בעקבות המאמר: "הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ג)", הועברה אלי שאלה בעניינו:
שלום וברכה, כתבת בין השאר: "אולם, לדעת מכשפי הזוהר הקב"ה נתן לשיקוץ שמעון במערה נספח ותוספת לתורה" וכו'. ונדמה לי שנכשלת בלשונך, כי העובדה שממציאי הזוהר תלו את המצאתם ברשב"י זה עדיין לא הופך אותו לשיקוץ?! או שפספסתי כאן משהו.
עד כאן לשון השאלה, ומכאן לתשובתי:
לאחר שראיתי את המגמה הגסה של ספר הזוהר להפוך את רשב"י לאלוה, ולאחר שראיתי את היחס הפגאני שיש כלפיו בעם-ישראל בימינו, ולאחר שראיתי שזלזולו מועיל מאד לביטול הזיות ספר הזוהר – הגעתי למסקנה שמצוה לזלזל באלהותו השקרית של שימִי בר יוחִי, ולכל הפחות במסגרת מאמר שמתמקד בחשיפת שקרי הזוהר, ואפילו שיהיה בזה ביזוי לזכרו.
ואם היינו זוכים לעקור את שיקוץ שמעון מקרבנו, אסונות איומים ונוראים היו נמנעים מעם-ישראל, כי בעוון המינות באים על עמֵּנו כל ייסורי התוכחה, ולא מזמן מתו ארבעים וחמשה איש במיתת חנק ולחץ בקבר הטמא שייחסו לרשב"י אשר אותו הפכו לשיקוץ מתועב.
ובמלים אחרות, אין כאן שום מקום להתחסדות, מפני שמדובר בפתח רחב לאסונות איומים.
והנה לפניך מעט מן הדברים שכתבתי בעניין זה, מתוך חלק ב בסדרת המאמרים הזו:
מראש הקטע עולה שכוחו של ר' שמעון לזעזע את כל העולם, שהרי מלך המשיח מתואר כתלמידו דהיינו כמי שבא לכבדו וקרא לו "רבי" (בדוגמה יו) – ואם יש כוח לתלמידו לעשות כן, כל-שכן ר' שמעון! ושוב הערצה פגאנית לר' שמעון, והפכו אותו לאליל משוקץ, עד שמצוה לומר: "שיקוץ שמעון", ואפילו שיש בזה פגיעה בכבודו של רשב"י, כי גדול כבוד שמים מכבודו של רשב"י, ובמקום שיש חילול-שם-שמים אין חולקים כבוד לרב, ומצוה לעקור את זכרו.
עד כאן. כמו כן, למיטב הבנתי לא דייקת בלשונך, כתבת כך: "שממציאי הזוהר" וכו', ולא מדובר בתוכנית מדעית של המצאות וחידושים, אלא בהחדרת הזיות פגאניות לליבו של עם-ישראל, לכן ראוי לומר "מכשפי הזוהר", כראוי לומר בענייני מינות ועבודה-זרה שהתורה קידשה מלחמת חורמה כנגדם, ולא "ממציאי הזוהר" כראוי לומר בענייני מדע חשובים ומוערכים.
וראה את הלשונות החמורים בתורה כנגד עבודה-זרה, מתוך דברי רבנו במורה (א, לו):
"דע, כי כאשר תתבונן בכל התורה וכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון-אף, ולא לשון כעס, ולא לשון קנאה, כי אם בעבודה-זרה דווקא. ולא תמצא שנקרא: 'אויב יי' או 'צר' או 'שונא', אלא עובד עבודה-זרה דווקא. אמר: 'וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם' [דב' יא, טז –יז], 'פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ' [דב' ו, טו], 'לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם' [דב' לא, כט], 'הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' וכו' [דב' לב, כא], 'כִּי אֵל קַנָּא' וכו' [דב' ו, טו], 'מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם' [יר' ח, יט], 'מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' [דב' לב, יט], 'כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי' [דב' לב, כב], 'נֹקֵם יְיָ לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו' [נחום א, ב], 'וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו' [דב' ז, י], 'עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו' [במ' לב, כא], 'אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב], 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], ואלה רבו מלמנות, אלא שאם תתחקה עליו בכל הספרים תמצאֵהו".
***
לאחר הדברים האלה, קיבלתי תגובה מתחסדת מאד דווקא מאחד הלוחמים בספר-הזוהר, ולצערי יש אנשי אמת שאינם טהורי לבב, דהיינו הם אמנם מפיצים את אור האמת, אך לא תמיד לשם שמים, והתקפתו החריפה עלי, בתגובה הזו ובזו שלאחריה, מוכיחה זאת לדעתי.
על-כל-פנים, הנה לשון תגובתו הראשונה שהיא נראית אולי עדינה, אך טומנת בחובה ביקורת חמורה מאד, שהרי מדברי התוקף עולה שהנני מזלזל ברשב"י מתוך גסות רוח וסכלות, וכן שמדרכי זו עולה רעה גדולה מאד, כאילו אני הוא זה אשר מפיץ רעיונות מינות! וזה לשונו:
"בזלזולך ברבי שמעון בעניין הזוהר אתה נראה כמסכים עם טענת שיוך הזוהר לרשב"י, על כל הרעה המשתמעת מכך".
וכך השבתי לאותו מגיב:
אחל בחידוד שורש המחלוקת בינינו: לדעתך מכשפי הזוהר זייפו תורה בלבד. ברם, לדעתי מכשפי הזוהר גם זייפו תורה וגם זייפו אלוה. והואיל והם זייפו אלוה והפכו את שימִי בר יוחִי לשיקוץ, מצוה וחובה לשקצו ולתעבו כדי לעקור את זכרו, ולא יגדל כבודו מכבוד שמים.
