לימוד התינוקות ודרכי חינוכם

אחד היסודות החשובים ביותר בשימור דת האמת הוא יצירת מערך של תלמוד תורה לתינוקות של בית רבן, דהיינו מערך של לימוד לילדים הקטנים, שבו הם ילמדו את פסוקי התורה ותרגום אונקלוס, עד שיידעו את כל התורה כולה ברמה כזו, שפסוקי התורה ילוו אותם במשך כל חייהם, ובכל עת ובכל שעה יהיה שגור בפיהם הפסוק המתאים לאותו המעמד והנסיבות. ובמלים אחרות, מטרת הלימוד היא להפוך את פסוקי התורה לשגורים בפי האדם, עד שהתורה ומוסריה ורעיונותיה וסיפוריה ותוכחותיה ומשליה יהיו בפינו ובליבנו תמיד.


וכמו שנאמר בציווי למלך ישראל (דב' יז, יט): "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְיָ אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם".


בשל חשיבות ידיעת פסוקי התורה באופנים הקרובים מאד לידיעה שבעל-פה, חז"ל הפליגו מאד בחשיבות לימוד קריאת התורה והתרגום לילדים הקטנים, עד שהם אמרו: "שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן". לא בגלל שבאמת העולם מתקיים רק בזכותם, שהרי כבר מצאנו בחז"ל מוסרים אחרים על עניינים אחרים שעליהם העולם עומד, כגון: "שמעון הצדיק היה משירי אנשי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות החסדים" (אבות א, ב).


אלא ברור, שבכל מקום שחז"ל ביקשו לעורר אותנו לחשיבות הדבר, הם נקטו בהפרזה, כדי שנבין שלא מדובר כאן בעוד הוראה הלכתית או מוסרית, אלא בעניין שברומו של עולם. ולא לחינם חז"ל רוממו את הלימוד לתינוקות, כי "גרסא דינקותא לא משתכחא" ולא רק שהיא תעמוד לו לאדם בשעות משבר צרה וצוקה, ותקשור אותו לדת האמת כל ימי חייו, לימוד פסוקי התורה הינם היסוד והבסיס לשמירת התורה. שהרי ראינו, שבמקומות שביטלו את קריאת התרגום וביטלו את חשיבות ידיעת פסוקי התורה, סטו מדרך האמת ובחרו בדרכי חתחתים עד שיצאו למינות, ואף עיוותו את התורה עד שהפכוה לקורדום חוצבים.


והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בעניין חובת לימוד התינוקות (תלמוד תורה א, ב):


"מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך. וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות. ואם לא הושיבו מחריבין את העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן".


ואפילו רבנו יצא מגדרו ושילב בסוף ההלכה הפורמלית מוסרים מדרשיים, כדי לחזק ולאשש את חשיבות לימוד התורה לילדים הקטנים. ברם, באלף השנים האחרונות המינים וצאצאיהם שיבשו לחלוטין את המושג "תלמוד תורה של בית רבן", עד שהם עקרו לחלוטין את ההלכה! שהרי ילדי צאצאי המינים אינם לומדים לקרוא ולשנן את פסוקי התורה, ובוודאי לא את תרגום אונקלוס שמיישר את המחשבה ומרומם לידיעת ה' ולייחודו, ואם תבקש מאחד מצאצאי המינים לעלות לתורה הוא בקושי יצליח לזהות היכן הקריאה בתורה מתחילה...


המינים וצאצאיהם חוששים מן האמת, שהרי אם הם היו מלמדים את בניהם תורה לפי דרך חז"ל ודרך האמת ודרך התורה ודרך ה' יתעלה: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" (דב' ו, ז), הם היו מתקשים מאד לעוות את מחשבת הבנים לדרכי המינים הארורים. שהרי הבנים היו לומדים שכל אבות האומה היו לוחמים ועובדים לפרנסתם, ונוהגים ביושר ומדקדקים במוסר, ולא נהנים מכבוד שמים, ואוהבים באמת את ה' יתעלה, ובעלי היגיון ושכל ישר, ונלחמים מלחמה בלתי מתפשרת באלילות ובעבודה-הזרה, ואולי מעל הכל: הם היו בני אדם כמונו, ובמלים אחרות, כל תפישת הערצת הקדושים הפרו-נוצרית שלהם הייתה מתערערת לחלוטין.


