top of page

רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נו)

עודכן: 21 במרץ 2023

בברכות (נד ע"ב) נאמר כך:


"אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל [...] אמר: מחנה ישראל כמה הוי? תלת פרסי [כ-12 ק"מ רבוע], אֵיזֵיל וְאַעְקַר טורא בר תלתא פרסי וְאַשְׁדִי עלייהו ואקטלינהו [אמר בליבו, אלך ואעקור הר שיש בו 12 ק"מ רבוע ואזרוק עליהם ואהרגם]. אזל, עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה [הלך, ועקר הר שגודלו 12 ק"מ רבוע ושם אותו על ראשו והלך], ואייתי קודשא-בריך-הוא עליה קִמְצֵי וְנַקְבוּהּ ונחית בצואריה [והביא הקב"ה על ההר הזה נמלים וניקבוהו ונפל על צווארו של עוג]; הוה בעי למשלפיה [ביקש עוג לשלוף את ההר מצווארו], משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפיה [צמחו שיניו לצד-זה ולצד-זה ומנעו ממנו לשלוף את ההר שבצווארו], והיינו דכתיב: 'שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ' [תה' ג, ח]; וכדרבי שמעון בן לקיש, דאמר רשב"ל: מאי דכתיב: 'שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ'? אל תקרי שברת אלא שרבבת.


משה כמה הוה? [מה היה גובהו של משה רבנו?] עשר אמות, שקל נרגא דהוה עשר אמין [נטל משה גרזן שגודלו עשר אמות] שְׁוַר עשר אמין [וקפץ משה עשר אמות], ומחייה בקרסוליה וקטליה [והיכה את עוג בקרסולו והרגו]".


ואיזה שוטה לא יבין שמדובר בדברי הבאי וגוזמא? וכי עוג היה מסוגל לעקור הר שגודלו 12 ק"מ רבוע? וכי הוא הרים אותו על ראשו? וכי הקב"ה הביא עליו כמות כל-כך עצומה של נמלים כדי לנקבו? וכי שיניו צמחו לכאן ולכאן כדי למנוע ממנו להוציא את ההר שנתקע בצווארו? וכי משה רבנו היה בגובה חמש מטר? וכי הוא נטל גרזן שאורכו חמש מטר? וכי הוא קפץ חמש מטר והיכה את עוג בקרסולו? וכי ממכה שכזו עוג אכן נהרג?


ואם עוג היה מסוגל לעקור ולהרים הר כל-כך גדול, ברור שהוא לא היה זקוק לשום הר כדי לזורקו על ישראל, הוא פשוט היה דורך עליהם ברגליו כאילו היו נמלים. ולא יעזור אם משה רבנו היה אפילו בגובה מאה מטר, הוא לא היה מצליח לעשות שום נזק לעוג הדמיוני הזה.


ויש פסוק מפורש בתורה אשר לפיו עוג מלך הבשן היה לכל היותר בגובה ארבעה מטרים, וכך נאמר בדברים (ג, יא): "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ".


לפיכך, ברור לי כשמש שהאמור בגמרא בברכות לעיל הינו סיפורי ילדים, דהיינו סיפורים שהיו מספרים לילדים לפני השינה, וחכמי התלמוד שיקעו בתלמוד גם את סיפורי הילדים והסיפורים העממיים שרווחו בגלות הבבלית באותם הימים – לפיכך, אסור באיסור חמור להתייחס לתלמוד הבבלי בכללותו כאל תורה-שבעל-פה, אלא כאל פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה. כי אם נסבור שכולו תורה-שבעל-פה קל-מהרה נגיע לכפירה בעיקר, שהרי אם התורה-שבעל-פה רווייה בהזיות ובדמיונות נחותים, ברור שמקורה אינו מקור אלהי נשגב.


ואיך לדעתכם רש"י פירש שם? ובכן, כדרכו בסכלות הוא פירש את כל העניין כפשוטו, ולא לחינם רבנו תקף בחריפות את תופשי אגדות חז"ל כפשוטן, מפני שהדבר מדרדר קל מהרה לכפירה בעיקר, ולמחשבה שדת משה הינה דת שקרית ונחותה שיסודה בקרב כומרי-הבל הוזי הזיות, וכמו האסלאם שספרוֹ הקוראן מלא וגדוש בסיפורי אגדות מצחיקים ומגוחכים.


והנה לפניכם פירוש רש"י לאגדה הזו על עוג ומשה רבנו ע"ה:


"מחנה ישראל כמה הוי? תלתא פרסי – עוג חשב כן בליבו [באמת עוג חשב כן? וכי מדובר בסיפור אמיתי?] [...]; קמצי – נמלים; שרבבת – לשון אשתרבובי אשתרבוב, ירדו וגדלו למטה [ואפילו את פשט הסיפור העממי הוא לא הבין, שהרי מדובר ששיניו של עוג צמחו לצדדין ומנעו מעוג להסיר את ההר הדמיוני הזה שהיה תקוע כביכול בצווארו]; משה כמה הוי? עשר אמין – שהרי הוא הקים את המשכן, ודרשינן: הקים את עצמו לקומת המשכן, וכתיב ביה: 'עשר אמות אורך הקרש' [שמ' לו, כא]; שוור – קפץ למעלה; [ומחייה] בקרסוליה" וכו'.


וראוי לעיין היטב בפירושו של רש"י לסיפור העממי הזה על משה רבנו, מפני שאם נשים לב, רש"י לא רק חוזר על הסיפור העממי כאילו הוא היה אמת לאמיתה: "משה כמה הוי? עשר אמין", יתרה מזאת! רש"י גם "מוכיח" לנו ברוב סכלותו שיש כביכול ראיה לאמיתתו מפסוקי התורה! והנה דבריו: "משה כמה הוי? עשר אמין – שהרי הוא הקים את המשכן, ודרשינן: הקים את עצמו לקומת המשכן, וכתיב ביה: 'עשר אמות אורך הקרש' [שמ' לו, כא]".


הפקרותו הפרשנית של רש"י נובעת מהפקרות מוסרית ומחשבתית מוחלטת, וכן ממינות עמוקה מאד, שהרי בפרשנות כזו, רש"י למעשה הופך את תורת משה ישרת-המחשבה לדת של שקר ופלסתר! כי אם יש אפילו דְּבר-הבל אחד קטן ככל שיהיה בתורת האמת, הדבר שולל לחלוטין את כל התורה כולה, מפני שמציאותו של אותו דְּבר-הבל מובילה למסקנה ההכרחית והבלתי נמנעת שהתורה הזו אינה תורת אמת, אלא הבל שהומצא על-ידי בשר ודם! בדיוק כמו הקוראן! שהרי ברור שלא יעלה על הדעת שיהיה אפילו דְּבר-הבל אחד בתורת אלהים.


בנוסף לפרשנותו הרעה של רש"י אשר מובילה קל-מהרה לכפירה בעיקר, נשים לב גם לשיטתו: לפי רש"י דרשות הפסוקים הן לימודים פשטניים אשר מלמדים על נסיבות או על עניינים אשר התרחשו והתקיימו במציאות ההיסטורית הממשית! שהרי כאשר רש"י מביא ראיה לכך שמשה רבנו היה בגובה חמש מטר, הוא מביא ראיה לכך מן המדרש! וזה לשונו: "ודרשינן: הקים את עצמו לקומת המשכן, וכתיב ביה [=במשכן] 'עשר אמות'" וכו'.