זאת ועוד, מי שחס על כבודו של שימִי בר יוחִי הופך אותו למעשה לאלוה בדומה למכשפי הזוהר! ואסביר: מי שחס על כבודו של שימִי בר יוחִי סבור שגדול כבודו מכבוד שמים, שהרי עדיף ששם-שמים-יתחלל ועבודה-זרה לא תנותץ, כדי לחוס על כבודו של בשר ודם!
כמו כן, טענתך היא בגדר פלפול סרק אירופי, ואסביר:
הנבונים ממילא לעולם לא ישגו בהזיה ששיקוץ שימִי בר יוחִי כתב את הזוהר, ואילו הסכלים ממילא סוברים כבר עתה ששיקוץ שימי בר יוחי כתב את הזוהר – אז היכן הבעיה? או כלשונך, היכן "על כל הרעה הגדולה המשתמעת מכך"? על כל הרעה הגדולה? האמנם?!
ועתה לתועלת הגדולה שבגינויו של שיקוץ שימִי בר יוחִי:
לנבונים אנשי האמת ישרי הלבב תהיה בכך תועלת גדולה, מפני שהדבר יעמיק בקרבם את הבנת חומרת אלילותו ומינותו של ספר הזוהר, ואת הנזקים הבלתי נתפשים שהוא גורם לעם-ישראל, שהרי אין לחוס אפילו על חכם מחכמי המשנה לאחר שספר הזוהר הפך אותו לאלילו! זאת ועוד, הדבר ירומם את הנבונים להבין את אחת ממגמותיו המרכזיות ואולי המרכזית ביותר של ספר הזוהר והיא: הפיכת שימי לשיקוץ, במטרה להחליף את מוסֵר התורה: ממשה רבנו לשיקוץ שמעון, וכך גם את דת משה עצמה: מדת אמת טהורה לדת פגאנית חשוכה ונבערה.
ויתרה מכולן, גינוי שימִי בר יוחִי ירומם את הנבונים להבין את היחס הנכון כלפי עבודה-זרה, כלומר, גינויו של שימִי בר יוחִי עשוי להעיר את הנבונים מתרדמתם, ולעורר ולזעזע אותם שלא להתייחס בשלוות-נפש לספר הזוהר. וזו הבעיה הגדולה בעניין ספר הזוהר, כלומר, אף שרבים יודעים שספר הזוהר הוא ספר מזויף (כמו שאתה יודע) רבים אינם יורדים לעומק הדברים ואינם מבינים ומפנימים עד כמה הדברים שנאמרו בו חמוּרים: עד כמה הוא זיהם את עם-ישראל, עד כמה אנחנו רחוקים מן היחס הנכון לזוהר, ועד כמה עלינו לגבֵּר חיילים במלחמתנו בו.
קצרו של דבר, גינוי שימִי בר יוחִי עשוי לרומם את הנבונים מן התובנה הרדומה שמדובר רק בזיוף, כמו חיבורים רבים אחרים בספרות התורנית באלף השנים האחרונות – אל עבר התובנה העמוקה והמטלטלת שמדובר בספר מינות שאין להתייחס אליו בשלוות-נפש! שהרי אין לחוס אפילו על חכם מחכמי המשנה בבואנו לעקור ספר זה מקרבנו, כל-שכן שאסור לנו להישאר אדישים ולסבור שמדובר רק בזיוף! אלא, עלינו לצרוב בתודעה שמדובר בספר מינות הגשמה ותועבה שהמיט עלינו אלף-אלפי מיתות משונות בגלות, ומרחיק אותנו ממילוי ייעודנו.
ואין לי צל של ספק, שכל איש-אמת ישר-לבב יבין את מטרתי, ולא ישגה בפלפולי הזיות...
ועתה לסכלים, ובכן, קרוב לוודאי שגינויו של שיקוץ שימי בר יוחי יועיל גם להם, שהרי כידוע לך, גינוי וזלזול היא הדרך החשובה והמרכזית ביותר להילחם בעבודה-זרה. נמצא, שזלזולו של שיקוץ שימִי בר יוחִי, שהוא בעיניהם אליל, יערער בוודאות במשהו את אמונתם באלהותו! ולאט-לאט הם ילמדו שמדובר גם בזיוף, ואם אתה חולק עלי בזאת הנך חולק על דרכך שלך.
לסיכום, ברגע שעם-ישראל קיבלו על עצמם את שיקוץ שימִי בר יוחִי לאלוה הם הפכו אותו לעבודה-זרה, ודינו הוא כדין כל עבודה-זרה: כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם.
ואחתום בשתי שאלות:
וכי ראוי לחשב חשבונות ולפלפל פלפולי סרק אירופיים בעניין הכרתת עבודה-זרה?
וכי ראוי לנו לחשוב איך אנחנו נראים כאשר אנחנו באים לבער עבודה-זרה?
"רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קה' ז, כט).
***
המגיב האחרון לא קיבל את דבריי כלל וכלל! הוא החליט להעמיק בהתחסדותו, וזה לשונו:
"הפלפולים שפלפלת כאן אלו פלפולים תימנים? כמה מלל על ענין פשוט. אתה מזלזל בתנא ומוציא עליו דיבה שהוא כתב את ספר הזוהר".
וכך השבתי לו:
טענתך הראשונה לפיה אני "נראה כמסכים עם טענת שיוך הזוהר לרשב"י", היא פלפול סרק, שהרי איך יעלה על הדעת לומר כן? וכבר הסברתי זאת לעיל, והוספתי שאפילו לסכלים תהיה תועלת בגינויו ובכינויו "שיקוץ שמעון". וכי קראת את דבריי? וכי קראת בכלל את המאמר?
