ו. אסטרולוגיה
במאמר: "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם", הוּכח בהרחבה כי מי שמודיע את העתידות לפי גרמי השמים, וכן מי שמכוון את פעולותיו לפי הגדת אותו מגיד, עובר על מצות לא תעשה חמורה ביותר, וחומרתה הגדולה נובעת מכך שהיא תועבה וענף מענפי העבודה-הזרה.
והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו הרמב"ם בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י):
"אי זה הוא מעונן? אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן: יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני. אסור לעונן, אף-על-פי שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הַכְּזָבִים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוֹבְרֵי שמים [=האסטרולוגים], הרי זה לוקה, שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".
ובתורה העוננות נקראה תועבה: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).
והוסיפה והזהירה התורה שלא לשמוע למעוננים ולקוסמים: "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יד).
וגם במלכים ב (כא, א–ו) העוננות נכללה בכלל התועבות החמורות ביותר:
"בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ [...] וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְיָ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [...] וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיס".
והנביא ירמיה קרא לעוננות הבל:
"שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר יְיָ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה, כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא [...] אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" (יר' י, א–ה).
והוסיף הנביא ירמיה, ותיאר את העוננות ואת הזיות הכישופים כשקר וכזב:
"וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם וְאֶל עֹנְנֵיכֶם וְאֶל כַּשָּׁפֵיכֶם אֲשֶׁר הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל, כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם וְהִדַּחְתִּי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם" (יר' כז, ט–י).
כאמור, האסטרולוגיה לדעת רבנו היא מצות לא תעשה חמורה במיוחד, וזאת מפני שהיא גם ענף מענפי העבודה-הזרה וכך הוא כותב בפירושו למסכת עבודה-זרה (ד, ז):
"והיסוד לכך [לכלל ההזיות המאגיות כגון: האמונות התפלות, הקמיעות והסגולות וכיו"ב], הם 'אלצאבה' [=אומה של עובדי עבודה-זרה קדמונים] והם האנשים אשר רָחַק אברהם אבינו מהם וְחָלַק על דעותיהם [=השקפותיהם] הנִּפסדות [...] והיו מכבדים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות לא להם. והם שייסדו את משפטי הכוכבים [=האסטרולוגיה], והכּשפים, והלחשים, והורדת הרוחות [=סיאנס, העלאה באוב], והשׂיחות עם הכוכבים, והשֵּׁדים, והאוֹב, וְהַנַּחַשׁ [=הניחוש], וְהַיִּדְּעוֹנִי לכל מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שָׁלְפָה תורת האמת חַרְבָּהּ עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה".
במאמר הנזכר הרחבתי בעניין היותה של האסטרולוגיה ענף מענפי העבודה-הזרה. ברם, רבנו קידש מלחמה עזה נגד האמונה באסטרולוגיה גם מפני שהיא משבשת יסודות נוספים בדת משה, וכפי שסיכם את יחסו אליה בהקדמתו לאבות: "וכל זה הבל ודברים בטלים בהחלט, ונגד המושׂכל והמורגשׁ, והרס חומת התורה [!], ולהניח כי ה' יתעלה עַוָּל, חלילה לו מכך".
עוד אומר רבנו על האסטרולוגיה במורה (ג, לז) וכֹה דבריו:
"כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, ושלא לדמות בכוכב מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל במאומה מן המצבים הללו שנמצאים לאישי בני אדם, לפי שהשקפה זו היא הגורמת לעבדם".
ורבנו צדק, כי אמונתו של הרמב"ן באסטרולוגיה הביאה אותו לעבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, בתעותו ובהתעותו שהשעיר המשתלח של יום-הכיפורים הוא קרבן לשר המושל במקומות החורבן: נפש הגלגל מאדים, והִתעה אחר עבודה-זרה ביום הנורא בשנה!
ובדברי הנביא ישעיה (ב, ו–ח) מתוארת הזיקה המיידית שבין העוננות לעבודה-הזרה:
"כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ [...] וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו".
