יחסם של חכמי ארץ-ישראל לתלמוד הבבלי
- אדיר דחוח-הלוי
- לפני יומיים
- זמן קריאה 8 דקות
בתלמוד הבבלי מסכת בבא מציעא (פה ע"א) נאמר כך: "רבי זירא, כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דִּלִשְׁתַּכַּח גמרא בָּבְלָאָה מיניה, כי היכי דלא נִטרְדֵיהּ". כלומר, רבי זירא החליט להתענות מאה תעניות במטרה לשכוח את הגמרא הבבלית כדי שהיא לא תטרידוֹ!
ויש לשאול, מדוע הגמרא הבבלית הטרידה את רבי זירא עד-כדי-כך שהוא החליט להתענות מאה תעניות כדי לשכחה? יש מפרשים שמדובר בשיטות לימוד שונות, אך פרשנות זו תמוהה לדעתי, שהרי שיטות הלימוד של חכמי ארץ-ישראל וחכמי בבל אינן עד-כדי-כך שונות. אלא, למיטב ידיעתי, בין התלמוד הבבלי לירושלמי יש הבחנה מאד משמעותית בעניין הסטייה אחרי הפולקלור הפגאני של עובדי האלילים הבבליים, וכן בעניין שילוב אגדות שפשטיהן זרים מאד לתורת האמת. ולכן, הואיל ויש בהן סכנה רבה לעולם המחשבה וההשקפה של עם-ישראל: מכיוון שהמינים עלולים לנופף בהן על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, כדי להצדיק את מינותם – מכיוון שכך, הגמרא הבבלית הטרידה מאד את רבי זירא, ואולי ראה את הנולד.
כלומר, אולי הדברים הללו הטרידו את מנוחתו של רבי זירא, דהיינו כל ענייני הפולקלור וההזיות והסגולות הפגאניות והאמונות התפלות, וכן כל פשטי אגדות חז"ל שמהווים קורדום נורא בידי המינים – ואת כל אלה הוא ביקש לבער ממחשבתו. ואודה ואתוודה, שאם הייתי חי באותן השנים הייתי זועק בכל בתי המדרשות לסנן את התלמוד הבבלי מהזיות, כי עתידים לקום בעם-ישראל מינים ארורים, אשר יעשו שימוש בפולקלור הפגאני ובפשטי האגדות כדי להחריב את תורת האמת ודרך האמת, וישתמשו בהם כדי לעוות את דתנו לדת פגאנית פרו-נוצרית.
וחיזוק להבנתנו ניתן להביא מדברי רבי ירמיה במסכת סנהדרין (כד ע"א), וכֹה דבריו:
"'בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם' [איכה ג, ו], אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל".
***
כמו כן, מצאנו ביקורת קשה מצד חכמי ארץ-ישראל כלפי חכמי בבל על יחסם זה לזה בעת המשא ומתן בלימוד ההלכה או על אופני העלאת הקושיות זה על זה, וכך נאמר במסכת סנהדרין (כד ע"א):
"[א] אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב: 'וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים' [זכ' יא, ז], 'נֹעַם' – אלו תלמידי חכמים שבארץ-ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. 'חֹבְלִים' – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה; [ב] 'וַיֹּאמֶר אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים' וגו' [זכ' ד, יד] 'וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ' [זכ' ד, ג]. 'יִצְהָר', אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ-ישראל שַׁמְּשַׁמְּנִין זה לזה בהלכה כשמן זית, 'וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ' – אלו תלמידי חכמים שבבבל שַׁמְּרִירִין זה לזה בהלכה כזית".
מדוע חכמי ארץ-ישראל אמרו דברים כל-כך קשים על חכמי בבל? ייתכן אפוא, שישיבת הגלות בבבל השפיעה גם על מידות החכמים, כמו שהיא השפיעה והחדירה פולקלור פגאני.
***
בהמשך הגמרא בסנהדרין שם (כד ע"א) נאמרו דברים נוספים, קשים בהרבה:
"'וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִּשֶּׂאנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם, וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת הָאֵיפָה? וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר' [זכ' ה, ט–יא]. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: זו חנופה [יוּסבר לקמן] וגסות-הרוח [=שחצנות, ניכור וזחיחות] שירדו לבבל".