ואגב, ברור שכל תפישת הערצת הקדושים הטמאים שלהם נובעת מן הצורך ההכרחי להפוך את גדוליהם לאלהים, שהרי אם הם לא אלהים, יש לבחון את דבריהם ומעשיהם בעין ביקורתית, בדיוק כמו שנוהגים ספר התורה וספרי הנביאים וכתבי הקודש, הבוחנים את כל הגדולים האמיתיים שבאומה. אך דא עקא, אם גדוליהם לא אלילים ואם חובה לבחון את דבריהם ומעשיהם בצלם האלהים שהעניק לנו ה' יתעלה שמו, הרי שסכלותם תצוף על פני המים, כמו אותם הגושים שהיו צפים בנחל הירקון כאשר היו מזרימים אליו שפכים...


קצרו של דבר, המינים וצאצאיהם ביטלו מלפני מאות רבות בשנים את לימוד התורה ושינונה, כדי להתעות את צאן מרעיתם וכדי לעקור את יסודות הדת ומוסריה, במטרה להפיץ ולהשריש את דתם החדשה הפרו-נוצרית. ובמקום זאת, ב"תלמודי התורה" הארורים שלהם לומדים הזיות על גבי הזיות, מטמטמים את הילדים הרכים באלילות ובדמיונות אשר מחריבים את הדעת ומחשיכים את עיני השכל, עד שכל סכלות נראית להם כחכמה מופלאה:


"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים. הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר. מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ. לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְיָ צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ. עַל כֵּן חָרָה אַף יְיָ בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת [כגון הפגרים שהושלכו ברחובות הגטאות] בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה".


ולא רק שביטלו את לימוד ושינון פסוקי התורה הקדושים והטהורים, גם את תרגום אונקלוס ביטלו, ובמקומו החדירו לנו את פירוש רש"י הנתעב, כדי שלא ייוותר שום סיכוי לתלמיד לידע את ה' אלהיו ולזהות את דרך האמת – וזו המינות בכל כיעורה! ועל מינות כגון זו אומר שלמה במשלי (ב, יג): "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ", וכֹה דברי רס"ג בפירושו שם:


"ומטעותם, שהם לא די להם שעזבו את האמת אלא שהלכו אחרי ההבל, ועליהם הוא אומר 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר' וגו', לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [=להבל] היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל [את ההזיות המאגיות ופירוש רש"י] נעשה חטאם כפול".


ולסקירת הסיבות שבגללן המינים וצאצאיהם מרחיקים ואף מתעבים את לימוד ספר התנ"ך ראו מאמרי: "מדוע החרדים לא לומדים תנ"ך?".


א. דרכי החינוך ההכרחיות ללימוד


רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ב, ב), וכֹה דבריו:


"מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש או שבע, לפי כוח הבן ובניין גופו. ופחות מבן שש אין מכניסין אותו. ומכה אותן המלמד להטיל עליהן אימה, ואינו מכה אותן מכת אויב מוסר אכזרי. לפיכך לא יכה אותן בשוטים ולא במקלות, אלא ברצועה קטנה".


והנני יודע שכל התועים למיניהם אחרי התרבות המערבית הקלוקלת יזעקו: "מה? להכות את התלמידים?", ובכן, אם הם מעדיפים שהבנים שלהם יהיו פראי אדם נעדרי צלם אנוש, או לחילופין בהמות תאוותניות אשר אינן אוהבות מאומה חוץ מאשר את עצמן, שימשיכו בדרכי ההבל שלהם – כאילו הילד יכול להחליט ולקבוע מה טוב לו, וכאילו הילד מסוגל תמיד לרסן את עצמו, וכאילו הילד מסוגל תמיד להבין ולהבחין בשכלו בין הטוב לרע, וכאילו לעולם ניתן לחנך באמצעות דיבורים רכים בלבד. ושיטותיה והזיותיה של התרבות המערבית הרסו את פני החברה ביצירת דור של תינוקות מגודלים ובהמיים רודפי אלכוהול וסמים.


ומה הפתרון של החברה המערבית? ריטלין! במקום לתת לנער מכת רצועה אחת וליישר אותו לכמה שבועות טובים, הם הורסים לא רק את חינוכו אלא גם את בריאותו הגופנית והנפשית בהרגילם את טבעו וגופו לסמים מרגיעים מגיל צעיר! ויש בזה גם שחיתות איומה ונוראה, מפני שהם מעודדים את השימוש בריטלין ודומיו כדי להכניס כסף לחברות התרופות, ובמלים אחרות, יש אנשים שמתעשרים מהרס הבריאות הנפשית והגופנית של ילדינו!


