top of page

רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סז)

במשנה שבת (ב, ה) נאמר כך:


"המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גויים, מפני ליסטים, או מפני רוח רעה [...] פטור".


ושם פירש רבנו:


"רוח רעה – קורין לכל מיני 'אלמאלנכ'וליאת' [="מחלת נפש ידועה מצויה יותר בנשים בגיל 40–50" (קאפח)], ויש מהן מין שהחולה בורח ויוצא מגדרו כשרואה אור או כשהוא נמצא בין בני אדם, וימצא נחת רוח ותשקוט נפשו בחושך ובבדידות ובמקומות השוממים, וזה מצוי הרבה בבעלי המרה [=חולֵי מחלות הדיכאון למיניהם אשר מתרחקים מכל מגע עם בני אדם]".


לעומת פרשנותו המדעית של רבנו, ראו נא כיצד רש"י מפרש משנה זו בשבת (כט ע"ב):


"ומפני רוח רעה – הבאה עליו, וכשאינו רואה נוח לו".


מדברי רש"י עולה שלא מדובר בהזיה ובדמיון, אלא במציאות, כלומר, ייתכן שתבוא לאדם איזו רוח רעה דמיונית, וכאשר הוא אינו רואה ומצוי בחושך, אז הוא מרגיש בטוח שהיא לא תזיקוֹ. והזית הרוח הרעה מתאימה מאד לרש"י, כי כפי שראינו בסדרה: "אמונתו של רש"י בשדים", וכן בעוד מאמרים בעניינים שונים, כל השדים מכל המינים והסוגים רחשו ושרצו במוחו.


***

בשבת (ל ע"א) נאמר כך:


"שְׁאוּל שְׁאֵילְתָא זו לעילא מרבי תנחום דמן נוי" וכו'. ושם פירש רש"י: "לעילא מר' תנחום – לפניו, וכן לשון התלמוד והמקרא: 'שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ' [יש' ו, ב] – ועל שם שיראים להתקרב לפניו – עומדין מרחוק". נאמר בגמרא ששאלו שאלה "לְעֵילָא" מר' תנחום, ורש"י מסביר שם שהמלה: "לְעֵילָא" משמעהּ "לפניו". ועתה שימו לב! רש"י מוסיף בפירושו השוואה גסה מאד לבורא-עולם: "וכן לשון התלמוד והמקרא: 'שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ' [יש' ו, ב]", כאילו המלאכים שעומדים לפני הקב"ה, עומדים לפניו בעמידה פיסית גופנית בדומה לשואלים אשר עמדו לפני ר' תנחום ושאלו את שאלתם – וזו פרשנות מגשימה ברורה ומפורשת.


ואפילו אם רש"י היה מצרף את הפסוק לבדו היה מדובר בהגשמה ברורה, כל-שכן שהוא מוסיף ואומר: "ועל שֵׁם ש[המלאכים] יראים להתקרב לפניו – עומדין מרחוק", כלומר, הוא מוסיף להעלות חֵמה, שהרי הוא קובע שהמלאכים מצויים במרחק פיסי נמדד מבורא-עולם! ואם המלאכים מצויים במרחק פיסי נמדד מבורא-עולם, ברור שה' יתעלה מצוי באופן פיסי במקום מסוים, דהיינו באיזה פנתיאון פגאני דמיוני... שהרי כל עצם שתופס שטח מסוים במציאות הוא בהכרח גוף, כל-שכן כאשר נאמר במפורש שיש לו יחס של קרבה וריחוק לזולתו.