כמובן שלפי רש"י לא רק שמשה רבנו היה בגובה של חמש מטר, אלא הוא באמת הרים גרזן שגודלו הוא חמש מטר, והוא באמת קפץ חמש מטר עד לקרסולו של עוג...


ראינו אפוא כיצד פרשנותו של רש"י מדרדרת לכפירה בעיקר, ולסבור שתורתנו האלהית ישרת המחשבה והמוסר, הינה תורת פלסתר של הבל ודמיונות שווא, וזו היא דרכם של המינים: להפיץ פירושים אשר מדרדרים לסכלות ולהשקפות רעות שהחמורה שבהן היא הכפירה.


***

בברכות (נד ע"ב) נאמר כך: "אמר רב יהודה אמר רב: שלושה צריכין שימור, ואלו הן: חולה, חתן וכלה. במתניתא תנא: חולה, חיה, חתן וכלה. ויש אומרים: אף אבֵל. ויש אומרים: אף תלמידי חכמים בלילה".


נראה ברור כי השימור האמור כאן הוא השגחה ושמירה ככל השגחה ושמירה, ואין צורך להסביר מדוע החולה והיולדת זקוקים לשמירה ולהשגחה. לעומתם, החתן והכלה זקוקים לשמירה ולהשגחה מפני שהם נמצאים בתקופה מאד מבלבלת לחוצה ועמוסה, והאדם שעסוק בשמחה כל-כך גדולה, עלול שלא לשים לב למכשולים ולתקלות העומדות לפניו. וזכורני כאשר יצאתי לסעודת המצוה ביום שלאחר ליל נישואיי, מרוב החיפזון והבלבול נתקלתי בעמוד בעת הליכתי החפוזה וחבורה עלתה במצחי, וכאשר נפגשנו עם אנשי השמחה בסעודת המצוה, הם התבדחו ואמרו: "מה, כבר רבתם?", "כבר עשית לו חבורה?".


בעניין האבֵל, גם בעניינו ברור מדוע הוא זקוק להשגחה, ומדוע אסור להשאיר אותו לבדו: שהרי יש לא מעט אבלים אשר אינם מסוגלים להתמודד לבדם עם הצער והיגון, ואם תוסיף להם על צער האבלות והיגון גם את צער הבדידות, ובמיוחד בשעות הראשונות של האבלות שבהן דעתו של האבל מיטרפת עליו, הוא עלול לפגוע בנפשו עד כדי איבוד עצמו לדעת.


בעניין תלמידי החכמים, אף הם זקוקים לשמירה ולהשגחה, מפני שעמי-הארצות שונאים את תלמידי החכמים שנאת מוות, ואף שאינם יכולים לגעת בהם בדרך כלל בשעות היום ובמקומות שתלמידי החכמים מצויים בהם – אם לפתע הם יראו את תלמידי החכמים שנואי-נפשם בחשכת הלילה בסמטאות האפלות, עלולים הם לנצל את ההזדמנות הזו ולפגוע בהם.


והנה לפניכם כמה מדברי חז"ל בעניין זה במסכת פסחים (מט ע"ב):


"[1] תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכמים. [...] ולא ישא בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר: 'אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה' [דב' כז, כא]. [...] [2] אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשחטו! אמר להן: זה [=השחיטה] – טעון ברכה, וזה [=עם הארץ] – אינו טעון ברכה. [3] אמר רבי אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר: 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ' [דב' ל, כ], על חייו לא חס – על חיי חברו לא כל שכן. [4] אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקרעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו. [5] תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי ייתן לי תלמיד חכמים ואשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! אמר להן: זה – נושך ושובר עצם, וזה – נושך ואינו שובר עצם. [6] תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים. [7] תניא, רבי אליעזר אומר: אלמלא אנו צריכים להם [כלומר הם צריכים אותנו] למשא ומתן – היו הורגין אותנו. [8] תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ – כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר: 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה' [דב' לג, ד], אל תקרי מורשה אלא מאורסה. [9] גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכמים, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל, ונשותיהן יותר מהן. תנא: שנה ופירש – יותר מכולן".


ונצרף גם את דברי רבנו במורה (ב, לו), שם רבנו מלמד אותנו על התנאים ההכרחיים לנבואה, ואחד מהם הוא:


"שיהא האדם הזה [=שהתרומם למעלת אדם] כבר [...] ביטל את תשוקתו לשררוֹת הבלתי אמיתיות, כלומר אהבת הניצחון או שירוממוהו בני אדם וישיג כבודם ומשמעתם [...] – אלא יִראה את כל בני האדם כפי מצביהם, שהם בהם [=במצביהם] בלי ספק כבהמות וכחיות הטרף, אשר לא יחשוב השלם יחיד הסגולה כאשר חושב עליהם, אלא היאך להינצל מנזקי המזיקים מהם [=ואלה הם ה"מזיקים" האמיתיים]".


ועל השאלה מדוע עמי הארץ שונאים את החכמים, משיב קאפח (כתבים א, עמ' 98):


"כל אדם בטבעו ניחא ליה בהפקירא, ואינו שש לקראת המגבלות המסייגות אותו על כל צעד ושעל. ובראותו בני אדם שולטים ברוחם, מסוימים בהליכותיהם ובאורח חייהם, מרגיש הוא בסתר ליבו ובתת-הכרתו את הנועם שבאורח חייהם, את העדן שבהליכותיהם, אך געש הכוחות הבהמיים שבו אינם נשמעים לו להתרסן ואינם מסורים בידו, מפני שכבר הורגלו להתפרץ לכל אשר ירצו ללא מעצורים. משום כך נהפכת אותה הרגשת הנועם שבטוב שבתת-הכרתם [=בראותם את תלמידי החכמים] לרועץ, מחמת אי-יכולתם הנפשית להגיע אליה, ומתבטאת בשנאה עזה עד כדי 'היו הורגים אותנו'".


ובמאמרי: "בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו" העתקנו וביארנו את דברי רבנו אשר מסביר במורה באופן כללי על הגורם המרכזי לנזקי ולמעללי עמי הארצות בעלי המרדעות וחובשי המגבעות, והוא העדר מימוש כוחותיהם השכליים, וניתוב כוח המחשבה שנועד להוציא את שכלם מן הכוח אל הפועל – לתחבול תחבולות ולטכסוס טכסיסים אשר מזיקים להם ולזולתם.


***

נעבור עתה לראות כיצד רש"י פירש את דברי חכמים שם בברכות (נד ע"ב):


"שימור – מן המזיקין", ובתלמוד בברכות שם לא נזכרו כלל מזיקים או שדים או רוחות רעות, וכל אלה רחשו במוחו הקודח של רש"י השכרן, והוא החדירם לפרשנותו גם במקומות שחז"ל לא הזכירום כלל, אפילו לא על דרך המשל והחידה. כלומר, גם מאמר שאינו בהכרח מאמר אגדי, רש"י עיוות עיקם ועיקש לכיוונים החולניים של ההזיות המאגיות האליליות.


