top of page

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ג)

חשוב לזכור תמיד שעצם קיומו של ספר הזוהר הינו נאצה ותועבה, וכפירה ביסוד התשיעי לפיו לעולם לא תבוא לנו תורה חדשה! וכך בדיוק החליטו מכשפי טומאת הקבלה הפגאנית, דהיינו ששיקוץ שמעון קיבל במערה תורה חדשה, והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד התשיעי:


"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בְּפֵירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה".


וכן פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ט, א–ב), בשתי הפְּסקות לקמן:


"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם-ולעולמי-עולמים. אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר: 'אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א] ונאמר: 'וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת' [שם כט, כח]. הא [=הנה] למדת, שכל דברי תורה מצֻווין אנו לעשותן עד עולם, וכך הוא אומר: 'חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם' [ויק' כג, יד], ונאמר: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' [דב' ל, יב]. הא למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [כל-שכן וקל-וחומר מין פגאני ארור ונתעב].


לפיכך אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות, ויעשה אות או מופת ויאמר שה' שלחו – להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לְפָרֵשׁ במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה [כל-שכן להוסיף כתבים פגאניים של תורה חדשה!], או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם-ולדורי-דורות אלא מצוות לפי זמן היו הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנקעל שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו. שהוא-ברוך-שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם' [דב' כט, כח] ולא איש אל ויכזב".


אולם, לדעת מכשפי הזוהר הקב"ה נתן לשיקוץ שמעון במערה נספח ותוספת לתורה... ומה דינם של המפקפקים ביסודות הדת? ובכן, הנה לפניכם דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת (וכל-שכן הוא ביחס למכשפים שזייפו את דתנו והִתעו את עמֵּנו אחרי התהו):


"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות [כל-שכן שזייפוֹ כליל ורוצץ את דתנו] – הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ועוד על דינם של המינים, ראו נא את פסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (י, ב):


"אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחר הקבלה הבזויה המיוחסת לשיקוץ שמעון] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


דוגמה יח


בהקדמת הספר נאמר כך (ד ע"ב):


"בראשית רבי שמעון פתח, 'וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ' [יש' נא, טז], כמה יש לאדם להשתדל בתורה יומם ולילה, משום שהקדוש-ברוך-הוא מקשיב לקולות אותם שמתעסקים בתורה. ובכל דבר שמתחדש בתורה על-ידי אותו שמשתדל בתורה, עושה רקיע אחד".


ובכן, בראש הדברים חוזרת המגמה של הפיכת שיקוץ שמעון לאלהות, שהרי נאמר: "בראשית רבי שמעון פתח", ובתורה נאמר בפסוק הראשון: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים". כלומר, יש כאן מגמה להשוות את שיקוץ שמעון לבורא-עולם, ובזה לרומם אותו למעמד של אלוה. בהמשך ישנה הגשמה, שהרי נאמר "שהקדוש-ברוך-הוא מקשיב לקולות", כלומר, ההדגשה לפיה הקב"ה מקשיב "לקולות" מחדירה הגשמה ברורה, כביכול יש לו כלי שמיעה לשמוע קולות. לאחר מכן הטמא מוסיף הזיה לפיה על כל חידוש שאדם מחדש בתורה, הקב"ה בורא רקיע.


כן יש לפנינו מגמה ברורה של עידוד חידוש חידושים, מכל סוג ובכל מחיר, ותכליתה ברורה: לעוות לסלף לעקם ולעקש את התורה-שבעל-פה כמה שיותר, שהרי כדי להחדיר את תורת המינות הפגאנית הזו של מכשפי הזוהר, מן ההכרח לזהם את דת משה ולהפוך אותה לדת חולה מאד נוטה למות, כי רק לאחר שהורסים את הדת ניתן להחדיר לתוכה מינות. ולמה הדבר דומה? לחולה קשה מאד, אשר כל המערכת החיסונית שלו פגומה, ובכן, קל מאד לזהם חולה כזה בזיהומים נוספים, מה-שאין-כן אדם בריא, אשר כמעט בלתי אפשרי לזהמו ולסכנו.


בדרך זו הלכו גם יוצרי הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, גם המה בחרו בתעלוליהם, וקבעו שחובה לחדש חידושים בכל עת, ומאותה הסיבה: כדי להחדיר את דתם החדשה. ואצרף שתי דוגמאות: הראשונה מאחד מבעלי תוספות המינות בגרמניה שראוי לכנותו: "טמבל יוּדֵּל".


שימו לב לדברי יוּדַּלֵ'ה ב"ספר חסידים" (סימן תקל) אשר ראוי להיקרא "ספר המינים":


"כי הקדוש-ברוך-הוא גוזר מי יהיה חכם ומה חכמתו, וכמה שנים [יחיה], וכמה ספרים יעשה, יש שגוזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלושה [...] וכל מי שגילה לו הקדוש-ברוך-הוא דבר ואינו כותבו ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גילה לו אלא לכתוב".


נניח להשקפה הכעורה שבדבריו לפיה הקב"ה גוזר על האדם להיות חכם ומהי חכמתו, וזו סכלות חמורה והרס חומות הדת, וכבר הרחבתי בעניין זה, ראו: "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם", "בחינת מופעֵי האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי", ועוד. נתמקד אפוא בהשקפתו כי מי שאינו מחדש חידושים והזיות "גוזל מי שגילה לו" דהיינו גוזל את הקב"ה! ובמלים אחרות, הוא מאיים באיום חמור על-כל-מי שלא יסלף יזייף יעוות יעקש ויעקם את דת האמת וכמה שיותר! לפניכם אפוא אחת התפישות הקדומות שהובילו להרס דתנו וליצירת דת חדשה.


ולא רק שחכמי-יועצי-אשכנז איימו באיומים חמורים בעניין זה, אלא שהם גם הורו שמדובר במצות עשה! והנה לפניכם דברי הטי"ז מפולין (המאה הי"ז) באו"ח (סימן תקמה, ח):


"דהאדם מצֻווה בכל עת ללמוד חידושים בתורה. ועוד נראה להוסיף על דברי רבותינו טעם להתיר כתיבת חידושים בתורה [בחול-המועד] אף בלא טעם שכחה, כיון שכל עת ורגע מוטל עליו לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולת שלו".