נעיין עתה בפירוש נוסף של רש"י לפסוק הנדון בישעיה, מפני שממנו עולה שהוא הגשים גם את המלאכים, וזה לשונו בפירושו למסכת סוטה (מ ע"ב): "אין ישיבה בעזרה – דאין כבוד שמים בכך ואפילו מלאכי השרת אין להם שָׁם [איפה?] ישיבה, דכתיב: 'שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ', 'קִרְבֵת עַל חַד מִן קָאֲמַיָּא' [דנ' ז, טז]". "אפילו מלאכי השרת אין להם שם ישיבה"? והלא הסוגייה שם עוסקת בישיבה פיסית בעזרת המקדש! נמצא שרש"י למד קל וחומר מן המלאכים, דהיינו אם המלאכים אינם יושבים בפנתיאון הפגאני הדמיוני שרחש במוחו, אז ברור שגם בני האדם אינם רשאים לשבת בעזרת המקדש... ועל חרפת הגשמת המלאכים ולעיון בהפניות לפירושי הגשמה נוספים של רש"י ממין זה, ראו במבוא לחלק לב.


ומֵעניין לעניין באותו עניין, הבה נבחן את פירוש רש"י לדניאל (ז, טז) שנזכר לעיל: "קִרְבֵת עַל חַד מִן קָאֲמַיָּא", וכך פירש רש"י שם: "קרבתי אצל אחד מן העומדים שם לפני עתיק הימים. המלאכים נקראו עומדים שנאמר: 'בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה' [זכ' ג, ז] מפני שאין להם קפצים". רש"י מסביר שהמלאכים נקראים עומדים "מפני שאין להם קפצים", דהיינו ארכובות. כלומר, לפי רש"י יש למלאכים רגל או רגליים ללא ארכובות ולכן הם לא יכולים לשבת...


זאת ועוד, מצאנו פירוש מינות נוסף של רש"י שנוגע לענייננו, והוא בירמיה (מט, יט): "הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן כִּי אַרְגִּיעָה אֲרִיצֶנּוּ מֵעָלֶיהָ", האריה הוא מלך בבל אשר עתיד להחריב את אדום לחלוטין. מכל מקום, שם רש"י פירש כך: "אֲרִיצֶנּוּ מֵעָלֶיהָ – ממעל לה שיהא [מלך בבל] מתגבר עליה [על אדום] ועליון לה, וכן: 'וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ' [יח' א, כו], וכן: 'מִמַּעַל לוֹ' [יש' ו, ב], 'וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו' [ש"א יז, לט]". ביאור הדברים: לפי רש"י מלך בבל עתיד להתגבר ולהיות עליון על אדום, ודומה הדבר לפי רש"י לאמור בנבואת יחזקאל בעניין מקום כבודו של ה' יתעלה ממעל לרקיע, וכן דומה הדבר לאמור בנבואת ישעיה שהמלאכים ממעל להקב"ה, ודומה הדבר לאמור בשמואל בעניין דוד המלך שחוגר את חרבו מעל מדיו...


ואיך ייתכן שעליונות ה' יתעלה שנאמרה בנבואת יחזקאל: "וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ", דומה לעליונות החרב מעל המדים? וכי ה' עליון מעל הרקיע כעליונות החרב? וזו הגשמה ברורה ומפורשת.


זאת ועוד, איך ייתכן שהפסוק בישעיה: "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ" דומה לאמור בעניין מלך בבל? וכי המלאכים הם ממעל להקב"ה? וכי הם מתגברים ועליונים על ה' יתעלה?!


וראו נא את דברי רס"ג על פרשנותו זו של רש"י, וכֹה דבריו בפירושו למשלי (עמ' קצט):


"וכך הפסוק: 'שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ', אם חיבר שלוש המלים ביחד והרביעית לבדה יהיה העניין כי ה' יש לו מלאכים בשמים, אך אם יחבר שתיים לבד ושתיים לבד ויאמר: 'שְׂרָפִים עֹמְדִים' ואחר כך יאמר: 'מִמַּעַל לוֹ' תהיה זו כפירה, לפי שעשה את המלאכים למעלה מבוראם. [...] וצריך להיזהר בדברים במה שמסלק את הספק מן השומע ככל שאפשר לו" וכו'.

וכך רש"י פירש לעיל, שהרי הוא הפריד את שתי המלים האחרונות לבדן: "וכן: 'מִמַּעַל לוֹ'", ובזה הוא פירש למעשה שהמלאכים עליונים מעל ה' יתעלה, אך הוא לא הסתפק בכפירה, הוא גם דימה את עליונות המלאכים לעליונות החרב מעל המדים, וזו כאמור מינות.