וגם בדברי הנביא מיכה (ה, ט–יד) מתוארת הזיקה החזקה שבין העוננות לעבודה-הזרה:
"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ [...] וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ לָךְ, וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ, וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ".
ואם הגויים הערֵלים נענשים "בְּאַף וּבְחֵמָה" וב"נָקָם" על תועבות הכישוף והעוננות והעבודה-הזרה ועל "אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ", מה יהיה דינו של עם-ישראל אשר קיבל את התורה בהר סיני?!
לסיכום, למדנו שהגדת העתידות לפי מצב גרמי השמים וכיוון הפעולות לפיהם, היא עבירה על מצות לא תעשה שתוארה בתורה ובנביאים כתועבה חמורה וכהבל מהובל. זאת ועוד, האמונה שיש כוחות לגרמי השמים להשפיע על מצבי בני-האדם היא ענף מענפי עבודה-זרה: 1) מפני שהיא הגורמת לפנות אליהם שֶׁיֵּטִיבוּ או יָרֵעוּ לפי דמיונם של התועים; 2) מפני שהאמונה שיש אמת במחשבות-ההבל של עובדי-האלילים, כלומר, שיש כוחות לגרמי השמים להרע או להיטיב, היא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא"; 3) ומפני שהמודה בעבודה-זרה שהיא אמת, לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
"נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ, הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה" (יש' מז, יג–יד).
לאחר הסקירה הקצרה, נעבור לעיין באמונתו של הרמב"ן הרשע בעניין האסטרולוגיה:
דוגמה ראשונה
בפירושו לתורה (שמ' כ, כב), אומר הרמב"ן כך: "והנה עֵשָׂו, אשר שנאוֹ השם, הוא היורש החרב [...] והחרב הוא כוחו [...] כי במאדים ובמזלות הדם החרב יצליח, ובהם תיראה גבורתו", כלומר, יש כוח למאדים ולמזלות הדם לחזק את פעולות החרב והמלחמה, ובעלייתם או בהתחברם בשמים, תגבר גבורת אנשי הדמים.
דוגמה שנייה
בפירושו לתורה (ויק' יח, כה), אומר הרמב"ן כך: "ה' הנכבד ברא הכל, ושָׂם כוח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עַם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר: 'אֲשֶׁר חָלַק יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים' [דב' ד, יט], כי חלק לכולם מזלות בשמים".
מדבריו עולה בבירור שהוא האמין שה' נתן כוחות לגרמי השמים לשלוט בעולם, וכבר הוכחנו שייחוס כוחות לכוכבים הוא בגדר הודאה בעבודה-זרה. ובעניין הפסוק שהוא מצטט מספר דברים, ובכן, רבנו סעדיה גאון פירש שם כך: "אֲשֶׁר חָלַק – אשר הפיץ אורם ה' אלהיך לכל העמים", וכדברי חז"ל במגילה ט ע"ב: "אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העמים".
דוגמה שלישית
בפירושו לתורה (ויק' יט, יט), הספרדי הנרצע מסביר לפי דמיונו את טעם מצות הכלאים:
"שלא לערבב הכוחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה, ממה שאמרו בבראשית רבה [י, ו]: אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל'. [...] וכבר כתבתי [...] שהצמחים כולם יסודותם בעליונים [...] והנה המערב כלאים מכחיש ומערב מעשה בראשית".
כלומר, לפי דמיונו של הרמב"ן, מי שמערב כלאי צמחים, מערב ומשפיע על כוחות עליונים על-טבעיים אשר מגדלים את הצמחים. ולדעת רבנו הרמב"ם, טעם מצות כלאים הוא הרחקה מעבודה-זרה. נמצא, שהרמב"ן נוטה כלפי המאגיה והאלילות בעצם המצוה שנועדה להרחיק מעבודה-זרה וגרורותיה! ולא לחינם אומר רבנו בהקדמתו לפרק חלק שהתופשים את מדרשי חז"ל כפשוטם ורואים בהם מקור ללימוד השקפות: "עושים תורת ה' בהיפך המכֻוון בה".