והנני זוכר היטב שלמדתי אצל המארי תקופה מסוימת בחדר עם תלמידים רבים, והיה למארי שוט רצועה על השולחן לצד ספרו, ואיני זוכר שהוא השתמש בו עלי או על אחרים, אך הנני זוכר היטב שדי היה במראה הרצועה הזו כדי לגרום לילדים לכבד את המארי ולירוא מפניו – וכך המארי לא היה צריך להתעסק עם בעיות משמעת רבות, וכל הזמן היה מנוצל ללימוד התורה. לעומת זאת, בימינו, לפחות חצי מהשיעור מוקדש לבעיות משמעת, ומי שאין לו הורים בעלי ממון שישקיעו בו במורים פרטיים, יסבול מקשיי לימודים רבים מאד.


וכל השוטות הזו נועדה כדי לקיים את הזיית "הנאורות" שלהם, אשר מאפשרת להם להמשיך ולגפף ולחבק ולנשק את תאוותיהם הבהמיות, כי הם כל-כך חלשים מבחינה נפשית ורוחנית עד שאינם מסוגלים לחנך את בניהם ובנותיהם, וגם אינם רוצים להודות שחינוך הדת והתורה הוא החינוך הנכון, כי אם יודו בכך יצטרכו להודות שהם עצמם שקועים בתועבות!


כמו כן, התרבות המערבית כל-כך טמטמה את החברה, עד שההורים אינם מאפשרים למורים לחנך את התלמידים, ודי בכך שהמורה יצעק או יגער בתלמיד כדי שבסוף היום הוא יקבל שיחת נזיפה מההורים! וכך אי אפשר לחנך! כי אם המורה אינו מקבל גיבוי מלא מן ההורים כדי לחנך את בניהם, הילדים יצפצפו על המורים ויהפכו אותם לחוכא ואטלולא.


קצרו של דבר, בימינו חסים וחומלים על הילדים עד שנדמה להוריהם שיש לנהוג עמהם בעדינות כאילו היו זקנים שבריריים – וזו הדרך לגדל פראי אדם או בהמות הולכות על שתיים. אולם, בשם המתירנות ורדיפת-התאוות, העולם המודרני העייף והמסומם מוכן לסבול שילדיו יהיו פראי אדם בילדותם וחדלי אישים נעדרי מוסר בבגרותם, שהרי מי שמתעקש שלא לחנך את עצמו לערכי מוסר יושר ואמת איך יחנך את ילדיו? והילדים הללו לא יעיפו מבט אל הוריהם המזדקנים, ויום ולילה יתאוו להסתלקותם כדי שיוכלו להשתלט על רכושם וממונם.


וזכורני שאמי ע"ה לקחה אותי למארי מגיל שלוש וחצי עד גיל שתים-עשרה, ארבע פעמים בשבוע כשעה וחצי כל יום, והיא הייתה נוהגת לספר לנו שהאימהות-של-פעם היו אומרות למארי שלימד את ילדיהן: "תשאיר לו רק את העיניים והשיניים". כלומר, אל תחוס ותרחם עליו, אלא חנֵּך אותו להיות אדם כי זו הרחמנות והחמלה האמיתיים! ודי היה באמירה הזו כדי להרתיע אותי מלהתנהג בשובבות וכדי להעניק למארי ביטחון לחנך אותי כראוי, אף שאיני זוכר פעם אחת שהוא הרים עלי את ידו. וכמה שנים לפני מותה של אמי ע"ה בירכתי אותה על כל המכות שהעניקה לי, והצטערתי ובכיתי לפניה מדוע היא לא ייסרה אותי יותר...


"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (מש' יג, כד) – פסוק זה מלמד, שמי שחושך שבטו, כלומר נמנע מלהשתמש בכוח פיסי אפילו במקום שיש צורך בכך כדי לחנך את בנו – הוא למעשה שונא אותו, כי הוא גורם לו להיות פרא אדם ולימים גם נוכל ורשע. ברם, מי שמשחרו מוסר, דהיינו משוחח עמו ומייסר אותו בדברים ובתוכחות על מעשיו והתנהגותו – אוהב אותו. למדנו אפוא, כי שיטת החינוך המרכזית צריכה להיות מוסר בדברים, כמו שנאמר: "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ" (מש' כט, יז). אולם, אם יש צורך לעתים רחוקות להשתמש בכוח פיסי באופן מושׂכל – הדבר רצוי וראוי ואף נדרש והכרחי.


