רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סא)

דוגמה תיב

בשמות (י, ב) נאמר כך: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ", ושם פירש רש"י:

"הִתְעַלַּלְתִּי – שָׂחַקְתִּי, כמו: 'כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי' [במ' כב, כט], 'הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם' [ש"א ו, ו], האמור במצרַיִם. ואינו לשון פועל ומעללים, שאם כן היה לו לכתוב עוללתי, כמו: 'וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי' [איכה א, כב], 'אֲשֶׁר עוֹלַל לִי' [שם, יב]".

לפי רש"י, המילה "הִתְעַלַּלְתִּי" בפסוק הנדון בשמות (י, ב) אינה מתארת את המכות הקשות אשר היכה ה' את המצרים, אלא את שׂחוקו של הקב"ה! כי לפי רש"י כל לשון "התעלל" הוא לשון שחוק... ושוב המין הזה קובע "כלל לשוני" שהוא למעשה דברי שכרות וטמטום, והנה לפניכם שלושה פסוקים שבהם המלה "התעלל" מבטאת התעללות פיסית קשה מאד:

1) "וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שופ' יט, כה).

2) "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ" (ש"א לא, ד).

3) "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ אֲנִי דֹאֵג אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל הַכַּשְׂדִּים פֶּן יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ בִי" (יר' לח, יט).

ודברי רש"י אינם רק דברי סכלות, אלא גם דברי מינות, כאילו יש שׂחוק לפני הקב"ה...

לעומתו, כך תרגם אונקלוס בשמות (י, ב): "אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם – יָת נִסִּין דַּעֲבַדִית בְּמִצְרַיִם". וכך גם פירש שם רס"ג: "הִתְעַלַּלְתִּי – את הנקמות שעוללתי".

מקור הסילוף, הזיוף והמינות של רש"י לעיל הם בתרגום אונקלוס לפסוק בעניין בלעם: "כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי – אֲרֵי חַיֵּיכְתְּ בִּי", שם אכן אונקלוס מתרגם במובן של התעללות נפשית, ברם, העתקת פרשנות בעניין האתון לפסוק אשר עוסק בה' אלהים אמת... הינה חירוף וגידוף.

זאת ועוד, הפסוק מספר שמואל: "הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם", שממנו רש"י מביא ראיה לכך שהמילה "התעלל" היא לשון שחוק, אף הוא עוסק בייסורי גוף קשים וכואבים, שהרי מסופר שם על מכת הטחורים והמוות שהיכה ה' את הפלשתים לאחר שהם לקחו את ארון האלהים. והפסוק שרש"י הזכיר מתאר את דברי כהני הפלשתים, אשר יעצו לסרני פלשתים שלא לשלוח את ארון האלהים משדה פלשתים ללא מנחה, אולי ה' יתעלה יסיר מעליהם את מכותיו:

"וַיֹּאמְרוּ אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם כִּי הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם אָז תֵּרָפְאוּ [...] וַיֹּאמְרוּ מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ [...] כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם. וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד אוּלַי יָקֵל אֶת יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם. וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת לִבָּם הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ" (ש"א ו, ג–ה).

כללו של דבר, פירושו של רש"י הוא טמטום סכלות נבלות ומינות, עלבון לדעת ולאנושות.

ועל הביטוי "היה לו לכתוב", ראו נא: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י".

דוגמה תיג

בשמות (י, יד) נאמר כך: "וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן", ושם פירש רש"י:

"וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן – ואותו שהיה בימי יואל, שנאמר: 'כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם' [יואל ב, ב], למדנו שהיה כבד משל משה כי אותו של יואל היה על ידי מינין הרבה, שהיו יחד: ארבה ילק חסיל גזם, אבל של משה לא היה אלא של מין אחד, וכמוהו לא היה ולא יהיה".

