רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מ)

עודכן ב: לפני 5 ימים

רש"י האמין בקיומו של משולש ברמודה? ובכן, התשובה היא כנראה שכן, ולא רק בגלל שהוא היה הוזה הזיות שאפילו מחוסרי הדעת הפרימיטיביים ביותר יגחכו עליהן, אלא גם בגלל פירוש מסוים שלו למסכת ברכות (ח ע"א). חכמי התלמוד בגמרא שם, מבקשים לתאר לנו את המיתה הקשה ביותר לדעתם, והיא מיתה במחלת האסכרה שגורמת לחנק. המיתה באסכרה הייתה בעיניהם כל-כך קשה עד שהם דימו את יציאת הנפש מן הגוף "כפיטוּרֵי בפי וַשַׁט", דהיינו כמשיכת חבלי ספינה עבים וגסים מתוך הנקבים שבגוף הספינה אשר צרים יחסית לחבלים, ולכן החבלים הללו, העבים והגסים, הוכנסו לתוכם בכוח רב.


מכל מקום, רש"י מפרש שם כך: "כפיטורי בפי ושט – ים אוקיינוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל, ומחברין לוחי הספינה על-ידי חבלים ועקלים שתוחבין בנקביו, ותוקעין אותו בדוחק לפי שהם גסין כמדת הנקב". הסיפא של דבריו היא פירוש של הגאונים, שהזכירו חבלים, אך מסופקני אם הזכירו עקלים (קורות עקומות לשמירה על יציבות הספינה), אולם, הרישא של פירושו הינו הזיה מוחלטת שנלקחה מאגדות העמים האליליים הוזי ההזיות.


לפי רש"י, יש מקומות באוקיינוס שאי-אפשר לשוט מעליהם בספינה ששולבו בבנייתה חלקי ברזל, ולכן בונים ספינות מיוחדות כדי לעבור באותם המקומות, ספינות אשר מחוברות באמצעות חבלים שתוקעים אותם בדוחק. ובכן, איני מתפלא על ההזיה הזו של רש"י, שהרי מי שהרגיל את מחשבתו להזיות יקבל כל הזיה מעולם ההזיות כאילו הייתה אמת.


אמנם, מדברי רש"י לא ברור מדוע אי אפשר לשוט מעל אותם המקומות, שהרי הוא אומר: "ים אוקיינוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל", ואפשר לקחת את דבריו לכל כיווני ההזיה והמאגיה אשר עולים בדמיון ההוזים. ברם, היה אחד מפרשני רש"י אשר החליט, שדברי רש"י מלמדים על כך שיש מגנטים עצומים בקרקעית האוקיינוס באותם המקומות אשר מושכים את הספינות למעמקים, וכל זאת כי ברוב סכלותו הוא חשב שרש"י בטוח צודק, וניתן לעקם ולעוות את המציאות כדי למצוא סיבה לכך שרש"י הוא גאון ונביא אשר ידע הכל...


מכל מקום, בהזייתו של רש"י לא נסתיימה הבעיה, כי רש"י הפך להיות חלק מן התלמוד, עד שראיתי מקום מסוים שדנו בו על משולש ברמודה, והביאו שם ראיה לקיומו מדברי חכמי התלמוד, תוך שהם מצטטים את רש"י שראינו לעיל! הדבר גרם באותו פורום לזלזול עמוק בחכמי התלמוד אשר נתפשו כהוזי הזיות וכמאמיני הנמנעות. בהמשך הפורום ההוא העיר מאן-דהו שמדובר בפירוש רש"י שם, אך הדבר לא הוריד מחומרת חילול ה', כי רש"י הוחדר לעם-ישראל כתורה-מן-השמים, וגילויי הזיה וסכלות בפירושו מכתימים את דת משה.


אמנם, יש מדענים בימינו אשר ניסו למצוא הסבר מדעי להזיה הזו (ראו כאן), אך מי שיעיין בדבריהם יבין שמדובר במדענים שוחרי רייטינג, ולא חסר כאלה, שהרי "גילויים מדעיים" מפתיעים, ובמיוחד גילויים אשר עוסקים בהזיות שהסעירו את דמיון האנושות, הם אבן שואבת לעניין ציבורי אשר מתורגם לתקציבים ולתרומות למכוני "המחקר"... מובן אפוא מדוע השערות המדענים אינן מסבירות באמת את ההזיות בעניין משולש ברמודה, ודבריהם המאולצים מעידים כאלף עדים על שאיפתם לרייטינג ולהצדקת קיומם ומשכורותיהם.