ואלה דברים קשים וחדים כתער. כלומר, חכמי ארץ-ישראל האשימו את חכמי בבל בחנופה ובגסות-הרוח! וגסות-הרוח מובנת, אך מהי החנופה? ובכן, נראה שיש כאן ביקורת קשה מאד על העדר התנערות מפורשת וחד-משמעית של חכמי בבל מן הפולקלור הפגאני ומן ההזיות המאגיות, עד שחכמי ארץ-ישראל ראו בכך חנופה כלפי הבבליים והמון העם אשר תעו ואחזו בחוזקה בהזיות המאגיות הפגאניות. והחנופה כידוע היא היפך התוכחה. כלומר, נרמז בחנופה הזו להעדר התוכחה ולהעדר אמירת האמת באופן נחרץ במטרה לבער השקפות רעות, עד שחכמי ארץ-ישראל קראו להעדרן של אמירות-אמת נוקבות וחד-משמעיות – חנופה.
אמנם, בהמשך הגמרא הדברים מעודנים מעט אך עדיין רושמם החריף לא נמחה, ובהמשך הדברים אף נראה שטון הדברים ותוכנם הוּחרף עוד יותר, וכך נאמר בהמשך הגמרא שם:
"וגסות הרוח לבבל נחית? והאמר מר: עשרה קבין גסות ירדו לעולם, תשעה נטלה עילם ואחד כל העולם כולו! אין, לבבל נחית, ואישתרבובי הוא דאישתרבב לעילם. דיקא נמי, דכתיב: 'לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר', שמע מינה [כלומר, מסקנת הדברים היא, שגסות הרוח ירדה אמנם תחילה לבבל, אך לאחר-מכן היא עברה לעילם ולא נשארה בסופו-של-דבר בבבל]".
כלומר, עידנו מעט את האמירה הקשה לעיל לפיה חנופה וגסות-הרוח ירדו לבבל, באמירה שגסות-הרוח לא נשארה בסופו-של-דבר בבבל, אך החנופה שנזכרה בהחלט נשארה!
זאת ועוד, חכמי התלמוד הירושלמי לא נרגעו, והוסיפו ותמהו:
"וגסות לבבל לא? [=וכי גסות-הרוח לא ירדה לבבל ונשארה שם?] והאמר מר: סימן לגסות הרוח עניות, ועניות לבבל נחית! מאי עניות? עניות דתורה [כלומר לפי חכמי ארץ-ישראל חכמי בבל היו עניים בתורה!], דכתיב: 'אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ' [שיה"ש ח, ח]".
כלומר, בהמשך המדרש גם מחזירים את גסות-הרוח לבבל, וגם מביאים ראיה לכך שגסות-הרוח אכן שורה בקרבם מכך שלא רק שיש בהם גסות-הרוח, אלא שהם גם עניים בתורה!
ברם, בסופו-של-דבר רבי יוחנן מנסה להשכין שלום ולעדֵּן את הדברים הקשים, ואומר כך:
"ואמר רבי יוחנן: זו [='אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ'] עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמֵּד. מאי בבל? אמר רבי יוחנן: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד".
כלומר, אין לייחס את עניות התורה לחכמי בבל אלא לחכמי עילם, ורבי יוחנן אף מוסיף ומשבח את התלמוד הבבלי שיש בו מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד, דהיינו מלימוד החכמים.
אולם, המדרש שם חותם דווקא בביקורת חריפה מאד, אולי הקשה מכולן, כלפי חכמי בבל, וכבר ראינוהָ לעיל, והואיל והיא מזעזעת בחריפותה ומעוררת מחשבה, אחזור עליה:
"'בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם' [איכה ג, ו], אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל".
סוף דבר
אין בדברים האמורים משום לימוד זכות על המינים, גם המה בחרו בתעלוליהם, והייתה להם האפשרות שלא להבין את מדרשי חז"ל כפשוטם, ובעניין זה ראו: "הייתכן שחז"ל היו כסילים?". יחד-עם-זאת, לאור התובנות שעולות ממאמר זה, ייתכן שחז"ל שגו בשיטתם, לא מפני ששיטתם מדרדרת למינות שהרי כל נבון יודע לזהות משלים וחידות – אלא מפני שהמינים משתמשים באגדות ובמשלים כדי להשחית, לזהם, לטנף ולהחריב את דת האמת.