כמו כן, טענתך זו היא אכן פלפול אירופי, הואיל והיא מתמקדת במשפט אחד, מוציאה אותו מהקשרו ומתעלמת התעלמות מוחלטת מדברים מפורשים וברורים שנכתבו בעניין! כמנהג הפלפלנים האירופים החכמים בעיניהם אשר עיוותו את דתנו. אינך יודע מהו פלפול אירופי?
לגבי עצם דבריי, הם אינם פלפול אלא פשט פשוט ומפושט: שיקוץ שמעון הוא אליל, לפיכך חובה לשקצו ולתעבו. וזה אכן פשט תימני-ימני פשוט ביותר. ואין פשוט וברור מזה.
לגבי טענתך החדשה שאני מוציא דיבה על אלילך, שגדול כבודו בעיניך מכבוד שמים, ובכן, למגיב מוציא הדיבה האירופי: היפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה.
***
לאחר מכן התקבלה תשובה נוספת (שלישית) בעניין זה, וזה לשון המגיב:
"אני ממש מבולבל מהמאמר הזה, גם את משה רבנו הפכו לאלוה משיחי בזוהר, אז גם בו נזלזל? מה רשב"י אשם בהזיותיהם של אלו?".
וכך השבתי למגיב הזה:
עד היום לא ראיתי שהפכו את משה רבנו ע"ה לאלוה בזוהר, ואיני יודע על-סמך מה אתה אומר זאת. אדרבה, עד עתה ראיתי שמטרתם היא ההיפך הגמור, לערער על נביאותו באופן מוחלט, כדי להכתיר את שיקוץ שימי לאלוה החדש.
על-כל-פנים, ברור שלא אמירה אחת או אפילו כמה אמירות קובעות לעניין זה, אלא מגמה מתמשכת, ועד כמה שראיתי ספר הזוהר הפך את שיקוץ שימי בר יוחי במגמה מתמשכת לאלוה. והראיה הגדולה לצדקת דבריי: ראה לדוגמה כיצד עובדי האלילים פונים אליו בקבר במירון, הם לא פונים כך למשה רבנו ע"ה.
ולגבי מה רשב"י אשם, אין לטענה הזאת שום משמעות, כי גדול כבוד שמים מכבודו. והוא היה שמח שיהפכו אותו לשיקוץ ולתיעוב באופן זמני, כדי לעקור עבודה-זרה מעם-ישראל, וכדי לקרב את עם-ישראל למילוי ייעודו הנשגב: עם חכם ונבון שיכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.
ואם אתה מבולבל זה סימן לכך שלא הבנת עד עתה את חומרת הזוהר הטמא.
אגב, לא ניתן לזלזל במשה רבנו ובשאר הנביאים, מפני שהאמונה בהם מעוגנת ביסודות הדת.
***
והייתה גם תגובה רביעית, וזה לשון התגובה:
לעניות דעתי ניתן לחדד את דבריו של אדיר, מקובלי הזוהר לא זייפו רק ספר, הם זייפו דמות מפוברקת שנקראת בפיהם "רבי שמעון בר יוחאי", כלומר אין זה באמת רבי שמעון התנא הגדול, אלא זיוף זול שנוצר מכוחם המדמה הסרוח של מקובלי ספרד. ואם כן, כאשר אנו מבזים את אותו רבי שמעון, אנו בעצם מבזים את דמותו המזויפת והדמיונית ולא את התנא הגדול.
וכך השבתי למגיב הרביעי והאחרון:
לא אשכח כיצד בעבר מאן-דהו הזדעזע עד עמקי נשמתו כאשר גיניתי את ספר הזוהר, וזאת מפני שהוא היה בטוח שגיניתי את שימי בר יוחי! אף שבמאמר המסוים ההוא שכנגדו הוא התקומם והזדעק, כלל לא גיניתי את בר יוחי, להיפך, רוממתי אותו בתואר רבי.
תגובתו הקיצונית והמשובשת עוררה אותי להחל ולהבין שתי נקודות חשובות:
א) הם עובדים את שימי בר יוחי והוא בעיניהם אלוה. אמנם, אז לא הבנתי לעומק את מינותם, ורק לאחר שראיתי כיצד ספר הזוהר מרומם את שימי הבנתי את עומק החדרת אלילותו; ב) גינויו של שימי בר יוחי מזעזע ומחריד את עובדי האלילים האילמים! כלומר, הוא משיג את המטרה! והמטרה היא החלשת אחיזת ההשקפה ששימי בר יוחי הוא אלוה שניתן לפנות אליו ולהוריד באמצעותו או אפילו ממנו שפע גשמי ורוחני, ומאות אלפי עובדי האלילים שנוסעים למירון מדי שנה יעידו כאלף עדים (או יותר נכון כמאות אלפי עדים) על כך שמדובר בשיקוץ.
ואם גינויו של שימי כשיקוץ עשויה להחליש ואפילו במשהו את תעיית עם-ישראל אחרי עבודה-זרה כל-כך כעורה, יש בדבר ברכה גדולה מאד לדעתי. וכאשר הנני מגנה את שימי בר יוחי הנני רואה לנגד עיניי מטרה אחת ויחידה: ביעור עבודה-זרה מארצנו אשר חדרה ללבבות של מאות אלפים מקרב עם-ישראל, בני בכורי ישראל, שייעודו כינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.
