top of page

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק ה)

דוגמה נה


בבראשית (כ, ג) תרגם אונקלוס כך: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה" – "וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוָת אֲבִימֶלֶךְ בְּחַלְמָא דְּלֵילְיָא". בתרגומו הזה אונקלוס מרחיק פעמיים מן ההגשמה אף שמדובר בחלום! א) בתרגמוֹ "וַיָּבֹא אֱלֹהִים" – "וַאֲתָא מֵימַר", דהיינו אפילו בחלום האלהים לא התגלה לאבימלך; ב) ואפילו הדיבור הזה שהגיע לאבימלך בחלום, לא הגיע לאבימלך באופן ישיר מאמיתת עצמותו של ה' יתעלה ויתרומם, אלא מלפניו – וכל החרדה הזו נועדה להרחיק את אמיתת עצמותו של ה' יתעלה משוכני-בתי-חומר בכלל, ומאבימלך הזימתי בפרט.


ובאופן הזה בדיוק: "וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ", תרגם אונקלוס גם ביחס לִדְבר ה' שהגיע בחלום ללבן הארמי ולבלעם (בר' לא, כד; במ' כב, ט; כב, כ), ובסוף חלק ד ביארתי את מניעיו הטהורים של אונקלוס בהוספת המלים: "מִן קֳדָם" בתרגומו דהיינו "לפניו", לפני שֵׁם ה' יתעלה.


דוגמה נו


בבראשית (כ, ו) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ", ושם תרגם אונקלוס: "גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי" – "אַף קֳדָמַי גְּלֵי", והנה לנו הרחקה נוספת מן ההגשמה, שהרי בהרחקת הידיעה האמורה מה' יתעלה והחלפתה בביטוי שהדבר גלוי לפניו, אונקלוס מבקש להנחיל לנו את ההשקפה שאין ידיעתו כידיעתנו – כי אם ידיעתו היא ידיעה אנושית כידיעתנו הרי שיש בינינו לבינו יתעלה נקודת השקה והשוואה, ואם אכן כך, הרי שיש עניין שבו אנחנו דומים לבורא-עולם, ואסור לדמותו לשום נברא, כל-שכן לבני האדם שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם.


"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ).


"מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ" (יר' י, ו).


וראו נא גם את דברי רבנו הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ב, יב–יג), וכֹה דבריו:


"הקב"ה [...] אינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנחנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד. אבל הבורא: הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה, שאם היה חי בחיים ויודע בדעה היו שם אלהות הרבה: הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד. נמצאת אומר, הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד. ודבר זה אין כוח בפה לאמרו, ולא באוזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו. ולפיכך אומרין: חֵי נפשך, חֵי פרעה, ואין אומרין חֵי יי אלא חַי יי, שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופות החיים או כחיי המלאכים".


וראו נא גם את דברי רבנו בהלכות תשובה ה (ט–יא), בשלוש הפְּסקות לקמן (ובעניין אמירת "חֵי העולמים" בתפילה ובברכות, ראו: "על סידור הרמב"ם, 'חֵי העולמים' וייחוד השם"):


"שמא תאמר: והלוא הקדוש-ברוך-הוא יודע כל מה שיהיה קודם שיהיה [ואם כך, יש לשאול ולהבין: האם הוא] יֵדע שזה [יהיה] צדיק או רשע או לא יֵדע? אם יֵדע שהוא יהיה צדיק, אי-אפשר שלא יהיה צדיק [וּבָטַל יסוד הבחירה שהוא מיסודות הדת החשובים ביותר, ואשר העדרו הוא הרס חומות הדת, וכל פרק ה בהלכות תשובה שם עוסק ביסוד הבחירה, באמיתתו ובנחיצותו], ואם תאמר שיֵדע ש[זה] יהיה צדיק ו[אף-על-פי-כן] אפשר שיהיה רשע, הרי [שהוא – ה' יתעלה] לא יֵדע הדבר על בוריו [שהרי הוא יתעלה שגה כביכול בידיעתו, ואסור לייחס לו שגיאה, מפני שכל שגיאה בידיעה או במעשה מובילה להשקפה שיש לו מגרעת – ואסור לייחס לו מגרעת כי ייחוס מגרעת מוביל להגשמה, הואיל ואין מגרעות אלא לשוכני-בתי-חומר].


