רונן שְאוֹלוב

שְאוֹלוב משתייך לקבוצה שכל תורתם עומדת על אמונה בלבד, על סיפורי סבתא. מכך מתחייב שבאיזשהו שלב יעלו במוחם תהיות ושאלות בנוגע לעניינים כבירים כגון השגחה, שכר ועונש וכו', אך בעקבות בעיטתם במצוות ידיעת ה' וייחודו, מתחייב גם שיגיעו לחירופים וגידופים. שְאוֹלוב חובש סומבררו וקפוטה ההופכת אותו לנציגו של אלוהים בעיני פתאים רבים מעמֵּנו, הוא מחרף ומגדף בפרהסיה ואינו מבחין בכך, ואת זאת נבאר במאמרינו.


לקמן נציג את גסותם של החרדים האשכנזים בתקופת השואה, התפרצותם המחשבתית כלפי אלוהים ברעיונות מחרידים הם שהביאו על עמי הארצות באירופה מכת אכזרי. רעיונות שכאלה, יוצאים גם מפי שְאוֹלוב שחיק העצמות אשר דינו חמור בהרבה מאותם עמי-ארצות באירופה, מפני שהוא – כמנהיגיהם המינים דאז – מהווה מקור לאותם המים העכורים.


נחל אפוא, שְאוֹלוב מלמד בכנס שארגן על מכתב שכתב יהודי בשואה (ראו כאן), אותו יהודי קבר את אשתו ואת בנו ושאר ילדיו נרצחו מול עיניו. חובה עלינו לבחון את הדברים וללמוד מהם על התפישׂה השלטת ששררה באותה התקופה, ומזאת נלמד על מה חרי האף הגדול הזה, על מה ייסורי האימים הללו, ובמיוחד כשניתן לזהות את התפישה הזו גם בימינו.


להלן הדברים, כנראה עם תוספות של שְאוֹלוב:


"אני יוסל בן-דוד דרקובר מטרנופול, נין ונכד לצדיקים, תלמידי חכמים וקדושים ממשפחת דרקובר […] ארבעים-ושלוש הוא מניין שנותיי, ההצלחה האירה לי פנים בחיי אבל ליבי לא גבה מעולם, היה לי רכוש רב, אך בעצת הרבי שלי הפקרתי את נכסיי כדי שלא ייחשב הדבר לגנבה [ופירש שְאוֹלוב: "שאם יבוא איזה יהודי רעב, שלא יהיה לו דין של גנב, שזה יהיה מופקר"] וכך עשיתי, מיליארדים, מיליונים – לא שלי הם. […]


אחרי כל מה שעבר עלי, השתנה לי היחס כלפי ה' יתברך. פעם, כשחיי היו טובים התייחסתי אליו כאל מי שמרעיף עלי בלי הרף מחסדו ולפיכך [יחסי כלפיו היה] כאל מי שאני חייב לו תמיד, עכשיו, אני מתייחס אליו כאל מי שחייב גם לי, וחייב לי הרבה".


התפישה שאלהים חייב לו והרבה, נובעת מכפירה בעובדה שהייסורים שהגיעו אליו ואל צאצאי המינים בשואה, כולם הגיעו בצדק מדוקדק, וכפי שהעידה התורה על כל פעלו של ה' יתעלה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). ברם, גאוותם וגסות רוחם של האשכנזים דרדרה אותם לכפור בתורה ולכפור ביסוד השכר והעונש, דהיינו שאין ייסורים בלא עוון. הם לא היו מוכנים בשום פנים ואופן להעלות על דעתם שהם חטאו ופשעו, ברוב גאוותם וגסות-רוחם הם החליטו שהם "צדיקים, תלמידי חכמים וקדושים", כדברי יוסל הטמבל, והמסקנה המתבקשת מכך היא: שה' יתעלה התעלל בהם באופן אכזרי על לא עוול בכפם, ולכן הוא בהכרח אל מושחת רשע אכזר ועוול.


כמו כן, לא יעלה על הדעת שהייסורין שבאים על האדם נועדו להרבות בשכרו, וכהשקפת רבנו במורה (ג, כד), כל-שכן וקל-וחומר בייסורי תופת וגהינם כל-כך איומים ונוראים – שהרי עינוי האדם ללא תכלית מהותית, רק בשביל להרבות בשׂכרו הוא עוול גדול, ואסביר את דבריי באמצעות משל של ידידי אדיר מתוך מאמרו: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לג)":


"נניח שאדם מסוים רוצה לקנות לבנו מתנה יפה, וכי יעלה על הדעת שהאב יעניש ויכה קשות את בנו רק כדי לומר לו אחר-כך: תשמע, ייסרתי והכיתי אותך רק כדי להעניק לך מתנה בעבור הייסורין... האם יש היגיון בהתנהגות זו?