מה כֵּן עלינו ללמוד מן האמור לעיל? ובכן, לעניות דעתי תובנה חשובה מאד קמה וניצבה מן הדברים הקשים שהובאו לעיל כלפי התלמוד הבבלי, ובימינו חשיבותה אף כפולה ומכופלה.
ומהי? ובכן, אין להתייחס לתלמוד הבבלי כאל תורה-שבעל-פה אלא כאל פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה, ומי שמתייחס לתלמוד כאל תורה-שבעל-פה שנאמרה למשה בסיני אות באות מפי הגבורה, בוודאות מוחלטת יחריב את חומות שכלו ויאפשר למאגיה ולהזיות הפגאניות לזהם ולטמטם את מוחו, ולהסית ולהדיח את נפשו מדרך החיים לדרכי המוות.
קצרו של דבר, כל מי שלא למד את מדעים מכשירים ומובילים ואינו בקי היטב ביסודות תורת האמת ובהשקפותיה הישרות והטהורות, שיתרחק מלימוד התלמוד הבבלי כמו מאש כבשנֵי הלבֵנים היוקדת – כי לא רק שהוא לא יפיק ממנו תועלת, אלא שענייני הפולקלור הפגאניים, וכן ענייני המאגיה וההזיות שבפשטי האגדות, יחריבו את דעתו כליל, עד שלא רק שהוא כבר לא יידע להבחין בין ימינו לשמאלו בענייני הלכה, אלא שהוא ישתבש לחלוטין מדרך האמת: התאוות והזימות ישתלטו על ריקנות מוחו, ואפֵלת המינות תכבוש את מה שיוותר משכלו.
ואצרף לענייננו את הלכות מלכים ומלחמות (יב, ה) שם רבנו מורה להתרחק לחלוטין מן העיון בפשטי האגדות: "ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות [=באופן כללי!], ולא יאריך בדברי מדרשות האמורים בעניינים אלו [=ימות המשיח] וכיוצא בהן [=תחיית המתים וחיי העולם-הבא ושכר ועונש וכו'], ולא ישימם עיקר, שאינן מביאין לא לידי אהבה ולא לידי יראה". ועוד בעניין זה ראו: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?", וחזונו הזך והטהור מכונן מאד.
ואחתום בדברי רבנו הרמב"ם בפתיחת איגרתו לתלמידו ר' יוסף, וכֹה דבריו: "וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבלוהו [את משנה-תורה] כראוי לו, אין זה אלא בדורִי, אבל בדורות הבאים כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השׂררה יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק [כולל התלמוד!] פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף-על-פי שלא ישיג תכלית [=ולא כלו ולא יכלו דתן ואבירם, ותמיד יהיו הוזי הזיות רשעים ארורים, אשר יתעקשו להפוך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, ולהמשיך לכלות את ימיהם בהבל בתהו ובריק, תוך שהם תובעים שיממנו את 'גאונותם', וכאילו בזכות אלילותם וטומאתם כל העולם עומד]".
נספח א: שאלה ותשובה
אם הרמב"ם פסק לפי התלמוד הבבלי, איך ניתן לומר דברים שממַעטים בערכו? זה קצת קשה לי אמונית, שהרי התלמוד הוא המקור העיקרי להלכות שלנו, לא? האישים המתוארים בתלמוד אינם "מעתיקי השמועה"? האם הם לא שמרו על כללי ההלכה שנמסרו לנו מאת משה רבנו? ובקיצור, אם אני מבטל את התלמוד הבבלי או מטיל ספק באמיתתו, מדוע יש לפסוק הלכה דווקא לפיו? מדוע יש לפסוק דווקא כרבנו הרמב"ם אשר פסק את פסקיו לאור ובצמוד ובכפוף לפסקי התלמוד הבבלי? ואיך תהיה לי טענה כנגד אותם אלה שקמו אחרי הרמב"ם ושינו את הפסיקות בטענה שהן נכונות יותר לימים אלה וכיו"ב? מה אפוא המאמר מבקש ללמֵּד?
