הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ג)

חשוב לזכור תמיד שעצם קיומו של ספר הזוהר הינו נאצה ותועבה, וכפירה ביסוד התשיעי לפיו לעולם לא תבוא לנו תורה חדשה! וכך בדיוק החליטו מכשפי טומאת הקבלה הפגאנית, דהיינו ששיקוץ שמעון קיבל במערה תורה חדשה, והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד התשיעי:


"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בְּפֵירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה".


וכן פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ט, א–ב), בשתי הפְּסקות לקמן:


"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם-ולעולמי-עולמים. אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר: 'אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א] ונאמר: 'וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת' [שם כט, כח]. הא [=הנה] למדת, שכל דברי תורה מצֻווין אנו לעשותן עד עולם, וכך הוא אומר: 'חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם' [ויק' כג, יד], ונאמר: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' [דב' ל, יב]. הא למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [כל-שכן וקל-וחומר מין פגאני ארור ונתעב].


לפיכך אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות, ויעשה אות או מופת ויאמר שה' שלחו – להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לְפָרֵשׁ במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה [כל-שכן להוסיף כתבים פגאניים של תורה חדשה!], או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם-ולדורי-דורות אלא מצוות לפי זמן היו הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנקעל שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו. שהוא-ברוך-שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם' [דב' כט, כח] ולא איש אל ויכזב".


אולם, לדעת מכשפי הזוהר הקב"ה נתן לשיקוץ שמעון במערה נספח ותוספת לתורה... ומה דינם של המפקפקים ביסודות הדת? ובכן, הנה לפניכם דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת (וכל-שכן הוא ביחס למכשפים שזייפו את דתנו והִתעו את עמֵּנו אחרי התהו):


"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות [כל-שכן שזייפוֹ כליל ורוצץ את דתנו] – הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ועוד על דינם של המינים, ראו נא את פסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (י, ב):


"אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחר הקבלה הבזויה המיוחסת לשיקוץ שמעון] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


דוגמה יח


בהקדמת הספר נאמר כך (ד ע"ב):