מכל מקום למדנו, כי לא רק שרש"י חיבק וגיפף ונישק את פשטי האגדות של חז"ל והבין את כולן כפשוטן, גם את פשטי אגדות העמים התועים עובדי האלילים הוא חיבק גיפף ונישק, כאילו היו אמת לאמיתה, ועל זה כבר אמר הנביא ישעיה: "כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים, וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ [ובילדי=בהשקפות הגויים הנגעלים תועים ונחבלים]" (יש' ב, ו), וכמו שתרגם שם יונתן בן עוזיאל ע"ה: "וּבְנִימוֹסֵי עַמְמַיָא אָזְלִין".


***

האם מטבע-הלשון התלמודי המפורסם: "במערבא אמרי" נסוב על ארץ-ישראל או על בבל? כלומר, "במערבא" היא ארץ-ישראל או בבל? לכאורה שאלה פשוטה, שהרי ברור ש"מערבא" היא כינוי לארץ-ישראל אשר שכנה ממערב לבבל. אולם, בהמשך נראה שרש"י עקום המחשבה התבלבל אפילו בעניין הפשוט והפעוט הזה. כמו כן, האם לא היו בתי שימוש בערי בבל? האם הם התאפקו? על השאלות הללו נשיב מתוך עיון בברכות (ח ע"א) ובפירוש רש"י שם, וכך דרשו בגמרא שם: "'עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא' [תה' לב, ו] [...] מר זוטרא אמר: 'לְעֵת מְצֹא' זה בית הַכְסֵא. אמרי במערבא: הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו".


בגמרא נאמר: "אמרי במערבא: הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו" וכו', כלומר, דווקא בארץ-ישראל ראו חשיבות מיוחדת לדרשתו של מר זוטרא בעניין שכיחותם של בתי הכסא. אולם, מפירוש רש"י עולה, שדווקא בבבל ראו חשיבות מיוחדת לדרש הזה בעניין שכיחותם של בתי הכסא, שהרי רש"י אומר בפירושו שם שבבבל לא היו יכולים לחפור, כאילו דווקא בבבל רוממו את הדרש של מר זוטרא, אך אין זה אלא בארץ-ישראל! והנה לפניכם פירוש רש"י שם: "לעת מצא זה בית הכסא – שיהא דר במקום שיש בית הכסא סמוך לו, לפי שהייתה קרקע של בבל מצולת מים, ואין יכולין לחפור שם חפירות, והיו צריכין לצאת בשדות ולהתרחק מאד".


נראה אפוא ברור, כי רש"י התבלבל בין ארץ-ישראל לבבל, הוא עד-כדי-כך היה שיכור עד שבבל נדמתה לו כארץ-ישראל... ואין לצפות מהוזה הזיות להבחין בין רוחות השמיים... זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שלא היו בתי שימוש בערי בבל? והלא בבל הייתה פאר הטכנולוגיה והיצירה האנושית באותם הימים, ואיך אפשר להעלות על הדעת סכלות כזו? וכי לא היו יכולים לחפור חפירה של בית הכסא בערי בבל? עד-כדי-כך המים היו נובעים? ואיך הם בנו בתים וארמונות בערי בבל? וכי הם לא חפרו עמוק כדי להניח יסודות?


***

האם יעלה על הדעת לפרש בניגוד לדברי התלמוד המפורשים? בברכות (ח ע"א) נאמר כך: "אמר רב חסדא: מאי דכתיב [תה' פז, ב]: 'אֹהֵב יְיָ שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב'? אוהב ה' שערים המצוינין בהלכה יותר מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבעולם". ושם פירש רש"י: "המצויינים – ציון ואסיפת צבור". לפי רש"י אפוא, "שַׁעֲרֵי צִיּוֹן" הם מקומות שהיו מקיימים בהם אסיפות ציבור, ואיני יודע מה הוא מלהג, שהרי בתלמוד נאמר במפורש: "אוהב ה' שערים המצוינין בהלכה", דהיינו מדובר בבתי מדרשות שלמדו בהם הלכה! ויתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת שכינוסי אסיפות ציבור יהיו גדולים יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות?


