רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סז)

במשנה שבת (ב, ה) נאמר כך:


"המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גויים, מפני ליסטים, או מפני רוח רעה [...] פטור".


ושם פירש רבנו:


"רוח רעה – קורין לכל מיני 'אלמאלנכ'וליאת' [="מחלת נפש ידועה מצויה יותר בנשים בגיל 40–50" (קאפח)], ויש מהן מין שהחולה בורח ויוצא מגדרו כשרואה אור או כשהוא נמצא בין בני אדם, וימצא נחת רוח ותשקוט נפשו בחושך ובבדידות ובמקומות השוממים, וזה מצוי הרבה בבעלי המרה [=חולֵי מחלות הדיכאון למיניהם אשר מתרחקים מכל מגע עם בני אדם]".


לעומת פרשנותו המדעית של רבנו, ראו נא כיצד רש"י מפרש משנה זו בשבת (כט ע"ב):


"ומפני רוח רעה – הבאה עליו, וכשאינו רואה נוח לו".


מדברי רש"י עולה שלא מדובר בהזיה ובדמיון, אלא במציאות, כלומר, ייתכן שתבוא לאדם איזו רוח רעה דמיונית, וכאשר הוא אינו רואה ומצוי בחושך, אז הוא מרגיש בטוח שהיא לא תזיקוֹ. והזית הרוח הרעה מתאימה מאד לרש"י, כי כפי שראינו בסדרה: "אמונתו של רש"י בשדים", וכן בעוד מאמרים בעניינים שונים, כל השדים מכל המינים והסוגים רחשו ושרצו במוחו.


***

בשבת (ל ע"א) נאמר כך:


"שְׁאוּל שְׁאֵילְתָא זו לעילא מרבי תנחום דמן נוי" וכו'. ושם פירש רש"י: "לעילא מר' תנחום – לפניו, וכן לשון התלמוד והמקרא: 'שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ' [יש' ו, ב] – ועל שם שיראים להתקרב לפניו – עומדין מרחוק". נאמר בגמרא ששאלו שאלה "לְעֵילָא" מר' תנחום, ורש"י מסביר שם שהמלה: "לְעֵילָא" משמעהּ "לפניו". ועתה שימו לב! רש"י מוסיף בפירושו השוואה גסה מאד לבורא-עולם: "וכן לשון התלמוד והמקרא: 'שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ' [יש' ו, ב]", כאילו המלאכים שעומדים לפני הקב"ה, עומדים לפניו בעמידה פיסית גופנית בדומה לשואלים אשר עמדו לפני ר' תנחום ושאלו את שאלתם – וזו פרשנות מגשימה ברורה ומפורשת.


ואפילו אם רש"י היה מצרף את הפסוק לבדו היה מדובר בהגשמה ברורה, כל-שכן שהוא מוסיף ואומר: "ועל שֵׁם ש[המלאכים] יראים להתקרב לפניו – עומדין מרחוק", כלומר, הוא מוסיף להעלות חֵמה, שהרי הוא קובע שהמלאכים מצויים במרחק פיסי נמדד מבורא-עולם! ואם המלאכים מצויים במרחק פיסי נמדד מבורא-עולם, ברור שה' יתעלה מצוי באופן פיסי במקום מסוים, דהיינו באיזה פנתיאון פגאני דמיוני... שהרי כל עצם שתופס שטח מסוים במציאות הוא בהכרח גוף, כל-שכן כאשר נאמר במפורש שיש לו יחס של קרבה וריחוק לזולתו.


נעיין עתה בפירוש נוסף של רש"י לפסוק הנדון בישעיה, מפני שממנו עולה שהוא הגשים גם את המלאכים, וזה לשונו בפירושו למסכת סוטה (מ ע"ב): "אין ישיבה בעזרה – דאין כבוד שמים בכך ואפילו מלאכי השרת אין להם שָׁם [איפה?] ישיבה, דכתיב: 'שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ', 'קִרְבֵת עַל חַד מִן קָאֲמַיָּא' [דנ' ז, טז]". "אפילו מלאכי השרת אין להם שם ישיבה"? והלא הסוגייה שם עוסקת בישיבה פיסית בעזרת המקדש! נמצא שרש"י למד קל וחומר מן המלאכים, דהיינו אם המלאכים אינם יושבים בפנתיאון הפגאני הדמיוני שרחש במוחו, אז ברור שגם בני האדם אינם רשאים לשבת בעזרת המקדש... ועל חרפת הגשמת המלאכים ולעיון בהפניות לפירושי הגשמה נוספים של רש"י ממין זה, ראו במבוא לחלק לב.