דברי רש"י כאן הם לא פחות מדברי כפירה בתורה! שהרי על מכת הארבה של מצרים נאמר בתורה במפורש: "כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן". נקודה.

ברם, יש להוסיף כאן הערה חשובה, רש"י פירש את שני הפרקים הראשונים ביואל כאילו מדובר שם במכת ארבה, ולא היא, אלא מדובר במשל לצבאו של נבוכדנצר אשר בא להשחית את ירושלים, והראיה לכך ששני הפרקים הללו הינם משל לצבאו, היא מסוף פרק ב שם:

בפסוק יז נאמר: "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְיָ וְיֹאמְרוּ חוּסָה יְיָ עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם", ואם מדובר במכת ארבה כפשוטה, מדוע נזכר החשש והחרפה משעבוד לגויים? והלא מדובר במכה חקלאית בלבד?

כמו כן, בפסוק כ נאמר: "וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת", ושם תרגם יונתן: "וְיָת עַמָּא דְּאָתֵי מִצִּפּוּנָא אֲרַחֵיק מִנְּכוֹן וְאַגְלֵינֵיהּ לַאֲרַע צָדְיָא וְחָרְבָּא רֵישֵׁיהּ לְיַמָּא מַדְנְחָאָה וְסוֹפֵיהּ לְיַמָּא מַעְרְבָאָה וְתִסַּק סְרוּתֵיהּ וִיהָךְ רֵיחֵיהּ אֲרֵי אַסגִּי לְמֶעֱבַד בִּישָׁן". הנה יונתן גילה לנו במפורש שמדובר בעם שיבוא מצפון! וברור כשמש שהכוונה לחילו של מלך בבל.

ואולי גדולה מזאת, בראש פרק ב נאמר במפורש שמדובר בעם ולא בארבה! וכך נאמר שם:

"תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי בָא יוֹם יְיָ כִּי קָרוֹב, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל הֶהָרִים עַם רַב וְעָצוּם כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר" (א–ב).

ורש"י לא ידע ולא יבין, פירש את משלי הנבואה שביואל כפשוטם והגיע עד-כדי כפירה בתורה, ותירוצו הדחוק בעניין מין אחד או מינים הרבה של ארבה אינו מצליח לכסות על תקיעת חרב המינות בתורת משה, אשר קבעה מפורשות: "כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן", חד וחלק, לא הייתה מכת ארבה כמוה ולעולם לא תהיה. ודברי רש"י: "ואותו שהיה בימי יואל [...] למדנו שהיה כבד משל משה", הינם דברי כפירה ומינות חמורים מאד, אשר נועדו לקעקע את גדולתו וייחודיותו של משה רבנו, והינם גם מטשטשים את עוצמת המכות והתשועה הגדולה אשר עשה ה' לנו בצאתנו ממצרים, ונקבע לזוכרם לדורי דורות.

אמנם, להבדיל אלף-אלפי-הבדלות ולהבדיל בין האור לבין החושך, מפליא מאד שגם רבנו התייחס לנבואת יואל בעניין הארבה כפשוטה, ברם, רבנו נזהר מלומר שמכת הארבה בימי יואל הייתה הגדולה ביותר שידעה האנושות, שהרי יש בכך כאמור כפירה בתורה, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ב, כט): "ואמר יואל בן פתואל בארבה העצום אשר בא בימיו" וכו'.

וכבר למדנו בכמה מקומות על מגמתו של רש"י לקעקע את גדולתו וייחודו של משה רבנו, כי מן ההכרח לכל יוצר דת חדשה לקעקע את מוֹסֵר הדת הישנה ככל יכולתו, ראו: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י", "מדוע רש"י-שר"י והמינים מערערים על מעמדו של משה רבנו?".

