רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נו)

בברכות (נד ע"ב) נאמר כך:


"אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל [...] אמר: מחנה ישראל כמה הוי? תלת פרסי [כ-12 ק"מ רבוע], אֵיזֵיל וְאַעְקַר טורא בר תלתא פרסי וְאַשְׁדִי עלייהו ואקטלינהו [אמר בליבו, אלך ואעקור הר שיש בו 12 ק"מ רבוע ואזרוק עליהם ואהרגם]. אזל, עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה [הלך, ועקר הר שגודלו 12 ק"מ רבוע ושם אותו על ראשו והלך], ואייתי קודשא-בריך-הוא עליה קִמְצֵי וְנַקְבוּהּ ונחית בצואריה [והביא הקב"ה על ההר הזה נמלים וניקבוהו ונפל על צווארו של עוג]; הוה בעי למשלפיה [ביקש עוג לשלוף את ההר מצווארו], משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפיה [צמחו שיניו לצד-זה ולצד-זה ומנעו ממנו לשלוף את ההר שבצווארו], והיינו דכתיב: 'שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ' [תה' ג, ח]; וכדרבי שמעון בן לקיש, דאמר רשב"ל: מאי דכתיב: 'שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ'? אל תקרי שברת אלא שרבבת.


משה כמה הוה? [מה היה גובהו של משה רבנו?] עשר אמות, שקל נרגא דהוה עשר אמין [נטל משה גרזן שגודלו עשר אמות] שְׁוַר עשר אמין [וקפץ משה עשר אמות], ומחייה בקרסוליה וקטליה [והיכה את עוג בקרסולו והרגו]".


ואיזה שוטה לא יבין שמדובר בדברי הבאי וגוזמא? וכי עוג היה מסוגל לעקור הר שגודלו 12 ק"מ רבוע? וכי הוא הרים אותו על ראשו? וכי הקב"ה הביא עליו כמות כל-כך עצומה של נמלים כדי לנקבו? וכי שיניו צמחו לכאן ולכאן כדי למנוע ממנו להוציא את ההר שנתקע בצווארו? וכי משה רבנו היה בגובה חמש מטר? וכי הוא נטל גרזן שאורכו חמש מטר? וכי הוא קפץ חמש מטר והיכה את עוג בקרסולו? וכי ממכה שכזו עוג אכן נהרג?


ואם עוג היה מסוגל לעקור ולהרים הר כל-כך גדול, ברור שהוא לא היה זקוק לשום הר כדי לזורקו על ישראל, הוא פשוט היה דורך עליהם ברגליו כאילו היו נמלים. ולא יעזור אם משה רבנו היה אפילו בגובה מאה מטר, הוא לא היה מצליח לעשות שום נזק לעוג הדמיוני הזה.


ויש פסוק מפורש בתורה אשר לפיו עוג מלך הבשן היה לכל היותר בגובה ארבעה מטרים, וכך נאמר בדברים (ג, יא): "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ".


לפיכך, ברור לי כשמש שהאמור בגמרא בברכות לעיל הינו סיפורי ילדים, דהיינו סיפורים שהיו מספרים לילדים לפני השינה, וחכמי התלמוד שיקעו בתלמוד גם את סיפורי הילדים והסיפורים העממיים שרווחו בגלות הבבלית באותם הימים – לפיכך, אסור באיסור חמור להתייחס לתלמוד הבבלי בכללותו כאל תורה-שבעל-פה, אלא כאל פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה. כי אם נסבור שכולו תורה-שבעל-פה קל-מהרה נגיע לכפירה בעיקר, שהרי אם התורה-שבעל-פה רווייה בהזיות ובדמיונות נחותים, ברור שמקורה אינו מקור אלהי נשגב.