דוגמה רביעית
בפירושו לתורה (במ' יא, טז), אומר הרמב"ן כך: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל – כבר הזכירו רבותינו, כי שבעים אומות הן בשבעים לשון, ויש לכל אחת ואחת מזל ברקיע". כלומר, יש לכל אחת ואחת מאומות העולם כוכב או קבוצת כוכבים בשמים, אשר בעלותם או בהתחברם עם כוכבים מסוימים תצליח או תיכשל אותה האומה. והאמת שלא הגויים ולא ישראל תלויים במזל כי אם במעשיהם, ואמרו חז"ל שישראל מעל המזל כי לא ראוי לישראל, שהוא עם חכם ונבון, לעסוק בהבלי האסטרולוגיה והמזלות ששקע בהם הרמב"ן האגגי.
דוגמה חמישית
בפירושו לתורה (במ' כג, כג), הרמב"ן אומר כך: "כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ – אינם בממשלת שרים וכוכבי השמים וכסיליהם שיזיק להם אדם בקסם ונחש כגויים". כלומר, אין לעם ישראל כוח עליון במזלות שמושל עליהם כמו שיש לגויים, ולכן לא יכול להזיק להם אדם בכישוף וניחוש. ואמונתו שיש ממש בכוכבים ושיש להם כוחות להרע ולהיטיב לגויים, היא בגדר עבודה-זרה וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא! וכאן אנו למדים שהוא גם סבר שיש ממש גם בכישופים ובנחשים, וכפי שכבר ראינו לעיל. ונצרף שוב את דברי רבנו בסוף פרק יא מהלכות עבודה-זרה:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן[מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
כמו כן, בהמשך נראה שהרמב"ן סותר את עצמו וגם ישראל לשיטתו כפופים למזלות.
דוגמה שישית
בפירושו לתורה (דב' ד, יט–כ), אומר הרמב"ן כך: "וכבר פירשתי 'אֲשֶׁר חָלַק יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים' – כי לכולם כוכב ומזל [...] ובעבור כן יעשו להם אלהים מהם ויעבדום". והנה הרמב"ן מוכיח שהאמונה בכוחות הכוכבים והמזלות גרמה לעבדם, ואף-על-פי-כן הוא מאמת את מציאותם וכוחותיהם להיטיב ולהרע. וכל המודה בעבודה-זרה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואף "כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]", כאמור.
דוגמה שביעית
בפירושו לתורה (דב' ט, יב), אומר הרמב"ן כך: "ועתה דע והבן בענייני הכשפים, כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין, עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן, ונתן כוח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות [...] כאשר הוא מנוסה בחכמת האצטגנינות".
כאן הרמב"ן אומר כי כל הארץ נמצאת תחת השפעת הכוכבים והמזלות, כולל עם-ישראל, וכך הגיע הוא בעצמו לעבודה-זרה ביום-הכיפורים, ולעבודת פולחן ל"נפש מאדים". וביחס לראש דבריו, איני מבין מה הכסיל הזה מלהג, האם ראוי לומר שהקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם בכשפים?! כביכול הקדוש-ברוך-הוא אדון המכשפים?! ואם כך היא תפישתו את ה' יתעלה הרי שהוא יותר תועה מן הבהמות, וכמו שאומר רבנו על המינים ב"מאמר תחיית המתים".
וכבר ראינו את ההזיה הזו במקום אחר, ראו: "ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?".