רש"י ממשיך לפרש שם: "חולה – שהורע מזלו, לפיכך השד מתגרה בו, וכן חָיָה – אשה שילדה, וכן אבֵל; חתן וכלה ותלמידי חכמים – מקנאתו [השד] מתגרה בהם". רש"י לא ידע שחָיָה היא לא אשה שילדה אלא יולדת, כלומר גם זמן קצר לפני שילדה וגם לאחר שילדה (ראו: קהלת רבה ג, ב), אך לא על בורותו זו הוא ראוי להיקרא אויב וצר מקנא ומכעיס ומעלה-חֵמה, אלא על רשעותו והגשמתו. ונעבור עתה לנתח את פירושו:


א) "חולה – שהורע מזלו", אמונתו של רש"י שגרמי השמים הם בעלי כוחות מאגיים היא עבודה-זרה. כלומר, אמונתו שחולי ומוות וסכנת-הלידה הם תוצאה של פעולות גרמי-השמים היא עבודה-זרה; ורש"י אף לא למד את ספר משלי (ה, כב) שאין ייסורים בלי עוון: "עַווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ", וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר אחר בעניין האסטרולוגיה. ורש"י גם נמנה על הסכלים אשר תולים קללתם באחרים, וכמו שנאמר במשלי (יט, ג): "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְיָ [או להבדיל על גרמי השמים] יִזְעַף לִבּוֹ".


ונצרף לנקודה זו קטע מדברי רבנו במורה (ג, לז): "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה זרה ומחיית עקבותיה, ושלא לדמות בכוכב מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל במאומה מן המצבים הללו הנמצאים לאישי בני אדם, לפי שהשקפה זו היא הגורמת לעבדם". נמצא, כי עקירת ההשקפה שכוכב מן הכוכבים "מזיק או מועיל" היא ממטרות התורה המרכזיות והחשובות ביותר!


ב) כאמור, לפי שיטתו של רש"י, חולה, חָיָה ואבֵל מזלם בשמים הורע ולכן ניתנה רשות לשדים להתגרות בהם; וחתן וכלה ותלמידי-חכמים השד מתקנא בהם בשל הצלחתם, ולכן השד מתגרה בהם להזיקם. וכבר הוכחתי במאמרים אחרים כי האמונה בשדים היא חירוף וגידוף ה' יתעלה וסעיף מסעיפי העבודה-הזרה. ומכל מקום למדנו, כי השדים לפי דמיונו של רש"י הם יצורים בעלי תכונות אופי אנושיות כגון קנאה ורוע. ושמעתי אחד חכם בעיניו, ר"מ נכלולי בישיבה אשר אוכל מן התורה, שטוען שהקב"ה ברא מלאכים מרשיעים כאלה, ואיני יודע איך אפשר להעלות על הדעת שהקב"ה ירומם למעלת מלאכים יצורים כֹּה מרושעים ובזויים.


***

בברכות (נד ע"ב–נה ע"א) נאמר כך:


"אמר רב יהודה אמר רב: שלושה דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם [...] והמאריך בבית הַכְסֵא [...] והמאריך בבית הַכְסֵא מעליותא הוא? והתניא, עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות [לידי חולי טחורים]: [...] ויש אומרים: אף התולה עצמו בבית הַכְסֵא יותר מדאי! [ולכאורה יש מֵעִניין זה סתירה לאמור לעיל בעניין המאריך בבית הַכְסֵא, שהרי כאן נאמר שמי שתולה עצמו בבית הַכְסֵא יותר מדאי מביא על עצמו חולי טחורים]".


ומשיבים:


"לא קשיא, הא [=המימרא שלפיה המאריך בבית הַכְסֵא מאריכין ימיו ושנותיו, עוסקת באדם שהוא "מאריך ותולה"] – דמאריך ותלי, הא [=הברייתא שלפיה התולה עצמו בבית הַכְסֵא מביא עליו חולי טחורים, עוסקת באדם שהוא "מאריך ולא תולה"] – דמאריך ולא תלי".


השאלה הגדולה היא אפוא: מהו "התולה עצמו בבית הַכְסֵא"? וכדי להשיב על השאלה הזו נמשיך לעיין בסיפור שמובא בהמשך הגמרא שם אשר נועד לשפוך אור על העניין:


"כי הא דאמרה ליה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה ברבי אלעאי: פניך דומים למגדלי חזירים ולמלווי בריבית. אמר לה: הימנותא! לדידי תרוייהו אסירן; אלא, עשרים וארבעה בית הַכְסֵא איכא מאושפיזאי לבי מדרשא, דכי אזילנא בדיקנא נפשאי בכולהו".


מסופר על מטרוניתא אחת, דהיינו אשה שמעמדה הכלכלי והחברתי היה גבוה, אשר אמרה לר' יהודה בן אלעאי שפניו דומים לפניהם של מגדלי החזירים והמלווי בריבית, דהיינו שפניו נראות רגועות ושלוות ואין בהם סימנים של לחץ וחרדה. וכנראה שמגדלי החזירים והמלווי בריבית היו מקבלים ממון רב מפשעיהם, ולא היו להם דאגות ולחצי פרנסה.


השיב לה ר' יהודה: "הימנותא", דהיינו, בשבועה שהנני נקי מן העוונות הללו, ומה שפניי רגועים ונעדרי סימני לחץ וחרדה, הוא מפני שיש עשרים וארבעה בתי-הַכְסֵא מביתי לבית המדרש, וכאשר אני הולך לבית-המדרש, הנני בודק את עצמי בכולם.


נמצא, שהביטוי: "התולה עצמו בבית הַכְסֵא" משמעוֹ אדם אשר הולך פעמים רבות להתפנות, וכאילו הוא תלוי וקשור לבית הַכְסֵא בכל עת ובכל שעה. ותשובת הגמרא לעיל: "הא – דמאריך ותלי, הא – דמאריך ולא תלי", משמעהּ כך: זה שמאריך בבית-הַכְסֵא וגם בודק את עצמו תכופות, הוא זה אשר מאריכין ימיו ושנותיו; אולם לעומתו, זה שמאריך בבית-הַכְסֵא אך בודק את עצמו לעתים רחוקות – הוא זה שסופו ללקות בחולי טחורים. כך לדעתי הוא פירושה הפשוט של הסוגייה לעיל, ללא שמץ של הזיה ודמיון שווא ומדוחים.


ברם, רש"י פירש שם: "התולה – שאינו יושב, אלא על ברכיו, שמתוך כך נקביו נפתחין יותר מדאי", ואיני יודע על איזה נקבים רש"י מדבר, שהרי הדיון לעיל הוא בנקב פי הטבעת בלבד. מכל מקום, פירושו של רש"י הזוי ומבחיל, שהרי לא יעלה על הדעת שמי שיעשה צרכיו והוא נשען על ברכיו, פי הטבעת שלו נפתח ומתרחב עד שהוא לוקה בחולי טחורים. וזו שוֹטוּת שאין לה תחתית, גם מבחינה רפואית ואנטומית וגם מבחינה הגיונית ותורנית.


ואולי יתרה מזאת, אם מי ש"תולה את עצמו" הוא מי שנשען על ברכיו ועושה צרכיו, מה שייך כל הסיפור בעניין ר' יהודה בן אלעאי? מדוע הוא עוסק בהליכה תכופה לבית הַכְסֵא?


***

בהמשך דבריו, רש"י מגלה לנו טפח על אישיותו הכעורה, שימו לב לפרשנותו שם בעניין מגדלי החזירים: "למגדלי חזירים ומלווי בריבית – שכרן מרובה בלא טורח, ושמחים בחלקם, לכך פניהם צהובים". האמנם ראוי לומר על מגדלי חזירים ומלווי בריבית שהם "שמחים בחלקם"? ואולי אין להם לחצי פרנסה ואינם עמלים, אך האם הם הגיעו למעלה המידותית של החכמים ואנשי האמת אשר שמחים בחלקם? והחדרת ביטוי כל-כך נעלה ומרומם לפושעים כל-כך טמאים, מעיד על הלכי מחשבתו של רש"י דהיינו על יחס חיובי לפושעים ולחטָּאים. ומי שמסוגל לתאר באופן נעלה את החטָּאים, חזקה עליו שהוא בעצמו מן הרשעים הארורים.


