דרכי תלמידי החכמים האמיתיים – חלק ד

כאמור בחלקים הקודמים, הרמב"ם הקדיש את הפרק החמישי בהלכות דעות ללימוד על דרכי ההתנהגות וההתנהלות הנכונים והראויים לתלמידי החכמים. בהלכה הראשונה בפרק, רבנו מפרט את העניינים אשר נוגעים לתלמידי החכמים ואשר בהם הוא יעסוק בהִלכות פרק זה, והם: אופני אכילתם, שתייתם, בעילתם, עשיית צרכיהם, דיבורם, הילוכם, מלבושם, כלכול דבריהם, ומשאם ומתנם. לדעת רבנו, כל אופני ההתנהגות הללו צריכים להיות אצל תלמידי החכמים "נאים ומתוקנים ביותר", ובמהלך הפרק רבנו מפרט ומבאר כל אחד מהם.

וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ה, א):

"כשם שהחכם ניכר בחוכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו: במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית-צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול-דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר".

נמצא, שהחוכמה והמידות המשובחות צריכות לבוא לידי ביטוי בשלל אופני התנהגות והתנהלות, ובמלים אחרות, תלמידי החכמים מחויבים שחוכמתם ומידותיהם יבואו לידי ביטוי באורחות חייהם המעשיים. בחלקים הקודמים עסקנו בשתים-עשרה ההלכות הראשונות בפרק הנדון, אשר בהן רבנו מבאר את אופני אכילתו ושתייתו של תלמיד החכמים, וכן את גדרי הצניעות של חיי האישות וקיום המין ועשיית הצרכים, וכן למדנו בהן על אופני דיבורו הנעלים – בחלק הזה נדון באופני הילוכו ומלבושו של תלמיד החכמים.

א. אופני הילוכו של תלמיד החכמים

רבנו מקדיש לעניין זה שלוש הלכות, ההלכה הראשונה מזהירה מהליכה שמבטאת גסות רוח, דהיינו יהירות וגאוותנות. וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ה, יג):

"לא יהלך תלמיד חכמים בקומה זקופה וגרון נטוי כעניין שנאמר: 'וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם' [יש' ג, טז]. ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים וגסי הרוח כעניין שנאמר: 'הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה' [המשך הפסוק שם]".

בעניין הרישא של ההלכה – יש שתמהו על רבנו מדוע הוא אוסר רק על תלמידי החכמים ללכת בקומה זקופה, שהרי במסכת קידושין (לא ע"א) ר' יהושע בן לוי אומר כך: "אסור לאדם [משמע שלכל אדם אסור] שיהלך ארבע-אמות בקומה זקופה, שנאמר: 'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ' [יש' ו, ג]". ואותם התמהים והמתומהים החליטו לפתור את הקושיה כך: לסתם אדם מותר ללכת עד ארבע-אמות בקומה זקופה ונטוי גרון, ואילו לתלמידי החכמים אסור לחלוטין. ומָרי הביא את פירושם הזה ולא העיר מאומה, כאילו מדובר בפירוש אמיתי והגיוני!

ולא ידעו ולא יבינו, שהרי איך יעלה על הדעת לפרש שמותר לסתם אדם ללכת ארבע-אמות בקומה זקופה ונטוי גרון? וכי חז"ל ביקשו מעמי הארצות שימדדו את צעדיהם כאשר הם מהלכים נטויי גרון? וכי מי שהולך ביהירות ייזהר למדוד את צעדיו? פתרונם אפוא הינו סכלות מוחלטת! אלא ברור, שמאמרו של ריב"ל הוא מאמר דרשני-מוסרי כללי ולא הוראה הלכתית מחייבת, כלומר, מדובר במאמר אשר נועד לזרז את כלל בני האדם ללכת בדרכי הענווה ותו לא. והראיה היא ממה שרבנו לא פוסק את מאמרו של ריב"ל להלכה, ואפילו מָרי יוסף קאפח הנבון לא הבין זאת מרוב נהייתו אחר ריבוי הפרשנים השוטים שהעמיסו על רבנו רוב רבבי גיבובי הבלים – ומי צריך אותם בכלל? וכיצד מָרי העלה על דעתו שיש בהם תועלת ממשית? ולא לחינם נאמר בתורה (דב' טז, יט): "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם".