דוגמה תיד

בשמות (י, כד–כו) נאמר כך: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְיָ רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַייָ אֱלֹהֵינוּ, וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ" וכו', ושם פירש רש"י: "גַּם אַתָּה תִּתֵּן – לא דייך שמקננו ילך עמנו, אלא גם משלך תיתן", ואיזו מן פרשנות זו? והלא הדברים מפורשים בכתוב! ויש בפירושו של רש"י פירושים מיותרים ומשובשים בלשון עילגים לאין סוף, ולא יכולתי להביא את כולם, כדי שלא להרחיב את העבודה יתר על המידה, וגם כדי להתמקד ככל שניתן בהזיות הפגאניות ובשיבושים המגוחכים שבפירושו, אך דעו לכם שאין סוף לפירושיו המיותרים עילגי הלשון.

דוגמה תיה

בשמות (יא, ב) נאמר כך: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב", ושם פירש רש"י: "דַּבֶּר נָא – אין 'נָא' אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם: 'וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם' [בר' טו, יג] – קיים בהם, 'וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל' [שם, יד] – לא קיים בהם". ופירושו סכלות גמורה, שהרי איך יעלה על הדעת שהקב"ה חשש שמא דבריו לא יתקיימו, עד שהוא מתחנן לעם-ישראל כדי שיתקיימו דבריו? וכי הקב"ה זקוק להתחנן לעם-ישראל כדי שיתקיימו דבריו? מהי הַשֹּוֹטוּת הזאת?!

ואף שרש"י העתיק את דבריו מתוך מדרש שמובא במסכת ברכות (דף ט), מדובר רק בחלק מן המדרש, ברם, מכללות המדרש עולה מגמת ומטרת חז"ל, אשר כלל אינה נוגעת למסקנה שעולה מתוך פירושו של רש"י, כאמור לעיל. אלא, המדרש נועד ללמד רעיון אחר לחלוטין!

הבה נבחן אפוא את המדרש בכללותו מתוך מסכת ברכות שם:

"'דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם' וגו' [שמ' יא, ב] – אמרי דבי רבי ינאי: אין 'נָא' אלא לשון בקשה, אמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: 'וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם' [בר' טו, יג] – קיים בהם, 'וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל' [שם, יד] – לא קיים בהם. אמרו לו: ולוואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום".

מדברי המדרש בכללותו עולה מטרתו ומגמתו, והיא לשקף את שעבודם הקשה של עם-ישראל במצרים, עד שהיה צורך לדבר על ליבם שישאלו מהמצרִים כלי כסף וכלי זהב. כלומר, אדם שנמצא בשעבוד קשה מאד, יכולים להבטיח לו את כל ההון והעושר שבעולם והוא לא יתאווה אליו כלל! הדבר היחיד שמעסיק את נפשו הוא שחרורו לחירות משעבודו הקשה – וזה היה מצבם של עם-ישראל, רוחם הייתה כל-כך שבורה ורצוצה מהשעבוד הקשה, עד שכל שהם ראו לנגד עיניהם הוא השחרור והחירות – זו הייתה תשוקתם היחידה. לפיכך היה צורך לדבר על ליבם שישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות וכו', ואזכורו של אברהם אבינו הוא בגדר פטומי מילי בעלמא, דהיינו דברים שאין להם שום משמעות למעט תפאורה חיצונית.

ברם, רש"י בודד את התפאורה החיצונית ואף הפך אותה למהות העניין! וכאשר הופכים את התפאורה למהות, מגיעים להגשמה! שהרי מפשט המדרש רש"י הגיע להשקפה שיש מגרעת לפני ה' יתעלה! כי מי שצריך להתחנן לזולתו כדי שדבריו יתקיימו הוא בעל מגרעת בהכרח, שהרי הוא זקוק לזולתו כדי שיתקיימו דבריו, ומי שיש לו מגרעת כמגרעות בני האדם הוא בהכרח גוף, כי מקור כל המגרעות כולן הוא החומר – שהרי נפשנו הזכה כלואה בחומר הזה, והחומר הזה צורב בנפש הזכה את רשמיו מגרעותיו ודמיונותיו, ולעתים אף משעבד אותה לטינופיו; והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין חומרת ייחוס מגרעת לבורא-עולם:

"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? [ייחוס מגרעת או התפעלות לבורא-עולם כמוהן כייחוס גוף שהרי ייחוס התפעלויות ומגרעות מוביל באופן ישיר ומיידי לייחוס גוף] הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מרֵיעה לפי דמיונו. [...] ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [ביחס לבורא השקפת] גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כלומר שהוא יתעלה בעל התפעלויות או מגרעות] – הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".