ולאחר שהעבודה-הזרה הזו תתבער מן העולם לא יהיה צורך עוד לגנות את שיקוץ שימי בר יוחי, ויהיה ניתן לשוב ולכנותו בתארי רוממות, אך כל עוד רוממותו בתארים מחזקת את הזיות עובדי האלילים האילמים שהוא אלוה, אסור לדעתי לרוממו ולפארו בשום פנים, ובמיוחד לא במסגרת מאמר שמטרתו היא עקירת הנהייה הפגאנית אחריו. וגם הנבונים ילמדו מכך שגדול כבוד שמים מכבודו של שימי בר יוחי, ולא יחוסו על כבודו, ויחזקו בזה את ידי עובדי האלילים ובפועל אף יאמצו אל חיקם את ההשקפה שגדול כבודו של שימי בר יוחי מכבוד שמים.
נקודה אחרונה, עלינו להבין שלא לחינם בחרו מכשפי הזוהר בשימי בר יוחי לאלילם, אחת הסיבות המרכזיות ואולי המרכזית שבגינה הם בחרו בו, היא מפני שהוא היה חכם מחכמי המשנה, ולכן לא ניתן לכאורה לשקצו ולתעבו ולעקור את אלהותו מקרב עם-ישראל! ואת המזימה הזו חובה לנתץ ולהרוס, ולא לאפשר להם להחדיר את זוהמתם בתכסיסי מינות.
ואין דרך אחרת לבער עבודה-זרה מן העולם פשוט אין! והתורה אמרה זאת מפורשות, כלומר, הדרך היחידה לבער עבודה-זרה היא בנקיטת אמצעים קיצוניים ובאמצעות איבוד והכרתת זכרה מן העולם: "ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא". כלומר, כלל לא די בהוכחות שספר הזוהר הוא זיוף, ואפילו יהיו מיליון הוכחות, כל עוד לא נפעל לגנות את שיקוץ שמעון, ולכל הפחות במסגרת דיון בעקירת ספר הזוהר מעם-ישראל, וכמו שהתורה מורה לנו לפעול בעקירת עבודה-זרה, העבודה-הזרה לשימי בר יוחי תוסיף לפעפע ולזהם את ליבו של עמנו.
ובעניין זה ראו: "האם יש עבודה-זרה בימינו?", שם בפרק: "כיצד נקבעת עבודה-זרה?". ואגב, אוסיף, שדווקא התגובות המזועזעות של אנשי האמת, חיזקו אותי להבין שהנני צודק בדרכי.
ולאחר כל הדברים האלה, נמשיך ברשותכם לעיין בספר הזוהר ולחשוף את זוהמתו:
דוגמה לא
בהקדמת הספר נאמר כך (ו ע"א):
"משום ששני שלומות למטה: אחד יעקב ואחד יוסף, ומשום כך כתוב פעמיים: 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב' [יש' נז, יט], 'לָרָחוֹק' – זה יעקב, 'וְלַקָּרוֹב' – זה יוסף. 'לָרָחוֹק' – כמו שנאמר: 'מֵרָחוֹק יְיָ נִרְאָה לִי' [יר' לא, ב], 'וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק' [שמ' ב, ד]; 'וְלַקָּרוֹב' – כמו שנאמר: 'חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ' [דב' לב, יז]".
לפי המדרש של השיכור הזה, משום מה יעקב ויוסף הם "שני שלומות למטה", ואין שום תועלת בהזיה הזו. ברם, יש בה גם רעה גדולה מאד, שהרי לפי הטמא, יעקב הוא "הרחוק" ואילו יוסף הוא "הקרוב" – וזה גנאי ליעקב אבינו ע"ה, לתארוֹ כ"רחוק" ביחס ליוסף, ולא רק שמדובר בגנאי, מדובר גם ברמיסת יסודות הדת, שהרי יעקב אבינו היה נביא, ואילו יוסף בנו לא היה בגדר נביא, וגימודו של יעקב אבינו ע"ה ביחס ליוסף הוא ערעור על יסוד הנבואה.
אך לא רק גנאי ליעקב אבינו יש בדבריו, כי אם גם גנאי ליוסף הצדיק, שהרי הוא אומר על יוסף, שעליו נאמר לפי דמיונו "וְלַקָּרוֹב", שזה כמו שנאמר: "חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ", ואיך יעלה על הדעת לצרף את הפסוק הזה למדרש על יוסף? וכדרך הסכלים, ברכתם מאֵרה ושבחם גנאי, והנה הפסוק: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם".
וחמורה מכולן, יש בדבריו הגשמה סמויה, שהרי הוא משווה את ראיית ה' בעיני ההשגה השכלית לראייה חושית-גופנית, כאילו מדובר באותו סוג של ראייה: "'לָרָחוֹק' – כמו שנאמר: 'מֵרָחוֹק יְיָ נִרְאָה לִי', 'וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק'" – וכי הריחוק האמור בירמיה הוא ריחוק מקום?
ושימו לב לתרגומו הנפלא של יונתן בירמיה שם (לא, ב): "מֵרָחוֹק יְיָ נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" – "אֲמַרַת יְרוּשְׁלֶם: מִלְּקַדְמִין יְיָ אִתְגְּלִי עַל אֲבָהָתַנָא, נְבִיא אֵימַר לְהוֹן: הָא רַחֲמַת עָלְמָא רַחֵימִית יָתְכוֹן, עַל כֵּין דַּבַּרִית יָתְכוֹן בְּטָבְוָן". הריחוק שנאמר בירמיה הוא אפוא ריחוק של זמן בהיסטוריה ולא ריחוק של מקום! וביתר ביאור: הריחוק הוא משל לכך, שבעבר הרחוק הקב"ה נגלה בנבואה לאבות האומה ועל-כן הוא אוהב אותנו אהבת-עולם. כלומר, בזכות השבועה שנשבע לאברהם יצחק ויעקב, הקב"ה משפיע עלינו שפע טובה.