דוגמה שמינית
בפירושו לתורה (דב' יח, ט–יב), אומר הרמב"ן כך:
"ועל כן אמר בעל 'ספר הלבנה' החכם בנגרמונסי"א [=החכם בכישופים, והאם ראוי לומר על מכשף עובד עבודה-זרה "חכם"?], כשהלבנה, והיא נקראת גלגל העולם, בראש טלה על דרך משל, ויהיה פניו מול פלוני, תעשה תמונה [=טלסם, קמיע או שרטוט פגאני אחר כלשהו] לדבר פלוני, ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עליה מן השמות ההם הנזכרים באותו הספר, ותעשה הקטרה פלונית בעניין כך וכך, יהיה המבט עליה לרעה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס. וכאשר תהיה הלבנה במזל פלוני תעשה תמונה [=טלסם] והקטרה בעניין פלוני לכל טובה לבנות ולנטוע. והנה גם זה הנהגת הלבנה בכוח מנהיגיה, אבל ההנהגה הפשוטה אשר במהלכה הוא חפץ הבורא יתברך, אשר שם בהם מאז, וזה היפך. וזה סוד הכשפים וכוחם".
שימו לב לדברי המכשף! הרמב"ן מעתיק טקסי עבודה-זרה מתוך ספר שנקרא: "הלבנה", וקובע שמדובר בטקסים אמיתיים! ומהו לפיו הטקס? ובכן, יש לשרטט איזו "תמונה לדבר פלוני", ולחקוק בה "שם השעה ושם המלאך הממונה עליה", ואז יש להקטיר לפניה: "ותעשה הקטרה פלונית בעניין כך וכך", ובמעשה הזה יוריד המכשף רוחניות מן הלבנה, אשר תהרוס את אויביו, וכדברי הרמב"ן: "יהיה המבט עליה לרעה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס". לעומת זאת, כאשר "תהיה הלבנה במזל פלוני", ויעשו לפניה שרטוט "והקטרה בעניין פלוני", יוכל המכשף להוריד ממנה רוחניות אשר תועיל לו לכל העניינים: "לכל טובה לבנות ולנטוע".
ולפי הארור הזה, כך היא הנהגת הלבנה! "והנה גם זה הנהגת הלבנה בכוח מנהיגיה [...] וזה סוד הכשפים וכוחם", כאילו יש בכוח המכשפים להוריד ממנה שפע טוב או להזיק באמצעותה לאויביהם. ודברי הכופר הללו הם הודאה בעבודה-זרה במלא כיעורה, עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, וכדברי רבנו במורה (ג, לז): "כי המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק".
דוגמה תשיעית
בפירושו לתורה (דב' יח, ט–יב), הרמב"ן אומר כך:
"אבל יש לעניין הזה סוד, וכבר הודענו כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם והם נפשות לכדורי הגלגלים, ושרי זנב וטלה הקרובים לארץ [...] יודיעו העתידות, ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות. [...] ורק בעתידות הקרובות לבוא יודיעו, מהם בקול העוף בקראוֹ בקול מר על מת, ומהם בפרישׂת כנפיו, והוא שאמר [שלמה] 'יוליך את הקול' – למגידים בקולם, 'ובעל כנפים' – לרומזים בכנפיהם. וכל זה איננו תועבה בעמים אבל חכמה תחשב להם".
הרמב"ן מציין לעיל, ש"שרי זנב וטלה" הם המודיעים את העתידות, ואיך הם עושים זאת? באמצעות צפצופי הציפורים או באמצעות פרישׂת כנפיהן! "מהם בקול העוף בקראוֹ בקול מר על מת, ומהם בפרישת כנפיו", וכל הדברים הללו "איננו תועבה בעמים אבל חכמה תיחשב להם", האמנם? והלא בתורה נקבע במפורש שמדובר בתועבות הגויים, כלומר, מעשי העוננות מתועבים לפני ה' יתעלה, ובשל המעשים הללו ודומיהם הקב"ה הוריש אותם מפנינו:
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה [=אפילו ביחס לגויים מדובר בתועבות חמורות!] וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).
וגם במלכים ב (כא, א–ו) העוננות נזכרה בין תועבות הגויים, כלומר, שוב נמצא שגם ביחס לגויים מדובר בתועבה חמורה, וגם שם נאמר שה' הוריש אותם מפנינו בגללה, וכך נאמר על מנשה המלך הרשע: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְיָ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [...] וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיס".