ולהבדיל בין הטמא לבין הטהור, הנה לפניכם דברי חז"ל ורבנו בפרק השביעי מפרקי הקדמתו לאבות, בעניין המעלות הנדרשות לנביאי האמת והצדק (עמ' רנט):


"ודע, שכל נביא אינו מתנבא, אלא לאחר שנקנו לו כל המעלות ההגיוניות ורוב המעלות המידותיות והחמורות שבהן, והוא אמרם: 'אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר' [שבת צב ע"א; נדרים לח ע"א] [...] ועשיר, היא מן המעלות המידותיות, כלומר עין טובה, לפי שהם [=חכמי המשנה והתלמוד ע"ה] קוראים לבעל עין טובה – עשיר, והוא אמרם בהגדרת העשיר: 'איזהו עשיר השמח בחלקו' [אבות ד, א]. כלומר, שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן ואינו מצטער על מה שלא המציא לו".


ראו נא את מעלתה של מידה זו, עד שהיא תוארה כאחת המעלות ההכרחיות לנבואה!


ובאבות שם (ד, א) נאמר:


"בן זומא אומר: [...] אי זה הוא עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא".


האם אפוא יש קשר כלשהוא בין הצדיקים העשירים השמחים בחלקם, אשר אשריהם בעולם-הזה וטוב להם לעולם-הבא, לבין מגדלי חזירים ומלווי בריבית?


ותחפושתם של הרשעים והכסילים אשר מתחזים לצדיקים וחסידים, לעולם לא תהיה שלמה, ולעולם הם ייכשלו בלשונם כדי שנצליח לזהות את רשעם ומינותם – וכמו שרש"י נכשל כאן כאשר ייחס מידה נעלה מאד וקשה להשגה, למגדלי חזירים ולמלווי בריבית. וכאמור, הדבר מעיד על אפלת אישיותו ועל נטייתו לפשעים ולחטָאים בחדרי החדרים, כי מי שמרומם ומייחס מעלה גדוֹלה לפושעים ולחטָּאים, חזקה עליו שהוא בעצמו מזוהם ומטונף במעללים.


יח. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת שמות – המשך


דוגמה ראשונה


בשמות (ג, יט) נאמר כך: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה", ושם פירש רש"י: "לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ – ואין אני מראה לו ידי החזקה, כלומר כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא ייתן אתכם להלוך. ויש מפרשין: וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה – ולא בשביל שידו חזקה, כי מאז אשלח 'אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם' וגו' [ג, כ]".


בפסוק הנדון נאמר: "וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה" מבלי לייחס אותה להקב"ה, ואף-על-פי-כן, רש"י בפירושו מייחס את היד הזו שלוש פעמים להקב"ה! "ידי החזקה [...] ידי החזקה [...] שידו חזקה". וחזרה שלוש פעמים על ייחוס יד להקב"ה, בפירוש לפסוק שבו היד כלל לא מיוחסת להקב"ה אלא נאמרה בלשון נסתר – מעידה על ניסיון להחדרת הגשמות.


נעבור עתה לעיין בפירוש אונקלוס ורס"ג שם, אונקלוס תרגם: "וּקְדָמַי גְּלֵי, אֲרֵי לָא יִשְׁבּוֹק יָתְכוֹן מַלְכָּא דְּמִצְרַיִם לְמֵיזַל, וְלָא מִן קֳדָם דְּחֵילֵיהּ תַּקִּיף". כלומר, כבר בראש תרגומו אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, שהרי הוא לא מתרגם את המלים: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי", שנאמרו ביחס להקב"ה, כמות שהן, אלא הוא משנה את משמעותן ואומר: "וּקְדָמַי גְּלֵי", דהיינו גלוי וידוע לפני הקב"ה, וזאת כדי להבחין בין ידיעתו הנשגבה של ה' יתעלה לידיעת בני האדם שוכני בתי חומר.


ועתה בעניין המלים: "וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה", אותן אונקלוס מתרגם: "וְלָא מִן קֳדָם דְּחֵילֵיהּ תַּקִּיף". מתרגומו של אונקלוס עולה שהוא מרחיק במפורש מן ההגשמה, שהרי הוא אינו מתרגם את המלה "יד", שהיא איבר גופני כידוע, כלשונה, אלא הוא מתרגם אותה בהתאם למשמעותה בפסוק. נמצא, שלפי אונקלוס הקב"ה אומר למשה: גלוי וידוע לפניי שמלך מצרים לא יניח לכם ללכת, ואף לא מלפני מי שכוחו רב ועצום. ובמלים אחרות, היד החזקה לפי אונקלוס אינה מיוחסת כלל להקב"ה! אלא היא נועדה לומר שפרעה לא היה משחרר את עם-ישראל גם אם הם היו בעלי כוח ועוצמה להילחם על חירותם, כל-שכן שהם עם של עבדים שפלים.


גם רס"ג נזהר מלייחס את היד להקב"ה, וכך הוא מפרש: "וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה – ולא ביד חזקה בפעם אחת", ובניגוד לרש"י אשר שלוש פעמים כאמור אומר: "ידו של הקב"ה".


בסוף פירושו שם רש"י אומר: "ומתרגמין אותו: 'ולא מן קדם דחיליה תקיף'". רש"י מעתיק בסוף דבריו את תרגום אונקלוס כמי שרוצה לומר שפירושיו קרובים או אף זהים לתרגומו של אונקלוס, ובמלים אחרות, כאילו הוא מביא ראיה לפירושיו מתרגום אונקלוס. ואין שום קשר בין פירושיו המגשימים לתרגומו של אונקלוס כפי שראיתם לעיל. לפיכך, החדרת המשפט הזה בסוף פירושו והכנסת אונקלוס לקלחת ההגשמה האירופית: מסלפת את מסורת התורה-שבעל-פה, מייחסת לאונקלוס כוונות מגשימות, ומחדירה את ההגשמה כאילו היא חלק ממסורת התורה-שבעל-פה – וזו דרכם של המינים, לעקור את האמת ולהחדיר את השווא.


דוגמה שנייה


בשמות (ד, כב) נאמר כך: "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם". ושם פירש רש"י:


"וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ – מאותה שהיא גרה איתה בבית", ופירושו סכלות, שהרי עם-ישראל היו עבדים נחותים ביותר, ולא היו להם עבדים מצריִים שגרו איתם בבית... ויתרה מזאת, גם אם נדמיין שהיו להם עבדים מצריִים שגרו איתם בבית, וכי היו לעבדיהם: "כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת"?


אלא, ברור שיש לפרש כמו שתרגם שם אונקלוס: "וְתִשְׁאַל אִתְּתָא מִשֵּׁיבָבְתַהּ וּמִקָּרִיבַת בֵּיתַהּ" וכו'. דהיינו תיטול כל אשה יהודיה משכנתה הרחוקה ומשכנתה הקרובה.


ורש"י שגה בזה, מפני שבאשכנז הפרו-נוצרית נהגו העבדים הגויים להתערב עם היהודים, ונדמה לו לשוטה הזה שגם במצרים הקדומה המציאות הייתה דומה למציאות שבאירופה...