ראיה נוספת שמאמרו של ריב"ל הוא מאמר דרשני-מוסרי כללי עולה מהֶקשר הדברים שבו המאמר הזה מופיע בתלמוד, והנה לפניכם מאמרו של ריב"ל שנזכר לעיל, וכן המאמר שקדם לו וכן המאמר שבא לאחריו (קידושין לא ע"א):

"אמר ר' יצחק: כל העובר עבירה בסתר – כאילו דוחק רגלי שכינה, שנאמר: 'כֹּה אָמַר יְיָ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי' [יש' סו, א]. אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנאמר: 'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ' [יש' ו, ג]. רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי".

ויש לתמוה: וכי ניתן לדחוק את רגלי השכינה? וכי הליכת אדם בקומה זקופה דוחקת את כבודו של הקב"ה? וכי אסור ללכת ארבע-אמות בגילוי הראש כי השכינה נמצאת מעל לראש? ורק סכל יסבור שמדובר במאמרים הלכתיים פשטניים, כלומר רק מי שנטשטשו אצלו גבולות המדרש וההלכה, וכוונתי לאותם דרשנים שוטים שרבנו מזכיר בפרק חלק, וכמו 99.99% מהרבנים שחורי-הבגדים בימינו הוזי ההזיות מטונפי המוחות ועמוסי התאוות.

כמו כן, ראיתי שיש בלבול מסוים במפרשים בעניין פירוש המלים: "וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם", ופתרונן הקרוב ביותר אל האמת נמצא בדברי חז"ל במסכת שבת (סב ע"ב): "וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם – דַּהְווֹ מַלְּיָאן כוחלא לעינייהו ומרמזן", וברור שמדובר בנשים החוטאות אשר מבקשות לפתות את בני האדם. כלומר, הן צובעות ומדגישות את עיניהן ואז "עושות עיניים" ורומזות לבחורים על תַּאֲנָתָם כדי שיתאוו להן ואף ירדפו אחריהן.

בעניין הסיפא של ההלכה – "ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים וגסי הרוח כעניין שנאמר: 'הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה'". ובכן, הכוונה שאסור לתלמיד החכמים ללכת בהליכה איטית מכוונת במטרה למשוך תשומת-לב, וכמו שאנחנו מכירים את הליכת זקני צאצאי המינים אשר אוחזים את ידיהם מאחורי גבם והולכים כמתנודדים אנה ואנה מנופחים מרוב מאכל ותחושת חשיבות עצמית, ומתבוננים בך כאילו היית איזה פרעוש. וביחס להליכת הנשים אין צורך לפרט, כי כולם רואים ברחוב את הנשים הגאוותניות הללו שמחקות את הליכת הדוגמניות המכוערות על מסלוליהן הזימתיים.

וגם כאן ראיתי שישנו איזה בלבול מסוים והפעם בעניין ביאור המלים: "וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה", ובספרות חז"ל יש כמה הצעות מדרשיות שלא אעסוק בהן, ונראה שרבנו דוחה את כל האפשרויות הללו, שהרי הוא פוסק לעיל שהפסוק הזה מישעיה מתאר לא רק את הנשים אלא גם את האנשים גסי הרוח, ולכן נראה שהכוונה לכל אופן של עשיית קול באמצעות הנעליים או יותר נכון העקבים – קול אשר מושך תשומת-לב וקורא לבני אדם: "הביטו בי". ולא רק בנשים הדברים אמורים, אלא גם ביושבי הישיבע'ס אשר מתהדרים בנעליים שפיציות מחודדות אשר להן עקבים משמיעי קול, ובכל מקום שהם הולכים שומעים את הליכתם...