אמנם אם מדובר ביתומים ולדעתי גם אם מדובר בנער שהוא רגיש מאד, יש לנהוג ברגישות המתאימה לאותו הנער, ודי יהיה בגערה, וכמו שפוסק רבנו בהלכות דעות (ו, יז):


"אבל אם עינה אותן הרב [את היתומים] כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה – הרי זה מותר. ואף-על-פי-כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם, אלא יעשה להן הפרש, וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד, כי ה' יריב ריבם. אחד יתום מאב ואחד יתום מאם. ועד אימתי נקראים יתומים לעניין זה? עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להיסמך לו לְאָמְנָן ולהיטפל בהן, אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים".


אך אם מדובר בפרחחים פראיים, אין דרך אחרת אלא "הסמיל כרג' מן אלג'נה".


"וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ" (מ"א א, ו), וסופו של אדוניה ידוע...


ב. זמני לימוד התינוקות


עוד פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ב, ג):


"ויושב ומלמדן כל היום כולו ומקצת מן הלילה, כדי לחנכן ללמוד ביום ובלילה. ולא יִבְטְלוּ התינוקות כלל, חוץ מערבי-שבתות וערבי ימים-טובים בסוף היום, ובימים טובים. אבל בשבת אין קורין לכתחילה אבל שונין לראשון, ואין מבטלין התינוקות אפילו לבניין בית המקדש".


גם מהלכה זו ניתן ללמוד על חשיבותו העצומה של לימוד התינוקות, ועל חומרת עוון המינים וצאצאיהם אשר ביטלו את לימוד קריאת התורה ושינונה יחד עם תרגום אונקלוס. כמו כן, בשבת אין לומדים לימוד חדש, כי השבת ניתנה לעונג, אלא שונין את הדברים שכבר נלמדו, כדי להקל את יגיעת הלימוד, וכדי לכבד את השבת בהנאה ובשלוות המחשבה.


אגב, מעניין שחז"ל קשרו את לימוד התינוקות לבניין בית המקדש, אולי כדי ללמדנו, שבית המקדש לעולם לא ייבנה כל עוד לא נשוב אל מקורות המים החיים, אל לימוד קריאת התורה ושינונה יחד עם תרגום אונקלוס, כי לימוד זה הוא היסוד להשקפות הישרות והברות.


ג. מלמד שמתרשל בתפקידו


עוד פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ב, ד):


"מלמד תינוקות שהוא מניח את התינוקות ויוצא, או שהוא עושה מלאכה אחרת עמהן, או שהוא מתרשל בתלמודן, הרי הוא בכלל: 'אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת יְיָ רְמִיָּה' [יר' מח, י]. לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה [יראת שמים], מהיר לקרות [בקי ומומחה בקריאה] ומדקדק [מקפיד על ענייני הלשון והגיית הפסוקים כתקנם]".


גם מהלכה זו ניתן ללמוד על החשיבות העצומה שייחסו חז"ל ללימוד התינוקות את קריאת התורה והתרגום, שהם כאמור הבסיס לכל ההשקפות הישרות ואף למוסר וליראת שמים.


עוד פוסק רבנו באותה ההלכה (ב, ד):


"ומי שאין לו אשה [בין רווק בין גרוש בין אלמן] לא ילמד תינוקות, מפני אימותיהן שהן באות אצל בניהן. וכן אשה לא תלמד תינוקות, מפני אבותיהן שהן באין אצל הבנים".


וכן פוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (כב, יג):


"מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות, מפני שאימות הבנים באות לבית הספר לבניהן ונמצא מתגרה בנשים. וכן אשה לא תלמד קטנים מפני אבותיהם שהם באים בגלל בניהם ונמצאו מתייחדים עמה. ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית-הספר, אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו".


נראה לי ברור, כי מי שאין לו אשה אסור לו ללמד תינוקות קטנים אשר תלויים באימן לצאת ולבוא, אך קטנים שמגיעים וחוזרים לבדם או אפילו שאין האם זקוקה להביא אותם עד החדר ממש (כגון שמביאה אותם ברכב והם יוצאים ונכנסים לבדם לבית המארי), מותר גם לרווק או לגרוש או לאלמן ללמד את התינוקות – כי מצד אחד מדובר במצוה נעלה וחשובה מאד, ומצד שני מודגש בהלכות חזור והדגש הטעם לאיסור, ומזה הנני לומד, שרק על המציאות המתוארת בהלכה בדיוק, חלים כל האיסורים האמורים; כמו כן, בדרבנן יש להקל.


והוא הדין לאשה המלמדת, אם מדובר בקטנים שהם עצמאיים, יוצאים ובאים בכוחות עצמם, מותר לאשה ללמד את הקטנים הללו לקרוא בתורה. ואגב, החמירו באשה יותר מאשר באיש, ואסרו גם על הנשואה ללמד את הקטנים, שמא יעשה אותה רשע למטרה.