קצרו של דבר, מגמתו של מחבר הזוהר בעידוד כתיבת חידושים והזיות מוצאה בקרב המינים האירופים הראשונים, ובאמצעותה הם זרעו את הזרעים לחיסולה של דת משה.


והנה לפניכם דרך האמת של תורת משה הנאמנה, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, מא):


"כיוון שידוע לפני ה' יתעלה, שדיני התורה הזו יש צורך בכל זמן ומקום כפי שינויי המקומות והמאורעות וחיובי הנסיבות, לתוספת במקצתן או גרעון במקצתן, לפיכך הזהיר על התוספת והגרעון ואמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א], מפני שזה היה מביא להפסד חוקי התורה ולסבור בה שאינה מאת ה'. והִרשה עם זאת לחכמי כל דור, כלומר בית-הדין-הגדול, לעשות סייג לקיום הדינים התורתיים הללו בדברים אשר יחדשום על דרך סתימת פרצה, ויקבעו לדורות אותם הסייגים, כמו שאמרו: 'ועשו סיג לתורה' [אבות א, א] [...] ואילו היה העיון החלקי הזה מותר לכל אחד מן החכמים, היו אובדים בני אדם בריבוי המחלוקות והתפצלות השיטות, לפיכך הזהיר יתעלה שלא יגשו לזה שאר החכמים זולתי בית-דין-הגדול בלבד".


והנה לפניכם גם דברי רבנו במורה (א, עא):


"וכבר ידעת כי אפילו תורה-שבעל-פה המקובלת לא הייתה כתובה לפנים, כפי הציווי המפורסם באומה: 'דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב' [גיטין ס ע"א; תמורה יד ע"ב]. והרי זו היא תכלית החכמה בתורה, לפי שהייתה הרחקה ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר ריבוי הסברות והסתעפות השיטות, ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר, ושכחה שתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כִּתות ונבוכים במעשה, אלא נמסר הדבר בכל זה לבית-דין-הגדול, כמו שבארנו בחיבורינו התורתיים וכפי שמורה על כך לשון התורה. ואם במשפטי ההלכה חשו לקבעם בספר שיהא מסור לכל אדם מחמת מה שיארע בסופו של דבר מן ההפסד" וכו'.


ובמאמר קידוש השם (אגרת השמד), רבנו הרמב"ם מוסיף ומזהיר (עמ' קיב):


"וידענו כי כל מה שנתחבר בספר, יהיה נכון או בלתי נכון, אין ספק שיתפרסם בין בני אדם, וזהו מה שהִרבה את הדעות הנפסדות בין בני אדם, לפי שאין בינך ובין הדעות הנפסדות אלא מה שנחקק על ספר, ותיעשה לו קבוצה [כת ושיטה שתלך בעקבותיו] בלי ספק".


ובמבואו למורה, בעניין הבנת אגדות חז"ל ומדרשיהם (עמ' יא), אומר רבנו כך:


"וכאשר תמצאני [...] מבאר עניין אחד המשלים והעירותיך על כללות הנמשל מה היא, אל תחקור אחר כל פרטי העניינים [...] מפני שזה יובילך לאחד משני דברים: [...] או שיחייב אותך לבאר דברים שאין להם בֵּאור [...] ותביא אותם התחייבות זו לכגון אותן ההזיות המרובות שהוזים ומחברים בהן רוב כיתות העולם בזמננו זה, מפני שכל אחד מהם [מחדשי החידושים] רוצה להמציא איזה עניין לדברים שלא נתכוון בהם אומרם למאומה ממה שחושבים הם".


דוגמה יט


בהקדמת הספר הטמא נאמר כך (ד ע"ב):


"שנינו, בשעה ההיא שדבר תורה מתחדש מפי אדם, הדבר ההוא [=החידוש] עולה ומזדמן לפני הקדוש-ברוך-הוא, והקדוש-ברוך-הוא נוטל את אותו הדבר [את חידוש התורה הדמיוני הזה] ומנשק אותו, ומעטר אותו בשבעים עטרות גלופות ומחוקקות. ודבר חכמה שהתחדש, עולה ויושב על ראש הצדיק חֵי העולמים, וטס משם ומשוטט בשבעים אלף עולמות ועולה אל עתיק הימים. וכל הדברים של עתיק הימים, דברי חכמה הם בסודות נסתרים עליונים".


תחילה אומר המחבר הטמא: "שנינו" וזה שקר שהרי אין זו משנה. בהמשך אנחנו מוסיפים לראות את מגמת הדחיפה והחתירה לזיהום הדת בחידוש חידושים פגאניים, וכבר הרחבנו בעניינה בדוגמה הקודמת. לאחר מכן נאמר שחידוש-התורה עולה לפני הקב"ה והוא מנשק אותו וכו', ושוב יש לפנינו הגשמה, כאילו הקב"ה מנשק חידושי תורה... ואפילו באגדות חז"ל לא העזו לומר על הקב"ה שהוא "מנשק", ולכל היותר נאמר "מיתת נשיקה" (ב"ב יז ע"א).


בנוסף לכך מתואר מסעו של החידוש: "ודבר חכמה שהתחדש, עולה ויושב על ראש הצדיק חֵי העולמים, וטס משם ומשוטט בשבעים אלף עולמות ועולה אל עתיק הימים. וכל הדברים של עתיק הימים, דברי חכמה הם בסודות נסתרים עליונים". כלומר, החידוש עולה ומתיישב על ראש הצדיק שחידש אותו, ומשם הוא טס ומשוטט "בשבעים אלף עולמות" עד שהוא "עולה אל עתיק הימים". ובתוך ההזיה הזו הטמא נאמר על הצדיק שהוא: "חי העולמים".


ובין אם נשבש את הביטוי ונקרא את המלה "חַי" בפתח שמשמעה ייחוד שאין ייחוד כייחודו (ואסור לומר את המלה "חַי" אלא כלפי ה'-אלהים-אמת, כלומר, אסור לאמרה כלפי העולמים); ובין אם נשבש את הביטוי מצד אחֵר ונחליט שהכוונה לה' שהוא חַי לעולמים; ובין אם נקרא את המלה "חֵי" בצירי כפי האמת, ואז משמע הביטוי יהיה "מחייה העולמים" – על-כל-פנים מדובר בביטוי שאסור באיסור חמור לאמרוֹ אלא ביחס לה'-אלהים-אמת. ואמירתו כלפי בשר ודם, הינה גם בגדר הזיה פגאנית (שהרי ייחסנו אלהות לבשר ודם), גם בגדר שיתוף ה' בזולתו (שהרי יצרנו עוד אלוה במציאות), וגם בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא בהודאה במינות. ועל חשיבות ניקוד המלה "חי", ראו: "על סידור הרמב"ם, 'חֵי העולמים' וייחוד השם".