וראוי עוד להעיר, רבנו אומר בהלכה: "ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים וגסי הרוח", ומָרי מפנה שם לפירוש רש"י, וזה לשונו: "לפירוש רש"י זהו פירוש נקפי, בסוטה כב ע"ב". והנה מה שנאמר בתלמוד שם: "תנו רבנן: שבעה פרושין הן: [...] פְּרוּשׁ נִקפִי [...] פרוש נקפי – זה הַמְּנַקֵּיף את רגליו". ורש"י פירש שם: "המנקיף רגליו – מהלך בשפלות עקב בצד גודל ואינו מרים רגליו מן הארץ ומתוך כך מנקף [=פוצע] אצבעותיו באבנים".

ומעניין שרש"י מתאר בלשון של שבח ורוממות את גסי הרוח אשר פוסעים בהליכה איטית יהירה וגאוותנית, שהרי הוא אומר עליהם: "מהלכים בשפלות" כאילו היו אנשים נעלים שפלי רוח, וכאמור באבות (ה, יז): "תלמידיו של אברהם – עין טובה ונפש שפלה ורוח נמוכה", ועוד אמור באבות (ד, ד): "מאד-מאד הוי שפל רוח". ואולי פירוש רש"י הזה הינו המקור להליכתם המתנודדת הלומת-התאוות של זקני צאצאי המינים כאשר ידיהם אחוזות מאחורי גבם, שהרי רש"י משבח את האדם ההולך כך ואומר עליו: "מהלך בשפלות"...

כמו כן, איני יודע מדוע מָרי נזקק להביא את פירוש רש"י, שהרי רבנו כותב במפורש את מקורו להלכה: "כעניין שנאמר: 'הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה' [יש' ג, טז]", והפסוק הזה לא נזכר כלל בתלמוד סוטה כב ע"ב שם הופיע פירוש רש"י שאליו הִפנה מָרי בפירושו.

וחבל על דרך האמת שמָרי הפנה לה עורף בהחניפו למעסיקיו הפרו נוצרים, והתהדר לפניהם בשלבו בפירושו את פרשנדתא האגגי הנערץ עליהם, ובמבואו ל"כתאב אלחקאיק" אף העז לכרוך את רש"י יחד עם רבנו, וזה לשונו שם: "אין הם יודעים כמה קדוֹשה אמרה זו [=לומר "איני יודע"], שגם קדושי עליון השתמשו בה כגון רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל ואחרים, כי היא אמרת אמת", ומעבר לפשע החמור בהשוואת רש"י להרמב"ם, דבריו הם הבל מוחלט! שהרי מָרי מבקר שם את אלה אשר מתיימרים להבין "וטחים תפל ומפטפטים מלים נבובות" כלשונו של מָרי שם, והלא רש"י הוא גדול הטחים תפל והמפטפטים מלים נבובות בהגשימו את בורא-עולם ובהחדירו לדת משה הטהורה אלף-אלפי הזיות ודמיונות!

ולא רק כאן ולא רק בעניינו של רש"י הטמא, בשלל מקומות נוספים מָרי החניף למעסיקיו, כגון במאמרו המפורסם על מערכת הכוכבים והמזלות, בדבריו על שוליית הטבח שם, ייחד פסקה שלמה להחניף להוזה ההזיות "הנזיר" ואף הגדיל לתאר שם את שיעורו במלים: "קול דממה דקה" אשר בהן תוארה השראת השכינה במעמד הר סיני! וכן במבואו למורה כאשר קרא לטבח עובד האלילים "מרן", ועוד רבות, ואוי ואבוי לך מָרי שחברת לצאצאי המינים החוברים וההוברים וטיפחת ושיבחת את דרכיהם ומעלליהם! ואוי ואבוי לתלמידיך האוכלים מן התורה אשר נכשלים ונחבלים בדרכי הרבנות השכירה שכשלת בהן אתה, ואף חוטאים בחיקוי דרכי המינים ברדיפתם אחר ההנאות השונות מדברי תורה.