והנה לפניכם הצעתו של י' קאפח לפרש את הדרש הזה (מתוך הקדמתו לספר זמנים):


"והדברים תמוהים לכאורה, בשלמא בתי כנסיות אפשר דרב חסדא סובר כרב המנונא דאמר: 'מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה' [שבת י ע"א]. אלא, בתי מדרש מאי היא? כלום בתי מדרשות אינם שערים המצוינין בהלכה? לפיכך נראה, דרב חסדא בא להבחין בין בתי מדרשות לבתי מדרשות, בין בתי מדרשות שעוסקין בהן בפלפול בסוגיות הגמרא בלבד ולא מסקי שמעתא אליבא דהלכתא, ולא הלכתא אליבא דשמעתא, לבין שערים המצוינין בהלכה, בתי מדרשות דמסקי שמעתא אליבא דהלכתא, והלכתא אליבא דשמעתא".


אולם, דבריו של קאפח תמוהים כפליים, שהרי איך יעלה על הדעת שבימי חכמי התלמוד היו מתפלפלים בתלמוד שלא לשם הפקת הלכה למעשה? וכי רבנו היה מקבל את הפרשנות הזו? וכי יש לכומרי-הדת הפרו-נוצרית על מה להתבסס ולהישען? אלא, נראה ברור, כי ההבחנה היא בין בתי המדרשות שלומדים בהם הלכה, לבין בתי המדרשות שגורסים בהם משניות וכיו"ב; ובמלים אחרות, בין בתי המדרשות אשר התמקדו בשינון ובגרסה לבין בתי המדרשות אשר התרוממו מלימוד הגרסה ומעיינים לעומק בתכנים ההלכתיים.


ובימינו יש תופעה דומה במעט: מדי שנה מקיימות משפחות רבות "ימי לימוד" או אזכרות "לעילוי נשמת" יקיריהם, יש משפחות בודדות אשר השׂכילו להבין את ערך הלימוד, והן מקיימות ימי לימוד אמיתיים שבהם לומדים תורה ומחשבה, ולוּ מעט. אולם, רובם הגדול של "ימי הלימוד" הללו, אינם אלא "ימי קְרַאיֵיה", כלומר, מתכנסים כמה עמי ארצות ארוכי זקן, נפוחי כרס וחשיבות עצמית, ומכיוון שהם אינם יודעים ללמוד הם גורסים משניות מתוך הזיה שהם מעלים את נשמת הנפטר, או משיגים בעצמם לעצמם איזו מעלה גדולה בשמים...


וזכורני שהשתתפתי כמה פעמים ב"ימי לימוד לעילוי נשמת", וכאשר הגעתי ל"ימי הלימוד" הללו, היו גורסים משניות במשך כמה שעות, כמו בבתי האבלים של עמי הארצות. כמו כן, רובם הגדול של המשניות נגרסו אפילו ללא ידיעת פשט המלים הנגרסות, ובקושי רב המלים הקשות חולצו מפיהם (ומי שידע לקרוא את המלים הקשות כבר נחשב ל"חכם גדול" ו"רב רבנן"), כי סדרי הלימוד לעילוי נשמת מלוקטים כידוע ממשניות מכל רחבי הש"ס.


אמנם, לזכותם של עמי הארצות ייאמר, כי בעשרות השנים האחרונות כבר לא רואים "ימי לימוד" שבהם גורסים את ספר הזוהר, וקריאת ספר הזוהר כמעט ונעלמה כליל ב"ה.


***

האם יש להתפלל דווקא באולם או בבית-הכנסת שנמצא תחת בית-המדרש? האם יש סגולה מאגית להתפלל דווקא בין העמודים שמחזיקים את בית-המדרש? או שמא דווקא מתחת למקום המדויק שבו לומדים בבית-המדרש? ובכן, בברכות (ח ע"א) נאמר כך:


"אמר אביי: מריש הֲוַאי גְּרֵיסְנָא בגו בֵיתַאי וּמְצַלֵּינָא בבי כְּנִישְׁתָּא, כיון דְּשַׁמְעִיתַהּ להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: [...] לא הואי מצלינא אלא היכא דהואי גריסנא. רבי אמי ורבי אסי, אף-על-גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא, לא הֲווֹ מְצַלּוּ אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי".


כלומר, רבי אמי ורבי אסי, בעקבות דרשה מסוימת של עולא, החליטו שהם מתפללים אך ורק במקום שהם לומדים, דהיינו בבית-המדרש. וברור שכוונתם ללמֵּד, שעמידת האדם לתפילה מתוך לימוד הלכה ויישוב הדעת, מסייעת להתרכז ולייחד את המחשבה בה' יתעלה.