ובדברי הנביא מיכה (ה, ט–יד) מתואר העונש החמור לאשור על מעשי העוננות ודומיהם:
"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ [...] וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ לָךְ, וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ, וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ".
קצרו של דבר, התורה והנביאים קבעו מפורשות שמדובר בתועבה חמורה! כמו כן, איך יעלה על הדעת שדבר שהתורה תיעבה אותו והזהירה מפניו בחומרה הוא בגדר חכמה?!
נחזור להמן, שוב המוטיב של "הסוד" חוזר על עצמו, ולא מדובר כאן בשום "סוד" אלא בטמטום גמור, ואף שלמה המלך לא פלט מחיצי סכלותו ביַחסו לו שוטות גדולה, כאילו שלמה המלך האמין בהזיות הכעורות הללו, והנה לפניכם דברי שלמה בקהלת (י, כ): "גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר, כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר", ומי שמעיין בפסוק הזה מבין באופן ברור שפשט הפסוק כלל אינו עוסק בניחושים ובמאגיה, אלא במשל ובאזהרה שלא לקלל אנשים בעלי כוח והשפעה, שמא יישָּׁמע הדבר ויתגלה, ואותם אנשים, שהינם בעלי כוח והשפעה רבה, ישלחו את משרתיהם להזיק למי שקיללם.
וכך הסביר רס"ג את הפסוק הנדון בקהלת (י, כ):
"'גַּם בְּמַדָּעֲךָ [='במסתריך' (רס"ג שם)] מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל' – הזהיר את העם מלהתפרץ לקלל את המלכים ולבזות את הנכבדים, אמר, ואף-על-פי שהוא שליט רשלן המזניח את ענייני עַמּוֹ שקוע בתאוות, הימנע מלקללו בסתר וכל-שכן בפרהסיה, כי זה יביא לך נזק ומשרתיו יחישו להודיעו [=וזה פירוש: 'עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל'] ויגרום הדבר שינקום בך [...] ואמרוֹ: 'וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ' הפלגה בזהירות ובהישמרות; וכן אמרוֹ: 'וּבַעַל כְּנָפַיִם' הוא המעביר את הידיעות וממונה על הודעתם. ואמר אחד מחכמי המפרשים: שהדוורים נקראים אצלם כנפי הממלכה, מפני שהם מעבירים דבריה במהירות אל הערים, ודרך לומר על המהיר: אינו אלא עוף".
דוגמה עשירית
בפירושו לתורה (דב' לב, מ), אומר הרמב"ן כך: "ואילו הייתה השירה הזאת [=שירת האזינו] מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה, עד הנה לא נפל דבר אחד". ולפי דבריו אם נתקיימו דברי החוזים בכוכבים ראוי להאמין בהם? ואיך הוא מעז להשוות את שירת האזינו לדברי החוזים בכוכבים?! והשוואת דברי התורה להזיות עובדי האלילים הכעורים, הם דברי חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא.
דוגמה אחת-עשרה
בפירושו לתורה (דב' לג, ו), אומר הרמב"ן כך:
"והוצרך להשאיר אחד מן השבטים שאינן נמנין בשום מקום רק שנים עשר, כנגד שנים עשר מזלות ברקיע [...] וכמו שהזכירו חכמים במסכת ברכות, אמר הקדוש-ברוך-הוא לנביא: לך ואמור לכנסת ישראל, בתי, שנים-עשר מזלות בראתי ברקיע כנגד שנים-עשר שבטים".
לפי דברי הרמב"ן, הקב"ה הותיר את שבט לוי מחוץ למניין השבטים כדי שמספר השבטים יהיה שנים-עשר, וזאת כדי שמספר השבטים יתאים למספר המזלות ברקיע... ודברי ההבל של הרמב"ן אינם מופיעים לא במסכת ברכות ולא בשום מקום בספרות חז"ל, הוא פשוט מזייף את התורה-שבעל-פה, שהרי "דברי חכמים" הללו לפי הרמב"ן, הם תורה-שבעל-פה! ודברים אלה שהוא מייחס לחז"ל חמורים ביותר, מפני שלפיהם יש לכל שבט ושבט מישראל מזל שממונה עליו, והצלחתו וכישלונו של אותו השבט תלויה במצב המזל ומקומו בשמים. וכבר ראינו בדוגמה השביעית לעיל שלפי דמיונו, גם עם-ישראל כפופים תחת תעתועי המזלות.
