מאבקו של יעקב אבינו עם המלאך

אחת התעלומות המעניינות ביותר במהלך סיפור חייו של יעקב אבינו הוא מאבקו עם המלאך. כיצד יש להבין את ההתרחשות הזו לאור משנת הרמב"ם? רבנו הרמב"ם מלמדנו במורה-הנבוכים (ב, מב) שכל פרשת "ההיאבקות והשיחה הללו [עם המלאך היו] במראה הנבואה". כך שאין כל ספק שלא מדובר כאן בהיאבקות ובהתגוששות במובן האלים והתחרותי שאנחנו מכירים, אלא במאבק שכל כולו התנהל בשׂגב מחשבתו הנבואית של יעקב אבינו.


הרקע למאבק


כדי להבין את מהות מאבקו של יעקב אבינו, נזכיר את מצבו לפני המאבק: יעקב אבינו עמד להיפגש עם עשו אחיו לאחר עשרים שנות היעדרות, ביודעו שאש השנאה והנקמה בקרבו של עשו לא שככה מיקודה במשך כל השנים הללו, ואולי אף התלהטה והתגברה. הוא נמצא בעת שבר ומשבר, במצוקה אדירה ובחוסר וודאות מטלטל, הוא פוחד מאד על נפשו ועל נפש ההולכים עמו, כמו שמעידה התורה: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בר' לב, ח), וזועק לה' באימה גדולה: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (שם, יב).


ה' יודע היטב את מצוקתו של יעקב אבינו ומזהה את חולשתו הרוחנית. כדי לחזק אותו, ה' שולח לו מלאך שייאבק עמו. כידוע בתורת הפסיכולוגיה, כאשר אדם נמצא בעת שבר וקונפליקט יש בידו הזדמנות נפלאה לצאת מחוּזק ולהפוך את הקושי לצמיחה. כמובן שהקושי יכול להפוך חלילה גם לצניחה, אך ה' ידע שיעקב אבינו ייצא מחוזק מן המאבק. דוגמה נוספת מתחום אמנם אחֵר אך זהה במהות הטיפול והריפוי: כאשר ישנה חולשה בשרירי האדם, מה עליו לעשות? כמובן לאמץ לייגע ולהחליש אותם, כדי שהם ישובו להתחזק ולהיבנות.


בתורה נאמר שהמאבק התנהל בלילה: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא [...] וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (בר' לב, כג–כה), וזאת כדי לרמוז על מצבו הרוחני והנפשי של יעקב אבינו, שהיה שרוי בחושך המשבר והמצוקה הרוחנית, לקראת פגישתו הגורלית עם עשו אחיו. בתוך החושך הזה, ה' שולח לו את המלאך להיאבק עמו ולחזק את נפשו מתוך הקושי והמשבר הגדול. זהו אפוא הרקע למאבקו של יעקב אבינו, וזהו חסדו הגדול של הקב"ה ליעקב אבינו, שבעת השבר והמשבר הנורא הוא שולח לו התמודדות רוחנית אדירה כדי לחזק את נפשו ולאמץ את רוחו.


מהות המאבק


דומה, שרמז לאופי המאבק טמון בפירוש רבנו למשנה המפורסמת באבות (ב, ו): "הלל אומר [...] ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". ושם ביאר רבנו: "וענין 'השתדל' האבק עם עצמך ומשוך את עצמך לרכישת המעלות, כיוון שאין שם מלמדים שילמדוך, הֱיֵה אתה המלמד לעצמך". כלומר, בדור שבו נעדרים אנשי אמת ואנשי מידות, בדור שלא שרדו בו אנשי האמונה, בדור שאין בו אישים שיהוו דוגמה ומופת לרכישת המעלות ומושגי האמת – אפילו בדור שכזה, אל תתייאש ואל תשקע בזרמי הסיאוב ובמי הביוב הקוצפים בכל פינה, אלא הֱיֵה אתה המורה של עצמך, ומשוך את עצמך אל-על אל עבר האוויר הצלול והמים החיים.


נראה אפוא, שגם מאבקו של יעקב אבינו היה אפוא מאבק רוחני פנימי. כלומר, המלאך נשלח כדי לעמֵּת את יעקב אבינו עם חולשותיו האנושיות, עם חששותיו ופחדיו. יעקב אבינו במשך כל החזון הנבואי נלחם באידיאות ובערכים השליליים שגילם עשו אחיו. במדרש אף תואר המלאך כ"שרו של עשו", כדי לרמוז על המלחמה הפנימית שניהל יעקב אבינו, לשמור על טהרת נפשו ואיתנותו הרוחנית מול עוצמת אישיותו השלילית הכבירה של עשו אחיו.


ולפיכך נקרא הַגִּיד שבו היכה המלאך את יעקב אבינו "גיד הַנָּשֶׁה", כדי לרמוז על שכחה וחולשה רוחנית שאחזה ביעקב אבינו, באותן שעות קשות בלילה האפל והמבעית שקדם לפגישתו עם עשו, ובדומה למה שנאמר בתורה: "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ" (דב' לב, יח). ברם, יעקב אבינו זכה להתגבר על האימה הגדולה והנוראה ועל החרדות שאחזו בו, לדבוק בה' יתעלה ולצמוח ולהתחזק מתוך הקושי העצום, וכמו שהסברתי ועוד אסביר לקמן.