***

בשבת ל ע"ב מובאת האגדה המפורסמת על מותו של דוד המלך, האגדה מספרת שדוד ידע שהוא ימות ביום שבת ולכן הוא היה גורס דברי תורה בכל יום השבת. לפי רש"י שם, מטרתו של דוד המלך הייתה להימלט מן המיתה... ואיך יעלה על הדעת לטעון כן? והלא דוד המלך בעצמו אומר בתהלים (פט, מט): "מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה". ואפשר בהחלט לפרש שדוד המלך ביקש לנצל כל רגע לפני מותו בלימוד התורה, או שהוא ביקש שנפשו תתנתק מגופו והוא אוחז בידיעת צור העולמים (מיתת נשיקה), או שבכלל מחבר המדרש ביקש בסך הכל לרומם את לימוד התורה בעיני הלומדים, כדי לחזקנו ולעוררנו.


עוד טוען רש"י בפירושו שם, "שהתורה מגינה ממוות", וזה לשונו: "[דוד המלך] הוה יתיב וגריס – שלא יקרב מלאך המוות אליו, שהתורה מגינה ממוות כדאמרינן בסוטה [כא ע"א]". ובעניין ההשקפה שהתורה מגינה ומצילה, ראו: "תורא מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?".


***

בשבת (לא ע"א) מסופר על גוי שבא להתגייר אצל הלל בתנאי שהוא יקבל אך ורק את התורה-שבכתב, ושם אומר רש"י על אותו הגוי: "שלא היה כופר בתורה-שבעל-פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי-הגבורה". כלומר, לפי רש"י, מי שטוען שהתורה-שבעל-פה לא ניתנה מפי-הגבורה אלא משה אמר אותה מדעתו – אינו בגדר כופר בתורה-שבעל-פה! ובמילים אחרות, רש"י כופר ביסוד השמיני משלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דברי רבנו ביסוד השמיני:


"והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי-הגבורה [...] וכן פירושה המקובל [התורה-שבעל-פה] גם הוא מפי-הגבורה, וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילין וזולתם, היא עצמה הצורה שאמר ה' למשה ואמר לנו, והוא רק מוביל שליחות נאמן במה שהביא. והדיבור המורה על היסוד הזה השמיני הוא אמרוֹ: 'בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְיָ שְׁלָחַנִי... כִּי לֹא מִלִּבִּי' [במ' טז, כח] [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות [וכפירוש רש"י לעיל] הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


***

במשנה שבת (ב, ו), פרק "במה מדליקין" נאמר כך: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לדתן" וכו'. בפירושו לגמרא שבת (לב ע"א), האפיפיור הצרפתי מסביר מדוע נצטוו הנשים בשלוש המצוות שנזכרו: "ונשים נצטוו על-כך [על הנידה, הפרשת החלה והדלקת נר של שבת], כדאמרינן בבראשית רבה: היא איבדה חלתו של עולם, שעל-ידה נטרד אדם הראשון שנתרם כחלה, וכיבתה נרו של עולם, ושפכה דמו. ועוד, שצרכי הבית תלויין בה". ולעיון נרחב בפירושו ראו: "היעלה על הדעת שה' יתברך עַוָּל? (על מיתת נשים בשעת הלידה)".


***

בשבת (לב ע"א) רש"י מפרש כך: "האשה כשהיא בבריאות, פעמים שזכויותיה תולין, ואין כוח במקטרג להזכיר עוונה" – וכי יש בשמים מלאכים מקטרגים רעים ואכזריים? וכי יש מלאכים שמטרתם היא שבני האדם ילקו על עוונם? וזו תפישה פגאנית מובהקת, כביכול הקב"ה הוא דיין היושב באיזה פנתיאון דמיוני ולפניו יש כת של מלאכים רעים שמטים אותו לנהוג בזעם, וכת אחרת של מלאכים טובים שמטים אותו לנהוג ברחמנות. בהמשך הגמרא שם נאמר כך:


"ואלו הן פרקליטין של אדם? תשובה ומעשים טובים. ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה, ואחד מלמד עליו זכות – ניצול, שנאמר: 'אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ, וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת' וגו' [איוב לג, כג –כד]".