ויש מקומות ומקרים רבים נוספים שבהם מָרי חטא לדרך האמת, כגון במה שבחר להפנות עורף לספרו של סבו "מלחמות השם" והשאירו במחלצות כעורות ובלתי ניתנות כמעט להבנה, ובמקום זאת בחר לההדיר ולפאר את ספרי הטחים תפל והמפטפטים מלים נבובות כלשונו, כגון ספרו של הראב"ד "בעלי הנפש", אשר לדעת רבנו היה יותר תועה מן הבהמות בשל היותו מסופק אם יש לה' יד ורגל ומעיים או שאין לו, ועוד ועוד תמצאו ברחבי פירושו מילות הערצה לצאצאי המינים השוטים "גאוני העולם" וה"מרנים דארעא" למיניהם.

ואם יחשוב מאן-דהו שדבריי דברי גוזמא, עליו לידע כי הדברים אף חמורים ממה שכתבתי, ואוסיף דוגמה שתסייע לנו להבין עד כמה צאצאי המינים תובעים כבוד ואוהבים את עצמם: זכורני כאשר סיימתי את עבודת התזה לתואר השני עמדתי בפני חמשה בוחנים חמוּרי סבר ומטילי אימה, וההערה המרכזית של הפרופ' הבכיר ביותר בחדר הייתה: מדוע לא שילבתי יותר מפירושיהם ומשיטותיהם של צאצאי אשכנז... ואגב, כאשר שאלתי את חבריי הלבנבנים התברר לי שלא מיניה ולא מקצתיה, והם נפגשו לבדם פגישה חברית עם ראש המחלקה וכך אושרה להם העבודה, ותמהו מאד מדוע ועל מה עשו לי ככה.

עוד זוכר אני, שהבודק החיצוני הבכיר לעבודת התואר השלישי, קטל קשות את עבודתי עד שלא ניתן היה שלא להבחין שהוא חרג מאד מביקורת עניינית. והשבתי לו בכתב הגנה מפורט בו פירקתי והפרכתי 95% מביקורתו עד שהיה גלוי לעין-כל שהוא פשוט שוטה רשע וגס רוח, והדבר הפך להיות כל-כך גלוי וברור כשמש, עד שבוועדה לתואר השלישי החליטו לבטל את ביקורתו ולשלוח את עבודתי לבוחן חיצוני נוסף! ובמהלך ביקורתו של אותו סכל נתגלתה האמת ביני-שיטי מפני שהוא התלונן עלי שם מדוע אני מתמקד יותר מדי בדברי הרמב"ם ומדוע אני מזכיר את מָרי יוסף קאפח פעמים רבות... ואגב, הבוחן החיצוני השני שיבח את עבודתי יותר מכל הבוחנים הפנימיים והחיצוניים כולם, ואכלתי מרורים מרובם הגדול של צאצאי המינים הללו, כי לא הסכמתי לכרוע ולהשתחוות להם.

וכל הדרשנים והפרשנים השוטים בימינו וכן ממשיכי דרכו של מָרי למיניהם, אשר מגפפים ומחבקים ומנשקים את פירוש רש"י "על אתר", ומכנים את צאצאי המינים "גאוני עולם" ו"קדושי עליון", וזועקים בתימנית "גוואעלד" כאשר הם שומעים שאני קורא לרש"י-שר"י, ואף נכנעים לפירושים אליליים הזויים – כולם למעשה כורעים ומשתחווים לצאצאי המינים הארורים ומחניפים לשיטותיהם הכעורות. ודרך רעה זו עתיקה מאד, כי כבר החל בה בר-המן, אחיו הקטון של פרשנדתא האגגי, אשר החניף מאד לצאצאי המינים בהליכתו בשיטות המאגיה והמיסטיקה שהחדירו לדת משה, ובקוראו לרש"י "מורו ורבו" עשרות פעמים במהלך פירושו. וכבר עסקתי בחניפותו של הרמב"ן לרש"י ולצאצאי המינים במבוא למאמרי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ד)", והנה מה שכתבתי במבואי שם:

בסוף הקדמת הרמב"ן לתורה, הוא מגלה לנו מי הוא אביו הרוחני, מי הוא אהובו הגדול מכולם, מי הוא עטרת תפארת לראשו, מי הוא אשר לו משפט הבכורה, מי הוא "מאור פני נרות המנורה הטהורה", וזה לשונו: "ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה, פרושי רבינו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה, מוכתר בנימוסי במקרא במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה, בדבריו אהגה, באהבתם אשגה, ועמהם יהיה לנו משא ומתן דרישה וחקירה, בפשטיו ומדרשיו וכל אגדה בצורה, אשר בפירושיו זכורה".