דע, שתשובת שאלה זו 'אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם' [איוב יא, ט], וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין [את היסוד] בדבר הזה שאני אומר:


כבר ביארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקדוש-ברוך-הוא אינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כבני האדם שהם ודעתם שניים, אלא הוא יתברך שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של האדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו – וכשם שאין כוח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, שנאמר: 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' [שמ' לג, כ], כך אין כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא: הוא שהנביא אומר: 'כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי' [יש' נה, ח]. וכיוון שכן הוא, אין בנו כוח לידע היאך יודע הקדוש-ברוך-הוא כל הברואים ומעשיהם".


ואין זו הפעם הראשונה, ואף רחוקה מלהיות האחרונה, שבה אונקלוס מרחיק מן ההגשמה באמצעות הרחקת הדימוי בין ידיעת ה' לידיעת בשר ודם, והרחקה מסוג זה והחינוך להשקפה זו נפוצות בפירושו, וכבר עסקנו בהן בדוגמאות שניתחנו עד כֹּה, ראו דוגמאות: ג, מה, מז.


דוגמה נז


בבראשית (כ, יג) נאמר כך: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הוּא", ושם תרגם אונקלוס: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי" – "וַהֲוָא כַּד טְעוֹ עַמְמַיָּא בָּתַר עוּבָדֵי יְדֵיהוֹן, וְיָתִי קָרֵיב יְיָ לְדַחְלְתֵיהּ מִבֵּית אַבָּא". כלומר, כאשר טעו העמים אחר מעשה ידיהם, ואותי קירב ה' ליראתו מבית אבי. בתרגומו זה אנו רואים הרחקה מהשקפה רעה, דהיינו מן ההזיה שעלולים לשגות בה בהבנת הפסוק, שמא הקב"ה התעה את אברהם אבינו, דהיינו גרם לו לשגות בהבל.


ואין לי צל של ספק, שגם כאן תרגומו של אונקלוס הוא מסורת תורה-שבעל-פה, כי לא יעלה על הדעת שתקלה כל-כך גדולה בהבנת הפסוק המתינה עד לבואו של אונקלוס כדי שיבארה, אלא ברור שהיא הייתה מסוּרה באומה מקדמת דנא איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה.


ועל כגון דא אומר הנביא הושע (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם", וכל הבא ליטמא פותחין לו פתח לפרש את המקראות באופני מינות והזיות, וכמו שרש"י-שר"י וחבר מרעיו וכל תלמידיו לדורותיהם נכשלו ונחבלו בהבל. ואכן, רש"י מפרש שם שהקב"ה גרם לאברהם אבינו לשוטט ממקום למקום! וזה לשונו:


"אונקלוס תרגם מה שתרגם, ויש ליישבו עוד, דבר דבור על אפניו [רש"י מקדים ומשבֵּח את פירושו]: כשהוציאני הקדוש-ברוך-הוא מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום".


ובמלים אחרות, לפי רש"י, הקב"ה עשה רעה עם אברהם אבינו, שהרי לגרום לאדם להיות "משוטט ונד ממקום למקום" הוא עונש חמור מאד, וכמו שהקב"ה העניש את קין: "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בר' ד, יב), ועל העונש הזה אומר קין בהמשך: "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא" (ד, יג). ורק מי שאינו מבין את הטובה הגדולה שבעזיבת עבודה-זרה מסוגל לפרש את הפסוק כפשוטו, ובמלים אחרות, רק מי ששקוע במינות ובעבודה-זרה מסוגל לתאר את עזיבתן כעונש גדול.


דוגמה נח


בבראשית (כ, יז) אונקלוס מתרגם כך: "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים" – "וְצַלִּי אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ", ושוב-ושוב אונקלוס מתרגם באופן של כבוד קמי שמיא, שהרי ראוי לומר לפני מלך: "הנה באתי לפניך", יותר מאשר "הנה באתי אליך", וכן יותר נאה לומר לפני מלך: "הנני מבקש מלפניך" מאשר לומר לו: "הנני מבקש ממך". ובדרכו זו אונקלוס מחנך שוב-ושוב ליראת שמים. וכבר הזכרתי לעיל את דרכו של אונקלוס בעניין הוספת המלה "קֳדָם", והפניתי לסוף חלק ד.


