יסודות בדיני התשובה והכפרה

במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" למדנו ששעיר המשתלח מכפר על כל העוונות, וזאת כאשר האדם עשה תשובה, אך אם לא עשה תשובה אין שעיר המשתלח מכפר אלא על העבירות הקלות. בהמשך הלכות תשובה רבנו הרמב"ם מפרט מה הן הקלות והחמורות:

וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (א, ז):

"ומה הן הקלות ומה הן החמורות? החמורות הן העבירות שחייבין עליהן מיתת בית דין או כרת. ושבועת שווא [כגון שנשבע על האיש שהוא אשה (שבועות א, ד)] ושקר, אף-על-פי שאין בה כרת הרי היא מן החמורות, ושאר מצוות לא תעשה ומצוות עשה שאין בהן כרת הן הקלות".

מקור דברי רבנו הוא כמובן בדברי חכמים, וכך נאמר במשנה (שבועות א, ו): "ועל שאר עבירות שבתורה: הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשֵׂה ולא תעשה, כרתות ומיתות בית דין – שעיר המשתלח מכפר", וכך פירש רבנו שם בספרו "פירוש המשנה":

"אמר ה' בשעיר הנעשה בפנים: 'וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם' וכו' [ויק' טז, טז]. וקלות – הוא קורא מצוות עשֵׂה ומצוות לא תעשה חוץ מ'לא תשא' בלבד; וחמורות – הן כרתות ומיתות בית דין ו'לא תשא' שהיא מן החמורות, אף-על-פי שהיא לא תעשה בלבד, וכפל אותם כדי לבארם. ואמרוֹ 'השגגות והזדונות' – כלומר בין שעשה דבר מאותן הקלות והחמורות בשוגג או במזיד, ובין הודע אליו הדבר אשר שגג בו או לא הודע – שעיר המשתלח מכפר ואפילו לא שב מן הקלות, אבל החמורות שעיר עם התשובה מכפרין".

וכל זה כמובן בזמן שבית-המקדש קיים ויש לנו שעיר המשתלח שיכפר על כל ישראל.

ומה עתה, כאשר בית המקדש חרב בעוונותינו?

ובכן, הנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (א, ח), בעקבות דברי החכמים ע"ה:

"בזמן שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה, אין שָׁם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה [=לאחר שהרשיע שנים רבות] אין מזכירין לו שֵׁם רשעו [=אין קוראין לו בכינוי שהשתמש בו בעת שהיה רשע – ודרך הרשעים שהם או חבריהם משנים להם את שמם לאיזה כינוי וקורין להם רֵעיהם באותו הכינוי – וברור שאסור לקרוא לו 'רשע'], שנאמר: 'וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ' [יח' לג, יב], ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים, שנאמר: 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם' [ויק' טז, ל]".

והנה לפניכם כמה דוגמות לרשעים בעלי כינויים: יצחק (בוז'י) הרצוג, בנימין (ביבי) נתניהו, אביגדור (איווט) ליברמן, משה (בוגי) יעלון, בנימין (פואד) בן אליעזר, אריאל (אריק) שרון, משה (מוסי) רז, אבשלום (אבו) וילן, אברהם (בייגה) שוחט, יואל (יולי) אדלשטיין, שלמה (צ'יץ') להט. כמו כן, רבים הם מקרב הקצינים הבכירים בצה"ל אשר היו ויש להם כינויים שונים, וכידוע, כמעט כל הקצונה הבכירה בצה"ל מורכבת משמאלנים עוכרי ישראל בוגרי קרן וקסנר.

והנה לפניכם עוד פסק שפסקו חכמים ע"ה, ורבנו העתיקו בהלכות תשובה (ז, י):

"וחטא גדול הוא לומר לבעל תשובה: 'זכור מעשיך הראשונים' או להזכירן בפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים ועניינים הדומין להם כדי להזכירוֹ מה עשה – הכול אסור, ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים, שהזהירה עליה תורה, שנאמר: 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ' [ויק' כה, יז]".