הנה, אפילו בפשט המדרש נאמר שהפרקליטין הינם זכויות האדם שעומדות לו בשעת הדין.


דהיינו, אין לפני ה' יתעלה כיתות של מלאכים אשר מסיתות אותו להיות רחמן או אכזר, שהרי איך יעלה על הדעת שה' יתעלה יהיה נתון וכפוף להשפעת זולתו? ואיך יעלה על הדעת שהוא יפסוק דין על-פי לחצים חיצוניים? וכי הוא אינו שופט בצדק? ואם הוא שופט בצדק מדוקדק מה צורך יש בפרקליטים ובקטגורים דמיוניים? וכי יש דבר שנעלם מעיניו? והלא הכל ידוע לפניו מראשית ועד אחרית, ואין צורך להביא מאומה לידיעתו, ואין שום תועלת בניסיון להסיתו לפסוק כך או אחרת, כי הוא דיין אמת הדן ביושר ובצדק מדוקדק, נותן לאיש כדרכיו כפרי מעלליו.


על המובאה האחרונה מן הגמרא אומר רש"י כך:


"חובה – ניצול באחת של זכות, שנאמר: מליץ אחד מני אלף, במליצתו של מלאך אין אלא אחת מאלף להגיד ישרו, ומשמע נמי שהמלאך המליץ הוי אחד מני אלף, דהא מלאך כתיב, מכלל דהשאר מגידים עליו חובה".


בדבריו אלה רש"י מוסיף, שרובם המכריע והמוחץ של מלאכי השרת הינם קטגורים אכזריים שיש להם שאיפה שהאדם ילקה על עוונו, ובנוסף לחירוף ולגידוף כלפי המלאכים הקדושים והטהורים שמוצגים על-ידי רש"י הטיפש כאילו הם עו"ד שפלים שיש להם הנאה סדיסטית לראות את בני האדם לוקים בעוונם – יש בהשקפתו זו כאמור גם חירוף וגידוף הבורא יתעלה שמו, כביכול יש לה' מגרעת של חוסר של ידיעה – אחרת לשם מה הוא זקוק לקטגורים וסניגורים? וכן שה' נתון וכפוף להשפעת זולתו – אחרת לשם מה יש מליצי זכות וחובה? כן יש בדברי רש"י כפירה בתורה, שהרי לפי ההזיה הזו ה' יתעלה אינו שופט בצדק, אלא מושפע ממליצי חובה וזכות דמיוניים – והצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול.


ותפישותיו הפגאניות הללו של רש"י נובעות ממינות ומתפישות מגשימות ביחס לבורא.


***

בשבת (לג ע"א) אומר רש"י כך: "עינוי הדין – שמאחרין הדיינין לדונו, ולא לשם שמים, אלא לאחר שהוברר להן הדין משהין אותו". לפי רש"י קביעת דיונים לזמנים רחוקים היא לא בגדר עינוי דין, אלא, לאחר שהתברר הדין, אם נקבע זמן דיון רחוק למתן פסק-הדין זהו עינוי דין.


ודבריו סכלות חמורה, והנה לפניכם דברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה:


"וגם לא יאריך את הדיון בזמן שהוא יודע שאין בו מרמה וזה הוא הנקרא עינוי הדין [...] ולא יכביד כלומר על ידי קביעת זמנים רחוקים לדיון".


כלומר, ברור שעינוי דין הוא קביעת זמנים רחוקים לדיון טרם שהוברר הדין, שהרי לאחר שהדין הוברר היטב, אין צורך לומר שיש לפסוק מיד – להסיר יגון ואנחה, להביא מזור וישועה, להשיב את הצדק על כנו, ולהציל עשוק מיד עושקו. השיבה שופטינו כבראשונה ונסו יגון ואנחה.