ומֵעניין לעניין באותו עניין, הבה נבחן את פירוש רש"י לדניאל (ז, טז) שנזכר לעיל: "קִרְבֵת עַל חַד מִן קָאֲמַיָּא", וכך פירש רש"י שם: "קרבתי אצל אחד מן העומדים שם לפני עתיק הימים. המלאכים נקראו עומדים שנאמר: 'בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה' [זכ' ג, ז] מפני שאין להם קפצים". רש"י מסביר שהמלאכים נקראים עומדים "מפני שאין להם קפצים", דהיינו ארכובות. כלומר, לפי רש"י יש למלאכים רגל או רגליים ללא ארכובות ולכן הם לא יכולים לשבת...


זאת ועוד, מצאנו פירוש מינות נוסף של רש"י שנוגע לענייננו, והוא בירמיה (מט, יט): "הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן כִּי אַרְגִּיעָה אֲרִיצֶנּוּ מֵעָלֶיהָ", האריה הוא מלך בבל אשר עתיד להחריב את אדום לחלוטין. מכל מקום, שם רש"י פירש כך: "אֲרִיצֶנּוּ מֵעָלֶיהָ – ממעל לה שיהא [מלך בבל] מתגבר עליה [על אדום] ועליון לה, וכן: 'וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ' [יח' א, כו], וכן: 'מִמַּעַל לוֹ' [יש' ו, ב], 'וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו' [ש"א יז, לט]". ביאור הדברים: לפי רש"י מלך בבל עתיד להתגבר ולהיות עליון על אדום, ודומה הדבר לפי רש"י לאמור בנבואת יחזקאל בעניין מקום כבודו של ה' יתעלה ממעל לרקיע, וכן דומה הדבר לאמור בנבואת ישעיה שהמלאכים ממעל להקב"ה, ודומה הדבר לאמור בשמואל בעניין דוד המלך שחוגר את חרבו מעל מדיו...


ואיך ייתכן שעליונות ה' יתעלה שנאמרה בנבואת יחזקאל: "וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ", דומה לעליונות החרב מעל המדים? וכי ה' עליון מעל הרקיע כעליונות החרב? וזו הגשמה ברורה ומפורשת.


זאת ועוד, איך ייתכן שהפסוק בישעיה: "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ" דומה לאמור בעניין מלך בבל? וכי המלאכים הם ממעל להקב"ה? וכי הם מתגברים ועליונים על ה' יתעלה?!


וראו נא את דברי רס"ג על פרשנותו זו של רש"י, וכֹה דבריו בפירושו למשלי (עמ' קצט):


"וכך הפסוק: 'שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ', אם חיבר שלוש המלים ביחד והרביעית לבדה יהיה העניין כי ה' יש לו מלאכים בשמים, אך אם יחבר שתיים לבד ושתיים לבד ויאמר: 'שְׂרָפִים עֹמְדִים' ואחר כך יאמר: 'מִמַּעַל לוֹ' תהיה זו כפירה, לפי שעשה את המלאכים למעלה מבוראם. [...] וצריך להיזהר בדברים במה שמסלק את הספק מן השומע ככל שאפשר לו" וכו'.

וכך רש"י פירש לעיל, שהרי הוא הפריד את שתי המלים האחרונות לבדן: "וכן: 'מִמַּעַל לוֹ'", ובזה הוא פירש למעשה שהמלאכים עליונים מעל ה' יתעלה, אך הוא לא הסתפק בכפירה, הוא גם דימה את עליונות המלאכים לעליונות החרב מעל המדים, וזו כאמור מינות.


***

בשבת ל ע"ב מובאת האגדה המפורסמת על מותו של דוד המלך, האגדה מספרת שדוד ידע שהוא ימות ביום שבת ולכן הוא היה גורס דברי תורה בכל יום השבת. לפי רש"י שם, מטרתו של דוד המלך הייתה להימלט מן המיתה... ואיך יעלה על הדעת לטעון כן? והלא דוד המלך בעצמו אומר בתהלים (פט, מט): "מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה". ואפשר בהחלט לפרש שדוד המלך ביקש לנצל כל רגע לפני מותו בלימוד התורה, או שהוא ביקש שנפשו תתנתק מגופו והוא אוחז בידיעת צור העולמים (מיתת נשיקה), או שבכלל מחבר המדרש ביקש בסך הכל לרומם את לימוד התורה בעיני הלומדים, כדי לחזקנו ולעוררנו.