אולם, לפי הזוהר הטמא, הריחוק שנזכר בספר ירמיה הוא ריחוק מקום, וכמו שנאמר בשמות בעניין ריחוק התייצבותה של מרים ממשה רבנו לאחר הושטתו ביאור בתוך תיבת הגומא. ואם מדובר בירמיה בריחוק מקום, הרי שה' נראה בעיני הבשר, ואם כך, הרי שהוא בהכרח גוף.
דוגמה לב
בהמשך ישיר לדברים שנאמרו לעיל (ו ע"א), מוסיף ואומר הטמא כך:
"'מֵרָחוֹק' [יר' לא, ב] – זו הנקודה העליונה שעומדת בהיכלו [...] 'וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ' [ויק' יט, ל] – זו הנקודה שעומדת באמצע שיש לירוא ממנה יותר מן הכל שעונשו מיתה, והיינו מה שכתוב: 'מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת' [שמ' לא, יד] – מי הם מחלליה? מי שנכנס לתוך החלל של העיגול והריבוע למקום שאותה הנקודה שורה, ופוגם בו, מות יומת. ועל זה כתוב: 'תִּירָאוּ'. והנקודה ההיא נקראת 'אני', ועליה שורה אותו הנסתר העליון שלא התגלה, והיינו ה', והכל אחד".
לא אתייחס כרגע לדברי המינות של הטמא בעניין הנקודות ש"צריך לירוא מפניהן", ואתמקד עתה רק בסוף דבריו: לפי הטמא, על הנקודה האמצעית שנקראת "אני", שורֶה "אותו הנסתר העליון שלא התגלה". כלומר, יש אלוה ידוע שנתגלה לעם-ישראל ולאנושות כולה, ויש "נסתר עליון" שטרם התגלה – והטמא עצמו מוכיח שכוונתו לשתי אלוהות! שהרי הוא אומר: "והיינו ה' והכל אחד"! ואם לא היה מדובר בשתי אלוהות מדוע יש צורך להדגיש שמדובר בה' ושהכל אחד? וכך בדיוק נוהגים הנוצרים בְּדַמּוֹתָם את שילושם הטמא, ועל שילושם הם אומרים: "והכל אחד", והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, נ), ובמאמר תחיית המתים (עמ' סט):
"הדעה אינו העניין הנאמר בפה, אלא העניין שהצטייר בנפש [...] אבל מי שסבור שהוא [=ה' יתעלה] בעל תארים מספר הרי הוא אומר שהוא אחד בפיו, וסבור במחשבתו שהוא רבים, וזה כעין מה שאומרים הנוצרים: 'הוא אחד אלא שהוא שלושה והשלושה אחד', כך דברי האומר הוא אחד, אלא שהוא בעל תארים"; ובמאמר תחיית המתים מוסיף רבנו: "שמע ישראל [...] והנה למדו הנוצרים בפסוק זה [...] ואמרוּ: אמר 'יְיָ', ואמר 'אֱלֹהֵינוּ', ואמר 'יְיָ', הרי אלו שלושה שמות, ואמר אחרי כן 'אֶחָד' – ראיה שהם שלושה ושהשלושה אחד, יתעלה ממה שסכלו".
ואין זו הפעם הראשונה שהטמא מחדיר לנו את מציאותו של אלוה "נסתר עליון", וכבר ראינו את התועבה הנוצרית הזו לעיל בדוגמה יא, והואיל והיא קצרה אצרף אותה שוב לפניכם:
בהקדמת הספר נאמר כך (ג ע"ב): "בראשית [...] וכאן נחקקו שישה צדדים גדולים עליונים שמהם הכל יוצא, שמהם נעשו ששה מקורות ונחלים להיכנס לתוך הים הגדול. והיינו ברא-שית [ברא ששה] מכאן נבראו. מי ברא אותם? ההוא שלא נזכר, ההוא הנסתר שאינו ידוע".
כלומר, בנוסף לבורא-עולם שהוא נזכר וידוע במעשה בראשית, יש עוד בורא אשר "לא נזכר" במעשה בראשית והוא "הנסתר שאינו ידוע", מדובר אפוא באלוה נסתר שלא ידוע לרבים... ושוב הטמא גולש למינות שאין ממנה תקומה, והסית והדיח את עם-ישראל לדרכי ביבים.
עד כאן מתוך דוגמה יא, ובהמשך הדברים בזוהר שם (ו ע"א) נאמר כך:
"ירדו רבי אלעזר ורבי אבא ונישקו אותו. אמרו: ומה כל החכמה הזו יש תחת ידך ואתה מחמֵּר אחרינו? אמרו לו: מי אתה? אמר להם: אל תשאלוני מי אני, אלא אני ואתם נלך ונתעסק בתורה, וכל אחד יאמר דברי חכמה להאיר את הדרך".
ובכן, לפני הדברים האלה סוּפר על מנהיג חמורים שהלך אחרי ר' אלעזר ור' אבא הללו, והוא זה שאמר את ההזיות בעניין הנקודות והעיגולים והנסתר שאינו ידוע, ודבריו היו כֹּה "נפלאים" עד שר' אלעזר ור' אבא ירדו מחמוריהם ונישקו אותו, וברור שהטמא מאדיר ומרומם את הזיותיו. ברם, הנקודה המרכזית שלשמה הבאתי את הדברים הללו, היא כדי להראות שהטמא שחיבר את ספר הזוהר לא ראה בהזיותיו מדרשים שיש לפרשם באופנים עמוקים ורחוקים, אלא הזיות פשטניות, שהרי הוא מתאר את דבריו כ"תורה" וכ"חכמה", ולא כ"מדרש" או "אגדה".