ואיך לדעתכם רש"י פירש שם? ובכן, כדרכו בסכלות הוא פירש את כל העניין כפשוטו, ולא לחינם רבנו תקף בחריפות את תופשי אגדות חז"ל כפשוטן, מפני שהדבר מדרדר קל מהרה לכפירה בעיקר, ולמחשבה שדת משה הינה דת שקרית ונחותה שיסודה בקרב כומרי-הבל הוזי הזיות, וכמו האסלאם שספרוֹ הקוראן מלא וגדוש בסיפורי אגדות מצחיקים ומגוחכים.


והנה לפניכם פירוש רש"י לאגדה הזו על עוג ומשה רבנו ע"ה:


"מחנה ישראל כמה הוי? תלתא פרסי – עוג חשב כן בליבו [באמת עוג חשב כן? וכי מדובר בסיפור אמיתי?] [...]; קמצי – נמלים; שרבבת – לשון אשתרבובי אשתרבוב, ירדו וגדלו למטה [ואפילו את פשט הסיפור העממי הוא לא הבין, שהרי מדובר ששיניו של עוג צמחו לצדדין ומנעו מעוג להסיר את ההר הדמיוני הזה שהיה תקוע כביכול בצווארו]; משה כמה הוי? עשר אמין – שהרי הוא הקים את המשכן, ודרשינן: הקים את עצמו לקומת המשכן, וכתיב ביה: 'עשר אמות אורך הקרש' [שמ' לו, כא]; שוור – קפץ למעלה; [ומחייה] בקרסוליה" וכו'.


וראוי לעיין היטב בפירושו של רש"י לסיפור העממי הזה על משה רבנו, מפני שאם נשים לב, רש"י לא רק חוזר על הסיפור העממי כאילו הוא היה אמת לאמיתה: "משה כמה הוי? עשר אמין", יתרה מזאת! רש"י גם "מוכיח" לנו ברוב סכלותו שיש כביכול ראיה לאמיתתו מפסוקי התורה! והנה דבריו: "משה כמה הוי? עשר אמין – שהרי הוא הקים את המשכן, ודרשינן: הקים את עצמו לקומת המשכן, וכתיב ביה: 'עשר אמות אורך הקרש' [שמ' לו, כא]".


הפקרותו הפרשנית של רש"י נובעת מהפקרות מוסרית ומחשבתית מוחלטת, וכן ממינות עמוקה מאד, שהרי בפרשנות כזו, רש"י למעשה הופך את תורת משה ישרת-המחשבה לדת של שקר ופלסתר! כי אם יש אפילו דְּבר-הבל אחד קטן ככל שיהיה בתורת האמת, הדבר שולל לחלוטין את כל התורה כולה, מפני שמציאותו של אותו דְּבר-הבל מובילה למסקנה ההכרחית והבלתי נמנעת שהתורה הזו אינה תורת אמת, אלא הבל שהומצא על-ידי בשר ודם! בדיוק כמו הקוראן! שהרי ברור שלא יעלה על הדעת שיהיה אפילו דְּבר-הבל אחד בתורת אלהים.


בנוסף לפרשנותו הרעה של רש"י אשר מובילה קל-מהרה לכפירה בעיקר, נשים לב גם לשיטתו: לפי רש"י דרשות הפסוקים הן לימודים פשטניים אשר מלמדים על נסיבות או על עניינים אשר התרחשו והתקיימו במציאות ההיסטורית הממשית! שהרי כאשר רש"י מביא ראיה לכך שמשה רבנו היה בגובה חמש מטר, הוא מביא ראיה לכך מן המדרש! וזה לשונו: "ודרשינן: הקים את עצמו לקומת המשכן, וכתיב ביה [=במשכן] 'עשר אמות'" וכו'.


כמובן שלפי רש"י לא רק שמשה רבנו היה בגובה של חמש מטר, אלא הוא באמת הרים גרזן שגודלו הוא חמש מטר, והוא באמת קפץ חמש מטר עד לקרסולו של עוג...


ראינו אפוא כיצד פרשנותו של רש"י מדרדרת לכפירה בעיקר, ולסבור שתורתנו האלהית ישרת המחשבה והמוסר, הינה תורת פלסתר של הבל ודמיונות שווא, וזו היא דרכם של המינים: להפיץ פירושים אשר מדרדרים לסכלות ולהשקפות רעות שהחמורה שבהן היא הכפירה.