והנה לפניכם כמה דוגמאות כיצד הגויים היו מעורבים עם המינים וצאצאיהם, וכך נאמר בסמ"ג (עשין דרבנן ב), והובאו דבריו בהגהות מיימוניות להלכות אבל (ה, טו):


"כאבילא יתעטף, כל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים לאו עטיפה היא, מחוי רב נחמן עד גובא דדיקנא. וכן ראיתי נוהגין בספרד, אבל באלה המלכיות [צרפת ואשכנז] לא נהגו, מפני שמביא לידי שחוק גדול בין הגוים ועבדים ושפחות שבינינו, סמ"ג".


מקור דברי הסמ"ג הוא בספר האורה לרש"י (ב, קמב) שם נאמר: "עטיפת הראש לאבלים כל שבעה יומם ולילה. אבל הרבה יש שאינם נוהגים, מפני שהאומות משׂחקין עליהם. ומתוך כך הם באים לידי שחוק וגיחוך ומתגנין בשׂחקם על הבריות". ולמקורות נוספים בכתבי שר"י שבהם נאמרו הזיות דומות, ראו מאמרו של זימר בסיני צו, עמ' קנא.


וכן כתבו גם בעלי-התוספות הארורים (מועד קטן כא ע"א, ד"ה אלו דברים): "ועוד יש ליתן טעם בעטיפת הראש, שלא היה מביא כי אם לידי שחוק עניין עטיפת ישמעאלים".


גם בביטול דין התלמוד בכפיית-המטה הובא חשש מפני מה יאמרו הגויים, וזה לשון טור האבן (יו"ד שפז): "ואם יראוהו כופה [את מיטתו] יאמרו שהוא מכשף. וכתב א"א הרא"ש: ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאין נוהגין בכפיית המטה, לפי שדרין בין העמים וכל היום נכנסים ויוצאים בבתיהם. וכ"כ הסמ"ג". וברור שהחיים המעורבבים עם הגויים ("וכל היום נכנסים ויוצאים בבתיהם"), גרמו להם ללמוד ממעשיהם ולחוש לכשפיהם.


והנה עוד מקור: בהזיות הריטב"א נאמר כך (מועד קטן כב ע"ב): "ועכשיו לא נהגו בחליצת כתף. ולא ידע ר"י ז"ל [מהמינים הראשונים שר"י] לפרש טעם ברור בדבר, ויש שפירשו, מפני שרוב ישראל דרין בין הגויים ושמא ילעיגו עלינו ואינו כבודו של מת".


"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם" (תה' קו, לה).


ובכל העניינים הללו ראו ספרי "אפיקים להרמב"ם" במאמר על דיני האבילות.


דוגמה שלישית


בשמות (ד, ב–ג) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְיָ מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה, וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו", ושם פירש רש"י:


"מַה זֶּה – לכך נכתב תיבה אחת, לדרוש: מִזֶּה שבידך אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים [...] וַיְהִי לְנָחָשׁ – רמז לו שסיפר לשון-הרע על ישראל, ותפש אומנותו של נחש".


ואיך הקב"ה רמז למשה רבנו על שהוא סיפר לשון-הרע על ישראל? והלא הפיכת המטה לנחש התרחשה זמן רב לפני חטאו של משה בהכאת הסלע במדבר! ובכלל, וכי חטאו של משה רבנו היה שהוא סיפר לשון-הרע על ישראל? וכי אמירת "שמעו נא המורים" לפני כל עם-ישראל היא לשון-הרע? ורש"י הטמבל והרשע כלל לא ידע את הגדרותיה של לשון-הרע.


כמו כן, איך רש"י-שר"י מעז לומר על משה רבנו: "ותפש אומנותו של נחש"? ואלה דברים קשים מאד, אשר לא יעלה על הדעת לאמרם, כאילו משה רבנו הלך בדרכי הרשעים...


מקור דברי רש"י הוא במדרש שמות רבה. מדרש זה נזכר לראשונה אצל עזריאל בן שלמה מגירונה (המאה הי"ג) אשר למד את הזיות הקבלה הקדומה מבנו של הפוחז מפוסקיירא, שנקרא וכונה "יצחק העיוור". קצרו של דבר, מדובר במדרש מינות שיצא תחת ידיהם של מכשפים ומשתפים ועובדי-אלילים אשר היו הוזי הזיות פרו-נוצריות חמורות ביותר.


המדרש הזה נכלל בפרויקט השו"ת וכן בכל המאגרים תחת הקטגוריה של ספרות חז"ל! ארורים יהיו צאצאי המינים אשר זייפו וסילפו והשחיתו את דת משה בגסות רוחם כי רבה.


"וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (יח, כ).


והנה כמה מלים מתוך המדרש הטמא הזה (ג, יב): "מה כתיב אחריו? 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְיָ מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה', כלומר מִזֶּה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא-שם-רע על בני, הם מאמינים בני מאמינים [...] תפש משה מעשה הנחש שהוציא לשון-הרע על בוראו [...] כשם שלקה הנחש כך זה עתיד ללקות, ראה מה כתיב: 'וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ', לפי שעשה מעשה נחש לכך הראה לו את הנחש, כלומר עשית מעשה של זה".


ורש"י לקח את ההזיה החמורה הזו מן המינים הקדמונים, והחדיר אותה לתוך פירוש פשטני לתורה! ובזה הוא חירף וגידף תורת אלהים ושם אלהים חיים, שהרי אם משה רבנו היה כל-כך שפל ונתעב כמו שרש"י מתאר: "תפש אומנותו של נחש", מה הדבר אומר על תורת משה שנמסרה על-ידו, ומה הדבר אומר על ה' יתעלה שבחר בו לאדון כל הנביאים?


ואין זו הפעם הראשונה שרש"י טופל זוהמה וגילולים על משה רבנו ועל ה' יתעלה ויתרומם, והרחבתי בעניין מגמתו זו ומטרותיה במאמרים: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י", "מדוע רש"י-שר"י והמינים מערערים על מעמדו של משה רבנו?".


***

וכדי להבין במה חטא משה רבנו ע"ה, אצטט לפניכם את ניתוח חטאו לאורו של רבנו, מתוך מאמרי: "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך":


כדי להבין מעט על חומרתה של מידת הכעס, נתבונן בביאורו של רבנו הרמב"ם לחטאו של משה רבנו, וממנו נלמד, כי משה רבנו אדון כל הנביאים, אשר לא קם ולא יקום נביא כמותו לישראל לעולם, חטא פעם אחת במידת הכעס לעיני כל ישראל, ועל כעסו זה הוא נידון לפני ה' יתעלה למות במדבר! ושגיאתו זו של משה רבנו אף תוארה בגינויים קשים וחריפים מאד, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רנה–רנו), בשתי הפסקות הבאות:


"ואתה יודע כי אדון הראשונים והאחרונים משה רבנו ע"ה [שימו לב כמה רבנו נזהר בכבודו של משה רבנו ע"ה!], כבר אמר לו ה' יתעלה: 'יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי' [במ' כ, יב], 'עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי' [שם כ, כד], ['עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי' וכו'] 'עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי' [דב' לב, נא] – כל זה וחטאוֹ ע"ה היה, שנטה כלפי אחד משני הקצוות ממעלה אחת מן המעלות המידותיות והיא המתינות. כאשר נטה כלפי הכעס באמרוֹ: 'שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים' [במ' כ, י], מחה ה' בו שאיש כמוהו יכעס בפני קהל ישראל במקום שאין הכעס ראוי בו.