תשובה:
ראשית, הביקורת היא של חכמי ארץ-ישראל ואי אפשר לטאטא אותה או להתעלם ממנה; שנית ויתרה מזאת, הביקורת שמעלים חכמי ארץ-ישראל כנגד התלמוד הבבלי איננה כנגד היותם "מעתיקי השמועה", דהיינו היא איננה כנגד מסורת הִלכות התורה-שבעל-פה שהם מסרו איש מפי איש עד משה רבנו, את זאת הם עשו בשלמות ובנאמנות, אלא ביקורתם לדעתי היא כנגד העובדה שחכמי בבל שילבו את הפולקלור הפגאני של הבבליים בתוך התלמוד.
מדובר אפוא בשני עניינים שונים: קבלת התורה-שבעל-פה איש-מפי-איש עד משה רבנו היא עניין אחד אשר אין חולק ואין מערער עליו, וזאת לעומת ההחלטה השנויה במחלוקת לשלב את הפולקלור הפגאני של הבבליים בפשטי אגדות שאינן נוגעות למסורת התורה-שבעל-פה. ומה עליך ללמוד מהמאמר? שהבבלי הוא אך ורק פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה.
להבנתי, הביקורת על חז"ל הינה כביקורת החכמים על אנטיגנוס איש סוכו: "חכמים היזהרו בדבריכם". ואין לי צל של ספק, שחדירת הפולקלור הפגאני עמוק לתוך ליבה של יהדות בבל השפיע רבות והִקשה על חכמים מאד – ואפילו בימינו, בדור של דעת ומדעים ורציונליזם, לא ניתן בכל המקרים לומר את השקפות האמת באופנים חד משמעיים ונחרצים כפי אמיתתם.
וגם אנכי, כאשר הנני משוחח עם עמי ארצות נחותים במיוחד הנני משתמש בדברי חז"ל "אין מזל לישראל" כדי להרחיק אותם מהזיות האסטרולוגיה, לא כי יש ממש באסטרולוגיה, אלא כי מוחם ימאן לקבל את האמת. ואפילו בימינו לא מעטים הם ששׂכלם ימאן לקבל את האמת.
ועוד בזה ובמעלת חז"ל בהלכה ובמחשבה, ראה נא: "הייתכן שחז"ל היו כסילים?", "בחינת מופעֵי האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי", "ותופשֵׂי התורה לא ידעוני – הויות דאביי ורבא", ועליך להשלים את ידיעותיך משם, ולא מן הנמנע שהם טעו כאהרן בלחץ האדיר של ההמון.
נספח ב: תגובה למאמר מאת חבר ואיש-אמת אשכנזי
במובן מסוים זה החיבור המכריע ביותר שכתבת! עד שהעם היהודי ינטוש את התלמוד הבבלי, לעולם לא נוכל להתבגר מבחינה אינטלקטואלית, ולעולם לא יהיה לנו עידן משיחי! התלמוד הבבלי הוביל לכך שעמֵּנו מאמין לאלפי נמנעות, אמונות תפלות ושטויות אינפנטיליות.
הרמב"ם היה מודע לכך לחלוטין, והוא ניסה כל חייו – באמצעות כתיבת "פירוש המשנה" ו"משנה תורה" (כמו גם ה'מורה' כמובן) – להרחיק את העם היהודי מהתלמוד הבבלי. הוא ללא ספק ראה וחזה כי זו הדרך היחידה לטהר את היהודים מהאנטי-רציונליזם השורשי שלהם, וכן הדרך היחידה לטהר את עמֵּנו מהתלמודיסטים המשרתים את עצמם, כלומר ה"גדוילים" וה"בני תוֹירָע" הנלחמים בכל כוחם לשימור העליונות והמרכזיות של התלמוד הבבלי בחיים היהודיים. כלומר, זו הדרך היחידה לחסל את המיתוס שאופף אותם, להדיח את שלטונם ולנפץ את כוח הברזל וההשפעה האדירה והמכרעת שלהם. הרמב"ם ידע שהדרך היחידה להגשים את שני הצרכים הנואשים וההכרחיים הללו היא אך ורק באמצעות נטישת התלמוד הבבלי.