דוגמה כ


בהקדמת הספר הטמא נאמר כך (ד ע"ב):


"ואותו הדבר הנסתר של חכמה שהתחדש כאן [החידוש], כשהוא עולה [לעתיק הימים], מתחבר עם אותם הדברים של עתיק הימים, ועולה ויורד עמהם, ונכנס בשמונה-עשר עולמות גנוזים ש'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ' [יש' סד, ג], יוצאים משם [החידוש והדברים של עתיק הימים] ומשוטטים והולכים מלאים ושלמים ומזדמנים לפני עתיק הימים".


הטמא ממשיך לספר לנו על הרפתקאותיו של "חידוש התורה", ובכן, מסופר שהוא מתחבר עם "אותם הדברים של עתיק הימים, ועולה ויורד עמהם". החיבור הזה והעליות והירידות עם "אותם הדברים של עתיק הימים", גורמים לחידוש התורה להיכנס לעולמות של עונג "ונכנס בשמונה-עשר עולמות גנוזים" וכו'. לאחר מכן, "חידוש התורה" יוצא עם "אותם הדברים של עתיק הימים" והם "משוטטים והולכים" וכו'. וכל אלה דמיונות שאין להם שחר וקצה.


אגב, המחבר הטמא לא שם לב אך הוא חשף את סכלותו בעצם דבריו, שהרי הוא מתאר לנו לפרטי פרטים דמיונות והזיות מעולמות עליונים, אף שהנביא ישעיהו אומר במפורש שלא ניתן לדעת מאומה מכל זה, והנה דברי הנביא: "וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ", והנה לפניכם גם פסק חז"ל ורבנו בהלכות תשובה (ח, יג):


"אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון, ולא דימוה נביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון, הוא שישעיהו אומר: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ'. כלומר הטובה שלא ראתה אותה עין נביא אלא אלהים, עשה אותה האלהים לאדם שמחכה לו. אמרו חכמים, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ'".


ואם הנביאים ע"ה לא ראוה ולא דימוה, אז מחבר הזוהר הטמא כן יראה אותה וכן ידמה אותה? ועוד בהזיות מינות שאין קץ לטומאתן הרצוצה? איך אפוא אפשר לסבור שספר הזוהר הוא ספר קדוש? אלא, דתנו זוהמה בהזיות המינים האירופים שהרקיבוה, וגרורות חידושיהם הממוה.


דוגמה כא


בהקדמת הספר נאמר כך (ה ע"א):


"באותה השעה מריח עתיק הימים את הדבר הזה [את חידוש התורה], וזה נוח לפניו מן הכל. נוטל את אותו הדבר [את החידוש], ומעטר אותו בשלוש מאות ושבעים אלף עטרות. אותו הדבר טס ועולה ויורד, ונעשה רקיע אחד. וכן כל דבר ודבר של חכמה [נעשים] רקיעים עומדים בקיום שלם לפני עתיק הימים. והוא קורא להם שמים חדשים, שמים מחודשים, נסתרים של סודות של חכמה עליונה. וכל אותם שאר דברי התורה שמתחדשים, עומדים לפני הקדוש-ברוך-הוא, ועולים ונעשים ארצות החיים, ויורדים ומתעטרים לארץ אחת, ומתחדש ונעשה הכל ארץ חדשה מאותו הדבר שהתחדש בתורה".


שימו לב! חידושי התורה שעולים ל"עתיק הימים" נעשים לרקיעים ועומדים "בקיום שלם לפני עתיק הימים, והוא קורא להם: שמים חדשים" וכו'. לעומת זאת, "שאר דברי התורה שמתחדשים", דהיינו חידושים שאינם במעלת החידושים שעולים ל"עתיק הימים", ובכן, אלה "עומדים לפני הקב"ה", אלה אינם הופכים לרקיעים, אלא הם "עולים ונעשים ארצות החיים". כלומר, הם מקבלים עיתוד והכנה לרדת ולהפוך לארץ, שהרי לאחר מכן הם "יורדים ומתעטרים לארץ אחת", ובסופו-של-דבר החידוש הפָּחוּת הזה, "מתחדש ונעשה כל ארץ חדשה".


נמצא, שיש לפנינו שני סוגי אלהות: "עתיק ימים" אשר מקבל את החידושים הנעלים ביותר והופך אותם לרקיעים שעומדים לפניו בקיום נצחי, ולעומת זאת, הקדוש-ברוך-הוא אשר מקבל את החידושים שלא הגיעו למעלת חידושי "עתיק ימים", ואלה מיועדים להפוך בסופו של דבר לארצות בעולם השפל. ובמלים אחרות, "עתיק ימים" הוא אל נשגב ונעלה מהקב"ה...


כמו כן, יש בקטע לעיל הגשמה קמי "עתיק ימים", שהרי הטמא אומר: "באותה השעה מריח עתיק הימים את הדבר הזה [את חידוש התורה], וזה נוח לפניו מן הכל". ומזאת ניתן ללמוד כי "העולמות העליונים" של הטמא הוזה ההזיות הזה, הינם עולמות של חומר וגופניות.


דוגמה כב


בהמשך לדברים הקודמים, עוד נאמר בהקדמת הספר שם (ה ע"א):


"ועל זה כתוב: 'כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי' וגו' [יש' סו, כב]. 'עשיתי' לא כתוב, אלא 'עֹשֶׂה'. שעושה תמיד מאותם החידושים והסודות של התורה. ועל זה כתוב: 'וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ' [יש' נא, טז], לא כתוב 'השמים' אלא 'שָׁמַיִם'".