סופו של המאבק


המאבק מסתיים כאשר המלאך רואה "כִּי לֹא יָכֹל לוֹ" (שם, כו), ללמדנו שאף שיעקב אבינו ע"ה ניצח במאבקו הרוחני הפנימי עם המלאך, לא מדובר בניצחון מוחץ שאין בו תקומה לחומר האדם המבקש לכלותו בשקיעה בתאוות ובזימות. ויתרה מזאת, המלאך אף מצליח להכות את יעקב אבינו בכף ירכו ולגרום לו לצליעה. זאת כדי לרמוז, שהמאבק הרוחני הפנימי של האדם עם חולשותיו האנושיות לא יכול להסתיים בניצחון מוחץ, האדם הוא אדם, וככזה יש לו חולשות, ואין צדיק שיעשה טוב בארץ ולא יחטא. לפיכך, על האדם לידע, כי גם כאשר מאבקו הפנימי להתרוממות רוחנית נתקל בחתחתים ובמהמורות, אל יתייאש ויידע שזו דרך העולם.


על האדם שנמצא בחושך המשבר להילחם ולהיאבק ביודעו שהשחר בוא יבוא, וכמו שעלה השחר ליעקב אבינו שנאבק "עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שם, כה), כך, בתום מאבקה של אומתנו: בני בכורי ישראל, וכן בתום המאבק של כל אדם בצאתו מחשיכה לאורה ובהפכו את הקונפליקט לצמיחה – אז יזכה לראות את אור השחר מפציע וממלא את לבו שמחה והודיה לה' יתברך.


המאבק – מסר לדורות


בסופו של המאבק, המלאך פונה ליעקב אבינו ומבקש ממנו "שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" (שם, לב), כלומר הנה עלה השחר, הנה הצלחת במאבקך ובחיזוק נפשך, כך שתפקידי תם ולכן חדל להיאבק והרפה ממני. ברם, יעקב אבינו לא מרפה מן החזון הנבואי ודורש מן המלאך שיברך אותו: "וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (שם).


מדוע התעקש יעקב אבינו שהמלאך יברך אותו? תשובה, כדי שאותו חזון נבואי, אותו מאבק איתנים, יהפוך סמל ועוגן לעם-ישראל בכל המשברים העתידים. ואכן, המלאך נעתר לבקשתו ואומר: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (שם, כט), כלומר, המאבק שלך יעקב אבינו איננו עוד המאבק הנפשי הפרטי שלך, מעתה, המאבק שלך יהיה סמל למאבקו של כלל עם-ישראל לדורי דורות: מאבקו של עם חכם ונבון על יושרו, טהרת נפשו ומוסריותו.


בכל עת שבה עם-ישראל, כאומה או כיחידים, יחושו את עוֹל החושך הנורא, חושך הדעת והאמונה, העדר היושר והאמת, אל לו לעמנו ליפול לתהומות הייאוש! אלא, ניזכר באבותינו אברהם יצחק ויעקב, ובמאבקו של יעקב – בנחישותו בגבורתו ובהתמדתו. עד עלות השחר, עד שיעלה האור ויגבר על החושך, ויביא עמו שמחה וששון לצדיקים, כי בוא יבוא לא יאחר.


מדוע נאסר לאכול את גיד הנשה?


בדברים שהובאו לעיל הסברתי כי צליעתו של יעקב אבינו הינה רמז למאבקו של כל אדם ואדם עם כוחות החומר שבקרבו המושכים אותו לעבר בהמיותו, שהרי האדם מורכב מחומר אשר יש לו השפעה רבה על האדם. כמו כן, צליעתו נועדה ללמד לקח לדורות כי אין אדם אשר מסוגל לצאת שלם ומושלם ממלחמת הייצר, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.


ולא לחינם נזכר גיד הנשה דווקא במראה הנבואה של יעקב אבינו, כי מדובר בגיד מאד מרכזי בגוף אשר מסתעף לכל אורך הירך והשוק, כלומר, פגיעה בו מהווה פגיעה משמעותית ביכולת התנועה וההליכה של האדם. ובתורה נזכר שיעקב אבינו נפגע בגיד הנשה אשר על כף הירך, כלומר בנקודה הרגישה ביותר לאורך הגיד אשר מעל ובסמוך לראש עצם הירך.


לפיכך נראה לי, כי איסור אכילת גיד הנשה נועדה לזכור ולהזכיר את חולשות האדם ונטייתו אחר התאוות בכלל ותאוות זלילת הבשר וסביאת היין בפרט. כלומר, בכל עת שהאדם שוחט בהמה, עליו להוציא את גיד הנשה כדי לזכור שאמנם הוא מתכונן לסעודת בשר ויין מפוטמת, אך אל לו לשכוח ולוּ לרגע כי שקיעה בתאוות האכילה בכלל ובזלילת בשר וסביאת יין בפרט, משחיתה את מידות האדם ומדרדרת למידות רעות מאד, ולחולאים רעים ונאמנים.


ובמלים אחרות, הוצאת גיד הנשה נועדה לסייע לנו לזכור כי זלילת בשר וסביאת יין, וכן שקיעה בכל סוגי ומיני התאוות למיניהן עלולה לדרדר אותנו קל-מהרה לחורבן הנפש, עד כדי הכרתתה מנצח חיי העולם-הבא. ואפילו יעקב אבינו, שהיה נביא נשגב ומרומם, ונאבק בכוחות החומר שבו והכניעם למשמעתו, אפילו הוא ניזוק במידה מסוימת מכוחות החומר של האדם.


לפיכך, חובה עלינו בני-האדם הפשוטים לקחת מוסר, ולהתרחק תכלית הריחוק מהפרזה וגרגרנות באכילה בכלל ובזלילת בשר וסביאת יין בפרט, וכן מכל תאוות החומר הממכרות. תאוות אלה ידרדרו אותנו לשקיעה הולכת וגוברת בבהמיוּת, יזהמו את גופנו ונפשנו בשחיתות מידותית מייסרת, ויגרמו לנו לאבד את צלם האלוה שבקרבנו ולהכרתת נפשנו מחיי הנצח.


"וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ, כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה. כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (יש' כח, ז–ח).