מה שבטוח, הרמב"ם ידע ששינוי מונומנטלי שכזה יארך זמן רב. אבל הוא לקח על עצמו באומץ לזרז את השינוי מציל-החיים הזה, והוא זרע את הזרעים המכריעים, וחימש את תלמידיו דורשי האמת באמצעים הדרושים כדי להניע ביחד את פרויקט ההחייאה הנחוץ לעם-ישראל. נראה שהרמב"ם האמין, שעם הזמן ובמאמץ משותף של תלמידיו האמיתיים, בסופו של דבר "משנה תורה" יחליף בניצחון את התלמוד הבבלי! וכפי שאכן כותב הרמב"ם במפורש לתלמידו ר' יוסף בן יהודה: יבוא יום שבו הספר "משנה תורה" יוּרם על נס, וכל שאר הספרים ייחשׂפו סוף סוף כפי שהם באמת: עילגים ורעועים ומאופסים לעומת "משנה תורה" הקדוש והטהור.
וכאשר זה יקרה, העם היהודי יקום כאיש אחד בשמחה ויקיים את התורה הרציונלית הטהורה, המאוזנת והמצוינת. או אז העם היהודי יהיה סוף-סוף "עם חכם ונבון", או אז עם-ישראל יפרוק את עול הגלות הבבלית מעל כתפיו, ויסיר את עיקשות התלמוד הבבלי מעל צווארו – שהרי התלמוד הבבלי מסורבל מאד ולא נכתב כטקסט שנועד להנחות את חיינו באופן מעשי; וכן גוזל זמן רב מאד מחיי האדם; ואף הינו שדה מוקשים, הואיל והוא נכתב תוך הפרה מתמשכת ובוטה של הוראת התנאים: "חכמים היזהרו בדבריכם" – עד כדי חוסר אחריות גס ביותר, מלא וגדוש בהזיות ובנמנעות כולל אפילו עבודה-זרה. בקיצור, למרות יתרונותיו, סכנותיו האליליות הקטלניות עולות בהרבה על יתרונותיו ואין לך "יצא שכרו בהפסדו" גדול מהתלמוד הבבלי.
התלמוד הבבלי, בשל ההזיה שהוא כולו בכללותו תורה-שבעל-פה, מאיים יותר מכל דבר אחר בהיסטוריה היהודית על מימוש רצונו של אלהים מן האדם היהודי; ו"משנה תורה" הוא הפתרון האחד והיחיד כנגד התלמוד הבבלי, והאמצעי המושלם האחד והיחיד שבאמצעותו ניתן יהיה להציל את היהדות, וכתוצאה מכך בני האדם אף יוכלו למלא את ייעודם שנתן להם בוראם.
ולבסוף, עִם יהדות שמטוהרת מהתלמוד הבבלי, ובמקומו מונחֵית על-ידי, ואף מרוכזת סביב "משנה תורה" – המשוחרר מכל אי-סדר, מכל בלגן, מכל אשליות ופנטזיות, מכל השקרים והאלילות, ומלא מתחילתו ועד סופו בסדר, בבהירות, בהדרכה נהירה ובהוראה ברורה, ומוצף באמת עילאית – סוף סוף, עִם ה"משנה תורה" הקדוש ואוהב-אלהים הזה, שמבטיח ביעילות את תיקון הנפש והגוף, הן של ההמונים והן של החכמים – סוף סוף החכמים יוכלו להתמסר למטרה הנעלה שלשמה אלהים ברא את האדם, סוף סוף החכמים יוכלו להתמסר לפעילות הנשׂגבה ביותר שמממשת את אנושיותם: לידע ולהשיג את בורא-עולם כפי יכולת האדם.