וכגון זה ביחס לאותו האדם חילול ה', לפי שכל תנועותיו ודבריו כולם לומדים מהם ובהם מקווים לזכות לאושר העולם-הזה והבא, והיאך יבוא ממנו הכעס והוא ממעשה הרע? [...] ולא יבוא אלא מתכונה רעה מתכונות הנפש. [...] וכל מה שיֹאמר או יעשה בוחנים אותו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו [עם-ישראל] שהוא ע"ה אינו מאותם שיש להם מגרעת מידותית [ואם לא היה נענש, היו מסיקים שהכעס הוא מידה רצויה]. [...] ולא מצאנו לה' יתעלה בדברו עמו בעניין זה כעס ולא רוגז [על עם-ישראל], אלא אמר לו: 'קַח אֶת הַמַּטֶּה [...] וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם' [במ' כ, ח]".


נמצא, שמשה רבנו חטא במידת הכעס לפני כל קהל עדת ישראל, ועל כך ספג עונש כבד מאד במה שלא נכנסו הוא ואהרן לארץ-ישראל, ובמה שהופנו כלפיו וכלפי אהרן ביטויים קשים וחריפים מאד שנחקקו לדורי דורות! רבנו חותם את דבריו שם במוסר גדול שנועד להרחיק אותנו ממידת הכעס, ואשר מלמד גם על חשיבותה העצומה של מצות קידוש ה' ועל חומרתו הקטלנית של עוון חילול ה', וכֹה דבריו (עמ' רנו): "ולולא שידע [משה רבנו] שה' כבר התאנף עלינו בשאילת המים, ושאנו כבר הכעסנו לפניו יתעלה, לא היה כועס".


כלומר, המעשה הזה שבו חטא משה רבנו היה במדבר צין (במ' פרק כ), וקדם לו מעשה אחֵר ברפידים (שמ' פרק יז), שגם בו עם-ישראל התלונן קשות על משה ואהרן, ושם הקב"ה כעס על העם והורה למשה רבנו להכות בסלע ולהוציא מים לעם-ישראל. נמצא, שלכאורה היה מקום לדון את משה רבנו לכף זכות, שהרי כבר קדם מקרה כזה בדיוק שבו הקב"ה הורה למשה רבנו להכות בסלע ולהוציא ממנו מים, ובמלים אחרות כבר היה תקדים – ואף-על-פי-כן, הקב"ה העניש את משה רבנו בחומרה רבה מאד. אנו לומדים אפוא, שאין מקום לדון לכף זכות בעניינים של חילול ה', ואפילו לא את אדון הראשונים והאחרונים משה רבנו ע"ה, וכמה חמור עוון הכעס שגרם למשה ולאהרן למות במדבר ולגינויים חריפים לדורי דורות.


בהמשך פירושו לאבות שם (ד, כח), רבנו מזכיר שוב את עניין חטאו של משה רבנו, וכך נאמר במשנה שם: "שאין לפניו לא עוולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכל שלו". משנה זו מבוססת על דבר ה' יתעלה בדברים (י, יז): "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד".


והנה לפניכם פירוש רבנו למשנה האמורה (אבות ד, כח):


"וזהו עניין 'וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד', והוא כמו 'לֹא יִשָּׂא פָנִים', אלא נפרע מן הגדול במעלה אפילו על דבר קטן, כמו שנפרע ממשה רבנו על עוון הכעס כמו שביארנו בפרקים הקודמים".


נמצא, שחטאו של משה רבנו היה בגדר "דבר קטן", אלא שביחס אליו הדבר היה "דבר גדול", אך חס ושלום מלומר על משה רבנו ע"ה שהוא "תפש אומנותו של נחש"!


***

טרם סיימנו עם חירופו וגידופו של רש"י את משה רבנו וה' יתעלה. בבראשית (ד, ו) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְיָ לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (שמ' ד, ו), ושם פירש רש"י: "אף באות זה רמז [הקב"ה] שלשון-הרע סיפר [כוונתו למשה רבנו ע"ה, ומרוב תיעובו למשה רבנו ע"ה, הוא אפילו לא מזכירו בשמו!] באמרוֹ: 'לֹא יַאֲמִינוּ לִי' [שמ' ד, א], לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון-הרע".


ואין שום רמז במקרא לכך שהקב"ה מקפיד על-כך שמשה רבנו חושש שעם-ישראל לא יאמינו לו באמרוֹ (שמ' ד, א): "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְיָ", והנה לפניכם הפסוקים אשר נוגעים לשלושת האותות אשר ניתנו למשה:


"לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב [...] וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת" (שמ' ד, ה–ט).


האם יש בפסוקים הללו איזה רמז להקפדה או לזעם כלשהו מלפני ה' יתעלה כלפי משה רבנו? מאומה! ורק בהמשך הפרק, כאשר משה רבנו אומר: "וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (ד, יג), רק לאחר הדברים הללו נאמר: "וַיִּחַר אַף יְיָ בְּמֹשֶׁה" (שמ' ד, יד).


איך אפוא רש"י מעז לייחס שוב חטא חמור למשה רבנו? ושוב, מקורו של רש"י הוא במדרש המינות שמות רבה (ג, יג), וכך נאמר שם: "אמר לו [הקב"ה למשה] מה הנחש כשהלשין הכיתי אותו בצרעת שנאמר: 'אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה' [בר' ג, יד], כמה דאית אמר: 'צָרַעַת מַמְאֶרֶת' [ויק' יג, נא] [...] אף אתה ראוי ללקות בצרעת [...] לקח את שלו על שהלשין".


ואיך אפשר להשוות את הנחש הקדמוני אשר עליו נאמר: "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה" למשה רבנו ע"ה? ואיך אפשר לומר על משה רבנו שהוא "הלשין"? וזו האשמה חמורה מאד, מפני שהיא מחדירה למחשבה את החשד שמשה רבנו היה דומה חלילה למוסרים מישראל...


וכך פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (י, א–ב):


"לפיכך, אם ראה גוי עובד עבודה-זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו. אבל לאבדו בידו או לדוחפו לבור וכיו"ב – אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה. במה דברים אמורים? בגוי. אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין – מצוה לאבדן ביד, ולהורידן עד באר שחת: מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק ובייתוס ותלמידיהם: 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


ובהלכות תשובה (ג, יד):


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים: המינים, והאפיקורוסים, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים, והכופרים בביאת הגואל, והמשומדים, ומחטיאי הרבים, והפורשים מדרכי ציבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, והמוסרים" וכו'.


ראו נא עד כמה חמורים דברי המדרש האירופי הזה.


ולהבדיל בין המינים הטמאים הללו לבין איש האמת הטהור, שימו לב כיצד רבנו הרמב"ם מתייחס במורה (ב, כט) לאות הצרעת שניתן למשה רבנו: "כי אף-על-פי שנהפך המטה לנחש ונהפכו המים דם, והיד הטהורה הנכבדה – לבנה, ללא סיבה טבעית המחייבת זאת" וכו'.


ואם יקשה המקשה, והלא בשמות (ג, יח) נאמר: "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ", מדוע אפוא משה רבנו אומר: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי"? מדוע משה רבנו היה צריך שלושה אותות?


על-כך משיב רבנו בהלכות יסודי התורה (ח, ה):


"וזה הוא שאמר לו הקב"ה בתחילת נבואתו, בעת שניתן לו האותות לעשותן במצרים, ואמר לו: 'וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ' [שמ' ג, יח]. ידע משה רבנו שהמאמין על-פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב, והיה נשמט מלילך, ואמר: 'וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ' [שמ' ד, א]. עד שהודיעוֹ הקב"ה שהאותות אינן אלא עד שייצאו ממצרים, ואחר שייצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק ההרהור שמהרהרין אחריך, שאני נותן לך כאן אות שיידעו שאני שלחתיך באמת מבתחילה, ולא יישאר בליבם הרהור, והוא שהכתוב אומר: 'וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה' [שמ' ג, יב]".