לפי הטמא, הקב"ה בורא יום-יום שעה-שעה שמים חדשים וארץ חדשה, ומאין הוא בורא אותם? מה הוא "חומר הגלם" לבריאתם? ובכן, לפי הטמא "החידושים והסודות של התורה" הם "חומר הגלם" לבריאת שמים וארץ חדשים יום-יום שעה-שעה – וזה ביטוי להמשך המגמה להפצת "חידושי תורה" אשר יסלפו ויעקמו ויעוותו את דת משה ויהפכו אותה לדת פרו-נוצרית חדשה וכעורה. אמנם, בחתימת דבריו לעיל, הטמא אינו מעז להפריד בין "עתיק ימים" לבין הקדוש-ברוך-הוא יתרומם זכרו, כדי שלא לפגום בהזיה שהוא מבקש להחדיר, שהרי סוף-סוף הוא מנסה להביא ראיה להזייתו מפסוק שאין בו "עתיק ימים" אלא רק ה'-אלהים-אמת.


בנוסף לכך, הטמא הבין את משלי הנביא ישעיה כפשוטם, דבר אשר מעיד על סכלות חמורה מאד, ובמיוחד לאור האמור בפרק שלפני הפרק שממנו הוא מוציא את "ראייתו", שהרי בפרק הקודם מבואר כל העניין באופן ברור ופשוט: "כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב, כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא, כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ" (יש' סה, יז–יח). כלומר, השמים והארץ החדשים הינם משל לכך שהקב"ה כל-כך ייטיב עִם עם-ישראל עד אשר כל האסונות לא ייזָּכרו, וכאילו העולם יהיה עולם-חדש אשר אינו מזכיר במאומה את העולם-הישן שבו עם-ישראל סבל ייסורי אימים.


וכמו שנאמר בפסוקים לעיל שהקב"ה יברא את ירושלים, והכוונה למשל לפיו הקב"ה ימלא את ירושלים בשמחה ובטוּב עדי-עד – כך השמים והארץ החדשים הינם משל לרוממות אותם הימים הנעלים. דהיינו שהימים הטובים הללו יהיו כל-כך מאירים ומזהירים, עד שכאילו ידמה לבני האדם שהקב"ה ברא עולם-חדש לחלוטין, שאינו מזכיר במאומה את העולם-הישן – וכדי להמחיש שאכן מדובר במציאות שונה לחלוטין, נאמר שהקב"ה יברא שמים וארץ חדשים.


וכך מסביר רבנו במורה (ב, כט):


"ועוד ממה שנהג ישעיה בדבריו בהשאלות הללו הרגילות אצל כל מי שמבין ענייני הדיבור, ותיאר מצבי הגלות ופרטיהם, ואחר-כך תיאר שיבת המלכות ושכחת כל אותם היגונות, אמר דרך משל: אני אברא שמים אחרים וארץ אחרת וישתכחו ההם וימחו עקבותיהם, וביאר את זה בהמשך דבריו ואמר: זה אשר אמרתי אברא, כוונתי בכך שאני אשית לכם מצב ששון ושמחה תמידיים חלף אותם היגונות והייסורין, ולא יזָּכרו אותם היגונות הקודמים".


וכך יש להבין גם את הפסוק השני שמעתיק הטמא: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה", שהרי סופו מעיד על הכוונה הברורה שמבאר רבנו: "וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה". כלומר, טרם שהקב"ה יֹאמר לציון "עַמִּי אָתָּה" הוא יטע שמים וייסד ארץ, דהיינו שהוא ירומם את מעמדו של עם-ישראל לעילא-לעילא, ולאחר-מכן ייקָּרא שמו על עם-ישראל בכינונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש מפוארה, אור ליהודה ואור לאנושות כולה.


ואם כבר הגענו למורה (ב, כט) ראוי ונחוץ לצטט משם את המשך ביאורו הנפלא והמופלא של רבנו לפסוק מישעיה (סו, כב): "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְיָ כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם", וכֹה דברי רבנו מעוררי ההשראה:


"אותם מצבי האמונה והשמחה בו [=באמונה בה'] [...] הבטחתיך שאני אבראֵם כפי שהם יציבים תמיד [מצבים אלה יעמדו לנצח ברוממותם. ואם תתמה: ומדוע מצבי האמונה והשמחה הנשגבים הללו יעמדו לנצח ברוממותם?] כי האמונה בה' והשמחה באותה האמונה: שני מצבים לא ייתכן שיסורו ולא ישתנו לעולם מכל מי שהושגו לו [כלומר, מי שהושגה לו דרך האמת היא לעולם לא תִשָּׁכַח ממנו], לפיכך אמר: כשם שאותו מצב האמונה והשמחה בו [=באמונה בה'] שהבטחתי שהם יציפו את הארץ, תמידיים וקיימים, כך יעמוד זרעכם ושמכם".


נמצא, שהשמים והארץ החדשים הינם משל למצבי אמונה ושמחה תמידיים וקיימים, ונמשלו המצבים הללו לשמים ולארץ מפני שהשמים והארץ נתפשים כעניינים שהם קיימים ויציבים מאד במציאות. ומדוע מצבי האמונה והשמחה הללו יהיו קיימים לנצח נצחים? ובכן, לאחר שהאמת הושגה לאדם או לאומה היא לעולם לא תִשָּׁכַח מהם, והואיל ודרך האמת לא תִשָּׁכַח עוד מן הפרט ומן האומה, לכן ממילא גם מצבי השמחה והרוממות יתמידו לנצח. ועל כל זאת הנביא מוסיף, שכמו שכל אלה יהיו נצחיים כך לעולם יעמוד שמו וזרעו של עם-ישראל.


דוגמה כג


בהמשך לדברים בדוגמה הקודמת, מוסיף ואומר הטמא בהקדמה שם (ה ע"א):


"אמר רבי אלעזר, מה זה 'וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ'? אמר לו: בשעה שנמסרה התורה למשה, באו כמה ריבואות של מלאכים עליונים לשרוף אותו בשלהבת פיהם, עד שכיסה עליו הקדוש-ברוך-הוא. וכעת שהדבר הזה [חידוש התורה] עולה מתעטר ועומד לפני הקדוש-ברוך-הוא, הוא מכסה על אותו הדבר [על החידוש], ומכסה על אותו האדם שלא יוּכָּר אליהם [למלאכים העליונים] אלא הקדוש-ברוך-הוא, ולא יקנאו לו, עד שנעשה מהדבר [מהחידוש] ההוא שמים חדשים וארץ חדשה. זהו שכתוב: 'וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ'. מכאן, שכל דבר שנסתר מן העין, עולה לתועלת עליונה. זהו שכתוב: 'וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ'. ולמה נעלם ומתכסה מן העין? בשביל תועלת עליונה, זהו שכתוב: לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ' כמו שאמרנו".