דוגמה נט


בבראשית (כא, א) תרגם אונקלוס כך: "וַייָ פָּקַד אֶת שָׂרָה" – "וַייָ דְּכִיר יָת שָׂרָה". ושאלה קמה וניצבה: מדוע אונקלוס תרגם את הפעל פ-ק-ד, שאין בו הגשמה, באמצעות הפועל ד-כ-ר שלכאורה יש בו הגשמה? שהרי ניתן לטעון כנגד אונקלוס שהפועל ד-כ-ר, שהוא תרגום מילולי של הפועל ז-כ-ר, מבטא זיכרון דברים לאחר שכחתם, וכי יעלה על הדעת שיש שכחה לפניו? וכי יעלה על הדעת שיש לפניו מגרעת? ועוד מגרעת כל-כך חמורה? שהרי אם מלך בשר ודם ישכח את עבדיו הנאמנים הדבר הוא גנאי חמור לו, ואיך נייחס זאת לה' יתעלה ויתרומם?


ובכן, ערכתי מחקר קטן בעניין זה, והנה הוא לפניכם: בעשרה פסוקים נאמר בתורה הפועל ז-כ-ר ועוד בששה פסוקים נאמר הפועל פ-ק-ד ביחס לה' יתעלה, ובכולם אונקלוס מתרגם באופן מילולי באמצעות הפועל הארמי ד-כ-ר. וכאמור, מדוע אונקלוס לא חשש להגשמה? דהיינו שבני האדם ישגו לסבור שה' שוכח ומתעורר וזוכר, ודומה במחשבתו וברעיונו לבני האדם?


ובכן, מעבר לעובדה שחיבורו של אונקלוס הינו בגדר תרגום והוא לא מחויב להרחקת הגשמות כמו חיבור שהוא בגדר פירוש – דהיינו: גם אם מתרגם לא ירחיק מן ההגשמה בכל המקומות באופן מלא, אין לבוא אליו בטענות שהרי חיבורו הוא בגדר תרגום ולא פירוש. ויתרה מזאת, לא בכל מקום ניתן מבחינת הלשון שמתרגמים אליה לתרגם באופן שונה תוך שמירה על המשמעות. על-כל-פנים, מעבר לעובדה הזו, נראה לי שיש לכך סיבה חשובה ומעניינת:


התורה עצמה הרחיקה מן ההגשמה בפועל ז-כ-ר! כלומר, לצד כעשר פעמים שבהן נאמר בתורה הפועל ז-כ-ר ביחס לה' יתעלה, ישנם שישה פסוקים שבהם נאמר במפורש, ובדיוק באותם העניינים או קרובים להם מאד, שה' פקוד יפקוד, ללמדנו, שהפועל ז-כ-ר בתורה משמעו פ-ק-ד, וביתר ביאור: שֵׁם הפעולה "זכירה" משמעותה ביחס לה' יתעלה "פקידה". והואיל והתורה עצמה כבר הרחיקה מן ההגשמה בעניין הפועל ז-כ-ר, אונקלוס הרגיש שאין צורך להרחיק מן ההגשמה בפועל הזה, ולכן הוא תרגם את הפעלים פ-ק-ד וז-כ-ר, שמופיעים בתורה ביחס לתשועת ה' ולפקידתו את הפרט או האומה, באמצעות הפועל ד-כ-ר.


והנה לפניכם עשרת הפסוקים שבהם נאמר הפועל ז-כ-ר ביחס לה' יתעלה:


1–4) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ", "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי", "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם", "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל", (בר' ח, א; ט, טו; יט, כט; ל, כב); 5–7) "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ", "וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי", "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ" (שמ' ב, כד; ו, ה; לב, יג); 8–9) "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי [...] אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר", "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים" (ויק' כו, מב; כו, מה); 10) "זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (דב' ט, כז). ובסך הכל מופיע בהם הפועל ז-כ-ר 12 פעמים.