דוגמה תיו

בשמות (יא, ז) נאמר כך: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְיָ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל", ושם פירש רש"י: "לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ – אומר אני שהוא לשון שנון, לא ישנן; וכן: 'לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשֹׁנוֹ' [יהו' י, כא] – לא שנן; 'אָז תֶּחֱרָץ' [ש"ב ה, כד] – תשתנן; 'לְמוֹרַג חָרוּץ' [יש' מא, טו] – שנון; 'מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ' [מש' כא, ה] – אדם חריף ושנון; 'וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר' [מש' י, ד] – חריפים, סוחרים שנונים".

ובכן, לפי רש"י העילג משמעות המילה "יֶחֱרַץ" בפסוק הנדון היא שינון-חידוד, כלומר "לֹא יֶחֱרַץ" לפי רש"י משמעוֹ "לא ישנן" דהיינו "לא יחדד", ופירושו טמטום גמור! שהרי מהי בכלל משמעות המשפט: "לא יחדֵּד כלב לשונו"? וכי הכלב מקהה ומחדד את לשונו? וכי הכלב הזיק בלשונו באופנים קהים ובלתי מחודדים אך באופנים חדים ומחודדים הוא לא הזיק? ואולי יתרה מזאת, איך עלה על דעתו של רש"י ליחס לכלב "חדות לשון"? והלא חדות לשון מיוחסת אך ורק לבני האדם אשר יודעים לדבר ולחדד את לשונם, ולא לכלב אשר הוא סמל הבהמיות!

וכדי לחדד את טמטומו ועילגותו המחרידים של רש"י נעבור לעיין בתרגומֵי אונקלוס ורס"ג ע"ה: [א] נחל עם אונקלוס: "לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ – לָא יַנְזֵיק כַּלְבָּא בְּלִישָּׁנֵיהּ לְמִבַּח", כלומר הכלב לא הזיק לעם-ישראל אפילו בנביחתו. שהרי כידוע הנביחה גורמת לנזק של בהלה, והבהלה גורמת לנזק ישיר ואף עקיף: לנזק ישיר – עלול אפילו לגרום להפלת עובר; לנזק עקיף – לגרום לאדם להיכשל למעוד ולהיחבל, ולעתים החבלה הזו אף גורמת למיתה, וכמו שאירע לבני אדם כאשר הם נמלטו לחדרים המוגנים כאשר הם שמעו את אזעקות הטילים מעזה, מלבנון ומאיראן; [ב] ועתה נמשיך בפירוש רס"ג: "לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ – לא נבח כלב בפיו, כל-שכן מה שלמעלה ממנו מן המזיקים ['כלומר, אפילו נביחה לא נבח וכל-שכן שלא שרט ולא נשך, וכל-שכן יתר המזיקים החמוּרים ממנו, כגון נחשים ועקרבים וחיות טרף שלא הזיקום' (קאפח)]".