הטמא מצייר כאן ציור פגאני מאד של העולמות העליונים, הוא מתאר את המלאכים כיצורים שיוצאת מפיהם שלהבת אש, כיצורים מרושעים אשר מבקשים לשרוף את משה רבנו ע"ה, וכיצורים אשר מקנאים במשה רבנו ובבני האדם בכלל. כמו כן, הטמא ממשיך במגמתו לרומם את תופעת החידושים, כאילו האדם פועל בהם "גדולות ונצורות" בעליונים ואף תורם בהם לבריאת השמים והארץ – וכל זה הבל פגאני אשר מסית את האדם מן האמת שהתורה ניתנה לנו כדי לאפשר לבני האדם לחיות חיים חברתיים תקינים בריאים ומאושרים בידיעת ה'.


תפישת לימוד התורה כפועל "גדולות ונצורות" בעליונים, הופכת את לימוד התורה מלימוד אמיתי והגיוני שנועד לרומם את האדם למחשבה בריאה וישרה, וכן להדריכו להנהיג את כל ענייני העולם-הזה באופן מיושב ומאוזן – להזיה מאגית שתכליתה לכשף כישופים פגאניים! הזיה זו מחריבה את דת משה ואת שכל האדם, מפני שהדגש בה הוא על עצם העיסוק בהזיות וב"חידוש חידושים" מכל סוג ומין, ולא על הבנת חוכמתה ומטרותיה של התורה. ובמלים אחרות, לא הבנת תכלית העניינים הנלמדים ועיצוב המחשבה לדרכי מישרים הם העיקר, אלא, עיצוב העליונים והשפעת השפעות מאגיות דמיוניות על השמים והארץ הם העיקר.


ובמלים אחרות, דרך זו הופכת את כל לומדי התורה למכשפים! שהרי לפי שיטה זו התורה היא סגולה פגאנית, והם, באמצעות לחישת לחשים, פועלים "גדולות ונצורות" בעליונים. בדרך זו לעולם לא תובן חכמת התורה, ואפילו אם השוטים ילמדוה ולא ימלמלו הזיות, שהרי לשיטתם חכמת התורה הוא בלחישת לחשי כישופים שפועלים בעליונים ולא במתן מוסר ודרך חיים.


קצרו של דבר, לפי מכשפי הזוהר, לימוד התורה הוא לחשי כישופים כעוּרים והתורה עצמה היא עבודה-זרה, שהרי מדרכי העבודה-הזרה לכשף בה כישופים ולפעול באופנים מאגיים.


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, לז) בעניין דינו של המכשף ודרכי העבודה-הזרה:


"כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה זרה ומחיית עקבותיה, ושלא לדמות בכוכב מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל במאומה מן המצבים הללו הנמצאים לאישי בני אדם, לפי שהשקפה זו היא הגורמת לעבדם, נתחייב בהכרח להרוג כל מכשף [כלומר, כך ציוותה עלינו התורה], כי המכשף הוא עובד עבודה זרה בלי ספק, אלא בדרכים מיוחדים מוזרים שלא כדרך עבודת ההמון לאותם האלוהות".


וראיה להפיכת התורה לעבודה-זרה בקרב המינים וצאצאיהם, ניתן למצוא בשיר ה"חסידי" הטמא המפורסם: "תוירא הקדושה התחנני בבקשה לפני צור נערץ בקדושה, אוי יו יו יוי", וזו פנייה למליץ שהיא בגדר מינות, ובעניין זה ראו: "פניה למליצי יושר – פולחן דתי או סטייה מחשבתית?". ואין לתורה שום מודעות ואינה ישות רוחנית, אלא היא מערכת של כללים וחוקים קדושים וטהורים שנועדו: "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דב' ו, כד) כדי שנזכה לקיים את המצוות בשלווה ולזכות בהן בחיי נצח רוחניים בעולם-הבא.


ומצאנו את השורש להזיה הזו, פורה ראש ולענה, בפירוש רש"י למסכת סוטה (כא ע"א), והנה פירושו לפניכם: "הִיא תְשִׂיחֶךָ – תליץ בעדך את זכותך". רש"י מתאר אפוא את התורה כמליצת יושר דהיינו שהתורה היא ישות רוחנית אלהית, וכך הופכים את התורה לעבודה-זרה.


זאת ועוד, תפישתם שהם פועלים "גדולות ונצורות" בעליונים מנוגדת לחלוטין לדרך חכמים ע"ה אשר הורו לנו באבות (ב, ט): "רבן יוחנן בן זכאי [...] הוא היה אומר: אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". וכן יש בה גסות רוח קמי שמיא, כאילו יש בכוחו של הולך על שתיים אשר בעפר יסודו להועיל להקב"ה במשהו, כל-שכן שלפי ההזיה הזו התועלת שהאדם השפל מביא לבורא-עולם היא עצומה, שהרי בזכות האדם נבראים השמים והארץ!


אגב, לקראת סוף הקטע האמור, הטמא קובע שלא רק חידושי תורה פועלים "גדולות ונצורות" בעליונים, אלא כל דבר שהוא נסתר מפעיל ופועל "גדולות ונצורות" בעליונים: "מכאן, שכל דבר שנסתר מן העין, עולה לתועלת עליונה" – וכמה גסות רוח וגאווה כעורה יש בהשקפה הזו, כאילו בני האדם שוכני-בתי-חומר אשר-בעפר-יסודם מועילים תועלת כלשהי, כל-שכן תועלת עצומה, לבורא-עולם יתרומם ויתעלה שמו לעילא-לעילא מכל הבלי ההבלים הללו.


"חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (יש' ב, כב).


"יְיָ מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ, אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" (תה' קמד, ג–ד).


"ר' לויטס איש יבנה אומר: מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רימה" (אבות ד, ד).