ודבריו הללו הם דברי מינות וכפירה בתורה, והרס חומות הדת לחלוטין, שהרי לא אם בחוקותיי תלכו ונתתי שלום בארץ, אלא, כל הצלחתו או כשלונו של עם-ישראל תלויים בכוכבים... "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ, וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְיָ דִּבֵּר" (יש' א).
דוגמה שתים-עשרה
בחידושיו למסכת יבמות (סד ע"ב), אומר הרמב"ן כך: "ותמהני שלא כתב רבנו הגדול ז"ל בהלכות פלוגתא דמעיין גורם ומזל גורם". איני יודע מי הוא זה "רבנו הגדול", ואולי כוונתו להרי"ף, וברור מדוע הוא לא הזכיר את המחלוקות הללו, שהרי אינן אלא דברי אגדה, והרמב"ן לא ידע ולא יבין כיצד יש להתייחס לדברי אגדה, ואף לא ידע את הכלל "אין מקשין בהגדה".
ואם אין מזל לישראל מדוע הוא תמה? וברור גם מכאן שלפי דמיונו יש מזל לעם ה' צבאות.
דוגמה שלוש-עשרה
בספרו "האמונה והבטחון" (=המינות והכפירה) פרק יג, הטמבל אומר כך:
"שני [אותיות ה"א] [...] הללו שהן ה"א של אברהם [וה"א] של שרה, אין טעם תוספת זה כטעם תוספת זו. שה"א של שרה היה לבטל כוח המזל". מדבריו עולה בבירור, שגם לצדיקוֹת כמו שרה אמנו יש מזל בשמים אשר יש בכוחו להשפיע עליהן, ואין קץ לכיעור שבדבריו.
ושוב עולה מדבריו שגם עם-ישראל כפופים לתעתועי המזלות הכעורים, שהרי עד שלא שוּנה שמה של שרה אמנו על-ידי ה' יתעלה שמו, היא הייתה כפופה למצב גרמי השמים...
דוגמה ארבע-עשרה
ובספרו "המינות והכפירה" שם, מוסיף הרמב"ן הרשע ואומר כך:
"ולמה בטל כוח המזל של שרה באות ה"א? לפי שכל המזלות נמסרו להם [כוחותיהם] בששת ימי בראשית עם בריאת העולם, אלא שכל אחד פועל בזמנו הקצוב לו [...] ודומה לעניין זה מה שנאמר בהפיכת סדום [...] אמר הקדוש-ברוך-הוא: מה שאני עושה בסדום לא יפה לי לעשות שלא מדעתו [של אברהם אבינו], אני נתתי לו את הארץ" וכו'.
בנוסף להבלי האסטרולוגיה שבדבריו, יש להוסיף ולתמוה: וכי יעלה על הדעת שהקב"ה מהרהר וחוכך בדעתו לפני עשיית פעולה אם היא ראויה או לא ראויה מבחינה מוסרית? וכי הוא זקוק לבחון את פעולתו אם טובה היא אם רעה? וכי יש התלבטות לפניו? וההזיה הזו קרובה להגשמה, שהרי היא מדרדרת להזיה שיש לפניו יתעלה מגרעת של העדר ידיעה.
דוגמה חמש-עשרה
ושם, בספרו "המינות והכפירה", בפרק יט, מוסיף הרמב"ן ואומר כך:
"כשיצאו ישראל ממצרים הייתה אמונת המצריים בידם [...] והיו עובדים לצורת הצאן, שהוא על צורת מזל טלה [...] ולפיכך היו עובדים אותו [...] אלא מצד הטובה, שכל מי שמטיב להם היה אצלם ראוי לעובדו".