התלמוד הירושלמי (ראש השנה א' ב') אומר להדיא כי החכמים בבבל (כבר בחיי מרדכי) נמשכו אחר התרבות הנוכרית:
דְּאָמַר רִבִּי חֲנִינָה. שְׁמוֹת חֳדָשִׁים עָלוּ בְיָדָם מִבָּבֶל. בָּרִאשׁוֹנָה בְּיֶ֥רַח הָאֵיתָנִים. שֶׁבּוֹ נוֹלְדוּ אָבוֹת מֵתוּ אָבוֹת נִפְקְדוּ אִימָּהוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה בְּיֶרַ֣ח בּ֗וּל. שֶׁבּוֹ הֶעֱלָה נוֹבֵל וְהָאָרֶץ עֲשׂוּיָה בוּלוֹת בּוּלוֹת. שֶׁבּוֹ בוֹלְלִים לַבְּהֵמָה מִתּוֹךְ הַבַּיִת. בָּרִאשׁוֹנָה בְּיֶרַח זִיו. שֶׁבּוֹ זִיווֹ שֶׁלְעוֹלָם. הַצְּמָחִים נִיכָּרִין וְהָאִילָנוֹת נִיכָּרִין. מִיכָּן וְהֵילַךְ וַיְהִ֣י | בְּחוֹדֶשׁ נִיסָ֗ן שְׁנַ֥ת עֶשְׂרִ֛ים. וַיְהִ֤י בְחוֹדֶשׁ כִּסְלֵיו֙ שְׁנַ֣ת עֶשְׂרִ֔ים. בַּחוֹדֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֖י הוּא־חוֹדֶשׁ טֵבֵ֑ת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר אַף שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים עָלוּ בְיָדָן מִבָּבֶל. בָּרִאשׁוֹנָה וַיָּ֣עָף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן־הַשְּׂרָפִ֔ים. שְׂרָפִ֙ים עוֹמְדִים מִמַּ֨עַל֙ ל֔וֹ. מִיכָּן וְהֵילַךְ וְהָאִ֣ישׁ גַּבְרִיאֵ֡ל. כִּ֥י אִם־מִיכָאֵ֖ל שַׂרְכֶֽם׃
כמו כן רבי שמעון בן לקיש אומר (תלמוד בבלי יומא ט ע"ב) שהוא שונא את…
מארי אדיר ברשותך שאלה
המשנה במסכת אבות
אלף נכנסים למקרא ומתוכם מאה למשנה ועד עשרה לתלמוד ואחד להוראה
האם תפרש תלמוד כפשוטו ומשנה כפשוטה ואכן זהו היחס הרצוי (ולא כמו היום שמאמללים כל ילד ללמוד גמרא גם אם לא הולך לו והוא לא מתחבר) וברור שרבנו הרמב״ם למד את כל התלמודים כדי להורות לבני ישראל את המעשה אשר יעשו
או שלמשנה והתלמוד בלשון המשנה באבות יש פירוש אחר המותאם יותר לדבריך?
אם הרמב״ם פסק לפי התלמוד, איך אני יכול לחשוב, כל שכן להגיד, דברים שממעיטים בערכו של התלמוד הבבלי. זה קצת קשה לי אמונית. הרי התלמוד הוא המקור העיקרי להלכות שלנו לא?
אותן דמויות המתוארות בתלמוד הם לא בכלל "מעתיקי השמועה"? הרי גם ההלכות שנפסקו שם הם בגדר תורה שבעל פה, כי הרי הם אמורים לשמור על כללים מסויימם שנמסרו לנו ממשה רבנו.כל זה מעלה לי את התמיהה על מה שלמדתי בהלכות יסודי התורה בפרק התשיעי אם אני זוכר נכון, שאפילו נביא לא יכול לשנות דברים מסויימים בהלכה, ולהגיד נראה לי בנבואה שהלכה כפלוני, משמע שהם גם כן מעתיקי השמועה.אז אם אני "מבטל" אותו/מטיל באמיתותו בספר ואומר, "צריך לשמוע לדברי הרמב״ם", איך תהיה לי טענה נגד אותם אלו שקמו אחרי הרמב״ם…
עלה והצלח! מורי אדיר!
1) במובן מסוים זה החיבור הכי מכריע שכתבת! עד שהעם היהודי ינטוש את התלמוד בבלי, לעולם לא נוכל להתבגר מבחינה אינטלקטואלית, ולעולם לא יהיה לנו עידן משיחי!
2) התלמוד בבלי הוא המציאות הגדולה ביותר שבעקבותיה העם היהודי מאמין לעשרות אלפי נימנעות, וכל מיני אמונות תפלות ושטויות אינפנטיליות.
3) הרמב"ם היה מודע לכך לחלוטין, והוא ניסה כל חייו - באמצעות כתיבת ה'פירוש המשנה' וה'משנה תורה' (כמו גם ה'מורה' כמובן) - להרחיק את העם היהודי מהתלמוד בבלי.
4) הוא ללא ספק ראה וחזה כי א') הדרך היחידה לטהר את היהודים מהאנטי-רציונליזם המקיף שלהם, וב') בכל הקשור להתלמודיסטים המשרתים את עצמם - כלומר ה'גדוילים' וה'בני תוֹירָע' הנלחמים בכל כוחם למען שימור העליונות ומרכזיות של התלמוד בבלי בחיים היהודיים …