ובעניין זה מוסיף יוסף קאפח בפירושו להלכות איסורי ביאה שם:


"וכבר נשאל רבנו (סימן לד), על אשה נשואה שהייתה מלמדת תינוקות היא ובנה שהיה כבן חמש-עשרה שנה, ואם יש פניות לאימהות פונות אליה, והאבות פונים אל בנה. ומשמע להדיא מתשובת רבנו שם, שהיא רשאית להמשיך ללמד תינוקות בתנאים אלו גם לאחר שתתגרש, כלומר שאין האבות פונים אליה אלא אל הבן".


ונצרף גם את קארו לדיון, אשר הייתה לפניו גרסת הדפוסים למשנה תורה, ובמקום: "וכן אשה לא תלמד תינוקות", היה אצלו: "וכל אשה לא תלמד תינוקות". ואין בשינוי זה שינוי משמעות ולא על זה הזכרתי את יוסוף קארו, אלא על עניין אחר, וזה לשונו שם:


"ומה שכתב [רבנו] 'וכל אשה' כלומר ואפילו נשואה, דבשלמא גבי איש, כיוון שאשתו עמו היא משמרתו לפי שדרכה להיות תמיד בבית, אבל אין דרך האיש להיות תמיד בביתו".


וכבר תמה עליו קאפח, שהרי רבנו כותב במפורש בהלכות איסורי ביאה, שאשת המארי לא צריכה להיות עמו בביתו או במקום שבו הוא מלמד, וזו דוגמה נוספת לבורות של יוסוף בהלכות רבנו, ואף-על-פי-כן קאפח מתעקש לקרוא לו ולאחרים: "מרנן ורבנן אדירי עולם". וקאפח לא היה מסוגל ללכת בדרכו של אברהם אבינו ע"ה ולנתוץ את ראש אלילי ההלכה שעליה מיוסדת הפסיקה הרבנית הממוסדת, והעדיף את שקר הממסד על-פני האמת.


ד. כמה ילדים לומדים בכיתה אחת?


רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ב, ה) וכֹה דבריו:


"עשרים וחמישה תינוקות למדים אצל מלמד אחד. היו יותר על חמשה ועשרים עד ארבעים, מושיבין עמו אחר כדי לסייעו בלימודן. היו יותר על ארבעים מעמידין להן שני מלמדי תינוקות".


ויש בהלכה זו לימוד חשוב מאד למספר התלמידים הראוי הרצוי והנכון בכיתה אחת.


ה. עדיפות למלמד בקי ומומחה


רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ב, ו):


"מוליכין את הקטן ממלמד למלמד אחֵר שהוא מהיר [=בקי ומומחה] ממנו, בין במקרא בין בדקדוק. במה דברים אמורים? בשהיו שניהן בעיר אחת ולא היה הנהר מפסיק ביניהן. אבל מעיר לעיר, או מצד הנהר לצידו אפילו באותה העיר, אין מוליכין את הקטן, אלא-אם-כן היה בניין בריא [גשר יציב] על-גבי הנהר, בניין שאינו ראוי ליפול במהרה".


מה כוונת רבנו באמרו: "מוליכין את הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו, בין במקרא בין בדקדוק"? וכבר ראינו גם בהלכה ד לעיל לשון דומה: "מהיר לקרות ולדקדק". ובכן, יוסוף קארו מפרש: "מהיר – שמלמד הרבה", וקאפח תמה עליו בפירושו להלכה ד:


"והוא פירוש תמוה, דלפי זה היאך יפרש בהלכה ו מהיר ממנו במקרא או בדקדוק? היאך יהיה מהיר בדקדוק? כלום אפשר לדקדק כמות מרובה? ונראה לי ברור שכוונת רבנו במילת מהיר – בקי ומומחה [...] וכן תרגם רס"ג בתהלים (מב, ב) 'לשוני עט סופר מהיר' – 'מאהר' שהוראתה בקי מומחה ויודע, וכך תרגם רבנו בפיהמ"ש יומא (ח, ג): בקי – 'מאהר'".


ובפירושו להלכה ו הוסיף קאפח:


"וכך [כמו טור האבן] הבין גם מרן הכסף משנה [את המלה "מהיר", דהיינו שמלמד וקורא הרבה] [...] והנראה לי שאין זו כוונת רבנו ולא פירושו [...] כי יש הבקי במקרא וכולו שגור בפיו מתוך גרסה ושגרה, אך אינו בקי בדקדוק ואינו יודע על מה אדני מלה זו הטבעו".