עוד טוען רש"י בפירושו שם, "שהתורה מגינה ממוות", וזה לשונו: "[דוד המלך] הוה יתיב וגריס – שלא יקרב מלאך המוות אליו, שהתורה מגינה ממוות כדאמרינן בסוטה [כא ע"א]". ובעניין ההשקפה שהתורה מגינה ומצילה, ראו: "תורא מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?".


***

בשבת (לא ע"א) מסופר על גוי שבא להתגייר אצל הלל בתנאי שהוא יקבל אך ורק את התורה-שבכתב, ושם אומר רש"י על אותו הגוי: "שלא היה כופר בתורה-שבעל-פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי-הגבורה". כלומר, לפי רש"י, מי שטוען שהתורה-שבעל-פה לא ניתנה מפי-הגבורה אלא משה אמר אותה מדעתו – אינו בגדר כופר בתורה-שבעל-פה! ובמילים אחרות, רש"י כופר ביסוד השמיני משלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דברי רבנו ביסוד השמיני:


"והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי-הגבורה [...] וכן פירושה המקובל [התורה-שבעל-פה] גם הוא מפי-הגבורה, וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילין וזולתם, היא עצמה הצורה שאמר ה' למשה ואמר לנו, והוא רק מוביל שליחות נאמן במה שהביא. והדיבור המורה על היסוד הזה השמיני הוא אמרוֹ: 'בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְיָ שְׁלָחַנִי... כִּי לֹא מִלִּבִּי' [במ' טז, כח] [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות [וכפירוש רש"י לעיל] הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


***

במשנה שבת (ב, ו), פרק "במה מדליקין" נאמר כך: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לדתן" וכו'. בפירושו לגמרא שבת (לב ע"א), האפיפיור הצרפתי מסביר מדוע נצטוו הנשים בשלוש המצוות שנזכרו: "ונשים נצטוו על-כך [על הנידה, הפרשת החלה והדלקת נר של שבת], כדאמרינן בבראשית רבה: היא איבדה חלתו של עולם, שעל-ידה נטרד אדם הראשון שנתרם כחלה, וכיבתה נרו של עולם, ושפכה דמו. ועוד, שצרכי הבית תלויין בה". ולעיון נרחב בפירושו ראו: "היעלה על הדעת שה' יתברך עַוָּל? (על מיתת נשים בשעת הלידה)".


***

בשבת (לב ע"א) רש"י מפרש כך: "האשה כשהיא בבריאות, פעמים שזכויותיה תולין, ואין כוח במקטרג להזכיר עוונה" – וכי יש בשמים מלאכים מקטרגים רעים ואכזריים? וכי יש מלאכים שמטרתם היא שבני האדם ילקו על עוונם? וזו תפישה פגאנית מובהקת, כביכול הקב"ה הוא דיין היושב באיזה פנתיאון דמיוני ולפניו יש כת של מלאכים רעים שמטים אותו לנהוג בזעם, וכת אחרת של מלאכים טובים שמטים אותו לנהוג ברחמנות. בהמשך הגמרא שם נאמר כך:


"ואלו הן פרקליטין של אדם? תשובה ומעשים טובים. ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה, ואחד מלמד עליו זכות – ניצול, שנאמר: 'אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ, וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת' וגו' [איוב לג, כג –כד]".


הנה, אפילו בפשט המדרש נאמר שהפרקליטין הינם זכויות האדם שעומדות לו בשעת הדין.


דהיינו, אין לפני ה' יתעלה כיתות של מלאכים אשר מסיתות אותו להיות רחמן או אכזר, שהרי איך יעלה על הדעת שה' יתעלה יהיה נתון וכפוף להשפעת זולתו? ואיך יעלה על הדעת שהוא יפסוק דין על-פי לחצים חיצוניים? וכי הוא אינו שופט בצדק? ואם הוא שופט בצדק מדוקדק מה צורך יש בפרקליטים ובקטגורים דמיוניים? וכי יש דבר שנעלם מעיניו? והלא הכל ידוע לפניו מראשית ועד אחרית, ואין צורך להביא מאומה לידיעתו, ואין שום תועלת בניסיון להסיתו לפסוק כך או אחרת, כי הוא דיין אמת הדן ביושר ובצדק מדוקדק, נותן לאיש כדרכיו כפרי מעלליו.