***

במסכת שבת (לג ע"ב) סופר על רשב"י שגינה את מלכות רומי, דבריו הגיעו למלכות והוא נידון למיתה. מחשש לחייו רשב"י ברח יחד עם בנו ושניהם התחבאו בבית-המדרש. בכל יום אשתו הייתה מביאה להם מזון. לאחר שהגזרה התחזקה אמר רשב"י לבנו: "נשים דעתן קלה עליהן", שמא יצערו אותה ותגַלה למלכות שאנחנו מתחבאים כאן. הלכו ונחבאו במערה. נעשה להם נס ונברא להם עץ חרוב ומעיין מים. ישבו שתים-עשרה שנים במערה. לאחר מכן הגיע אליהו לפתח המערה, הם שמעו ממנו שגזרת הקיסר בטלה ויצאו מהמערה. בצאתם ראו אנשים חורשים וזורעים, וסופר שרשב"י הקפיד עליהם ואמר: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?", גם בהמשך מתואר יחסם הקשה של רשב"י ובנו לסביבתם, ונאמר שכל מקום שהיו נותנים עיניהם בו "מיד נשרף". לאחר כל ההרס הזה יצאה בת קול ואמרה: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!". חזרו למערה וישבו בה עוד שנים עשר חודשים, לאחר מכן אמרו: "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש", ואז יצאה בת קול ואמרה: "צאו ממערתכם!". יצאו שוב, וכל מקום שהיה מַכֶּה ר' אלעזר היה מרפא ר' שמעון, "אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה".


ובכן, ברור שמדובר באגדה שרבים מן הפרטים שמובאים בה אינם כפשוטם, ונראה לי שכך יש להבין אותה: לאחר שרשב"י ובנו יצאו מן המערה, שבה הם היו מנותקים לחלוטין מן העולם במשך שתים-עשרה שנה, הם ראו אנשים עובדים בשדה לפרנסתם, אך בשל ניתוקם המוחלט במשך שתים-עשרה שנה, הם לא הצליחו להבין איך אנשים מסוגלים להשקיע את כל מרצם ביישובו של עולם, ולא להקדיש את עצמם ללימוד התורה. כלומר, רשב"י ובנו הפליגו כל-כך בלימוד ובניתוק שלהם מן העולם עד שהם התקשו לקבל את המציאות, דהיינו מציאות של עשייה ומלאכה, מציאות שבה רובו המוחץ והמכריע של העולם עסוקים ביישובו של עולם.


עד-כדי-כך הם התנתקו מן העולם, עד שהם לא יכלו לסבול את חיי המעשה המנותקים מרוח, ולכן נאמר שכל מקום שהם היו נותנים עיניהם בו "מיד נשרף". כלומר, בכל מקום שעברו הם התקוממו כנגד ריחוקם של המוני בני האדם מחיי הרוח והוכיחום על רדיפתם ושקיעתם בהבל. תוכחה זו הביאה לכך שבכל מקום שהם עברו פרצו מריבות ואש המחלוקת להטה. ניתוקם מן העולם גרם להם להשתבש בתפישת עולמם, ולראות את בני האדם הפשוטים כחוטאים בכך שהם אינם מקדישים את כל חייהם לרוח – כמותם. ומכיוון ששיקול דעתם לקה, גערה בהם "בת הקול" באגדה, כדי לרמוז לחכמים שאסור להקפיד על עמי הארצות יותר מדאי. אי אפשר לתבוע מעמי הארצות להיות במעלת החכמים ויחידי הסגולה, אלא יש להדריך אותם למצוות כמה שניתן, ולרומם אותם להשקפות נכונות וליסודות הדת, אך לא לדרוש מהם יותר מכך.