וכֹה דברי רבנו בהלכות תפילה (ד, יח):


"וכן אין עומדין להתפלל, לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך כעס, אלא מתוך דברי תורה. ולא מתוך דין הלכה אף-על-פי שהם דברי תורה, כדי שלא יהא לבו טרוד בהלכה, אלא מתוך דברי תורה שאין בה עיון כגון הלכות פסוקות".


אולם, רש"י פירש שם כך: "ביני עמודי – שבית המדרש נכון עליהם מלמעלה". כלומר, רש"י שגה כאן שתי שגיאות, האחת פרשנית והאחרת מחשבתית: הראשונה, רש"י שגה לחשוב שרבי אמי ורבי אסי התפללו בבית-הכנסת שמתחת לבית-המדרש, בעוד שלפי התלמוד ברור כשמש שהם התפללו בבית-המדרש במקום שבו למדו; והשנייה, לפי רש"י רבי אמי ורבי אסי דקדקו להתפלל בין העמודים שבית-המדרש נכון עליהם, כאילו יש איזו סגולה להתפלל דווקא בין העמודים שמחזיקים את בית המדרש. וההזיה הזו, שהתפילה מתקבלת בין העמודים יותר מאשר שלא בין העמודים, אינה רק הזיה דמיונית שמטמטמת את המחשבה ועוכרת את ההיגיון – היא גם מזהמת את השקפת-האמת שעיקר התפילה הוא הכנעת הלב לפני הבורא יתעלה, וכמו שאומר דוד בתהלים (נא, יט): "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה". לפיכך, אין חשיבות סגולית למיקומו של המתפלל: בין העמודים או מתחת לבית המדרש או בקו אנכי ישר מתחת למקום הלימוד, וכיו"ב מן ההזיות שמרחיקות אותנו מאל אמת.


***

האם מותר לאדם לעצום את עיניו ולהפנות עורף לאמת וכל עוונותיו יהיו בגדר שגגות? כדי להשיב על שאלה זו נעיין בברכות (ח ע"א), וננסה להבין את דרך האמת: "ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל זמן ששמעי-בן-גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה. והתניא: אל ידור! לא קשיא, הא דכייף ליה, הא דלא כייף ליה".


ובכן, ברור שדרשה זו נועדה ללמד, שמי שממילא אינו מקבל את תוכחתו של רבו, אסור לו לגור ליד רבו, כי בזה יתוספו לו עוונות רבים על עוונו, שהרי הוא לא רק יגרום לרבו לשנוא אותו (בצדק, שהרי חובה על המוכיח לשנוא את מי שבועט בתוכחה), ולא רק שהוא יגרום לעצמו לשנוא את רבו (בעוול, שהרי מי שהוכיחוהו ובועט בתוכחה ישנא בעוול את המוכיח); אלא הוא גם יגרום צער גדול לרבו שמוכיחו, ואף עלול להתדרדר לא רק לשנאה, אלא גם לדברים חמורים מכך, כגון פגיעה פיסית או נפשית או חברתית ברבו. לפיכך, עדיף לו שיהיה בידו רק את עוון החטאות והפשעים שבידו, ולא יוסיף חטאים ופשעים על עוונותיו.


ברם, לפי רש"י, הסיבה שהורו לבועט בתוכחה שלא לגור ליד רבו היא, שעדיף שהוא יהיה שוגג ולא יהיה מזיד! כלומר, לפי שר"י, מותר לאדם לכתחילה להתרחק מידיעת האמת ומן התוכחה וייסורי החכמים, וכך כל עוונותיו ופשעיו יהיו בגדר שגגות! ובמלים אחרות, מי שמתקרב לחכמים עושה טעות גדולה, שהרי כל עוד הוא לא התקרב אליהם הוא בגדר שוגג, אך אם יתקרב לחכמים הוא בגדר מזיד! נמצא, שאדם יכול לברוח מן הדעת והמצוות כל ימי חייו, והוא יהיה בגדר שוגג ולא מזיד! ואין לך עידוד ודחיפה לעבירות יותר מזה.


השקפתו הרעה הזו של רש"י, חלחלה מאד בעם-ישראל עד שהיא הפכה למנטרה בפיהם של הרבנים הממסדיים השכירים, אשר משתמשים בה כדי לברוח מאחריותם להוכיח, ושוב-ושוב תשמעום אומרים: "הנח להם לישראל, מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". ובמלים אחרות, למה אתה רוצה להקשות עלינו ולשבש את טובות ההנאה שזורמות אלינו מדי יום ביומו וחודש בחודשו? עזוב, תן לעמי הארצות לעשות ככל העולה על רוחם, ואנחנו נספור את הכסף בסוף החודש, ונמשיך בחיי הפינוקים והתאוות... וכתבתי בהרחבה על הנושא הזה ותחלואיו במאמרי: "מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין?", ולא ידעתי אז שרש"י הוא המקור הנרפשׂ גם להזיה הרעה הזו אשר מחריבה את יראת השמים של האדם.