דוגמה לג
בהמשך הדברים שם (ו ע"א–ו ע"ב) מנהיג החמורים הפלאי מסביר פסוק בשמואל ב (כג, כ): "וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי [לפי מסורת הקריאה: חַיִל] רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג", וכך אומר הטמא בעניין זה:
"פתח ואמר [מנהיג החמורים]: 'וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע', הפסוק הזה ביארוהו, והוא יפה. אבל הפסוק הזה בא להראות סודות עליונים של התורה [...] 'בֶּן אִישׁ חַי' – זה צדיק חי העולמים; 'רַב פְּעָלִים' – ריבון כל המעשים וכל הכוחות העליונים, משום שכולם יוצאים ממנו, הוא ה' צבאות, אות הוא בכל צבאיו, רשום הוא וגדול מן הכל; 'רַב פְּעָלִים' – הוא 'מִקַּבְצְאֵל': האילן הגדול והנכבד הגדול מהכל. מאיזה מקום יצא מאיזו דרגה בא? חזר הכתוב ואמר: 'מִקַּבְצְאֵל'. הדרגה העליונה הנסתרת ש'עַיִן לֹא רָאָתָה' וגו' [יש' סד, ג]. הדרגה שהכל בה, וכונסת לתוכה מתוך האור העליון, וממנה יוצא הכל. והוא היכל קדוש נסתר שכל הדרגות מקובצות ונסתרות בתוכו. ובגוף ההיכל הזה קיימים כל העולמות, וכל הצבאות הקדושים ממנו ניזונים ועומדים על קיומם".
ובקטע הזה יש לפחות שמונה הגשמות חמורות, והנה הן לפניכן:
1) איך ייתכן לדרוש פסוק שנאמר על בשר ודם, באופן כל-כך גס ופשטני קמי שמיא? וכך נאמר לעיל: "'בֶּן אִישׁ חַי' – זה צדיק חי העולמים [...] הוא ה' צבאות". ונראה לי שלצד ההגשמה האמורה, כוונת הטמא הייתה להחדיר גם את ההזיה שיש ל"בֵּן אִישׁ חַי" הזה, "הוא ה' צבאות" לפי דמיונו, אב, כמו אצל הנוצרים: האב והבן ורוח-הקודש, והאב הזה הוא אותו "הנסתר העליון" שנזכר לעיל, ואשר ייזכר גם לקמן שממנו הקב"ה "כונס לתוכו את האור העליון".
כמו כן, ברור שלפי הטמא, ניקוד המלים "חי העולמים" הוא בפת"ח תחת החי"ת, שהרי הוא הסמיך את דרשתו לפסוק: "בֶּן אִישׁ חַי", וזו כפירה חמורה נוספת בייחוד שמו הנורא, וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר: "על סידור הרמב"ם, חי העולמים, וייחוד השם".
2) איך ייתכן לומר על ה' יתעלה "אות הוא [...] רשום הוא וגדול מן הכל", וכי ה' הוא אות וסימן? וכי הוא רשום וחקוק? ובמלים אחרות: וכי יש לו תמונה? "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו). כמו כן, וכי ראוי לומר על ה' יתברך שהוא גדול מן הכל? שהרי בהזיה הזו משווים אותו לבריאתו: כביכול הוא מצוי על אותו סולם איכות ומהות של נבראיו, אלא שהוא "גדול מן הכל", וזה דימוי הגשמה ותועבה.
אגב, בשום מקום במשלי התורה הנביאים והכתובים לא נאמר שהקב"ה גדול מנבראיו ואפילו שהם דיברו "כלשון בני אדם" וכפי הכלל המחשבתי הידוע (ראו: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?", "עוד בעניין: דיברה תורה כלשון בני אדם"). ללמדנו שיש להיזהר מאד בהשוואה מסוג זה, ואפילו במשלים ואגדות מוצהרות – כל-שכן וקל-וחומר שאסור באיסור חמור לערוך השוואות כאלה בחיבור שהזיותיו הפגאניות מתוארות כ"חכמה" ו"תורה", דהיינו פשט.
3) איך ייתכן לומר באופן כל-כך פשטני על ה' צבאות: "מאיזה מקום יצא מאיזו דרגה בא?", וכי ה' יתעלה יצא ממקום מסוים או הגיע מדרגה מסוימת? וזו תועבה חמורה לסבור שיש לו מקום, שהרי זו הגשמה, ועוד יותר חמור להוסיף לזה שיש לו מקום שהוא יצא ממנו, שהרי זו הגשמה על הגשמה: דהיינו לא רק שיש לו מקום, אלא שהוא גם יצא מאותו מקום. וביתר ביאור: לא רק שהוא גוף אשר תופס שטח במרחב, אלא שהוא גם גוף אשר נע במרחב.
ושתי ההגשמות המחוברות הללו מדגישות ומוכיחות שאין כוונת הטמא לכתוב משלים, אלא מטרתו להחדיר השקפות מינות ביחס לה' יתעלה ולהשחיר את מחשבתנו בהזיות פרו-נוצריות. כמו כן, לשתי ההגשמות הללו נוספת הדגשה שלישית: "מאיזו מקום יצא מאיזו דרגה בא?", כלומר, הקב"ה יצא מאיזו דרגה מסוימת, ירד או עלה ממנה. ואין שום דרך להבין את דברי המינות הגסים, המודגשים והמשולשים הללו כמשל, ובמיוחד לאור העובדה, שהמחבר מערבב בין פשט למשל באופן פרימיטיבי מאד אשר גם מעיד על סכלות חמורה. קצרו של דבר, אי אפשר להימלט מן ההגשמה המשולשת הזאת, אין שום דרך להגן על המחשבה מפניה, הואיל והיא בהכרח תחדיר למוחו של הלומד הפתי מחשבת מינות, ותורידו לבאר שחת – כל-שכן וקל-וחומר שהלומד מעיין בדברים לאחר שכבר הלעיטו והאביסו אותו בהזיה שספר הזוהר הטמא הוא ספר קדוש ומכושף, ובמיוחד לאור העובדה שגם המחבר הטמא מתעתע בלומד בתחילת הדברים, וקובע כך: "אבל הפסוק הזה בא להראות סודות עליונים של התורה".