רשב"י ובנו נענשו והורחקו כאמור לשנים-עשר חודשים נוספים במערה, ובסופם הם יצאו בשנית מן המערה. אך הפעם חל שינוי מסוים בתפישתם, ר' שמעון התמתן, הוא כבר לא ראה לנכון להוכיח את ההמון על שאינם מקדישים את כל חייהם לתורה, אך בנו ר' אלעזר נותר בשיבושו – ולכן נאמר ש"כל מקום שהיה מַכֶּה ר' אלעזר היה מרפא ר' שמעון". דהיינו, בכל מקום שר' אלעזר היה גורם לריב ומצה, היה ר' שמעון מרגיע ומפייס: "היה מרפא ר' שמעון". רשב"י היה מרגיע ומרַצה את בני האדם בדברים, ואת בנו היה מפייס באמרוֹ לו שעליו לשמוח במעלתו ולא להתקומם ולהצטער על נחיתות ההמון: "אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה".


ועתה נעבור לדון במשפט מסוים באגדה: כאמור, רשב"י ובנו נענשו והורחקו למערה בה הם שהו כשנים עשר חודשים נוספים. לאחר זמן זה הם ביקשו לצאת החוצה ולנסות להשתלב בעולם המעשה. לפיכך, נאמר שהם ערערו על עונשם במשפט הבא: "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש", כלומר, אפילו הרשעים בגיהנם נידונים אך ורק לשנים-עשר חודש, מדוע אנחנו צריכים להישאר יותר מכן במערה? ואז יצאה "בת קול" ששחררה אותם מעונשם. מערעורם האגדי של רשב"י ובנו למדו הוזי ההזיות שהרשעים נידונים בגיהנם לשנים-עשר חודשים, אך הם לא הבינו שמדובר בסוג של ניב או פתגם שהיה כנראה שגור בקרב ההמון. כמו שבימינו בני אדם אומרים ש"השד לא נורא כל-כך" או "השד יצא מהבקבוק" וכיו"ב, ואף שרבים אינם מאמינים בשדים, הפתגמים הללו בכל זאת קנו אחיזה, כי הם קליטים מאד.


כך קרוב לוודאי יסבירו רס"ג ורבנו אשר התנגדו נחרצות להשקפה שעונש הרשעים לאחר מותם הוא זמני. ראו: "עילוי נשמות לדעת הרמב"ם – הזיה או מציאות?", "האם יש תנורים ומשׂרפות בגיהנום?". אולם, רש"י הבין את כל האגדה הזו כפשוטה, וכך הוא מפרש:


"משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש – שנאמר: 'וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה' [יש' סו, כד] 'וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר' [יש' סו, כג] – אף הנדונים בו במשמע, מה שבתות למינוי שלהם אף חודשים למינוי שלהן, והאי ודאי בפושעי גיהנם משתעי, דכתיב לעיל מיניה: 'וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי' [יש' סו, כד] הכי תני לה בסדר עולם (פ"ג)".


נשים לב: מהפסוק שממנו רש"י מנסה להביא ראיה להזייתו – דווקא מתוכו עולה ההשקפה הנכונה! כלומר, בישעיה סו (כג–כד), נאמר כך: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר יְיָ, וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר". כלומר, משמע בבירור מפשט המלים "כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה" שעונש הרשעים בעולם האמת הוא לנצח נצחים!


איך אפוא רש"י מביא ראיה מן המלים: "וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה" שמשפט הרשעים בגיהנם הוא שנים עשר חודש בלבד? זאת ועוד, גם משמעות המלים: "כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת", היא נצח נצחים, וגם משמעות המלים: "וְהָיוּ דֵרָאוֹן" וכו' היא נצח נצחים, וכמו שנאמר בדניאל (יב, ב): "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם".


עניין נוסף, איך רש"י מביא ראיה מן הפסוק: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר", ש"אף הנדונים בו [בגיהנם] במשמע"? דהיינו שלא רק הצדיקים אלא גם הרשעים הארורים שנפשם נכרתה מחיי-העולם-הבא, גם הם יקומו בתחיית-המתים ויבואו להשתחוות בירושלים בבית-המקדש? והלא פשט הפסוק הפשוט והברור עוסק בצדיקים שיראו במפלתם של הרשעים! דהיינו שרק הצדיקים יבואו להשתחוות לפני ה' יתעלה, שהרי בפסוק שלאחריו נאמר שהצדיקים יראו במפלת הרשעים: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר יְיָ, וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי" וכו'. זאת ועוד, בל נשכח את הפסוק מספר דניאל (יב, ב) שראינו לעיל, שבו נאמר מפורשות שהרשעים לא יקומו בתחיית-המתים, ועונשם הכבד יחול עליהם לנצח נצחים: "וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם".