ואוסיף שתי הערות על שניים מחמשת הפסוקים הנוספים שרש"י הזכיר בפירושו לעיל:

בשמואל ב (ה, כד) נאמר כך: "וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא יְיָ לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים", ולעיל רש"י מפרש: "'אָז תֶּחֱרָץ' [ש"ב ה, כד] – תשתנן", אז תשתנן? ומה פשר עילגות הלשון הזאת? ויונתן בן עוזיאל תרגם שם: "אז תתחזק", דהיינו תתחזק לפני ההסתערות על מחנה פלישתים, והנה תרגומו שם לפניכם: "אָז תֶּחֱרָץ [וכו'] – בְּכֵין תִּתַּקַף אֲרֵי בְכֵין נְפַק מַלְאֲכָא דַּייָ לְאַצְלָחָא קֳדָמָךְ לְמִקְטַל בְּמַשְׁרִית פְּלִשְׁתָּאֵי".

ובמשלי (י, ד) נאמר כך: "רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר", ולעיל פירש רש"י: 'וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר' [מש' י, ד] – חריפים, סוחרים שנונים". ברם, פירושו זה מקהה את המוסר הגדול של שלמה, שהרי שלמה ביקש לרומם את החריצות ונקיטת היוזמה, ואילו רש"י אמר למעשה שאין צורך בחריצות וביוזמה כדי להצליח, אלא נדרש פלפול ותחכום... וכמה מתאים פירושו זה ליוצאי אירופה וצאצאיהם, אשר בפלפול, בתחכום וברשע העבידו שעבדו וניצלו את יוצאי עדות-המזרח בארץ-ישראל מאז ימי העלייה הראשונה ועד עצם היום הזה...

והנה בא אדיר התימני הקטן וחושף את ערוותם ומינותם של חכמי-יועצי-אשכנז, ובזאת לא רק שהוא מצביע ומנחה לדרך האמת ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלא גם גואל את כבודם של אבותיו ואבות-אבותיו אשר נאנקו תחת ידיהם הנוגשות של האשכנזים האכזריים.

והנה לפניכם נבואת עובדיה (א, ו–י), אשר כֹּה מתאימה למעשיו של אדיר, התימני הקטן:

"אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו [עשו הוא אדום הוא אשכנז] נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו [...] הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו. וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל. מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב [מחמס אחיך יעקב התימני] תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם".

"תֶּן לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם תֵּן לָהֶם, הָשֵׁב גְּמוּלָם לָהֶם" (תה' כח, ד).

דוגמה תיז

בשמות (יא, ח) נאמר כך: "וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף", ושם פירש רש"י: "בָּחֳרִי אָף – על שאמר לו 'אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי' [שמ' י, כח]" – ואיך יעלה על הדעת שחרה אפו של משה מפני שפרעה אמר לו שהוא יותר לא יראה את פניו: וכי משה רבנו השתוקק לראות את פניו של פרעה, והתאכזב קשות כאשר פרעה אמר לו שהוא יותר לא יראה את פניו? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! והפרשנות הזאת מציגה את משה רבנו במקרה הטוב כילד קטן שנעלב, ובמקרה הפחות טוב כמי שמבקש את קרבת המלכות, ומתאכזב עד עמקי נפשו כאשר המלך מרחיקו ממנו... והאמת היא שחרה אפו של משה רבנו ע"ה כדי לבטא את המכה הקשה שעתידה לנחות על המצרים: מכת בכורות, וכדי להעביר מסר לפרעה שגזר דינו קרוב, הוא וכל רכבו ופרשיו.

דוגמה תיח

בשמות (יב, ב) נאמר כך: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", ושם פירש: "הַזֶּה – נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תיראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו? והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר: 'וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ' [שמ' ו, כח], 'בְּיוֹם צַוֹּתוֹ' [ויק' ז, לח], 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה' [במ' טו, כג], אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה".

מדברי רש"י עולה שהקב"ה הראה למשה את הלבנה באצבע ממש! שהרי הוא אומר לעיל: "והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע". ברם, במדרש נאמר לשון הרבה יותר עדין, לשון שניתן בהחלט להבינו כמשל לציור ולהסבר מפורט, והנה לפניכם לשון "המדרש הגדול" שם: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה – תני רשב"י, בשלושה דברים נתקשה משה לפני הקב"ה והראה לו הקב"ה באצבע: במנורה ובשרצים ובלבנה. במנורה – 'וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה' [במ' ח, ד]; בשרצים – 'וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ' [ויק' יא, כט]; בלבנה – 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים' [שמ' יב, ב]".