נקודה נוספת בעניין דברי הטמא על בורא-עולם: "מאיזו דרגה בא?", ובכן, איך אפשר לומר על ה'-אלהים-אמת שהוא עובר שינוי? שהרי יציאה ממקום ומדרגה מחייבת שינוי מסוים במהות, וה' יתעלה הזהירנו מן ההשקפה הזו שמובילה להגשמה: "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו).
4) בהמשך נאמר שהמקום שממנו יצא ה' יתעלה, הוא: "הדרגה העליונה הנסתרת ש'עַיִן לֹא רָאָתָה' וגו' [יש' סד, ג], הדרגה שהכל בה", ואיך ייתכן לומר שכולם בדרגתו של ה' יתברך? ואיך אפשר לומר על מקומו: ש"עַיִן לֹא רָאָתָה" וגו', ומיד להוסיף: שזו הדרגה שהכל בה?
5) על הדרגה הגבוהה הדמיונית הזו מוסיף ואומר הטמא: "הדרגה שהכל בה, וכונסת לתוכה מתוך האור העליון, וממנה יוצא הכל", ואיך ייתכן לומר שה' יתעלה ויתרומם "כונס לתוכו מתוך האור העליון"? וכי ה' מקבל שפע מאלוה נוסף שמצוי מעליו? וזו ראיה נוספת להשקפת המינות שהטמא מחדיר באופן סמוי וגלוי, והיא שיש "אלוה נסתר" שמעל לה' יתעלה.
6) עוד נאמר על מקומו של ה' יתברך: "והוא היכל קדוש נסתר שכל הדרגות מקובצות ונסתרות בתוכו". ושוב, איך ייתכן לומר שכל הדרגות מקובצות בו, דהיינו בדרגתו של ה' יתעלה? וגם מן ההזיה הזו עולה שאין אלוה אחד, אלא יש מספר רב של אלוהות בדרגת ה' יתעלה.
7) כמו כן, הטמא אומר על "הדרגה העליונה" הזו, ש"ה' צבאות [...] יצא" ממנה: "והוא היכל קדוש נסתר שכל הדרגות מקובצות ונסתרות בתוכו". כלומר, הדרגה העליונה הזו, מכילה "דרגות מקובצות ונסתרות", ושתי מסקנות מינות עולות מדבריו: א) האלהות מחולקת לדרגות רבות; ב) ה'-אלהים-אמת יצא ממקום ("דרגה עליונה"), שיש בו אלהויות רבות כמותו.
8) עוד נאמר על המקום הזה: "ובגוף ההיכל הזה קיימים כל העולמות, וכל הצבאות הקדושים ממנו ניזונים ועומדים על קיומם". כלומר היכלו של ה' הוא גוף, דהיינו חומר! ובתוכו קיימים כל העולמות, כולל עולם החומר, ושוב עולה במפורש שעולמו-היכלו הוא עולם של גוף וחומר! ובעניין ההזיה שהקב"ה מצוי בחומר, ראו: "האם בורא-עולם מצוי בתוך החומר שביקום?".
ואתם גם מוזמנים להשוות את דרשת הטמא לפסוק הנדון, לדרשת חכמים ע"ה במסכת ברכות דף יח (א–ב), אשר לא העזו לדרוש את הפסוק הזה על ה' יתעלה ויתרומם שמו:
"'כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ' [קה' ט, ה], אלו צדיקים שבמיתתן קרויים חיים, שנאמר: 'וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי [לפי מסורת הקריאה: חַיִל] רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל, הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג'. 'בֶּן אִישׁ חַי' – אטו כולי עלמא בני מֵתֵי נינהו? [כלומר, מדוע יש צורך לציין שהוא היה חי? וכי בעובדת היותו חי יש איזה עניין מיוחד? והלא ידוע שלא כל בני האדם הם בנים של בני אדם מתים, ויש אבות חיים] אלא, 'בֶּן אִישׁ חַי' – שאפילו במיתתו קרוי חי; 'רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל' – שריבה וקבץ פועלים לתורה" וכו'.
דוגמה לד
בהמשך פרשנותו של הטמא שם (ו ע"ב) לפסוק הנדון, הוא אומר כך: "'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב' – שני מקדשים היו עומדים [...] כיוון שהוא הסתלק [...] הכיסא הגדול נפל, זהו שכתוב: 'וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה' [יח' א, א], הדרגה ההיא שנקראת 'אֲנִי', היא בתוך הגולה".
הטמא מתאר את ה' יתעלה כאילו הוא-עצמו הסתלק ולא שכינתו-השגחתו, וזו הגשמה. כמו כן, הוא מתאר את חורבן הבית בנפילת "הכיסא הגדול", אך אפילו במשליהם הנביאים נזהרו מלתאר את בית-המקדש ככיסאו של ה' יתעלה, אלא תיארוהו ככיסא לכבודו: "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ" (יר' יז, יב), והוא הדין חז"ל באגדותיהם, באמרם: "כיסא הכבוד" ולא כיסא סתם, שמא ישגו בהזיה שיש לו כיסא – אך הטמא לא נזהר ונכשל ונחבל במינות.