כמו כן, הדרשה הנדונה אינה מופיעה בגרסת הרי"ף לגמרא. כלומר, מדובר בדרשה דחויה, ואולי היא גם הורחקה מההלכה כדי שלא לתת פתחון פה למינים. נשים לב, כי הדרשה שבאה לאחריה בתלמוד היא על הפסוק: "וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו וְעֹזְבֵי יְיָ יִכְלוּ" (יש' א, כח), ושמא רמז יש בה למינים ולצאצאיהם, שרצצו את ראשה של דת משה במגפיים מסומרות, השמידו בציקלון B את כל יסודות הדת המחשבתיים, ואף שרפו אותם במשרפות המינות עד שלא נותר כמעט זכר ליראת שמים, ליושר ולתמות, לכנות ולפשטות, לענווה ולחריצות, לפרישות ולהסתפקות, לעין טובה ולאהבת המלאכה, לידיעתו ולייחודו של ה' יתעלה – ולעבודתו באהבה וביראה ובנפש חפצה ללא בקשת טובות הנאה...


***

ואחתום בדרשה שמובאת בתלמוד שם (ברכות ח ע"א), לא בגלל שרש"י אמר שם משהו מטופש או אלילי, אלא בגלל שרש"י בחר לשתוק דווקא בדרשה החשובה הזו. כלומר, לפי דעתי, שתיקתו זו מעידה או לפחות רומזת על השקפת עולמו הפרו-נוצרית, לפיה כומרי-הדת בני האלהים "אינם בני מלאכה" (כך הוא אומר בפירושו שהובא בחלק לה), ומשכורותיהם וכל צרכיהם צריכים להיות מוטלים על הציבור, ולכן הוא שתק והחריש, שלא כמנהגו במקומות רבים ללהג גם במקומות שאינם צריכים פירוש, וכֹה דברי התלמוד שם:


"ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, דאלו גבי ירא שמים כתיב: 'אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְיָ' [תה' קיב, א], ואלו גבי נהנה מיגיעו כתיב: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – 'אַשְׁרֶיךָ' בעולם-הזה 'וְטוֹב לָךְ' לעולם-הבא, ולגבי ירא שמים: 'וְטוֹב לָךְ' לא כתיב ביה".


בעקבות דרשה זו, פוסק רבנו הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, יא):


"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".


דווקא דרשה זו ראויה להתייחסות הלכתית או מוסרית או פרשנית כלשהי, דווקא דרשה זו ראוי להציבה על נס. אולם, אצל רש"י עולם הפוך ראיתי: מאות דרשות שפשטיהן מחריבים את דת משה – כן ראויות להתייחסות דקדקנית ולפרשנות פשטנית, אך דווקא דרשה כל-כך פשוטה וברורה, אשר מלמדת ומחנכת להשקפות כל-כך ישרות יסודיות ובסיסיות בדת משה, דווקא עליה רש"י שותק ומדלג?! ודומני שהוא רצה שנדלג עליה בחטף ומבלי לשים לב שהיא מעידה על סכלותו ונבלותו, ועל שאיפתו ושאיפת המינים וצאצאיהם לאכול מן התורה...


יד. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת וישלח – המשך


דוגמה ראשונה


בבראשית (לד, כה) נאמר כך: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר", ושם פירש רש"י: "בֶּטַח – שהיו כואבים". ופירושו זה מעיד על סכלות גדולה בלשון העברית, שהרי המלה: "בֶּטַח" משמעה שאנשי שכם היו שאננים ולא חשדו במאומה, וכמו שמתרגם אונקלוס שם: "וְעָלוּ עַל קַרְתָּא דְּיָתְבָא לְרוּחְצָן". ויש פסוקים רבים בתורה אשר מבטאים בדיוק את המשמעות הזו:


"וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח [...] וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ" (ויק' כה, יח–יט); "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (ויק' כו, ה); "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" (דב' יב, י); "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח" (דב' לג, כח), ועוד פסוקים רבים מאד גם בנביאים וגם בכתובים, ובכולם המילה "בֶּטַח" משמעה ישיבה רגועה ושוקטת, מתוך ביטחון גמור והרגשת שלווה מוחלטת, שאננים מפחד רעה, וכן פירש רס"ג שם: "בֶּטַח – כשהם שאננים". ונחתום דוגמה זו בראיה מספר משלי (א, לג): "וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה", ויש כאמור עוד רבות מאד.