נשים לב, כי במדרש נאמר "באצבע" באופן כללי, וברור שהכוונה היא להסבר ולציור מפורט. ברם, מפירוש רש"י עולה שלא מדובר במשל אלא בתיאור פשטני ובאצבע ממש! שהרי רש"י אומר בפירושו לעיל: "והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע", כאילו ה' הצביע לו באצבע... כמו כן, בל נשכח שמה שמותר לומר במדרש אסור באיסור חמור לומר בפירוש פשטני מוצהר.

זאת ועוד, המשך דברי רש"י-שר"י שם הם דברי טמטום חמורים: "וכיצד הראהו" וכו' כאמור לעיל – שהרי מן הדברים הללו עולה, שרש"י סבר שכל ההתגלויות של ה' יתעלה למשה רבנו לא היו במראה הנבואה! שהרי אם הם היו במראה הנבואה, מה זה משנה אם הם היו ביום או בלילה? וכי ה' אינו יכול להראות את הלבנה למשה רבנו במראה הנבואה בין ביום ובין בלילה? אלא, התמיהה: "כיצד הראהו ביום את הלבנה?" מלמדת, שרש"י סבר שה' נגלה למשה רבנו בהתגלויות חושיות, דהיינו משה רבנו לפי רש"י שמע את קולו של הקב"ה באוזני הבשר! ופרשנותו זו מוסיפה ללמד אותנו על סכלותו ובערותו של רש"י-שר"י בענייני הנבואה ומהותה ואופני חלותה. "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (ישעיה מד, יח).

ברם, לא מדובר רק בדברי טמטום חמורים, אלא גם בענייני כפירה יסודיים! שהרי השקפתו שמשה רבנו "דיבר" עם הקב"ה באמצעות חוש האוזן ולא במראה הנבואה, הינה למעשה כפירה בשני יסודות מיסודות התורה: היסוד השישי והיסוד השביעי, והנה הם לפניכם:

"והיסוד השישי הנבואה. והוא, לָדעת שזה המין האנושי יש שימָּצאו בו אישים בעלי כישרונות מפותחים מאד ושלמות גדולה, ותתכונן נפשם עד שמקבלת צורת השכל [...] ויאצל עליהם ממנו אצילות שפע, ואלה הם הנביאים, וזוהי הנבואה וזהו עניינה".

"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, [...] והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושיים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים" וכו'.

ואחתום דוגמה זו בסוף דברי רבנו בהקדמתו שם: "וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".

דוגמה תיט

בשמות (יב, ה) נאמר כך: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ", ושם פירש רש"י: "בֶּן שָׁנָה – כל שנתו קרוי בן שנה [=וזה נכון, ראו נא הלכות מעשה הקרבנות א, יב–יג, שם נאמר שקרבן הפסח כשר להקרבה מבן שמונת ימים ועד שנה], כלומר שנולד בשנה זו". ויש בפירושו סתירה ברורה: כבש שנולד באלול, דהיינו בשנה שעברה, והוא עתה בן שבעה חודשים וכשר לקרבן פסח, לפי רש"י הוא פסול! שהרי הוא נולד בשנה שעברה! ואין זו רק סתירה שמבטאת סכלות ושכרות, אלא מדובר כאן בכפירה ובהוספה על חוקי התורה! כלומר, רש"י שוב מתעה ומתעתע וכופר ביסוד מיסודות דת משה, הפעם ביסוד התשיעי, והנה הוא לפניכם: "והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה".