בהמשך דבריו רש"י אף טוען שהפסוק הנדון בישעיה עוסק אך ורק ברשעים, דהיינו שרק הרשעים הארורים יקומו ויבואו להשתחוות לפני ה' בירושלים! שהרי הוא אומר בהמשך דבריו: "והאי ודאי בפושעי גיהנם משתעי"... ואיך עלה בדעתו לרומם ולפאר כך את הרשעים הארורים? ואיך עלה בדעתו לסלף כך את משמעות הפסוק הפשוטה שמדובר רק בצדיקים?


אגב, רש"י אומר לעיל: "דכתיב לעיל מיניה: 'וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי' [יש' סו, כד]", אך הוא התבלבל, כי הפסוק הזה נאמר לאחר הפסוק: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ" וכו'.


ועתה ל"סדר עולם", אותו רש"י ציין כמקור למדרש הזה שהוא ציטט בפירושו. ובכן, באופן כללי יש להתייחס לכל ספרות המדרש בכללותה בזהירות רבה, כי שיבושי וזיופי המינים בה רבים מאד. במיוחד יש להיזהר מן המדרשים המאוחרים (כגון תנחומא וילקוט שמעוני או שמות רבה), ועוד יש להיזהר מאד ממהדורות המינות למיניהן (גם למדרשים הקדומים). סדר עולם רבה הוא מדרש אשר "נערך ונכתב במשך הדורות" (ראו ויקיפדיה) כנהוג... עריכתו האחרונה נעשתה קרוב למאה העשירית ואין ספק שהוא סולף זויף ושוכתב בארצות אירופה הטמאות, אשר נהגו לשבש ולהרוס כל מקור שנדמה להם שזיופו יועיל להשקפותיהם ולדמיונותיהם.


ואף-על-פי-כן, מה שמובא לעיל בפירוש רש"י-שר"י הוא זיוף עיוות וסילוף של המדרש המקורי שמובא ב"סדר עולם רבה"! ובמלים אחרות, אפילו במהדורת המדרש המאוחרת הנדונה לא נאמר כפי הזייתו המעֻוותת של רש"י! וכך נאמר ב"סדר עולם רבה" (סוף פרק ג):


"משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש, שנאמר: 'וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ' וגו', רבי יוחנן בן נורי אומר: מן הפסח ועד העצרת, שנאמר: 'וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ'. לאחר שנים עשר חודש פושעי ישראל שעברו על התורה ועל המצוות – נפשן כלה וגופן כלה והן נעשין אפר וגיהנם פולטתן והרוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, שנאמר: 'וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים [כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת]' [מלאכי ג, כא]".


מחלקו הראשון של המדרש עולה, שהרשעים נפלטים מן הגיהנם כדי להפוך לאפר שיהיה מפוזר תחת כפות רגלי הצדיקים! ומה רש"י אמר לעיל? שהרשעים יקומו (בתחיית המתים) ויבואו יחד עם הצדיקים (או אף לבדם) להשתחוות לפני ה' בירושלים בבית הבחירה! וברור שכל המדרש הזה נועד לרומם את מעלת הצדיקים ולגנות את סכלות הרשעים, ותו לא.


ועתה לחלקו השני של המדרש, שאף אותו רש"י מסלף! והנה הוא לפניכם:


"אבל מי שפירשו מדרכי ציבור כגון: הצדוקין, והמסורות, והחניפין, והאפיקורוסין, ושנתנו חִתּיתם בארץ החיים, ושכפרו בתחיית המתים, והאומרים אין תורה מן השמים, והמלעיגין על דברי חכמים – גיהנם ננעלת בפניהם ונידונין בתוכה לעולמי עולמים, שנאמר: 'וְיָצְאוּ וְרָאוּ' וגו', ולא עוד אלא ששאול כלה והן אינן כלין, שנאמר: 'וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ' [תה' מט, טו], מזבולו מבלה צורתם, וצורתם לבלות לשאול. מי גרם להם? מפני שפשטו ידיהם בזבול, שנאמר: 'מִזְּבֻל לוֹ', ואין זבול אלא בית המקדש, שנאמר: 'בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ' [מ"א ח, יג]".