ומי שבקי בחדרי יהודי תימן יבין היטב על מה קאפח מדבר, כי יש שני סוגי מארי: אחד בקי בקריאה ובגרסה ומלמד בעיקר באמצעות שמיעה וחזרה אחרי קריאתו; ואחד שהוא בקי גם בדקדוק ומלמד את הילדים גם כללים ויסודות בלשון, מדוע כאן השווא נח או נע וכו'.


וברור שקארו הנבער לא יבין ולא ידע, לא את ההלכה של חז"ל, לא את פירוש המשנה של רבנו, ואין צריך לומר שהוא לא הכיר את רס"ג, ואיך סכל כזה שרוב ידיעתו נשענת על כתבי המינים וצאצאיהם הופך להיות "גדול נושאי הכלים של הרמב"ם"? אתמהה! ואין לי ספק שחנופתו למינים במחיקת יסודות הדת המחשבתיים, בהחדרת המאגיה להלכה, בהעתקת מבנה ספרו של טור האבן, ובעיוות ההלכה בשלל מנהגי המינים וצאצאיהם – כל אלה פתחו לו את הפתח להפוך לאחד מראשי הדת החדשה הפרו-נוצרית, ולנושא דגל ההלכה.


ולמרות כל זאת, קאפח מתעקש לקרוא לו בפירושו להלכה ו, ובעוד מקומות רבים מאד: "מרן הכס"מ", וגם לרס"ג ואפילו לרבנו הרמב"ם הוא לא קורא "מרן"! וכמה כואב לי לראות כיצד הכסף עיוות את שיקול דעתו, וכיצד הוא החניף לממסד הפרו-נוצרי אשר החריב ומחריב את דת האמת; ועוד יותר כואב לי לראות את תלמידיו בימינו, אשר נדמה להם שקאפח היה שלם ותמים בדרך האמת, בידיעת ה' באהבתו וביראתו, ואף הם שוקעים בהנאה רבה מאד באותה הסכלות הרותחת של הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, ונעקרים מן העולם.


ואולי לא לחינם הקב"ה הטעה את קאפח לקרוא ליוסוף קארו "מרן", כדי ללמד ולרמוז לנו על תעייתו של קאפח, אשר בעבורו מרן הכסף הוא אלהי האלהים והוא אדוני האדונים...


ו. אין למנוע משום אדם ללמד תינוקות


רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ב, ז), וכֹה דבריו:


"אחד מבני מבוי שביקש להיעשות מלמד [בחצר שהוא גר בה, אין בני המבוי יכולים למחות בידו], ואפילו אחד מבני החצר [כלומר, אפילו בני חצרו אינם רשאים למחות בידו, וכדברי רבנו:] אין יכולין שכניו למחות בידו. וכן מלמד תינוקות שבא חברו [ואפילו מחוץ לעיר] ופתח בית ללמד תינוקות בצידו כדי שיבואו תינוקות אחרים, או כדי שיבואו מתינוקות של זה אצל זה, אינו יכול למחות בידו, שנאמר: 'יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' [יש' מב, כא]".


ובהלכות שכנים (ו, ח) פוסק רבנו כך:


"כופין בני מבוי זה את זה, שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי [=מעבד עורות] ולא אחד מבעלי אומניות. היה שם במבוי אחד מבני המבוי אומן ולא מיחו בו, או שהייתה שם מרחץ או חנות או ריחיים, ובא חברו ועשה מרחץ אחרת כנגדו או טחון אחרת – אינו יכול למנעו ולומר לו: 'אתה פוסק חיי' [פוסק את פרנסתי]. ואפילו היה [בעל העסק החדש] מבני מבוי אחר אינן יכולין למנעו, שהרי יש ביניהם אותה אומנות. אבל גֵּר [אדם זר, לא בהכרח גר צדק] ממדינה [=מעיר] אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה, או מרחץ בצד מרחץ של זה, יש להן למנעו. ואם היה נותן עמהן מנת המלך אינו יכול למנעו".


כלומר, אדם שאינו מתגורר בעיר ואינו משלם מס באותה העיר, אינו יכול לפתוח עסק באותו המבוי, ואפילו כשיש כבר עסק כזה באותו המבוי. ברם, ביחס למלמד התינוקות נאמר: "וכן מלמד תינוקות שבא חברו" וכו', משמע אפילו שהמלמד מתגורר מחוץ לעיר ואינו משלם מס לעיר, לעולם הוא יכול לפתוח תלמוד תורה לתינוקות, ולהרבות תורת אמת בעם-ישראל.