זאת ועוד, הטמא אומר מפורשות כי יש להקב"ה דרגות באמיתת עצמותו, דהיינו הקב"ה אינו אחד במהותו, אלא יש לו דרגות שאחת מהן הייתה בתוך הגולה, וכדי שלא נתבלבל, הטמא מדגיש שמדובר בדרגה שהיא חלק מאמיתת עצמות הבורא, שהרי הוא אומר: "הדרגה ההיא שנקראת 'אֲנִי'", וכנאמר בתורה: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי" (דב' לב, לט).
והטמא מוסיף: "'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב': 'מוֹאָב', שהיו מֵאָב בשמים, ונחרבו והושמדו בגללו [בגללו? או בגלל העוונות?]", ונראה לי מוזר על גבול הכיעור להעתיק את הדרשה בעניין לוט שבא על בתו ויצא ממנה מואב (מֵאָב) ולהפנותה לה' יתעלה, ואפילו שהעניין אחר.
דוגמה לה
בהמשך פרשנותו של הטמא שם (ו ע"ב) לפסוק בשמואל שנדרש לעיל, הוא אומר כך:
"ועוד, 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי' – בזמנים הראשונים, כשהנהר הזה היה מושך את מימיו למטה, היו ישראל עומדים בשלמות, שזובחים זבחים וקרבנות לכפר על נפשם, ואז היה יורד מלמעלה דמות של אריה אחד, והיו רואים אותו על-גבי המזבח רובץ על טרפו, אוכל קרבנות כמו גבר חזק, וכל הכלבים היו מתחבאים מלפניו ולא יוצאים החוצה. כיוון שגרמו החטאים, הוא [ה' יתעלה לפי דמיונו הפגאני] ירד לתוך הדרגות שלמטה, והרג את אותו האריה שלא רצה לתת לו את טרפו כבראשונה. כביכול הרג אותו, הוא היכה את הארי וודאי. 'בְּתוֹךְ הַבֹּאר' – לעיני הצד האחר הרע [הסיטרא אחרא], כיוון שראתה כך אותו הצד האחר, התגברה ושלחה כלב אחד לאכול את הקרבנות. ומה שמו של אותו האריה? אוריאל, שפניו פני אריה. ומה שם אותו כלב? בלאדן שמו, שאינו בכלל של אדם אלא כלב ופני כלב [...] עד כאן סוד הכתוב".
לפי הטמא, כל הסיפור הפגאני הזה התרחש במציאות! שהרי הוא אומר על האריה הזה: "והיו [=הלוויים ועם-ישראל אשר היו נמצאים בבית-המקדש ומתבוננים בעבודת הקרבנות] רואים אותו על-גבי המזבח רובץ על טרפו, אוכל קרבנות כמו גבר חזק". כמו כן, לפי הטמא, יש בשמים אריות וכלבים, והכלבים שבשמים פחדו מהאריה שנקרא "אוריאל", ואם כוונתו למלאכים הקדושים והטהורים הנבדלים, איך יעלה על הדעת לקרוא להם "כלבים"? "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (דב' כג, יט).
הוא גם אומר: שחטאי בני ישראל גרמו לכך שאותו האריה "לא רצה לתת לו [=לה' יתעלה לפי דמיונו] את טרפו כבראשונה", ראה ה' כך, ירד למטה והיכה את האריה אוריאל במכה קשה מאד, וכלשונו: "כביכול הרג אותו, הוא היכה את הארי וודאי". ותיאורו של האריה-המלאך כמורד בה', ותיאור ה' כאוכל משאריות הקרבנות שהאריה היה משאיר לו, ותיאור ה' כאל פגאני שמכה אנוּשות את משרתיו על-כך שאינם נותנים לו את חלקו בבשר, וכן תיאורו כיורד מפנתיאון דמיוני בשמים – כל אלה הן חרפות ונאצות, הזיות מינות פגאניות פרו-נוצריות.
והמחבר הטמא מוסיף: שיש בשמים ישות נקבית שנקראת ה"צד האחר", אשר נלחמת בה' יתעלה ויתרומם שמו! ולא רק שהיא מסוגלת להילחם בה' יתעלה, יש לה כוח אפילו לגבור עליו! והנה דבריו: "כיוון שראתה כך אותו הצד האחר, התגברה ושלחה כלב אחד לאכול את הקרבנות". הסטרא אחרא התגברה על ה' יתעלה באמצעות "כלב אחד". כלומר, ה' יתעלה היכה כאמור את האריה וחטף בחזרה את מנת הבשר, אך דא עקא, הכלב של הסטרא אחרא התגבר על ה' יתעלה, הניס אותו מעל-גבי המזבח ומנת הבשר, ואכל את הבשר להנאתו.
נמצא לפי הטמא, שכלב טמא הניס את ה' יתעלה מעל מנת הבשר שהוא עמד לאכול!
והוא מוסיף ומתאר לנו מי הוא הכלב הזה: "ומה שם אותו כלב? בלאדן שמו, שאינו בכלל של אדם אלא כלב ופני כלב [...] עד כאן סוד הכתוב". כלומר, הוא מדגיש שלא מדובר אפילו באדם, כל-שכן במלאך, אלא מדובר בכלב שפניו פני כלב, והוא, הכלב הזה, הניס את ה' יתעלה! ואגב, יש כאן הגשמה מפורשת ביחס למלאכים, כאילו היו כבני האדם, אך מי שם לב להגשמת המלאכים הקדושים והטהורים הנבדלים כאשר יש לפנינו חרפות ונאצות כל-כך חמורות?
והטמא חותם את דבריו: "עד כאן סוד הכתוב", שמעתם? אלה הם סודות התורה!
יהי רצון מלפני אלוה אמת שתתקבל תחינתנו לפניו, וכל המינים כרגע יאבדו. אכי"ר.