והנה מעט בגנות הגאווה שלקו בה חכמי-יועצי-אשכנז, מתוך פירוש רבנו למשנה שם:


"וממה שאמרו בגאווה: [1] אמרם: כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה-זרה – כתיב הכא: 'תּוֹעֲבַת יְיָ כָּל גְּבַהּ לֵב' [מש' טז, ה], וכתיב התם: 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה' [דב' ז, כו]; [2] ואמרו: כאילו כפר בעיקר, שנאמר: 'וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [שם ח, יד]; [3] ואמרו שעוון הגאווה כמי שבא על העריות, אמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ כָּל גְּבַהּ לֵב' [מש' שם], ואמר בעריות: 'כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ' [ויק' יח, כז]; [4] ואמרו כי הגאה הוא עצמו לפני ה' כעבודה-זרה עצמה, ולמדו ממה שנאמר: 'חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ [כלומר שרוחו גבוהה] כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא' [יש' ב, כב], אמרו, במה נחשב הוא; [5] ואמרו שהמתגאה ראוי להורגו, אמרו: כל שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, כתיב הכא: 'וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים' [יש' י, לג], וכתיב התם: 'וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' [דב' ז, ה]".


דוגמה כד


בהמשך הדברים שם (ה ע"א) המחבר הטמא מוסיף לשקוע בהזיות האמורות:


"'וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה' [יש' נא, טז], 'וְלֵאמֹר' – לאותם השערים והדברים המצוינים אלו על אלו – עמי אתה. אל תקרי 'עַמִּי' אלא 'עַמִּי אָתָּה', להיות שותף עמי. מה אני בדיבור שלי עשיתי שמים וארץ, כמו שנאמר: 'בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ' [תה' לג, ] – אף כך אתה. אשרי אותם שמשתדלים בתורה, ואם תאמר שדיבור של כל אדם שלא יודע עושה כזה...".


שוב הטמא קובע שיש בכוחו של האדם השפל להועיל להקב"ה בבריאת השמים והארץ, ברם, נשים לב שבפסקה הזו מודגשת השקפה פגאנית חמורה מאד שכבר רמזנו אליה לעיל:


"מה אני בדיבור שלי עשיתי שמים וארץ [...] אף כך אתה. אשרי אותם שמשתדלים בתורה, ואם תאמר שדיבור של כל אדם שלא יודע עושה כזה".


כלומר, אין צורך ללמוד תורה ולהעמיק, די בדיבור כדי לפעול "גדולות ונצורות", שהרי התורה לפי הטמא היא טקסט של לחשי כישופי מכשפים, כל-שכן ספר הזוהר הטמא. ואפילו אדם "שלא יודע" מה שהוא אומר "עושה כזה". דהיינו אפילו מי שאינו מבין מה שהוא קורא פועל "גדולות ונצורות" בעליונים, ומלמוליו הינם "חומר גלם" לבריאת השמים והארץ, ופליטותיו מתעטרות בעטרות ונחקקות בחקיקות ומעוררות את קנאת המלאכים, וכו'. ובמלים אחרות, אין צורך ללמוד להתאמץ ולהשכיל, ניתן לשקוע במ"ט שערי טומאה ובכל התועבות הפגאניות והבהמיות, ויחד עם זאת למלמל טקסטים עקושים מבלי להבין מאומה, ולפעול בזה "גדולות ונצורות" ואף להתרומם למעלת שותף להקב"ה, ואפילו להועיל לו עד שהוא יהיה חייב לנו!


זאת ועוד, מן הקטע לעיל עולה באופן ברור שהטמא סבור שכל האמור בפרשת בראשית בעניין בריאת העולם הוא כפשוטו: "מה אני בדיבור שלי עשיתי שמים וארץ" וכו', וכבר ראינו את השקפתו זו בחלק א (דוגמה י) ולא הרחבנו בעניין זה שם, ועתה נרחיב מעט בזה:


בהשקפתו זו הטמא מעיד על סכלותו, שהרי מן המפורסמות שאין להבין את מעשה בראשית שתואר בפרק הראשון בספר בראשית – כפשוטו, והנה דברי רבנו בהקדמתו למורה:


"ומחמת גודל הדבר ורוממותו [של מעשה בראשית], ומחמת חוסר יכולתנו להשיג הדברים הגדולים כפי שהם, נאמרו לנו הדברים העמוקים, אשר הוזקקה החכמה האלוהית להודיענו אותם, במשלים וחידות ובדברים סתומים מאד. כמו שאמרו [חכמים] ז"ל: להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר. לפיכך סתם לך הכתוב: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים' וכו'. הנה העירוךָ [חכמים] כי הדברים האלה האמורים סתומות, וכבר ידעת דבר שלמה: 'רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ' [קה' ז, כד]. ועשה את הדיבור בכל זה בשמות המשותפים, כדי שיבינום ההמון לפי עניין שהוא כדי הבנתם וחולשת דעתם, ויבינם השלם שכבר למד באופן אחר".


עוד אומר רבנו במורה (ב, כט), בשלוש הפְּסקות הבאות:


"והואיל והגיעו הדברים עד כאן, נביא פרק נזכיר גם בו מקצת הערות על מקראות שנאמרו במעשה בראשית, כי המטרה העיקרית במאמר זה אינה אלא לבאר מה שאפשר לבאר ממעשה בראשית ומעשה מרכבה, אחר שנקדים שתי הקדמות כלליות:


האחת הקדמה זו, והיא, שכל מה שנזכר בתורה במעשה בראשית אין כולו כפשוטו כפי שמדמה בו ההמון, כי אילו היה הדבר כך לא חסו עליו אנשי המדע ולא השתדלו חכמים להעלימו, ומנעו מלדבר בו ברבים [חגיגה ב, א], לפי שאותם הפשטים מביאים להפסד דמיון גדול והתדרדרות להשקפות רעות ביחס לה' או לכחש מוחלט וכפירה ביסודות התורה.


ולכן הנכון להימנע מלבארם כפי העולה בדמיון תוך ריקנות מן המדעים, ולא כמו שעושים הדרשנים והמפרשים המסכנים [="כל גו"ח וכל אשר מוחו הולך על ארבע" (קאפח), ואולי את הפתאים ראוי לכנות מסכנים, אך גדוליהם המתעים את העם אחרי התהו, מינים ורשעים ארורים מורידין ולא מעלין] שהם מדמים כי ידיעת פירוש המילים היא חכמה, וריבוי הדברים ואריכותם היא לדעתם תוספת שלמות. אבל הבנתם [=הבנת דברי המקרא וחז"ל] בדעה נכונה אחרי ההשתלמות במדעים המוכחים וידיעת הסודות הנבואיים, הרי הוא חובה".