ואגב, במאמרי: "דרכי תלמידי החכמים האמיתיים – חלק ו" כבר למדנו, שאין בימינו גדר של "היורד לאומנות חברו", וכל פלפולי ושעשועי המינים וצאצאיהם בעניינים האלה ודומיהם הינם בזבוז זמן מוחלט, ואף הסחת הדעת מדרך האמת ומתעייתם אחרי ההבל.


ז. יגדיל תורה ויאדיר


ונצרף לימוד חשוב בעניין הפסוק שרבנו חותם בו את ההלכה הנדונה (תלמוד תורה ב, ז): "יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (יש' מב, כא). רבנו הביא פסוק זה כאסמכתא לחשיבות ריבוי תלמודי התורה המשננים את תורת האמת, אך בפירושו למשנה בסוף מסכת מכות רבנו מפרשוֹ באופן אחר לחלוטין – ומכך שרבנו שאל את האסמכתא הזו מעניינים אחרים נעלים מאד, נלמד על חשיבות לימוד התינוקות, ושזה מיסודות הדת ודרך האמת.


וכך נאמר במשנה האחרונה במסכת מכות (ג, יז):


"ר' חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הִרבה להן תורה ומצוות שנאמר: 'יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' [יש' מב, כא]".


וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה הזו:


"מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם מצוה [אחת] משלש-עשרה-ושש-מאות מצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם-הזה כלל, אלא עשה אותה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך – הרי הוא זוכה בה לחיי העולם-הבא, ולכן אמר ר' חנניה, כי מחמת ריבוי המצוות אי-אפשר שלא יעשה האדם מצוה אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה. וממה שמורה על היסוד הזה, שאלת ר' חנניה בן תרדיון: מה אני לחיי העולם-הבא? וענהו העונה: כלום בא לידך מעשה? כלומר, האם נזדמן לך עשיית מצוה כראוי? ענה לו שנזדמנה לו מצות צדקה בתכלית השלמות האפשרית, וזכה בה לחיי העולם-הבא. ופירוש הפסוק: ה' חפץ לצדק את ישראל למען כן יגדיל תורה ויאדיר".


ואחתום בדברי רבנו הקרובים לענייננו בפירושו לסנהדרין (י, א; עמ' קלה):


"והזהירונו חכמים עליהם השלום מזה [מהפיכת התורה לקורדום], ואמרו: 'לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם' [אבות ד, ה], רומזים למה שביארתי לך, שלא יעשה תכלית הלימוד, לא שיכבדוהו בני אדם ולא רכישת ממון, ואל יעשה תורת ה' פרנסה [בכל אופן וצורה, כגון שררה רבנית, שהרי רבנו כבר אמר לעיל בסמוך שאין להפוך את הלימוד לכלי לרכישת ממון], ואל יהא אצלו תכלית הלימוד אלא ידיעתו בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצוות אמת ולכן תכליתם קיומם" וכו'.


ומה שרבנו אומר שתכלית האמת לדעת שהוא האמת וכו', אין כוונתו שאין ללמוד את טעמי המצוות ושיש לקיים את המצוות בלא דעת רק כי הן האמת, שהרי רבנו אומר לעיל: "שלא יהא אצלו תכלית הלימוד אלא ידיעתו בלבד", ואיך יֵדע את ה' אם לא ילמד מחשבה וילמד על טעמי המצוות ותכליתן? אלא, ידיעת האמת שרבנו מדבר עליה כוללת בתוכה את כל ענייני המחשבה שקשורים לידיעת ה', כי הם האמת, והמטרה היא ידיעתם, כי הם האמת.


לפיכך ברור, שמה שרבנו אומר: "והמצוות אמת ולכן תכליתן קיומן", אין כוונתו שאין ללמוד את טעמי המצוות ותכליתן, שהרי אי אפשר לידע את ה' בדרך זו, ואם זו הייתה כוונתו רבנו לא היה טורח לכתוב את הספר "מורה הנבוכים". לפיכך, מטרת רבנו ללמד שאין לקיים את המצוות לשם השגת מטרות זרות, אלא יש לקיימן לשם שמים בלבד, ולא לשום מטרה זרה או השגת טובת הנאה כלשהי. ויש למצוות התורה מטרות נעלות מאד: לרומם אותנו לידיעתו ולאהבתו, ולכינון חברה מתוקנת ובריאה אשר מאירה באור החכמה והדעת.