שינוי השם – מדרכי התשובה

בפרק ב בהלכות תשובה (ב, ה) רבנו מסביר שאחת מדרכי התשובה היא שינוי השם. מתברר, ששינוי שֵׁם האדם ששב לה' בלבב שלם, הוא חלק מתהליך החרטה וההכאה על חטא:

"מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו כלומר [שינוי שמו יזכיר לו] שאני [אדם] אחֵר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח".

והמשפט בסוף ההלכה מלמד על מטרת תהליך החרטה: "להיכנע [לפני ה' יתעלה] ולהיות עניו ושפל רוח [לפני בני אדם]". וזו מטרת תהליך התשובה והרהורי החרטה, שבסופם האדם ייכנע לפני ה' יתעלה ויהיה עניו ושפל רוח מאד-מאד. וברור, שאדם אשר הצליח להתרומם מבחינה רוחנית ומחשבתית, והצליח להגיע לקו הסיום של תהליך החרטה, אכן "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כי הוא כבר לא באותו מקום שבו הוא היה...

מעט מן המאמר "תרבות שינויי השמות של המינים"

אוסיף, שבמאמר שהזכרתי בכותר סקרתי בהרחבה את מנהגם של המינים, להורות לעתים מזומנות לשוטים ולאומללים לשנות את שמותיהם. ושם הוּכח בהרחבה, שהמינים האירופים עיוותו את מטרת ההלכה האחרונה שראינו, והפכו אותה לכלי כעור אשר ממיט יגון ואנחה על ההורים, מתעה את הטובעים בייסוריהם אחרי השקפות רעות, ומרחיק אותם מדרך האמת.

כלומר, בהלכה זו מדובר באדם שהרשיע מאד ונודע שמו ונתפרסם ברשעו לכל אנשי מקומו, עד ששינוי שמו נועד להזכיר לכל מי שהכיר אותו בעת שהיה רשע ואכזר, שהוא כבר אינו הולך בדרכי הרשע, והוא החליט להיות אדם אחר, אדם שדבק בדרכי היושר, החסד והחמלה. אולם, האם פתרון זה נועד גם למי שלא התפרסם בהליכה בדרכי הרשע? והלא אדם כזה צריך לשוב בתשובה בצנעה לפני ה' יתעלה ולא לפרסם את חטאיו וריחוקו מה' יתעלה! אדם כזה אינו צריך להזכיר לסובבים אותו שהוא סטה ושגה מדרך האמת, שהרי מי שחטא בפשעים שבינו לבין המקום אסור לו לפרסם את חטאיו, וכמו שפוסקים חז"ל ורבנו מיד בהמשך שם:

"ושבח גדול לשב שיתוודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו לבין חברו לאחרים, ואומר להם: אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך, והריני היום שב וניחם. וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו, אין תשובתו גמורה שנאמר: 'מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ' [מש' כח, יג]. במה דברים אמורים? בעבירות שבין אדם לחברו. אבל שבינו לבין המקום אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם: אלא שב לפני האל-ברוך-הוא, ופורט חטאיו לפניו, ומתוודה עליהן בפני רבים, סתם [כגון שאומר לחבריו 'חטאתי לשם' או 'אין ייסורין בלא עוון', ודי בכך]. וטובה היא לו שלא נתגלה עוונו, שנאמר: 'אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה' [תה' לב, א]".

הראינו לדעת אפוא, כי בעבירות שבין אדם למקום, כגון ריחוק מחשבתי מה' יתעלה והליכה בדרכי ההבל של המינים וצאצאיהם, או סטייה אחרי אמונות ההבל של הקבלה הארורה, או כל שגיאת השקפה ומחשבה אחרת – בכל זאת אין האדם צריך לפרסם את עצמו, ואינו צריך לשנות את שמו, וחטא ועוון הוא לו – שהרי הוא משנה את שמו, לא כדי להתרחק מן הפושעים שהלך עמהם, ולא כדי שבני האדם הכשרים יידעו שהוא שב לדרכי מישרים, אלא הוא משנה את שמו מפני ההזיה – שהשם שנתנו לו אביו ואימו, הוא זה שגרם לו לייסוריו ולאסונו.