ועתה לששת הפסוקים שבהם נאמר הפועל פ-ק-ד ביחס לה' יתעלה שמו:


1–3) "וַייָ פָּקַד אֶת שָׂרָה", "וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב", "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי" (בר' כא, א; נ, כד); 4–6) "יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם", "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְיָ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי" (שמ' ג, טז; ד, לא; יג, יט). ובסך הכל מופיע בהם הפועל פ-ק-ד 10 פעמים.


זאת ועוד, שימו לב לפסוק הבא (בר' ל, כב): "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ". ובכן, יש בו לכאורה קושי גדול: נאמר בפסוק במפורש שרחל התפללה לה' יתעלה והוא נענה לתחינתה, ואם כך, איך ייתכן להקדים ולומר שה' נזכר ברחל? והלא ה' לא "נזכר" במאומה, אלא רחל היא זו שפנתה אליו ו"הזכירה" לו את צערה ויגונה העצום. אלא ברור, שהפועל ז-כ-ר בפסוק הזה ובכל הפסוקים שהוא מובא ביחס לה' יתעלה, אינו מבטא זיכרון לאחר שכחה, כמו שהוא מבטא אצל בני האדם שוכני-בתי-חומר – אלא הוא מבטא בהקשר זה קבלת תפילה, וכמו שאונקלוס מתרגם שם: "וְעָל דּוּכְרָנַהּ דְּרָחֵל קֳדָם יְיָ וְקַבֵּיל צְלוֹתַהּ".


וגדולה מכולן, ראו נא את הפסוק הבא בדברים (ד, לא): "כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם", כלומר, הפסוק הזה הינו ההוכחה והראיה הניצחת לכך שהתורה עצמה הרחיקה מן ההגשמה בפועל ז-כ-ר, שהרי לא יעלה על הדעת שהקב"ה ישכח לאחר שהוא הבטיח לאומה שהוא לעולם לא ישכח את הברית. ולכן, מן ההכרח לפרש שהפועל ז-כ-ר שמופיע בתורה ביחס לה' יתעלה משמעוֹ פקידה ותשועה.


ובדומה לזה יש פסוקים נוספים שמבטאים את העובדה שהברית שה' יתעלה כרת עם אבותינו היא ברית נצח שלעולם לא תהיה בסימן שאלה, ולעולם ה' לא "ישכח" אותה, לדוגמה: 1–3) "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם", "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו","כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (בר' יז, ז; יז, יט; כו, ג); 4) "וְיָדַעְתָּ כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר" (דב' ז, ט).


וגם בתהלים נאמר: "זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר" (תה' קה, ח).


ראיה נוספת, בשלושה פסוקים מתוך העשרה שבהם נזכר הפועל ז-כ-ר ביחס לה' יתעלה, עולה באופן ברור שלא מדובר בזכירה לאחר שכחה, אלא בהודעה לעתיד לבוא על-כך שה' לעולם לא ישכח, ובמלים אחרות, הפסוקים מחנך להשקפה שלעולם אין שכחה לפניו!


והנה הדוגמאות לפניכם:


1) "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" (בר' ט, טו) – כלומר, לעולם ה' יזכור את הברית ולא ישחית את העולם במבול; 2–3) "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר", "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְיָ" (ויק' כו, מב; כו, מה) – ואם מדובר בזכירה לאחר שכחה, איך אפשר להתחייב לזכור? אלא ברור, שרק מי שאין שכחה לפניו יכול להתחייב שהוא לעולם יזכור ולעולם לא ישכח.


ואין לי ספק שיש דוגמאות וראיות נוספות מן התורה אך די בשלל הדוגמאות שהובאו לעיל.


קצרו של דבר, בתורה עצמה כבר הורחקה ההגשמה מן הפועל ז-כ-ר בשלל דרכים, ולכן אונקלוס לא ראה צורך להרחיק מן ההגשמה בפועל הזה. ואצרף גם את דברי הנביא ישעיה (מט, טו): "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ".


ולסיום, כך יש להבין את עשרת הפסוקים שבהם נזכר הפועל ז-כ-ר ביחס לה' יתעלה:


1) "וַיִּזְכֹּר [=ויפקוד] אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (בר' ח, א).