דוגמה שנייה


בבראשית (לה, כז) נאמר כך: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק", ושם פירש רש"י: "מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע – אל מישור של קרית-ארבע. ואם תאמר, היה לו לכתוב ממרא הקרית-ארבע" וכו'. הביטוי "היה לו לכתוב" ביחס לפסוקי התורה, מופיע בפירוש רש"י לתורה למעלה מעשרים פעמים! ואם דבריו נסובים על הקב"ה הרי שמדובר בהגשמה, ואם יטען הטוען שדברי רש"י נסובים על משה רבנו, עדיין קשה מאד, וכי משה רבנו כתב את התורה מדעתו? וכל הטוען שמשה רבנו כתב אות אחת מדעתו כופר בכל התורה כולה! ראו הלכות תשובה (ג, יד) וכן עיינו ביסוד השמיני שבפרק חלק.


וכבר הרחבתי בעניין תוספת המינות הזאת במאמר זה בחלק כח, בדוגמאות א, ו-ג שם.


ועתה שמתי לב לנקודה נוספת, יש אמנם דרשה אחת בספרות חז"ל אשר נאמר בה הביטוי "היה לו לכתוב" כלפי משה, דרשה זו מופיעה בתלמוד סנהדרין (צט ע"ב), וכן בספרי לפרשת שלח (פסקה קיב), אצטט את הגרסה המובאת בתלמוד, ומשם נלמד מיהו-זה ואי-זה-הוא אשר מלאו לבו לומר על הקב"ה או על משה רבנו "היה לו לכתוב", וכך נאמר שם:


"תנו רבנן: 'וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה' [במ' טו, ל] – זה מנשה בן חזקיה, שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי. אמר: וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא 'וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע' [בר' לו, כב], 'וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז' [בר' לו, יב], 'וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה' [בר' ל, יד] [=מנשה תמה, מדוע משה כתב את הפסוקים הללו, מה התועלת שיש בהם?] יצאה בת קול ואמרה לו: 'תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי, אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ' [תה' נ, כ–כא]. ועליו מפורש בקבלה: 'הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה' [יש' ה, יח]. מאי כעבות העגלה? אמר רבי אסי: יצר הרע, בתחילה דומה לחוט של כּוּכְיָא ולבסוף דומה לעבות העגלה".


למדנו אפוא שחז"ל ייחסו את נוסח דברי הביקורת: "היה לו לכתוב" למנשה הרשע המרושע! ורש"י-שר"י המשיך את דרכו, שהרי בחמישים מקומות בפירושו הוא נוקט במטבע הלשון הזה, כאשר למעלה מעשרים מקומות מהם מופיעים בפירושו לתורה, ובעוד עשרות מקומות בפירושיו לתלמוד הוא נוקט בלשון הרע הזה ביחס לפסוקי התורה! זאת ועוד, נשים לב כי גם על מנשה, הרשע המרושע שחטא והחטיא את עם-ישראל, גם עליו נאמר שהוא "היה יושב ודורש בהגדות של דופי", דברים התואמים להפליא גם לרש"י-שר"י! אשר היה יושב ודורש את אגדות חז"ל כפשוטן ומטיל דופי חמור בדת משה ובחכמי האמת, עד שהפכנו להיות עם סכל ונבל, וכמו שאומר רבנו בפרק חלק על תופשי אגדות חז"ל כפשוטן (עמ' קלו):


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים ע"ה [באגדותיהם] נחלקו בהן [=בהבנתן] בני-אדם לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם [=רש"י ובית מדרשו], מבינים אותן כפשוטן ואינם מסבירים אותן כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות. ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [...] ולכן הם חושבים [=הוזים, שהרי במקור נאמר "בזעמהא", ועל מלה זו אומר קאפח שם: "ביטוי זה נאמר על דמיון שווא"] [...] [שדברי] חכמים בכל מאמריהם המחוכמים [...] הם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשוטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם [=לנבונים], יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? [...].


והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות [...] וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו [דב' ד, ו]: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה', והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה. והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], [...] ומעמידים את עצמם להבין [=לפרש ולהסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטן מלה במלה".