במהלך פירושו הוא מוסיף וקורא לרש"י למעלה מעשרים פעמים "רבינו שלמה", ולאור דבריו בהקדמתו לעיל, אין ספק שרש"י היה רבו הגדול מכולם. ואיני מתפלא על-כך כלל, שהרי כבר הראיתי במאמר אחר: "הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן" (חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד), כי הרמב"ן היה משובש לחלוטין מיסודות הדת, עד שהגדיל לההביל וְסָכַל לחשוב ששעיר המשתלח של יום-הכיפורים הוא קרבן לנפש מאדים! וזו עבודה-זרה כעורה ביותר, ועוד ביום הקדוש והנורא ביותר בשנה!

לעומת הערצתו לרש"י, על הראב"ע הוא אומר מיד בהמשך דבריו: "ועם רבי אברהם בן עזרא, תהיה לנו תוכחת מגולה ואהבה מסותרה" – ואיזה הבדל עצום בין יחסו לאשכנזי לבין יחסו לספרדי. וברור לי כי הרמב"ן קרץ קריצה גדולה ומכוונת לאשכנזים כדי שירוממוהו וינשאוהו ויגדלוהו, והם מצדם עשו אותו לכוכב בשמים – כי לא רק שהוא החניף להם והפך את סכלותם לגאונות, הוא גם אימץ את שלל ההזיות המאגיות הדמיוניות, ומתח ביקורת קשה על רבנו הרמב"ם. ומכיוון שהרמב"ן נחשב לחכם ספרדי ולרופא, לביקורתו הייתה משמעות גדולה במהלך ההיסטוריה, והיא החלישה את עוצמת דברי האמת של רבנו בעיני הטיפשים, וצאצאי המינים אף השתמשו בדבריו כמשקפי מגן אטומות, אשר מונעות מאורו של רבנו הרמב"ם להכות את עיניהם בסנוורים, ולחשוף את האמת על סכלות אבותיהם התועים.

אגב, מעניין כי הרמב"ן בסיכול אותיות הוא "בר המן", כלומר בנו של המן הרשע, ורש"י כידוע "זכה" לכינוי המפוקפק "פרשנדתא" שהיה בנו בכורו של המן הרשע. עתה יובן אפוא מדוע הרמב"ן כל כך אהב את רש"י ואף אמר עליו "ולו משפט הבכורה"...

נחזור לענייננו, בהמשך הלכות דעות שם (ה, יד), רבנו פוסק כך: "ולא ירוץ ברשות הרבים וינהוג בשיגעון. ולא יכפוף קומתו כבעלי חטורת, אלא מסתכל למטה כמו שהוא עומד בתפילה, ומהלך בשווה [=בקצב אחיד] כאדם שהוא טרוד בעסקיו". ובהלכות תפילה (ה, ד) רבנו פוסק כך: "ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ".

וכאשר אני מתבונן בכינוסי תפילותיהם של צאצאי המינים אני מזהה שיגעונות רבים, צעקות פתאומיות מבעיתות, מחיאות כפיים כאילו מדובר בהופעת בידור, קפיצות לכאן ולכאן כחרגולים, נענוע הראש לצדדים כאילו הם לא בטוחים היכן נמצא הקב"ה, סירחון מפאת עומס הבגדים אשר מתאימים לקור השטעטל הפולני-ליטאי, התנועעות תזזיתית מעלה ומטה עד נגיחת הראש בסטנדר כאילו הם "גדולי עולם" אשר ממש עתה נלחמים עם המלאך (וכמו שעולה מפשט מאבקו של יעקב אבינו), וכמובן, עיוות התפילה באופנים כל-כך קשים ומחרידים עד שאין לי ספק שעדיף לומר "יתברך ענני" ביחיד מאשר להשתתף בסכלותם.