ומוסיף שם קאפח ואומר כך: "כלומר, אם יבינום כפשוטם יבואו לידי דמיונות שווא ביחס למציאות [=יתדרדרו להזיות], וגדולה מזו, אף לידי הגשמה ביחס לה' ברוך-הוא [...] אבל אם יובנו הכתובים הללו כפשוטם [...] כאן נעוץ הנזק הגדול והרס חומות הדת והאמונה".


נמצא אפוא, שתפישתו של הטמא את מעשה בראשית כפשוטו מוליכה לדעת רבנו "להפסד דמיון גדול והתדרדרות להשקפות רעות ביחס לה' או לכחש וכפירה ביסודות התורה". וקאפח ניסח זאת כך: "נזק גדול והרס חומות הדת והאמונה", והוסיף: "וגדולה מזו, אף לידי הגשמה ביחס לה' ברוך-הוא". ואצל הטמא היא דרדרה את מוחו ההולך על ארבע לכל הנזקים הרעים הללו: גם להזיות מאגיות פגאניות, גם לשלל השקפות רעות מאד ביחס לה', גם להכחשה וכפירה ביסודות התורה הטהורים, גם להרס חומות הדת והאמונה, והחמור מכל, גם לידי הגשמה ביחס לה' ברוך-הוא! ואין כמעט יסוד תורני שהטמא לא עיוות והשחית בספרו הרקוב. ואגב למדנו על הקשר הישיר שבין תפישת מעשה בראשית כפשוטו לבין הגשמת הבורא, והוא הדין לתפישת כלל משלי התורה וכתבי-הקודש ובוודאי אגדות חז"ל – כפשוטם.


אגב, ראשי התיבות גו"ח שקאפח סיפח לדרשנים ולפרשנים הוזי ההזיות, פתרונן הוא: "גִּדְמִי וּקִרַת חְמַאר" ותרגומן הוא: "מוכה שחין ומשוי חמור". כמו כן למדנו, שכדי להבין את דברי המקרא ואגדות חז"ל – חובה ללמוד מדעים וחובה ללמוד את ענייני הנבואה ומשליה.


דוגמה כה


בהמשך הדברים שם (ה ע"א) אומר הטמא כך:


"בוא וראה, אותו שאין דרכו בסודות התורה ומחדש דברים שאינו יודע על בורים כראוי, אותו הדבר עולה ויוצא לאותו הדבר איש תהפוכות לשון שקר מתוך נקב התהום הגדול, ומדלג חמש מאות פרסאות לקבל את אותו הדבר. ונוטל אותו, והולך עם אותו הדבר לתוך הנקב שלו, ועושה רקיע של שווא שנקרא תהו. וטס באותו הרקיע אותו איש תהפוכות ששת אלפים פרסאות בפעם אחת. וכיוון שהרקיע הזה של שווא עומד, מיד יוצאת אשת זנונים ומתחזקת באותו הרקיע של שווא ומשתתפת עמו, ומשם יוצאת והורגת כמה אלפים ורבבות. משום שכאשר היא עומדת ברקיע ההוא, יש לה רשות ויכולת להיות טסה את כל העולם ברגע אחד".


כלומר, לפי הטמא, מי שמחדש חידושים שגויים גורם לנזקים עצומים. והוא צודק בזה, שהרי כל מי שמחליף את התורה-שבעל-פה שקיבלנו בסיני בתורה חדשה דינו מורידין ולא מעלין. אולם, כוונתו של הטמא היא להגן על הזיות הזוהר הפגאניות מפני דרך האמת שמכה אותם בסנוורי הטוהר. כלומר, הוא קובע למעשה שיש כוח בידי גדולי המכשפים הפגאניים מפיצי הזוהר, להחליט על-כל-מי שלא מתאים להם שהוא "איש תהפוכות לשון שקר", וכך למעשה לחסום עיון אמיתי בהשקפות האמת אשר שופכות אור על טמטומו הפגאני של הזוהר.


ובמלים אחרות, הטמא אינו קובע ש"אנשי השקר והתהפוכות" מוגדרים לפי נאמנות ליסודות דת אמיתיים סדורים ונכונים שנמסרו באומה, וכמו שקובעים להבדיל חז"ל ורבנו. אלא, אנשי השקר והתהפוכות נבחנים לפי שני קריטריונים: א) "אותו שאין דרכו בסודות התורה", דהיינו כל מי שאינו נאמן לדרך התועבה הפגאנית של המחבר הטמא; ב) "ומחדש דברים שאינו יודע על בורים כראוי" – ומי קובע מתי החידושים הינם נכונים וראויים? כמובן, מכשפי הזוהר. כלומר, הטמא מותיר את ההחלטה בעניין הגדרת "אנשי התהפכות לשון השקר" בידי מכשפי הזוהר. ובמלים אחרות, מדובר בהחלטה שרירותית כמעט לחלוטין. נמצא אפוא, שכל מי שאינו הולך בדרך הטומאה והזימה הזוהרית: "בסודות התורה", הוא איש תהפוכות לשון שקר.


ובימינו, אנחנו רואים את מכת ההשקפה הזו בכל פינה, שהרי מכשפי הזוהר החדירו להמון שכל מי שכופר בכך שספר הזוהר נכתב על-ידי שיקוץ שמעון, הוא בגדר כופר בתורה.


בקטע לעיל יש הזיה נוספת, לפיה חידוש התורה שעולה למעלה נכנס "לתוך הנקב שלו", וכמובן שזה דימוי כעור מאד מעולם הזימה ויחסי האישות. ואם החידוש "אינו ראוי" יוצא שֵׁד דמיוני בשמים: "איש תהפוכות לשון שקר מתוך נקב התהום הגדול, ומדלג חמש מאות פרסאות לקבל" את החידוש המשובש, "ונוטל אותו, והולך עם החידוש לתוך הנקב שלו".