ובעוון הזה לא רק שהוא מתרחק מעריכת חשבון נפש מקיף ואמיתי, ולא רק שהוא תולה את ייסוריו ותשועתו בהזיה מאגית ובמעשים חיצוניים שאינם מטרה אלא אמצעי, ולא רק שהוא במעשה הזה מקבל עליו לאלוה את השיקוץ שֶׁיָּעַץ לו לשנות את שמו (שהרי הוא מודה שיש לו כוחות מאגיים לידע את הנסתרות, דהיינו שכל ייסוריו נובעים כביכול מאיזו הזיה חיצונית, ואף להושיעו במתן פתרון אלילי נבוב שיוציאו מאפלה לאורה), ולא רק שהוא מתקרב בזה לכל השקפות המינות שיוצאות מפתחי המינים ומקבל על עצמו ללכת בעצותיהם (כגון אומלל אחד שבעקבות ייסוריו אף החליט לפרוש מעבודתו כמורה וללכת לחלל-שם-שמים בכוייללי המינות האורתודוקסים מחריבי המחשבה ומטמטמי הדעת) – אלא, והחמור מכל לדעתי, שהוא גורם להוריו צער ויגון עצום, כאילו הם-הם האשמים בכל ייסוריו, שהרי הם העניקו לו את שמו!

אימתי נמחל לו לאדם לאחר שעשה תשובה?

אנו חוזרים עתה להלכות תשובה פרק א, וממשיכים בסקירת ההלכות שם. בהמשך ההלכות רבנו הרמב"ם מבאר אימתי מתכפר לו לאדם על העבירות השונות, הקלות והחמורות.

וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות תשובה (א, ט–יא): [ט] "אף-על-פי שהתשובה מכפרת על הכל, ועצמו של יום הכיפורים מכפר, יש עבירות שהן מתכפרין בשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרין אלא לאחר זמן. כיצד? עבר אדם על מצוַת עשה שאין בה כרת ועשה תשובה: אינו זז משם עד שמוחלין לו מיד, ובאלו נאמר: 'שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבֹתֵיכֶם' [יר' ג, כב]".

[י] "עבר על מצוַת לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה: תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, ובאלו נאמר: 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם' [ויק' טז, ל]".

[יא] "עבר על כרתות ומיתות בית דין ועשה תשובה: תשובה ויום הכפורים תולין, וייסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה [=במירוק עוונותיו ובצירוף סיגי בהמיותו]. ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו ייסורין, ובאלו נאמר: 'וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם' [תה' פט]".

ראינו אפוא שרבנו אינו מחלק בהלכה י. כלומר כל מי שעבר על מצוַת לא תעשה, בין בשוגג בין במזיד, ועשה תשובה – "תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר". ברם, בפירושו למשנה (יומא ח, ו) רבנו אומר, שאדם ששגג במצוַת לא תעשה ועשה תשובה – מתכפר לו מיד, וכֹדְּ:

"זכור כללים אלו וסמוך עליהם, והוא, [א] אם שגג אדם בעשֵׂה ולא תעשה או הזיד בעשֵׂה, ועשה תשובה – מתכפר לו מיד, והתשובה היא שיתוודה על חטאו לפני ה' ויתנחם על מה שעשה ויקבל עליו שלא יעשה אותו מעשה לעולם – נאמר בווידוי והפרישה מן החטא: 'וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם' [מש' כח, יג], ונאמר בחרטה עליו: 'כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי' וכו' [יר' לא, יח]; [ב] ואם הזיד בלאו ועשה תשובה – תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר; [ג] ואם שגג בכרתות ומיתות בית דין בדבר שחייבין עליו חטאת, או שעשה עבירה שחייב עליה אשם ודאי והביא חטאתו ואשמו ועשה תשובה – נתכפר לו מיד, ומפורש בתורה שהמביא חטאתו צריך תשובה שנאמר: 'וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ' [ויק' ה, ה]; [ד] ואם הזיד בכרתות ומיתות בין דין ועשה תשובה – תשובה ויום הכיפורים תולין וייסורין ממרקין, וכשימות תיגמר כפרתו. וכל זה אם עבר ברצונו, אבל באונס הרי זה פטור, במה דברים אמורים? בזמן שאין עבודת יום הכיפורים, אבל אם יש, כבר ידעת שבשעיר המשתלח מתכפרין כל העוונות כמו שנבאר בתחילת שבועות [א, ו]".

המחלל את השם – לעולם לא יתכפר לו עד שימות!

בהלכה האחרונה בפרק א בהלכות תשובה, רבנו פוסק כך (א, יב): "במה דברים אמורים? [=שייסורין מכפרין] בשלא חילל את השם בעת שעבר, אבל המחלל את השם, אף-על-פי שעשה תשובה והגיע יום הכיפורים והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו ייסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות – אלא, תשובה ויום הכיפורים וייסורין, שלושתן תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר: 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי [מאת] יְיָ צְבָאוֹת, אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן' [יש' כב, יד]".

בעניין זה חשוב להזכיר, כי הציפיות והדרישות מאדם חשוב ומפורסם בתורה ובחסידות גדולות יותר מאשר מאדם רגיל. על האדם החשוב להיזהר ולהישמר כפל כפליים ואפילו ממראית-עין, שמא יחלל את השם במה שאולי ייראה ממעשיו כעבירה ואף-על-פי שאין במעשיו עבירה, ובזה יתחלל שם שמים על-ידו – וכֹה דברי חז"ל והרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ה, יג), ומהם נלמד עד כמה החכם צריך להיזהר בהוראותיו ובמעשיו, מוסר מייסר לגדולי האסלה בימינו:

"ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם. והוא שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננין אחריו בשבילן, ואף-על-פי שאינן עבירות – הרי זה מחלל את השם. כגון שלוקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר. והוא שיש לו, ונמצאו המוכרין תובעין אותו והוא מקיפן [=מסבּבן בדברים כדי לדחות את התשלום]. או שיַרבה בשחוק, או באכילה ושתיה אצל עמי-ארצות וביניהן. או שאין דיבורו בנחת עם הבריות ואינו מקבילן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו [כגון מי שמסתובב זעוף וזעום בכל עיתותיו עד שבני האדם בורחים ממנו]. הכל לפי גדלו של חכם, צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין".

ובימינו, שרבים הם הנמנים על עם-ישראל שאינם שומרי תורה ומצוות, ולעתים אף מתנגדים ולוחמים בעזות כנגד תורת משה, חשיבות מצוה זו היא כפל כפליים, ולא רק לגדולי תורה למיניהם אשר מפורסמים בחסידות... כי בימינו, כל אדם שחובש כיפה וכל שכן אם הוא חובש מגבעת ועוטה חליפה, כל מעשיו נבחנים נמדדים ומבוקרים, ואם נמצא בהם פגם בעיני הרחוקים מתורה ומצוות, יוסיפו גנאי ומשׂטמה ויצדיקו את ריחוקם מן הדת באמרם: הזו דת האמת? הזו הדת שמובילה לרוממות וגדולה? הזו הדת שמובילה לחיים מאוזנים טובים ומאושרים? הזו הדת שכל רואיה יעידון יגידון "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה"? (דב' ד, ו).

וראוי לצרף לזה את דברי רבנו במאמר קידוש השם (עמ' קטו), וכֹה דבריו:

"וכך אמרו [חכמים] ע"ה, בזמן שאדם קורא ושונה, ואינו נושא ונותן באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? או לו לפלוני שלָמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, או לו לרִבו שלמדו תורה, פלוני שלָמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו".