ודברי רבנו "ולא יכפוף קומתו כבעלי חטורת" מזכירים לי סיפור שסיפר לי פעם אחת חסיד שוטה אחד על איזה אדמו"ר עוד יותר שוטה, אשר היה נוהג כל יום הכיפורים לעמוד כפוף קומה כאשר ראשו נוגע בסטנדר שלו, ואותו חסיד טיפש התפעל מאדיקותו ומקדושתו של אותו אדמו"ר על התנהגותו המהובלת והמזיקה, ואיני יודע איך הפכנו להיות כל-כך עם סכל ונבל, עד שמעשים כל-כך טיפשיים נתפשים בעיני רבים כמעשים נעלים.

עוד נזכר אני בסיפור שסיפר לי אחד מהזקנים שטיפלתי בהם על האדמו"ר מאמשנוב אשר נוהג להאריך באמירת "בריך שמיה" במשך כחצי שעה, וכל מלה שאומר נצח! וכך בקטעים רבים בתפילה ובטקסי הדת, וכל זאת כדי להראות את "קדושתו" ואת יכולתו העצומה כביכול לעורר רחמי שמים ולעשות רעש גדול במרומים... וצריך להיות סכל נחות ביותר אשר רדוף בדמיונות והזיות לרוב כדי להאמין לַשּוֹטוּת הזו! ואם תתמהו וכיצד החסידים לא מוחים בו וממהרים לעשות קידוש ולאכול סעודת שחרית של שבת, ובכן, הם מתפללים בשעה מאד מאוחרת אחרי שכל הלילה הם אכלו ושתו ולעו והתבהמו, כך שהם אינם רעבים עד שעה מאוחרת ביותר. ושמעתי על מנהגים הזויים נוספים של האדמו"ר הזה, ואין לי ספק שהמתבונן הנבון ייגעל ממעשיהם, ויקרא עליהם: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

אולם, לצערנו התהפכו היוצרות והסכלים הפכו להיות "גאוני עולם" והנבונים המעטים הפכו להיות כופרים ואפיקורוסים, או כדברי הפתגם הידוע: יציבא בארעא וגיורי בשמי שמיא – ורמז יש בפתגם זה למוצאם של צאצאי המינים כגון הגֵרֵה רֵבֵּה שמוצאו מהעיר גֵער שבפולין, ועל צאצאי המינים הללו אמרו חז"ל: קשים גרים לישראל כספחת. ואגב, שם העיר המלא הוא "גוּרַה קַלְוַוארִיַה" ופירושו הוא "הר הגולגולתא" דהיינו ההר שעליו נצלב ישו, ובימינו יושבת על ההר הזה כנסיית הקבר... ולא לחינם הנני קורא לרשעים הללו ולדומיהם צאצאי המינים...

ולאחר ששיככתי רק במעט את המיית לבי נחתום פרק זה בהלכה האחרונה של רבנו בעניין הליכתו של תלמיד החכמים (דעות ה, טו), אשר כל-כך מתאימה לסכלים שתיארנו לעיל:

"גם במהלכו של אדם ניכר אם חכם בעל דעה הוא או שוטה וסכל, וכן אמר שלמה בחוכמתו: 'וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁסָּכָל הֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא' [קה' י, ג], מודיע על עצמו שהוא סכל".

ואם במהלכו ניכר הסכל כל-שכן בדבריו, וכאשר אני שומע את שיקוץ קנייבסקי מורה הוראות הזויות לתלמידיו, וכאשר אני רואה את בלבולו וטירוף דעתו, ברור לי כשמש שהוא סכל נחות ביותר, ולא רק מפאת גילו המופלג אשר מקשה מאד על תפקוד מוחו... וזכורני שכתבתי פעם מאמר והזכרתי את גילול קנייבסקי באופנים עדינים מאד, ודי היה בכך לכמה רבנים ממסדיים לשלול את פרסום המאמר בעלונם שמתיימר לעסוק בהליכות משנת הרמב"ם, והדבר חמור מאד מפני שהם מתעים את הנגררים אחריהם כאילו דרכם היא דרך רבנו – ובעצם שמם טמונה ורמוזה תעייתם: "הליכות דור המדבר", ולא "הליכות תלמידי החכמים".