דוגמה תכ

בשמות (יב, ז) נאמר כך: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם", ושם פירש רש"י: "הַמְּזוּזֹת – הם הזקופות אחת מכאן לפתח ואחת מכאן; הַמַּשְׁקוֹף – הוא העליון", ופירושו הזה מלמד על רמתם האפסית של יהודי אשכנז בעברית! שהרי הם אפילו לא ידעו מהן מזוזות ומהו משקוף! ואם היית אומר לילד קטן אצל המארי בתימן, שיש שנקראים יהודים שאינם יודעים מהן מזוזות ומהו משקוף הוא היה צוחק צחוק גדול... ותיעובם ללשון הקודש שיקעם במינות רצוצה, ואחריתם עדי אובד בשואה המחרידה, ידועה.

דוגמה תכא

בשמות (יב, ח) נאמר כך: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", ושם פירש רש"י: "עַל מְרֹרִים – כל עשב מר נקרא מרור. וציוום לאכול מרור זֵכר ל'וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם' [שמ' א, יד]". נמצא, שלפי רש"י-שר"י כל צמח מר כשר לאכילת מרור בפסח! ברם, דברי שר"י הם כפירה במסורת חכמים בקבלת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה, וזו דוגמה נוספת לכך שרש"י סילף וזייף את התורה-שבעל-פה, ובזיופו הנדון הוא שוב תקע את חרב מינותו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות הדת, והנה היסוד לפניכם: "והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה".

ומה דינו של מי שעובר על יסוד משלושה-עשר יסודות דתנו, כל-שכן שמתעה את עם-ישראל לעבור על יסוד משלושה-עשר יסודות דתנו? ובכן, הנה המשך דברי רבנו שם בעניינו: "וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק בצנעה ק"ו יתעה רבים] אדם ביסוד מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".

ועתה נעבור לשאלה: מהי אפוא החזרת? ובכן, בהלכות חמץ ומצה (ז, יד–טו) נאמר כך:

[יד] "אכילת מרור [בלילי פסחים] אינה מצוה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת [היא:] לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים. ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בלילה זה, אפילו אין שם קרבן פסח [כלומר, אכילת המרור בימינו מדרבנן]"; [טו] "מרורים האמורים בתורה הן החזרת והעולשין והתמכה והחרחבינה והמרור – כל אחד מחמשת מיני ירק אלו נקרא 'מרור'. ואם אכל מאחד מהן או מחמשתן כזית – יצא, והוא שיהיו לחין. ויוצאין בקלח שלהן אפילו יבש, ואם שלקן או כבשן או בישלן – אין יוצא בהן".

ובמשנה פסחים (ב, ו) שהוא המקור לדברי רבנו הרמב"ם, נאמר כך: "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת ובעולשין ובתמכה ובחרחבנה ובמרור. יוצאין בהן בין לחים בין יבשים, אבל לא כבושין ולא מבושלים. וכולם מצרפין בכזית ויוצאין בקלח שלהן", ובפירושו למשנה זו רבנו אומר כך: "כמו שאכילת מצה בליל פסח מצות עשה, כך גם אכילת מרור מצוה [דהיינו מצות עשה] בזמן שיש כבש הפסח, והוא מה שאמר ה': 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ' [במ' ט, יא]. זה שאמר ה': 'מרורים', נופל על אֵלּוּ שֶׁמָּנָה [התנא במשנה:] חזרת – 'כ'ס' [=חסה]; עולשין – 'הנדבא'; ותמכה – 'סריס'; וחרחבנה – 'קרצענה'; ומרור – מין חזרת מדברית מר מאד. ואמרוֹ: 'בין לחים בין יבשים', כלומר קלחיהן, לפי שכבר השמיעך [התנא במשנה] שיוצאין בקלח שלהן, אבל עלֵּיהן אין יוצאין בהן ידי חובה אלא אם היו לחים".