אמנם, יש מקום אחד בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) אשר נאמר בו הביטוי "היה לו לכתוב", אך נראה שמדובר בשיבוש, וכך נאמר שם (מקץ, פרשה צא): "רדו שמה – מהו רדו שמה? היה לו לכתוב לכו שמה, אלא שראה שיורדין ומשתעבדין במצרים". כלומר, מכיוון שמדובר שם בציטוט דברי יעקב אבינו לבניו, ברור שבמקור הקדום של המדרש נאמר: "היה לו לומר", כי לא יעלה על הדעת לומר על יעקב אבינו ש"היה לו לכתוב", כי יעקב לא שלח אגרות לבניו, אלא ציווה עליהם והם עומדים לפניו, נכונים ומזומנים ללכת ולהביא שבר ממצרים.


כמו כן, יש כמה פעמים בודדות שהביטוי הזה מופיע במדרשים מאוחרים, אך אין לי צורך לדון בהם, כי הם וודאי נערכו או אף יצאו תחת ידיהם הטמאות של המינים וצאצאיהם.


דוגמה שלישית


בבראשית (לו, ב) נאמר כך: "עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי", ופירש רש"י שם: "אָהֳלִיבָמָה – היא יהודית". ופירושו מנוגד לדברי תורה, שהרי בבראשית (כו, לד) נאמר כך: "וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי". כלומר, אהליבמה היא בת ענה בת צבעון החיוי ואילו יהודית היא בת בארי החיתי, איך אפשר לומר שמדובר באשה אחת?


דוגמה רביעית


בבראשית (לו, ג) נאמר כך: "וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת", ושם פירש רש"י: "בשמת בת ישמעאל – ולהלן קורא לה מחלת. מצינו באגדת מדרש ספר שמואל שלושה מוחלין להן עונותיהם: גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת שנמחלו עוונותיו". תחילה נעיר על בלבולו: "ולהלן קורא לה מחלת", ולא כן, שהרי מחלת לא נזכרה להלן אלא לעיל (כח, ט): "וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל".


וברור שאף לא אחד מן השלושה שנזכרו במדרש עוונותיהם נמחלים, כי אין עוול לפני הקב"ה, ולא יעלה על הדעת שאדם ירשע ויפשע ויישא אשה מבנות השדים ובניהם, ויימחלו לו כל עוונותיו, והשקפה פשטנית כזו הינה כפירה בתורה וייחוס עוול להקב"ה! שהרי נאמר בתורה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). ראיה נוספת לכך שלא יעלה על הדעת שיש להבין מדרש זה כפשוטו, היא מכך שלא נזכר כלל במדרש זה עניין התשובה, והרי התשובה היא התנאי הראשון וההכרחי לכפרת עוון.


לפיכך, נראה ברור שחז"ל ביקשו לעודד את בני האדם לעשות צעדים משמעותיים בחייהם אשר עשויים להוביל לחיי קדושה וטהרה, ולכן הם תיארו את העניינים הללו באור חיובי והפליגו בדרשתם מאד עד שאמרו שכל עוונותיהם נמחלים. ואסביר מדוע מדובר בצעדים משמעותיים מאד: הגֵּר – בהנחה שמדובר בגר צדק ואמת, קשה לו מאד לעזוב את ביתו ואורחות חייו; האדם שמתבקש לעלות לגדולה – חכמי התלמוד והאמת ברחו מן הגדולה, וכמו שאמר משה רבנו "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (ד, יג); והחתן – ובכן, דומני שאין צורך להסביר מדוע יש לעודד את האדם לישא אשה ולשאת עול על כתפיו, ובמיוחד בדורנו...


ומכיוון שבדורנו רבים הם הרבנים השכירים אשר רודפים אחרי המינויים ושוקעים בתככים ובזוהמת התאוות, ואולי יהיו שיתקשו להבין מדוע יש צורך לעודד את בני האדם החכמים כדי לקבל על עצמם מינויים, לפיכך ראיתי לנכון להביא את דברי הירושלמי (ביכורים ג, ג):


"ר' זעירא הוון בעיין ממניתיה [=ביקשו למנות את ר' זעירא] ולא בעי מקבל עלוי [=ולא קיבל]. כד שמע ההן תנייא: תני, חכם-חתן-נשיא גדולה מכפרת, קביל עליה ממניתיה [לאחר ששמע את הדרשה על חשיבות קבלת המינוי ועמידה בראש העם לשם שמים – קיבל עליו] [...] מה הגר מוחלין לו על כל עונותיו אף חכם שנתמנה מוחלין לו על כל עונותיו".