ב. מלבושו של תלמיד החכמים

רבנו פוסק בהלכות דעות (ה, טז) וכֹה דבריו:

"מלבוש תלמיד חכמים מלבוש נאה נקי. ואסור לו שיימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בה. ולא ילבש מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינוניים נאים".

וברור שאסור לתלמיד חכמים שיימצא בבגדו כתם או שמנונית כי יש בה זילות ולעתים אפילו ביזיון כלפיו, וכמו שאסור לו ללבוש בגדים אשר מבזים את לובשיהם כך אסור לו ללבוש בגד שיש בו כתם בולט, מפני שהדבר גורם לזלזולו ובעקבות כך מזולזלות ומתבזות גם התורה והחכמה אותן הוא מייצג, ונמצא אפוא שם שמים מתחלל.

ברם, בימינו ב"עולם הדתי" האורתודוקסי הפרו-נוצרי הלכו לקצה האחֵר והחליטו שעל "בני התורה" ללבוש מלבושים מהודרים ביותר, חליפות ומגבעות, מעילי קטיפה ארוכים, עניבות וחפתים, נעלי עקב שפיציות, ועוד ועוד פריטי לבוש אשר אפילו שועי עולם אינם מקפידים ללבשם תמיד. ויש אשר אפילו מגדילים לההביל בחבשם כובעים שנעשו מפרוות בעלי חיים טמאים על ראשם כמין עמוד שיער. ורחקו בכל זה מאד מדרך האמת, וכל החיצוניוּת הזו מגונה מאד, ומבטאת היטב את תפישת עולמם הבהמית והחיצונית נעדרת ידיעת ה', נעדרת החכמה באמת, נעדרת המדעים, נעדרת עונג רוחני אמיתי, כאילו הכול נמדד ונשקל במאפיינים חיצוניים – והמגבעת אינה קובעת והמעיל אינו מועיל...

ולא לחינם מתחו חז"ל ביקורת על תלמידי חכמים מזויפים שהיו גם בימיהם בבבל, וכך נאמר במסכת שבת (קמה ע"ב): "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין? לפי שאינן בני תורה". כלומר, מפני מה תלמידי החכמים המזויפים שבבבל מצוינין בבגדים מהודרים? והתשובה: לפני שאינן בני תורה באמת. ומעניין שאותם אלה אשר קידשו את התלמוד כאילו ניתן למשה רבנו אות באות מפי-הגבורה, מתעלמים מן ההלכה ומדברי המוסר במסכת שבת.

עוד פוסק רבנו בהלכות דעות שם (ה, יז):

"ולא יהא בשרו נראה מתחת מדיו כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושים במצרים. ולא יהיו בגדיו סחובין על הארץ כמו בגדי גסי הרוח, אלא [מִכנסיו או שמלתו] עד עקבו, ובית-יד שלו [=שרוולֵי בגדו העליון] עד ראשי אצבעותיו [כלומר לא יכסו את אצבעותיו]. ולא ישלשל טליתו מפני שנראה כגסי הרוח, אלא בשבת בלבד אם אין לו להחליף. ולא ינעל מנעלים מטולאים כבגד טלאי על-גבי טלאי בימות החמה, אבל בימות הגשמים מותר אם היה עני".