הנה הראיתם לדעת שחכמים הגדירו היטב את מיני המרור שיוצאין בהם ידי חובה בפסח, ואילו שר"י החליט על דעת עצמו לשבש את מסורת התורה-שבעל-פה. ואחתום נקודה זו בדברי קאפח בפירושו להלכות חמץ ומצה שם, לאחר שהוא מצטט את פירוש המשנה:

"וכל זה מבואר בגמרא שם דף לט [...] ומפרש רבנו שרק חמשה מינין אלו הן שנכללו במילת 'מרורים' האמורה בתורה, ולא שום דבר מר אחר, על-אף שמכנים אותו 'חזרת' או 'תמכה' או מה שתרצה, כי לא השם הוא הקובע, אלא מסורת חז"ל מעתיקי השמועה מקבלי תורה שבעל-פה מפי משה רבנו מסיני. ואותם פרטים שנאמרו בדף לט 'כל שיש לו שרף', 'כל שפניו מכסיפין' וכו', אינם חלילה לכלול דברים מרים שהן מחוץ לחמשה שנאמרו בקבלה, אינם אלא סימן בתוך סימן, הגדרה בתוך הגדרה, והיכר בתוך היכר לאותם חמשה בלבד. ואם אין לו אחד מחמשה אלו המזוהים בקבלה אל ייקח מין אחר, וכעין אמרם: הרי שלא מצא אתרוג לא ייטול לא פריש ולא רימון. [...] וחלילה-חלילה לחרוג מקבלת מעתיקי השמועה אף כמלֹא נימה".

ברור אפוא שרש"י-שר"י הוא המקור להזיה בעניין המטבל האדומי שמגישים בליל-הסדר וקוראים לו "מרור", ואשר ביידיש הוא נקרא "חְרֵיין" חרא עלא אבוק. ושמא לא לחינם הוא נקרא בשם של גנאי וסירחון ובית-הַכְסֵא, כדי לרמוז לנו על גנותו בסילוף התורה-שבעל-פה.

"וַיֹּצִאוּ אֶת מַצְּבוֹת בֵּית הַבַּעַל וַיִּשְׂרְפוּהָ, וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ לְמֶחְרָאוֹת עַד הַיּוֹם, וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל" (מ"ב י, כו–כח; כך גרסת הכתיב). ויהי רצון שאזכה לראות כיצד שמים את איצקוביץ' ושאר פתחי הקברים למחראות, ובמחשבה שנייה, הנני זוכה לכך כבר היום, כי כבר היום פתחיהם מחניקים ומסריחים ומטונפים.

"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [מיראתי] וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [יראי שמים בחיצוניותם בלבד], לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא [=להכות] אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא [בייסורים קשים] וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד). כלומר, העונש על ההתרחקות מידיעת ה' יתברך הוא הטמטום ואיבוד הדעת...

***

ולסיום אוסיף: רש"י לא רק קלקל את עונג החג בהגשת חְרֵיין מבלי מקום על שולחנות המינים המלאים קיא צואה, אלא שהוא נכנס לגדר החמור של מחטיאי הרבים, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–יט) בעניין מחטיאי הרבים: "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם-ולעולמי-עולמים [...] ומחטיאי הרבים [...] אחד שהחטיא בדבר גדול כירבעם [...] ואחד שהחטיא בדבר קל אפילו לבטל מצות עשה". ורש"י החטיא את עם-ישראל לבטל את מסורת התורה-שבעל-פה בעניין המרור, והחליף את החזרת, דהיינו את מיני המרורים שנמסרו לנו בקבלה איש-מפי-איש עד משה רבנו עליו השלום בהר סיני, בַּחְרֵיין האירופי האדומי הנגעל, והוא כדם הנסרח שהיו מגישים לשדים.

"כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת [צאצאי המינים] מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (ישעיה כח, ח).

"שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם! הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ? הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ? הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד? הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ? הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד? אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ? אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַייָ לֹא עָשָׂה?" (עמוס ג).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סא).pdf

הורידו את PDF • 386KB