***

בברכות (נד ע"ב) נאמר כך: "אמר רב יהודה אמר רב: שלושה צריכין שימור, ואלו הן: חולה, חתן וכלה. במתניתא תנא: חולה, חיה, חתן וכלה. ויש אומרים: אף אבֵל. ויש אומרים: אף תלמידי חכמים בלילה".


נראה ברור כי השימור האמור כאן הוא השגחה ושמירה ככל השגחה ושמירה, ואין צורך להסביר מדוע החולה והיולדת זקוקים לשמירה ולהשגחה. לעומתם, החתן והכלה זקוקים לשמירה ולהשגחה מפני שהם נמצאים בתקופה מאד מבלבלת לחוצה ועמוסה, והאדם שעסוק בשמחה כל-כך גדולה, עלול שלא לשים לב למכשולים ולתקלות העומדות לפניו. וזכורני כאשר יצאתי לסעודת המצוה ביום שלאחר ליל נישואיי, מרוב החיפזון והבלבול נתקלתי בעמוד בעת הליכתי החפוזה וחבורה עלתה במצחי, וכאשר נפגשנו עם אנשי השמחה בסעודת המצוה, הם התבדחו ואמרו: "מה, כבר רבתם?", "כבר עשית לו חבורה?".


בעניין האבֵל, גם בעניינו ברור מדוע הוא זקוק להשגחה, ומדוע אסור להשאיר אותו לבדו: שהרי יש לא מעט אבלים אשר אינם מסוגלים להתמודד לבדם עם הצער והיגון, ואם תוסיף להם על צער האבלות והיגון גם את צער הבדידות, ובמיוחד בשעות הראשונות של האבלות שבהן דעתו של האבל מיטרפת עליו, הוא עלול לפגוע בנפשו עד כדי איבוד עצמו לדעת.


בעניין תלמידי החכמים, אף הם זקוקים לשמירה ולהשגחה, מפני שעמי-הארצות שונאים את תלמידי החכמים שנאת מוות, ואף שאינם יכולים לגעת בהם בדרך כלל בשעות היום ובמקומות שתלמידי החכמים מצויים בהם – אם לפתע הם יראו את תלמידי החכמים שנואי-נפשם בחשכת הלילה בסמטאות האפלות, עלולים הם לנצל את ההזדמנות הזו ולפגוע בהם.


והנה לפניכם כמה מדברי חז"ל בעניין זה במסכת פסחים (מט ע"ב):


"[1] תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכמים. [...] ולא ישא בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר: 'אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה' [דב' כז, כא]. [...] [2] אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשחטו! אמר להן: זה [=השחיטה] – טעון ברכה, וזה [=עם הארץ] – אינו טעון ברכה. [3] אמר רבי אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר: 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ' [דב' ל, כ], על חייו לא חס – על חיי חברו לא כל שכן. [4] אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקרעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו. [5] תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי ייתן לי תלמיד חכמים ואשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! אמר להן: זה – נושך ושובר עצם, וזה – נושך ואינו שובר עצם. [6] תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים. [7] תניא, רבי אליעזר אומר: אלמלא אנו צריכים להם [כלומר הם צריכים אותנו] למשא ומתן – היו הורגין אותנו. [8] תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ – כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר: 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה' [דב' לג, ד], אל תקרי מורשה אלא מאורסה. [9] גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכמים, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל, ונשותיהן יותר מהן. תנא: שנה ופירש – יותר מכולן".