להבנתי, הגורם הגדול והמשמעותי ביותר לחילול השם בימינו הוא השתמטות בחורי הישיבות מחובת אהבת הארץ והמדינה, ושנאתם להן באות לידי ביטוי בהשתמטות משירות בצה"ל או משירות אזרחי בקהילה. אמנם, גם לקיחת כסף בעבור לימוד תורה ובריחה מחובת הפרנסה והמלאכה (וכן ההזיה שמצוה לגנוב מהמדינה) – הינם חילול-שם-שמים ואיסור מוחלט וגמור לדעת הרמב"ם. ברם, ההשתמטות מצה"ל הינה חילול השם גדול וחמור אף יותר, מפני שהיא נובעת משנאת ארץ-ישראל ומשנאת ייעודו של עם-ישראל (ועל-כך נחתם גזר דינם באירופה), וכן ממידה רעה במיוחד והיא חוסר הכרת הטוב... ומי שאינו מסוגל להכיר טובה לחייל בשר ודם ששומר עליו ומאפשר לו לחיות חיים טובים ומפוטמים, לעולם לא יהיה מסוגל להכיר טובה לה' יתעלה שאינו נראה בעיני הבשר, וידיעתו נשׂגבה ונצורה לאוהבי שמו ויודעיו באמת.

ומה רע בשירות בצבא או בשירות קהילתי בבתי חולים או בשאר גמילות חסדים? ואם החרדים היו מתגייסים במספרים משמעותיים לצבא, לא היה שום חשש גם מירידה רוחנית, שהרי הם היו קבוצה גדולה וחזקה בצבא – ומי יֹאמר להם מה תעשה ומה תפעל? וזכורני שהייתה בפלוגה שלנו מחלקה של בני ישיבות הסדר, ובמשך שנה וחודשיים התאמנו עִמנו, ובזכותם היו לנו תפילות קבועות, שיעורי תורה, ואווירה רוחנית דתית ומוסרית. אף אחד מאותם בחורים לא נשר לדרך רעה, כולם חזרו לישיבה למעט כמה בודדים שהמשיכו לקצונה ועשו חיל.

תפישׂת העולם השגויה אשר ממסחרת את הדת ומכשירה לקיחת כסף בעבור לימוד תורה, הובילה להזיות רבות וביניהן הזיה זו, לפיה ההשתמטות מצה"ל היא מצוה כֹּה גדולה עד שיש למסור עליה את הנפש ('נמות ולא נתגייס') – והזיה אורתודוקסית-פגאנית קיצונית זו, גוררת עמה כאמור את חילול השם הקשה ביותר. והאמת? ובכן, מאחורי מלחמתם בגיוס לצה"ל לא עומד חששם להכחדת לימוד התורה, כי ממילא אינם לומדים תורה לשמה (שהרי אם תיקח את משכורתם מי יבוא ללמוד בכולל?) ואף עצם הלימוד שלהם רחוק מאד מדרך האמת. אלא, דאגתם האמיתית של מנהיגיהם ועסקניהם היא לתקציביהם, לכוחם הפוליטי, השלטוני והכלכלי ולטובות ההנאה – ומקור כוחם העצום הוא במספרם של יושבי הישיבות אשר הולכים אחריהם כצאן לטבח יובל, וצמצומו עלול להביא קל מהרה לחשיפת תעלוליהם ומעלליהם.

ודרך אגב, בסוף ההלכה שראינו בראש פרק זה, נאמר: "ומיתה מכפרת", ללמדנו שאין שום תיקון לאחר המוות, ובעניין זה ראו נא במאמר: "עילוי נשמות – הזיית מינות אורתודוקסית".

"וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי" (יש' מג, כז), ושם תרגם יונתן: "וּמַלְּפָךְ [מוריך ורבניך] מְרַדוּ בְּמֵימְרִי".

יסודות בדיני התשובה והכפרה.pdf

הורידו את PDF • 300KB