וכן פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (ג, י): "כך היה דרך החכמים הראשונים, בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא יישבו בדין עד שידעו שאין שם [דיין אחֵר] ראוי כמותן, ושאם יִמָּנְּעוּ מן הדין תתקלקל השורה [=שורת הדין]. ואף-על-פי-כן, לא היו יושבין לדין עד שמכבידין עליהן העם והזקנים ופוצרין [=ומפצירים] בם". וכבר הרחבתי בעניינים אלה במאמרי: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", ושפכתי אור על נבלותם של הדיינים תאבי הבצע.


שיטתו של רש"י להבין את מדרשי חז"ל כפשוטם, גרמה להשקפה המפורסמת בימינו שחתן וכלה נמחלים להם כל עוונותיהם. השקפה זו אף התרחבה מאד, עד שצאצאי המינים הוסיפו לה חיוב להתענות ביום הנישואים, וכן ייחסו כוחות מאגיים על-טבעיים לחתן ולכלה, כאילו ברכותיהם ביום זה מתקבלות (כמו ברכת הסנדק), ואין גבול להזיות ולדמיונות...


דוגמה חמישית


בבראשית (לו, כד) נאמר כך: "וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה" וכו'. ושם פירש רש"י: "וְאַיָּה וַעֲנָה – וי"ו יתירה, והוא כמו איה וענה, והרבה יש במקרא" וכו'. ואיני מסוגל להבין איך אפשר לומר על אותיות בתורה שהן מיותרות? ואין זו הפעם הראשונה, ראו חלק לה (דוגמה ד), וכן חלק לח (דוגמה ד). אמנם, בספרות חז"ל נזכר המושג "יתרות וחסרות" לעתים רחוקות, כדי ללמד כיצד לכתוב מילים מסוימות בספר התורה וכדומה, ואולי גם לשם דרשוֹת מסוימות אשר מחנכות להשקפה שאין תוספת או חסרון בתורה, הכל בצדק ובחכמה מופלאה. אך לא ראיתי בשום מקום שחז"ל אמרו באופן שרירותי על אות מסוימת שהיא יתירה או חסרה, ואילו רש"י-שר"י, מעז לקבוע זאת באופן שרירותי ולרמוז ברמז עבה שיש פגמים בתורה.


אגב, מה זה "וי"ו יתירה"? כלומר, מה זה "וי"ו"? ויש לומר וא"ו, ורק על עילגות לשונו הוא ראוי לארבעים מלקות מן התורה, ועל כל עיוות עיקום ועיקש לשון הקודש הטהורה הוא ראוי לארבעים מלקות נפרדות, והייתי מוסיף גם מכת מרדות על כל עילגות ועילגות.


דוגמה שישית


הערה אחרונה לחלק זה, בפרק הנדון, הוא פרק לו בספר בראשית, רש"י משלב שוב ושוב בפירושו ענייני אישות אשר לא נזכרו במפורש במקרא, ובעיניי הדבר תמוה מאד, מדוע הוא ראה לנכון להדגיש ולדוש בזימת הישמעאליים והאדומיים ובכל תועבותיהם?


והנה לפניכם ארבע דוגמאות, כולן מפרק לו:


א) "מלמד שבא צבעון על כלתו אשת ענה ויצאת אהליבמה מבין שניהם, והודיעך הכתוב שכולן בני ממזרות היו" (לו, ב).


ב) "קרח זה ממזר היה, ובן אליפז היה, שבא [אליפז] על אשת אביו, אל אהליבמה אשת עשו, שהרי הוא מנוי עם אלופי אליפז בסוף העניין" (לו, ה).


ג) "מלמד שבא [אליפז] על אשתו של שֵׂעיר ויצאה תמנע מביניהם וכשגדלה נעשית פילגשו" (זאת אומרת, אליפז בא גם על אשת איש וגם על בתו).


ד) "מלמד שבא צבעון על אמו והוליד את ענה" (לו, כד).


ואיני יודע איזו תועלת יש לבני האדם בפירושים הדרשניים האלה להבנת פשטי המקראות, ובמיוחד לבני האדם בראשית דרכם בלימוד פשטי פסוקי התורה... ורש"י מתמקד מצד אחד בענייני זימה ותועבה, ומצד שני מזניח לחלוטין לימוד השקפות נכונות! בדיוק ההיפך מרס"ג, אשר מתמקד בלימוד השקפות נכונות וממעט מאד לדבר בענייני זימה ותועבה.


"הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).

"לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (יש' מב, ז).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מ)
.pdf
Download PDF • 250KB

101 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!