ונצרף גם את דברי רבנו במורה (ב, לו), שם רבנו מלמד אותנו על התנאים ההכרחיים לנבואה, ואחד מהם הוא:


"שיהא האדם הזה [=שהתרומם למעלת אדם] כבר [...] ביטל את תשוקתו לשררוֹת הבלתי אמיתיות, כלומר אהבת הניצחון או שירוממוהו בני אדם וישיג כבודם ומשמעתם [...] – אלא יִראה את כל בני האדם כפי מצביהם, שהם בהם [=במצביהם] בלי ספק כבהמות וכחיות הטרף, אשר לא יחשוב השלם יחיד הסגולה כאשר חושב עליהם, אלא היאך להינצל מנזקי המזיקים מהם [=ואלה הם ה"מזיקים" האמיתיים]".


ועל השאלה מדוע עמי הארץ שונאים את החכמים, משיב קאפח (כתבים א, עמ' 98):


"כל אדם בטבעו ניחא ליה בהפקירא, ואינו שש לקראת המגבלות המסייגות אותו על כל צעד ושעל. ובראותו בני אדם שולטים ברוחם, מסוימים בהליכותיהם ובאורח חייהם, מרגיש הוא בסתר ליבו ובתת-הכרתו את הנועם שבאורח חייהם, את העדן שבהליכותיהם, אך געש הכוחות הבהמיים שבו אינם נשמעים לו להתרסן ואינם מסורים בידו, מפני שכבר הורגלו להתפרץ לכל אשר ירצו ללא מעצורים. משום כך נהפכת אותה הרגשת הנועם שבטוב שבתת-הכרתם [=בראותם את תלמידי החכמים] לרועץ, מחמת אי-יכולתם הנפשית להגיע אליה, ומתבטאת בשנאה עזה עד כדי 'היו הורגים אותנו'".


ובמאמרי: "בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו" העתקנו וביארנו את דברי רבנו אשר מסביר במורה באופן כללי על הגורם המרכזי לנזקי ולמעללי עמי הארצות בעלי המרדעות וחובשי המגבעות, והוא העדר מימוש כוחותיהם השכליים, וניתוב כוח המחשבה שנועד להוציא את שכלם מן הכוח אל הפועל – לתחבול תחבולות ולטכסוס טכסיסים אשר מזיקים להם ולזולתם.


***

נעבור עתה לראות כיצד רש"י פירש את דברי חכמים שם בברכות (נד ע"ב):


"שימור – מן המזיקין", ובתלמוד בברכות שם לא נזכרו כלל מזיקים או שדים או רוחות רעות, וכל אלה רחשו במוחו הקודח של רש"י השכרן, והוא החדירם לפרשנותו גם במקומות שחז"ל לא הזכירום כלל, אפילו לא על דרך המשל והחידה. כלומר, גם מאמר שאינו בהכרח מאמר אגדי, רש"י עיוות עיקם ועיקש לכיוונים החולניים של ההזיות המאגיות האליליות.


רש"י ממשיך לפרש שם: "חולה – שהורע מזלו, לפיכך השד מתגרה בו, וכן חָיָה – אשה שילדה, וכן אבֵל; חתן וכלה ותלמידי חכמים – מקנאתו [השד] מתגרה בהם". רש"י לא ידע שחָיָה היא לא אשה שילדה אלא יולדת, כלומר גם זמן קצר לפני שילדה וגם לאחר שילדה (ראו: קהלת רבה ג, ב), אך לא על בורותו זו הוא ראוי להיקרא אויב וצר מקנא ומכעיס ומעלה-חֵמה, אלא על רשעותו והגשמתו. ונעבור עתה לנתח את פירושו:


א) "חולה – שהורע מזלו", אמונתו של רש"י שגרמי השמים הם בעלי כוחות מאגיים היא עבודה-זרה. כלומר, אמונתו שחולי ומוות וסכנת-הלידה הם תוצאה של פעולות גרמי-השמים היא עבודה-זרה; ורש"י אף לא למד את ספר משלי (ה, כב) שאין ייסורים בלי עוון: "עַווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ", וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר אחר בעניין האסטרולוגיה. ורש"י גם נמנה על הסכלים אשר תולים קללתם באחרים, וכמו שנאמר במשלי (יט, ג): "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְיָ [או להבדיל על גרמי השמים] יִזְעַף לִבּוֹ".