ומעניין אל מה כיוון רבנו באמרוֹ: "ולא ישלשל טליתו" וכו', ולא מצאתי פירוש מדויק ומניח את הדעת. ודומני שכוונת רבנו לומר, שאסור לאדם אשר מתעטף בטלית לשלשל את טליתו למטה ממתניו, למעט בשבת, ורק אם אין לו בגד מיוחד לשבת, רק אז מותר לו לכסות את כל גופו בטלית, ולכן מוסיף רבנו לעיל: "אלא בשבת בלבד אם אין לו להחליף". ופירושִׁי זה נכון אך ורק להתעטפות בטלית לפי מנהגם הקדום של יהודי-תימן, כי לפי מנהג צאצאי המינים לעולם התעטפותם היא התעטפות שיש בה שלשול הטלית, ואיני מתפלא על-כך, שהרי כל תפישת עולמם מהולה וגדושה ורוויה ביהירות ובגסות הרוח.

ונחתום פרק זה בהלכה האחרונה בעניין מלבושו של תלמיד החכמים, שם בהלכות דעות (ה, יח) פוסק רבנו כך:

"לא ייצא תלמיד חכמים מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים, ולא ישים בושם בשערו. אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה מותר. וכן לא ייצא יחידי בלילה, אלא אם היה לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו – כל אלה מפני החשד".

נראה כי שלושה המה האֲסורים בבישום לתלמידי החכמים: גופו – "לא ייצא תלמיד חכמים מבושם לשוק"; בגדיו – "ולא בבגדים מבושמים"; שערו – "ולא ישים בושם בשערו". ברם, כדי להעביר את הזוהמה מותר לו לבשם את גופו, ונראה ברור שהוא הדין לבישום בגדיו, וכמו שאנחנו משתמשים היום במרכּכי כביסה מבושמים אשר ריחם מתפוגג מהר מאד.

כמו כן, ברור שהאיסור הזה כולל את השימוש בכל תכשירי האפטר-שייב למיניהם אשר בדרך-כלל מוסיפים חטא על פשע במה שמשתמשים בהם לאחר שמגלחים בתער את עור הפנים. וכמובן את כל תכשירי הבשמים למיניהם, כלומר אסור לתלמיד החכמים לצאת לשוק לאחר שנתבשם מהם. ומסוף ההלכה עולה, שהאיסור הזה הינו מפני החשד, שלא יבואו לחשוד בתלמיד החכמים שהוא נוהה אחר יצרו ומחפש לעצמו הרפתקאות זימה.

האיסור השני הוא לצאת יחידי בלילה וגם איסור זה משום החשד, כלומר שלא יבואו לחשוד בתלמיד החכמים שהוא יוצא למטרות פשע ורשע. ורבנו לא הזכיר בהלכה זו מאומה מענייני המזיקים או השדים שנזכרו בספרות חז"ל בעניין היוצא יחידי בלילה, כי היה ברור לו שמדובר באגדות ובדרשות אשר אין להבין אותן כפשוטן, והמזיקים הללו הם משלים לאנשים הרעים ולנשים הפרוצות אשר עלולים להכשיל את האדם במחשבה ואף במעשה. ולא מעט מהעניינים הללו ביארתי בחלקיו השונים (א–יז) של מאמרי: "אמונתו של רש"י בשדים" – ולא לחינם זועק ירמיה בתוכחתו הנצחית: "כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (יר' ב, ה), ודבריו אמת לעולם-ולעולמי-עולמים.

וראיתי לנכון לצרף בשולי מאמר זה את דגל העיר "גורה קלוואריה", העיר שהינה המקור הנרפש לחסידות גור הכעורה והארורה, כי הדגל הזה רומז על צליבתו של ישו בציור הַלֵּב שנעוצים בו ארבע יתדות, וכן על עבודת אלילים בשמש ובירח בראש ובתחתית התמונה. ועל שם הטומאות הללו נקרֵאת חסידות גור שטומאתה עולה ובוקעת, ועל שמות ערי עמים טמאות אחרות נקראות חסידויות אחרות, וכן כמה "גאוני עולם" נקראים על שם טומאת ארץ-העמים כגון הגר"א מווילנא שגם שמו מעיד על גיותו (הַגֵּר מווילנא)...

ועל גרים כגון דא כבר אמרו חז"ל: קשים גרים לישראל כספחת, כלומר כצרעת...

דרכי תלמידי החכמים האמיתיים – חלק ד

.pdf

Download PDF • 181KB