מדברי רבנו עולה, כי אף שהאותות נאמרו בראש פרק יד, דהיינו לאחר הבטחת ה' למשה רבנו: "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ", אשר נאמרה בפרק יג פסוק יח, שלושת האותות ניתנו למשה רבנו לפני-כן, כלומר, רק לאחר שהם ניתנו למשה רבנו, הוא אומר לה' יתעלה: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ".


מדוע אפוא משה רבנו אומר לה' יתעלה: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי"? וכי הוא לא סמך על שלושת האותות שנתן לו ה' יתעלה? אלא, רבנו מבאר לעיל, שמשה רבנו ידע היטב שהזקנים והעם ישמעו לו לאחר שהם יראו את שלושת האותות, וכהבטחת ה': "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ", אך הוא ידע ששמיעתם זו תהיה שמיעה זמנית ולכן הוא אומר: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ", דהיינו מדובר בקבלה זמנית בלבד אשר הינה רעועה ומעורערת מאד. ואז הסביר לו הקב"ה שהאותות שהוא נותן לו עתה אינם האותות שבזכותם יאמינו לו ולא יפקפקו בשליחותו. אלא, כבר בפסוק שנאמר לו בתחילה: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת" וכו', טמונה ההבטחה שעם-ישראל יאמינו בו, כי לא מדובר בו בעוד אות או מופת, כמו שלושת האותות שנועדו רק לזמנם, אלא במעמד היסטורי עוצמתי וייחודי מאד, אשר לאחריו לא יהיה עוד שום ספק ופקפוק בשליחותו, ושה' הוא זה אשר שלחו.


ופירושו של רבנו מסיר מעל משה רבנו ע"ה תהיות ותמיהות, ואף מגן עליו מפני המינים.


ולייחודו של מעמד-הר-סיני ראו מאמרי: "ייחודיות האמונה בנבואת משה רבנו".


***

בבראשית (ד, ח) נאמר כך: "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן". ושוב רש"י מחרף ומגדף את משה רבנו, וגם בחירופו זה הוא מחלל-שם-אלהים-חיים, והנה לפניכם פירושו שם: "וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן – משתאמר להם: בשבילכם לקיתי על שסיפרתי עליכם לשון-הרע יאמינו לך, שכבר למדו בכך שהמזדווגין להרע להם [לעם-ישראל] לוקים בנגעים, כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה".


ושוב רש"י-שר"י מעליל על משה רבנו ע"ה שהוא סיפר לשון-הרע, אך הפעם הוא מוסיף עוון על פשע במה שהוא משווה את משה רבנו ע"ה לפרעה ולאבימלך האליליים והזימתיים!


ואף עצם פירושו הזוי לחלוטין! שהרי לפי רש"י, עם-ישראל יאמין למשה רבנו לאחר שהוא יראה להם את אות הצרעת, ולאחר שהוא יספר להם שהוא לקה בצרעת מפני שהוא סיפר עליהם לשון-הרע! ואיזה אדם ישתכנע מזולתו לאחר שהוא מספר לו שהוא דיבר עליו לשון הרע? להיפך, הדבר יוסיף לו פקפוק וחשד וריחוק מאותו אדם שמספר לו סיפורים...


***

בבראשית (ד, י) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְיָ בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי", ושוב רש"י מוציא-שם-רע על משה רבנו, וכך הוא פירש שם: "כְבַד פֶּה – בכבדות אני מדבר, ובלשון לעז: בלב"ו". ובערמת גללי-לעזי רש"י נאמר בעניין הלעז הזה: "בלב"א – עילג, מגמגם". והעילג הארור מעליל על משה רבנו ע"ה שהוא היה עילג ומגמגם! ואין גבול לעזות הפנים של המין הזה.


ובמאמרי: "האם משה רבנו היה מגמגם?", הסרתי את הלעז הזה מעל משה רבנו.


כמו כן, בפירושו לקמן לפסוק הזה, רש"י מנסה להחדיר את ההשקפה שאהרן הכהן היה גדול ממשה רבנו, לא רק מבחינת גיל אלא גם מבחינה מהותית, ושוב, כוונתו לערער על גדולתו של משה רבנו ולגמֵּד את אישיותו בכל אמצעי ובכל דרך אפשרית, וכמו שהוכחתי בחלק נה.


וכך רש"י מוסיף ומפרש שם: "וכל זה [=סירובו של משה רבנו ללכת בשליחותו של הקב"ה] שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו ונביא היה". ואפילו במדרש המינות האירופי שמות רבה לא נאמר בלשון נחרץ כזה אלא נאמר שם כך (ג, טז): "ורבנן אמרי סבור אתה שהיה מעכב משה לילך אינו כן, אלא כמכבד לאהרן". והגדוּלה הראשונה בדברי רש"י היא גדולת מעלה ורוממות, ואין שום סיבה לסבור שהגדולה השנייה אינה כן.


ובהמשך נביא ראיה ברורה שכוונת רש"י לפרש שאהרן היה גדול במעלה ממשה רבנו.


***

בשמות (ד, יא) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְיָ", ושוב רש"י מפרש באופנים אשר מטילים צל על משה רבנו, והנה לפניכם דבריו שם: "'מִי שָׂם פֶּה' וגו' – מי לימדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי? 'אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם' – מי עשה פרעה אילם שלא נתאמץ במצות הריגתך? ואת משרתיו חרשים שלא שמעו בצוותו עליך? ואת אספקלטורין ההורגים, מי עשאם עיוורים שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת?". נמצא לפי רש"י, שה' גער ונזף קשות במשה רבנו, כאילו הוא היה כפוי טובה!


ברם, מדברי הפסוק עולה לשון עדינה מאד וכללית ביותר, רחוקה מאד מהציור של רש"י.


***

בשמות (ד, יג) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח", ושם פירש רש"י: "בְּיַד תִּשְׁלָח – ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן. דבר אחר: ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה".


ופעמיים בפירושו זה רש"י מגמֵּד את משה רבנו, תחילה באמרוֹ שהקב"ה היה רגיל לשלוח את אהרן הכהן עוד לפני שהוא נגלה למשה רבנו, וזה שקר חמור. ובהמשך במה שהוא אומר שמשה רבנו אינו "גואלם לעתיד" של ישראל, וגם זה שקר חמור, שהרי משה רבנו הוא זה אשר הוציא אותנו ממצרים וגאל אותנו משעבוד גופני קשה ומפרך, והוא אף נתן לנו את התורה וגאל אותנו לדורי-דורות משעבוד רוחני ונפשי. נמצא שמשה רבנו גאל אותנו פעמיים.


ומפרשנותו זו עולה בבירור, שרש"י ניסה להחדיר את הדעה שאהרן הכהן היה גדול ממשה רבנו, ופרשנות זו גם מעידה על כוונת דבריו לעיל: "אהרן אחיו שהיה גדול הימנו", דהיינו שכוונתו בהם לומר שאהרן היה גדול ממשה רבנו, גדוּלת חכמה מעלה ורוממות ואף נבואה!


וכל מי שכופר בייחודיות נבואתו של משה רבנו הוא בגדר מין ואפיקורוס.


והנה לפניכם דברי רבנו בשלושה-עשר יסודות הדת, ביסוד השביעי:


"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושיימָּצא. ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעו ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבָּתו בו הכוחות הדמיוניים והחושים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים".


