יחידי באהבת ה' יתעלה ויתרומם, וכן לצעוד בדרך האמת הזו בעוז ובגבורה יחידי כנגד כל העולם! כלומר, כאשר אנחנו עומדים איתן על עקרונות דרך האמת, אנחנו מצטרפים למעשה לאנשי בית אברהם, וממשיכים את קריאתו ההיסטורית הנצחית והנעלה של אברהם אבינו ע"ה, המהדהדת לכל באי עולם: "בשם יי אל עולם"!
ח. "בְּשֵׁם יי אֵל עוֹלָם" – קריאה-קרב לדרך האמת
בקריאת-הקרב ההיסטורית והמהדהדת הזו של אברהם אבינו ע"ה (בר' כא, לג), פותח רבנו הרמב"ם את כל ספריו. בקריאה זו רבנו מלמד, שמגמתו בכל כתביו היא להמשיך בעוז את קריאתו של אברהם אבינו ע"ה – לפרסם את מציאותו וייחודו של בורא עולם. וזו גם הסיבה שרבנו פותח את ספרו "משנה-תורה" ב"ספר המדע" – דהיינו בהלכות שמטרתן להאיר את שׂכלו של האדם בדעת, לרוממו לבחון ולבקר חידושים בעין המחשבה הישרה, לְשַׂגְּבוֹ למעלת אהבת האמת, ולהדריכו ליסוֹד היסודות ועמוד החכמות – לידיעת ה' יתעלה ויתרומם.
רבנו הרמב"ם ראה אפוא את עצמו כממשיך דרכו של אברהם אבינו, ממשיך דרכו המחשבתית והפילוסופית, ממשיך דרכו בקריאה לכל באי עולם למציאות ה' ולייחודו, וממשיך דרכו בעמידה איתנה ונחושה כנגד המאגיה, העבודה-הזרה ושאר אמונות ההבל המהובלות. רבנו הרמב"ם היה כאמור בדעה שתכליתה הראשונה של דת משה היא לחנך ולהורות לדעות ולהשקפות נכונות ולבער את העבודה-הזרה וכל גרורותיה, וכפי שראינו לעיל בדברי רבנו במורה.
ועתה גם תובן תשובתו של קאפח לשאלה: מדוע קורא הרמב"ם לקבוצת הלכותיו הראשונות יסודי-התורה: "קרא שם הלכות אלה 'יסודי התורה' ולא 'יסודי האמונה' כי לדעת רבנו, מי שֶׁנִּדְמֶה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו של רבנו ובשיטתו, גם תורה אין לו".
כלומר, רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהלכות התורה ודיניה, ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים, רחוק מאד מדרך האמת ובהכרח נכשל ונחבל בהבל, וכפי שכותב רבנו במורה (ג, נא):
"וכל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".
ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [=ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".
ברם, למרות טוהר מחשבתו, רבים הם אשר תקפו את רבנו הרמב"ם, רבים הם אשר לא עָרַב לחיכּם מבטו החודר והנוקב עד התהום, וכפי שתיארם בצוואת ספרוֹ "מורה הנבוכים":
"אבל המבולבלים אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי-נכונות ובדרכים המטעים [...] ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת. הם יירתעו מפרקים רבים ממנו, ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם ענין. ועוד, כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו לו כדי שלא תֵּחָשֵׂף תרמיתם, וכדי שאור האמת לא יכה אותם בסנוורים ויסמא את עיניהם] – שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
ביאור הדברים: המידות הרעות וההשקפות הנִּפסדות הן רכוש הוזי ההזיות אשר טינפו את מוחותיהם בהבלים, והן אלה אשר יסבּבו אל הסכלים המחזיקים בהן רעה וימיטו עליהם שבר – מידה כנגד מידה. ובמלים אחרות, ההליכה אחר המאגיה האלילות ואמונות ההבל, יובילו את התועים אחריהן להיכשל ולהיחבל בהן, וימיטו עליהם מכות רבות וחולאים רעים ונאמנים.
"עַווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ" (מש' ה, כב).
סוף דבר
היו וישנם רבים שטוענים כנגדי שהנני יחיד ובודד במערכה... ברם, במאמר זה יש תשובה ניצחת לכל אותם התועים, והיא: שלהיות בודד במערכה זו היא דרכו של אברהם אבינו!
לצערי הרב, הכומרים הדרדעים למיניהם שכחו את דרכו של אברהם אבינו, במקום זאת הם בחרו בחנופה ובשעבוד אשר יפתח להם פתח לרדיפת הבצע השררה והתאוות. לפיכך, הם מכזבים ומתעים את הנגררים אחריהם בהשקפה רעה מאד לפיה ניתן כביכול ללכת בדרכו של רבנו הרמב"ם, ויחד עם זאת לחבור לצאצאי המינים ולהודות בתורתם החדשה הכעורה. ולא רק זאת, הם הוסיפו להשקפה זו איום, לפיו השמים יפלו על ראשנו אם נעז לצאת כנגד האדונים האירופים, דהיינו אם נעז להמשיך את קריאתו של אברהם אבינו: בשם ה' אל עולם. מי שהחל בדרך הרעה הזו היה קאפח הארור אשר הפך תורת אלהים לקורדום חוצבים, ורוב תלמידיו ממשיכים בדרכו הרעה, ומטרת כולם לאכול מן התורה ולהחניף לצאצאי המינים.
מטרתם של קאפח וערוסי וכל הכומרים והשועלים האוכלים מן התורה למיניהם, היא להפחיד אותנו ולהחדיר לנו את השקר ואת הייאוש שאנחנו בודדים במערכה, כי מטרתם היא שקֶּרן האמת לא תרוּם וקרן דרכו האמיתית של רבנו הטהור לא תצמח ותעלה. שהרי עליית קרנו האמיתית של רבנו ודרך האמת, משמעותה הרס מוחלט של דרכי הבצע והשררה הנלוזות שהם בחרו בהן; וכן חשיפת מעלליהם, צביעותם, חנופתם, חלקת לשונם, וכמובן הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, והתעיית הרבים אחרי התהו וההבל אשר לא יועיל ולא יציל.
ונסיים בקריאת-האמת מרטיטת הלבבות של ישעיה הנביא (נא, א):
"שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְיָ הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם [...] כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ".
ואברהם אבינו יחיד היה, וכי יעלה על הדעת שאברהם אבינו טעה?!
Comments