ומה קורה כשהחידוש נכנס לנקב שלו? נוצר "רקיע של שווא שנקרא תהו", וממנו יוצאת "אשת זנונים", ומשם היא "יוצאת והורגת כמה אלפים ורבבות". ולא מדובר במשל, שהרי בהמשך הטמא מדגיש: "משום שכאשר היא עומדת ברקיע ההוא, יש לה רשות ויכולת להיות טסה את כל העולם ברגע אחד". ומדובר בטמטום מאגי ובגיחוך פגאני בהתגלמותו.


אגב, אכן אלפים ורבבות ואף מיליונים עלולים למות אלף-אלפי מיתות משונות כתוצאה ממחדשי חידושי מינות – שהרי השואה הנוראה פגעה בששה מיליונים אשר מתו אלף-אלפי מיתות משונות, וכל זאת בשל עזבם את תורת ה' אלהים אמת, והליכתם אחרי מחדשי חידושים יוצרי תורת מינות פגאנית אורתודוקסית, שרוצצה את דתנו במגפיים מסומרים.



דוגמה כו


בהמשך הדברים שם (ה ע"א) אומר הטמא כך:


"ועל זה כתוב: 'הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא' [יש' ה, יח]. העוון זה הזכר, 'וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה' מי החטָּאה? זו הנקבה שנקראת חטָּאה. הוא [הזכר] מושך את אותו [החידוש] שנקרא 'עָוֹן' באותם 'חַבְלֵי הַשָּׁוְא'. ואחר כך 'וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה' [יש' שם], את אותה הנקבה שנקראת חטָּאה, ששם התגברה להיות טסה להרוג בני אדם. ועל זה נאמר: 'כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה' [מש' ז, כו]. מי הפילה? זו אותה החטָּאה שהורגת בני אדם. מי גרם את זה? תלמיד החכם שלא הגיע להוראה ומורה, הרחמן יצילנו".


קטע זה מחזק את דברינו לעיל שלא מדובר במשל, אלא בתיאור מציאותי כהווייתו, שהרי תוספת הפרטים והדגשת הדברים שכבר נאמרו לעיל, מחזקת את ההבנה שמדובר בתיאור התרחשויות מציאותיות בעולמות העליונים. וכדי להדגיש שמדובר בפשט וכן כדי להחדיר שמדובר בעניינים אמיתיים ונכוחים, מוסיף הטמא ואומר בסוף הדברים: "הרחמן יצילנו".


בהמשך דבריו שם בעניין זה, הטמא מוסיף ומדגיש שמדובר בדברים כהווייתם:


"אמר רבי שמעון לחברים: בבקשה מכם שלא תוציאו מפיכם דבר תורה שלא ידעתם ולא שמעתם מעץ גדול כראוי, כדי שלא תהיו גורמים לאותה החטָּאה להרוג המוני בני אדם לחינם. פתחו כולם ואמרו: הרחמן יצילנו, הרחמן יצילנו".


ואיני יודע מדוע דווקא הנקבה היא זו שהורגת ומחסלת, וזה מזכיר לי מאד את תפישת הנצרות שהאשה היא מקור הרוע והחטאים. בתפישה זו הצדיקו המושחתים הנוצרים במשך אלפי שנים את תועבותיהם. דהיינו, בתואנה שהאשה היא מהות הרוע הם הטילו את האחריות לרשעם ולאכזריותם על הנשים הנערות והילדות, כאילו הן גרמו להם לנהוג כחיות אדם.


כמו כן, בדברים האחרונים הטמא סותר את עצמו, שהרי בסמוך הוא אומר שאסור באיסור חמור לחדש חידושים, דהיינו, שיקוץ שמעון מורה שלא להוציא דבר תורה שלא נשמע "מעץ גדול כראוי"... אך לפני כן ראינו שהטמא חָרַשׁ וטמטם לנו את המוח שוב-ושוב-ושוב שחובה לחדש ושכל מי שמחדש פועל "גדולות ונצורות", והנה שני קטעים מדבריו לעיל לתזכורת:


"ובכל דבר שמתחדש בתורה על-ידי אותו שמשתדל בתורה, עושה רקיע אחד. שנינו, בשעה ההיא שדבר תורה מתחדש מפי אדם, הדבר ההוא עולה ומזדמן לפני הקדוש-ברוך-הוא, והקדוש-ברוך-הוא נוטל את אותו הדבר [את חידוש התורה הדמיוני הזה] ומנשק אותו, ומעטר אותו בשבעים עטרות גלופות ומחוקקות. ודבר חכמה שהתחדש, עולה ויושב על ראש הצדיק חי העולמים, וטס משם ומשוטט בשבעים אלף עולמות ועולה אל עתיק הימים".


"ואותו הדבר הנסתר של חכמה שהתחדש כאן, כשהוא עולה [לעתיק הימים], מתחבר עם אותם הדברים של עתיק הימים, ועולה ויורד עמהם, ונכנס בשמונה-עשר עולמות גנוזים ש'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ' [יש' סד, ג] [...] ועל זה כתוב: 'כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי' וגו' [יש' סו, כב]. 'עשיתי' לא כתוב, אלא 'עֹשֶׂה'. שעושה תמיד מאותם החידושים והסודות של התורה. ועל זה כתוב: 'וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ' [יש' נא, טז], לא כתוב 'השמים' אלא 'שָׁמַיִם'".


אמנם, לגבי העצים, בזה צדק הטמא, כי אכן שומעים הם לעצים ולאבנים ולזנונים:


"עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם" (הושע ד, יב).


"וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן" (דב' כח, סד).

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ג)
.pdf
הורידו את PDF • 283KB

305 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 comentarios


טל סררו
טל סררו
01 sept 2022

שלום אדיר מאמר יפה ומחכים ישר כוח רק דבר אחד מפריע לי פה שאתה מכנה את רבי שמעון בר יוחאי "שיקוץ שמעון " הרי ידוע לנו שספר הזוהר הטמא הוא לא כתב וכל הדברי בלע והכפירה שכתוב בספר זה אותו טמא מחבר הספר יחס לו בשקר ובמרמה הרי רבי שמעון האמיתי אמר :כל המשתף שם שמים ודבר אחר הוא נעקר מהעולם, שנאמר "בלתי ה' לבדו" (סוכה מ"ה). שזה הפוך מרבי שמעון שמסופר בזוהר הטמא

Me gusta
Contestando a

ראה תשובתי בפורום כאן.

Me gusta
bottom of page