האמנם צורת מזל טלה מטיבה או מריעה? והאמונה שיש למזל טלה צורה רוחנית אשר מטיבה או מריעה ואפילו ללא עבודתה, היא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, הודאה בעבודה-זרה וכפירה בכל התורה כולה, וכמו שראינו בעניין השדים וייחוס כוחות לגרמי השמים.
דוגמה שש-עשרה
שם בפרק כד מוסיף הרמב"ן ואומר כך: "וכשראתה לאה שעמדה מלדת הכניסה שפחתה לאישה ותלד בן ותקרא את שמו אשר, מלשון יישר כוחך, כלומר יתחזק מזלי ויוסיף כוח ויכנס לשאוב מפנימיות המקור ואוסיף עוד ללדת". נמצא שוב, כי גם לצדיקים ולצדיקות יש מזל, ולא רק לגויי הארצות. ומהי השּׁוֹטוּת שאמר: "יתחזק מזלי ויוסיף כוח וייכנס לשאוב מפנימיות המקור"? מהי פנימיות המקור? ודברי הבל אלה נוגעים נגיעה רחבה בעבודה-זרה, כאילו ניתן לשאוב כוחות מן המזלות וגרמי השמים, וגם כאן הסכל תלה אלילות וסכלות בלאה אמנו.
ושוב עולה מדבריו שגם עם-ישראל כפוף, לא לה'-אלהים-אמת מלכו-של-עולם, אלא למזל. וזו עדות נוספת ל"שיטת החזיר" של המינים האירופים, אשר מתעים ומתעתעים בהשקפות מינות פגאניות, ומסייגים אותן במקום אחד או שניים כדי להכשיר את כללות דבריהם – שהרי ראינו בדוגמה החמישית לעיל שהמן הרחיק את המזל מעם-ישראל, אך מדבריו שבדוגמות: 7, 11, 12, 13 ו-16, עולה באופן ברור ומפורש שגם עם-ישראל כפופים לכוחות המזלות.
קצרו של דבר, פושט את טלפיו לומר "טהור אני", אך יחד עם זאת מחדיר השקפות מינות.
סוף דבר
עיון קל בכתבי המין הרשע הזה מעלה, כי יש בדברי הרמב"ן עוד אינסוף דברים לא ברורים אשר אותם הוא מגדיר כ"סודות" ו"המשכיל יבין", וכן עוד אינסוף דברי הבל שנדמים לפתאים ולמהבילים שהם "סודות עצומים". הרמב"ן האגגי מצייר את עצמו כאיש היודע את כל סודות הבריאה הכמוסים ביותר, וכן כמי שכל דרכי הנהגת ה' והשגחתו את העולם פרושׂים לפניו – ואינו אלא אפס מאופס, בהאמינו בעשרות ובמאות הזיות, דמיונות ושיבושים, והגיע עד כדי עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, ושמא לא לחינם רמז הקב"ה בשמו את המן הרשע.
וכדי להבין עד כמה יהדות המינות האורתודוקסית פיארה את הרמב"ן אעתיק לפניכם את המובא בעמוד הראשון של הספר: "חידושי הרמב"ן למסכת גיטין" (גטו וורשה תר"ם, 1879), וכאמור זו רק דוגמה קטנה לגדוּלה המדומה שגידלו חכמי-יועצי-אשכנז את הרמב"ן, בעבור הליכתו אחרי התהו והמאגיה, חבירתו המוחלטת לדרכי המינים, ותעתועיו הפגאניים:
"חידושי הרמב"ן על מסכת גיטין, אשר חיבר הרב הגאון מגאוני ישראל, רבן של כל בני הגולה, אשר מפיו אנו חיים [חיים? מתים בייסורי אימים! בהזיותיו הרעות הם נרצחו בשואה], והאיר את עיני ישראל בחידושיו. ורבים מתאווים ומשתוקקים לחיבור הזה [...] וליקרת ערכו".
"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).