וכל מטרתם של חז"ל ורבנו היא שנהיה עובדים את ה' מאהבתו ואהבת האמת, וכמו שאומר רבנו בהמשך פירושו שם: "וזוהי מעלת אברהם אבינו שהיה עובד מאהבה, ואל הדרך הזו חובה לשאוף". ונחתום פרק זה בראיה אחת מתוך שלל ראיותיו של רבנו שם: "אמר ר' אלעזר: במצוותיו, ולא בשכר מצוותיו [...] כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה".


סוף דבר


אמי ז"ל, יונה דחוח-הלוי, הייתה אשה יראת שמים ומשכילה מאד, מחנכת ומורה במקצועות רבים ומגוונים, אך מעל לכל היא מסרה את נפשה על חינוכי וטיפוחי ובמיוחד על הלימוד אצל המארי. מגיל 3.5 עד 12 שנים הייתה דואגת שאלך למארי ארבע פעמים בשבוע (נסיעה באוטובוס של קרוב לשעה), כדי ללמוד אצלו במשך שעה וחצי. גם בגשם, בשרב ובכל מצב היא לא ויתרה על הלימוד הזה, כי הבינה שהוא יסוד היסודות לעבודת השם. הייתה תקופה שהמארי חלה, היא לא ויתרה, ונסעה עמי בשלושה אוטובוסים למארי שהיה גר בשכונת-התקווה. כך עלה, שהמארי מבחינתי היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי.


בשנות חייה האחרונות היא אף ארגנה בביתנו לימוד תורה קבוע (בנוסף לשיעורי התורה הקבועים שמסרה בבית-הכנסת מדי שבת בשבתו במשך עשרים וחמש שנה). היא אספה את ילדי בית-הכנסת, הזמינה לביתנו את מארי דוד מדר ז"ל, וקיימה מדי שבוע לימוד קריאה בתורה ושירה לפי נוסח יהודי-תימן. יום אחד, בשובה מביקורה אצל אמהּ-סבתי ז"ל בחדרה ירד גשם שוטף, והיא, שרק לפני כמה חודשים (בגיל 57) הוציאה רישיון נהיגה, חששה לנהוג בגשם השוטף ועמדה בצד הדרך מחדרה לתל-אביב עד שייפסק גשם הזלעפות.


דא עקא, משאית שנסעה מאחוריה איבדה את הבלמים, והרכב הקטן שבו נסעה (סוזוקי סוויפט) קיבל מכה חזקה מאחור והושחת לחלוטין. בדרך נס אמי לא נפגעה קשה, אך סבלה ממספר חבלות. לפתע הופיע גרר והציע לה לגרור את הרכב ולהסיע אותה לבית-החולים "איכילוב" לבדיקה מקיפה. אמי סירבה שהנהג יסיע אותה לבית-החולים, כי בדיוק באותו היום ובאותה השעה היה צריך להגיע לביתנו המארי ללמד את הילדים. ולכן היא ביקשה מנהג הגרר שיסיע אותה לביתה. היא הגיעה לבית, פתחה את הדלת למארי ולילדים, קיימה את השיעור בעיתו ובזמנו, ורק לאחר מכן נסעה לצילומים ולבדיקות בבית-החולים. התייחסותה לתאונה הייתה קצרה וקולעת: "הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ" (תה' קכד, ז).


לאחר שנפטר מארי דוד מדר ז"ל, שהיה מארי בקי ומומחה משכמו ומעלה, ואף תלמיד חכמים ובעל מידות נעלות, אמי לא ויתרה, היא המשיכה לקיים את השיעור בביתנו, ולימדה בעצמה את הילדים לקרוא בתורה. וזכורני כאשר הייתי מגיע מהצבא, היא הייתה שואלת אותי מדי פעם על דקדוק טעם כזה או אחר. לימים, הילדים שלימדה גדלו וצמחו להיות מתרגמים דייקנים בעלי נעימה, ועלו לתורה בביטחון כמנהג יהודי-תימן.


אמי לא זכתה לאריכות ימים, ונפטרה ממחלה קשה ביום שני ב באלול תשס"א, בהיותה בת 62 שנים בלבד. "אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל" (מש' לא, ל).


ואחתום מאמר זה בדברי רבנו בהלכות תפילה (יג, כה):


"אף-על-פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שנתו בציבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה השבת שניים מקרא ואחד תרגום. ופסוק שאין לו תרגום קוראהו שלושה פעמים, עד שישלים פרשיותיו עם הציבור".

לימוד התינוקות ודרכי חינוכם
.pdf
Download PDF • 243KB

97 צפיות0 תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!