ורבנו מרחיב שם בארבעת ההבדלים שבין נבואתו הייחודית של משה רבנו לנבואת שאר הנביאים, ואף אנכי הרחבתי בזה במאמרי: "הנבואה – ייחודיות נבואתו של משה רבנו".


ומה דינו של מי שמפקפק וכל-שכן מי שכופר ביסוד מיסודות הדת?


ובכן, ראו נא את דברי רבנו שם בסוף שלושה-עשר היסודות:


"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


***

חשבתם שסיימנו? ובכן, במקבץ פסוקים כל-כך מצומצם יש כל-כך הרבה אמירות ופרשנויות הבל אשר משבשות את ההשקפה בעניין רוממותו וייחודיותו של משה רבנו ע"ה.


והנה עוד פרשנות אחת כזו בהמשך דבריו של רש"י שם (בר' ד, יד):


"הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי – שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי, שנאמר: 'וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי' [דה"א כג, כד]. [...] וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ – לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החשן הנתון על הלב".


ושוב-ושוב עולה מדברי רש"י כאילו הקב"ה נוזף וגוער במשה רבנו בחומרה רבה. כמו כן, רש"י משקר במה שהוא מייחס למשה רבנו חשד כלפי אהרן אחיו שמא אהרן מקפיד עליו. וכי יעלה על הדעת שאהרן יקפיד על משה רבנו? או שמשה רבנו יחשוד את אהרן הכהן בצרות עין? מהי השוטות והמינות הזו? והתורה הדגישה את שמחתו של אהרן הכהן כדי ללמדנו כיצד אח צריך לנהוג באחיו הצעיר, וכל שכן הגדול, כאשר הוא רואה שהוא זוכה לגדוּלה ולהצלחה.


***

ושוב, גם בפסוק טז שם רש"י מתייחס בזלזול למשה רבנו ואף מוציא-עליו-שם-רע, וכך נאמר בפסוק שם (שמ' ד, טז): "וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים", ושם פירש רש"י: "יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה – למליץ, לפי שאתה כבד פה", ושוב רש"י חוזר על ההזיה הרעה הזו שמשה רבנו היה עילג ומגמגם, כמו שכבר ראינו לעיל. והוא מחדיר את שקריו שוב ושוב.


וכבר ראינו שכפירה בייחודיותו של משה רבנו ובייחודיות נבואתו הינה כפירה ביסוד הדת השביעי. כמו כן, כבר ראינו בחלק נה, שמגמתו הבולטת והעקבית של רש"י, לעוות לגמֵּד ולהשחיר את דמותו של משה רבנו ע"ה, נובעת מן הצורך להחליף אותו. כלומר, כל דת חדשה זקוקה למוסֵר דת חדש, וכדי להחליף את מוסֵר הדת האמיתי מן ההכרח להטיל בו רפש וכיעור ולהציגו כמנהיג נכשל במקרה הטוב, וכאדם עילג רדוד צר-עין וגס-רוח במקרה הפחות טוב.


דוגמה רביעית


בשמות (ד, טז) נאמר כך: "וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים", ושם פירש רש"י: "וְדִבֶּר הוּא לְךָ – בשבילך ידבר אל העם, וזה יוכיח על כל 'לך' ו'לי' ו'לו' ו'לכם' ו'להם' הסמוכים לדבור, שכולם לשון 'עליך' [=כך בכת"י לייפציג] הם".


ואיני יודע איזו מן שכרות זו? ואיך המלה "לְךָ" שבפסוק הזה, שמשמעה לפי רש"י "בשבילך", מוכיחה על "כל 'לך' ו'לי' ו'לו' ו'לכם' ו'להם' הסמוכים לדבור, שכולם לשון 'עליך'"? פשוט גיבוב של הבלים שאין להם שום משמעות ושום אחיזה במציאות! שהרי אפילו כאן ואפילו לפי רש"י, המלה "לְךָ" אין משמעותה "עליך" או "על" (ברש"י שלפנינו נכתב: "שכולם לשון 'על' הם").


אלא ברור, שמשמעות המלה "לְךָ" בהקשר הנדון היא "בשליחותך", ולא "בשבילך" או "עליך", ופרשנות כזו מעידה על עילגות לשון, וכן על סכלות וחוסר ידיעה חמור בלשון העברית.


והנה לפניכם כמה דוגמאות שיוכיחו את דברינו:


1) "כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בר' כח, טו). והקב"ה לא דיבר על יעקב אלא אל יעקב, והדברים שהקב"ה אמר לו פורטו בפסוקים שקדמו לפסוק הזה: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ" וכו'.


2) "וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (שמ' לב, לד), וגם כאן ברור שהקב"ה מצווה את משה רבנו להנחות את העם בהתאם לפקודותיו ולהוראותיו למשה רבנו. דהיינו מלת "לָךְ" משמעה "אֵלֶיךָ", ולא "עָלֶיךָ", שהרי הדברים נאמרו ויועדו לישראל.


3) "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ" (דב' א, כא), וגם כאן הדברים שנאמרו למשה רבנו לא נאמרו עליו, אלא אליו, במטרה שהוא יעבירם וימסרם לעם-ישראל.


ויש עוד דוגמאות, ראו: דב' ו, ג; דב' יב, כ; דב' טו, ו; דב' כו, יח; דב' כז, ג; דב' כט, יב.


ואין צורך להמשיך ולבחון גם את המשך טמטומו והזיותיו של רש"י, דהיינו גם את המלים: "לי" ו"לו" ו"לכם" ו"להם" אשר לפי רש"י כאשר הם סמוכים לדיבור, משמעם תמיד "עליך".


וגם את הדוגמה הזו הבאתי כדי לקעקע את השקר שרש"י היה "בלשן גדול".


דוגמה חמישית


בשמות (ד, יח) נאמר כך: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ", וכך פירש רש"י: "וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ – ליטול רשות, שהרי נשבע לו". ושוב רש"י מתייחס לרסיסי מדרשי מינות אירופיים מאוחרים ומפוקפקים כאילו הם מתארים מציאות כהווייתה.


וכך נאמר בשמות רבה (ד, א): "כשהלך אצל יתרו נשבע לו שלא יֵלך חוץ מדעתו וכשהלך בשליחותו של הקב"ה הלך אצל יתרו והתיר שבועתו, הה"ד וישב אל יתר חותנו".


וכנראה שהיו מגילות של רסיסי מדרש המינות הזה כבר בידי רש"י וחבר מרעיו, או שפירוש רש"י הינו אחד המקורות המרכזיים שמהם הועתק המדרש המאוחר הזה, שהרי כמו שנאמר לעיל, מדרש זה נזכר לראשונה במאה הי"ג אצל המכשף והמשתף עזריאל הטמבל.


בדרך דומה רש"י פירש גם את הפסוק הבא שם (שמ' ד, יט): "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ". ושם אומר רש"י: "כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים – מי הם? דתן ואבירם. חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת".


וברור שאין זה פשט הפסוק, ורש"י מעתיק מדרש ממסכת נדרים סד ע"ב. ומי שמעתיק מדרשים כדי לפרש פסוקים כל-כך פשוטים, גם נעדר יכולת הבנה וניתוח, גם נעדר הבנה בסיסית בעניין תפקידם של המדרשים ומטרתם, וגם כסיל שמדמה שהוא חכם.


"הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עובדיה א, ח).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נו)
.pdf
הורידו את PDF • 347KB

344 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page