במדרש המקורי החריגו את המינים והאפיקורוסים והכופרים למיניהם, כלומר, אלה אפילו לא יהפכו לאפר שיפוזר תחת רגלי הצדיקים, אלא הם נדונים לנצח נצחים! ואילו אצל רש"י כולם כולל המינים, יקומו בתחיית-המתים ויבואו לירושלים להשתחוות לפני ה' יתעלה בבית המקדש! ורק מין מסוגל לסלף כך את המדרש, ולהחדיר השקפות רעות שמכשירות למעשה את המינות והרשעות: שהרי אדם יכול להרשיע ולפקור, ועדיין הוא יקום בתחיית-המתים ויזכה לראות בירושלים בבניינה בשכלולה וביופייה, ובמלוא הודו והדרו של בית קדשנו ותפארתנו!


אגב, במדרש הזה טמון רעיון חשוב. שימו לב, במדרש נאמר: "מי גרם להם?", ומשיבים: "מפני שפשטו ידיהם בבית המקדש", וכאן חכמים רומזים לכך שהמינים, המתעים את העם אחרי הכפירה והסכלות, ממיטים עלינו ייסורי גלות ואסונות איומים, ומרחיקים אותנו מייעודנו!


הערה נוספת, נראה ש"בת הקול" שנזכרה במדרש היא רעיון שעלה במחשבה, דהיינו רשב"י ובנו התעוררו להבין שעליהם לפרוש מבני האדם, ולבסוף הבינו שהם רשאים לשוב. כמו כן, בריאת החרוב ומעיין המים כבר נעשתה מששת ימי בראשית, מזומנים לרשב"י ובנו.


אחתום בתרגום יונתן לפסוק בישעיה (סו, כד): "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר", וכך הוא מתרגם שם: "וְיִפְּקוּן וְיִחְזוֹן בְּפִגְרֵי גֻּבְרַיָּא חַיָּיבַיָּא דִּמְרַדוּ בְּמֵימְרִי, אֲרֵי נִשְׁמָתְהוֹן לָא יְמוּתוּן וְאִשָׁתְהוֹן לָא תִטְפֵי, וִיהוֹן מִתְּדָנִין רַשִׁיעַיָּא בְּגֵיהִנָּם, עַד דְּיֵימְרוּן עֲלֵיהוֹן צַדִּיקַיָּא מִיסַּת חֲזֵינָא".


כלומר, גופות הרשעים יהיו גלויות ובזויות לעין כל, ובבזיונם תתחדד ותתפרסם עוצמת ישועת ה' ופרעונו מן הרשעים הארורים. ואם ישאל השואל: ועד מתי גופותיהם יהיו מבוזות לעיל כל? ובכן, עד שהצדיקים יראו לנכון שהלקח נלמד ושמו נתקדש בעולם, ואז הצדיקים יקברו את גופותיהם של הרשעים, בדומה ומעין לדינם של המגדף ועובד עבודה-זרה שתולים אותם לאחר שסוקלים אותם, כדי שיהיו דוגמה ומופת להתנהגות רעה שיש לגַנות. נמצא, שהגיהנם שנזכר בתרגום יונתן ע"ה הוא לא עונש הרשעים הנצחי לעולם-הבא, אלא העונש של ביזוי גופותיהם בפרהסיה לעיל כל, כדי שכל ישראל יִרְאו ויירָאו ולא יזידון עוד, ויתקדש שמו בעולם.


"וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו וְעַל עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ, וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְיָ" (יח' לח, כב–כג).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סז)
.pdf
Download PDF • 218KB

122 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page