2) "וְזָכַרְתִּי [=והקימותי] אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" (בר' ט, טו).


3) "וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר [=ויפקוד] אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט" (בר' יט, כט).


4) "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל [=ותעל תחינתה לפניו] וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (בר' ל, כב).


5) "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר [=וְקִיַּים] אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמ' ב, כד).


6) "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר [=ואקיים] אֶת בְּרִיתִי" (שמ' ו, ה).


7) "זְכֹר [קַיֵּים את השבועה שנשבעת וכדלקמן] לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" (שמ' לב, יג).


8) "וְזָכַרְתִּי [=ואקיים] אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר [=אקיים] וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר [=אקיים את הברית וההבטחה בעניין הארץ]" (ויק' כו, מב).


9) "וְזָכַרְתִּי [=ואקיים] לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְיָ" (ויק' כו, מה).


10) "זְכֹר [=קַיֵּים] לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ" (דב' ט, כז).


אגב, הפועל פ-ק-ד מופיע בתורה גם במשמעויות נוספות, כגון במשמעות של ענישה בעונש חמור, כגון: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת" (שמ' כ, ה), אך התמקדתי אך ורק בפועל פ-ק-ד שאותו אונקלוס מתרגם באמצעות הפועל ז-כ-ר, כי רק בעניין זה יש מקום לתהות בעניין ההגשמה.


דוגמה ס


בבראשית (כא, יז) נאמר כך: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם", ושם תרגם אונקלוס: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר [...] כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים" – "וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָלֵיהּ דְּרָבְיָא [...] אֲרֵי שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ". כלומר, אונקלוס הרחיק מלומר שה' הוא זה ששמע, שהרי תרגום שכזה עלול ללמד על הגשמה, כביכול הקב"ה שמע את בכיו של ישמעאל באמצעות כלי שמיעה גופניים, ולכן אונקלוס מתרגם באופן שירחיק את השמיעה מה' יתעלה, ואומר שהדבר נשמע לפני ה' יתעלה – ללמדנו שה' אינו שומע בכלים גופניים ושלא נעלם מאומה מידיעתו. כמו כן, אונקלוס לא תרגם כאן "וְקַבֵּיל יְיָ" כמו שהוא נוהג לתרגם בעניין של שמיעת תפילה דהיינו קבלתה, מפני שלא מדובר כאן בתפילה אלא בבכיו של ילד קטן, ישמעאל.


דוגמה סא


בבראשית (כא, כ) נאמר כך: "וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת", ושם תרגם אונקלוס: "וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר" – "וַהֲוָה מֵימְרָא דַּייָ בְּסַעֲדֵיהּ דְּרָבְיָא". כלומר, לא אלהים באמיתת עצמותו התלווה לנער וסייע לו לגדול, שהרי רק גוף נלווה לגוף אחר, אלא פקודתו והשגחתו הם אלה אשר נלוו לנער, דהיינו לישמעאל, וגם זו הרחקה מן ההגשמה.


דוגמה סב


בבראשית (כא, כב) נאמר כך: "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה", ושם תרגם אונקלוס: "אֱלֹהִים עִמְּךָ" – "מֵימְרָא דַּייָ בְּסַעֲדָךְ", ושוב, כמו בדוגמה הקודמת, אונקלוס נזהר מלומר שה' נלווה לבשר ודם, ומתרגם שדיבורו של ה' נלווה לאברהם אבינו, והכוונה בזה היא לפקודתו להשגחתו ולסיועו. אגב, גם בפסוק הבא אונקלוס מתרגם באופן דומה: "הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים" – "קַיֵּים לִי בְּמֵימְרָא דַּייָ", דהיינו השבע לי בדבר ה', ולא באמיתת עצמותו. ואולי תרגם כן משום כבוד קמי שמיא, דהיינו שלא רק השבועה בה' יתעלה, אלא אפילו השבועה בדברוֹ מקודשת בקדושה גדולה ונוראה.

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק ה)
.pdf
הורידו את PDF • 214KB

56 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page