ויתרה מזאת, מדוע שהאב לא ייתן לבנו את המתנה ללא ייסורין? אם הבן ראוי למתנה, הרי שהאב יעשה עוול אם הוא יעניש את הבן, שהרי הוא ראוי למתנה! ואם הבן אינו ראוי למתנה, סימן שהוא אינו נוהג כשורה, והייסורין שהאב יביא עליו אינן ייסורין של אהבה, אלא ייסורין שנועדו לחנך ולהדריך את הבן לדרך טובה כדי שהוא יהיה ראוי לחסד ולהטבה!


נמצא אפוא, שההשקפה שנקראת 'ייסורין של אהבה' – היא השקפה שגויה!".


עד כאן דבריו.


הבה נמשיך עתה במכתבו של יוסל החוצפן:


"ומכיוון שאני מרגיש שגם הוא חייב לי – אני סבור שיש לי הזכות לבוא אליו בדרישות, איני אומר כמו איוב: 'הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי' [איוב י, ב] [ומפרש שאולוב: "אני לא אומר תגיד לי מה הייתה הטעות שלי, אני לא רוצה לדעת אבא, אני רוצה לדרוש ממך"] [ואני פשוט בשוֹק מגסות הרוח של שניהם], איני טוען שאלוהים צריך להורות באצבעו על חטאי כדי שאדע מדוע באו כל אלה עלי כי גדולים וטובים ממני סמוכים ובטוחים, צדיקים ממני, אין זה שאלה של עונש על חטאים [שאולוב: "שהרי כל מי שאומר שיודע למה זה קרה — בור הוא, מי שאומר לך אני יודע למה קרתה שואה – טיפש, רק הקב"ה יודע למה הייתה שואה"]".


הנה ראיתם, שיוסל הטמבל שוב חוזר על דברי הכפירה שלו, "ומכיוון שאני מרגיש שגם הוא חייב לי – אני סבור שיש לי הזכות לבוא אליו בדרישות", ומי הוא בכלל יוסל הטמבל שיתפרץ קמי שמיא ויאמר למלך-מלכי-המלכים שהוא חייב לו? ועוד יחציף לומר שיש לו זכות לבוא אליו בדרישות? גוף נגוף מלא אספסוף היום פה מחר בקבר, יתוש קטן קדמהו.


ויוסל הטמבל ושאולוב שניהם מתפרצים קמי שמיא בתביעתם שה' יתעלה יתגלה להם "ויורה להם באצבעו" מדוע הוא ייסר את המינים וצאצאיהם באירופה באלף אלפי מיתות משונות. ועוד לפני שהוא מקבל את התשובה הוא כבר יודע בוודאות לומר "שאין זו שאלה של עונש ושל חטאים", דהיינו לא מדובר בעונש על עוונותיהם הקשים של המינים האירופים! כלומר, הוא שוב מתפרץ קמי שמיא וקובע שה' הענישם באלף-אלפי-מיתות משונות ללא עוול בכפם! ודבריו לא רק כפירה ומינות אלא גם סכלות, שהרי מי שמחליט מהי התשובה שהוא רוצה לקבל לפני שהוא ממתין לשמוע את דבר ה', הוא סכל ונבל!


והתשובה פשוטה וברורה בתורה כשמש בצהרי יום, אך גאוותם עיוורה את עיניהם:

"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דב' כט, כג–כו).


בכלל לא מסובך, עזבו מקור מים חיים ה' אלהים אמת, ובחרו בדרכי המינים המשוקצים עד שהגיעו לשנאת ארץ-ישראל ותיעבוה אף יותר מתיעוב דור המדבר והמרגלים הארורים.


ולא אאריך בעניין זה כי כבר הוכחו עניינים אלה במאמרים נפרדים, ראו לדוגמה: "חשבון נפש נוקב בעקבות השואה";"הכיתה אותם ולא חלו". כמו כן, ראוי להסב את תשומת הבל לנהייתו העיוורת אחר "גדולים וטובים", המשמשת בעיניו כסיבה מספקת להתכחש לפסוק "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).


עוד אומר יוסל הטמבל: "ועכשיו, נעשתה התורה שלנו מקודשת ונצחית עוד יותר, מפני שאויבנו חיללו וביזו אותה ורצו לגמור אותה ולעקור אותה".


ובזה הוא צודק, כי השואה הוכיחה שוב שתוכחות ה' יתעלה בספר התורה אינן לריק, ודבר ה' אלהים אמת הוא, וכל מי שבוחר ללכת לעבוד אלהים אחרים – סופו להיענש קשות.


***

יוסל פיתח "דיסוננס קוגנטיבי", מדובר במצב בפסיכולוגיה שהאדם מתמודד במחשבתו עם סתירה וקונפליקט. התאוריה טוענת, שאצל בני-האדם טמון רצון חבוי שמטרתו לשמור על עקביות בין תפישתם לבין התנהגותם. כלומר, כשאדם אוחז בתפישׂה מסוימת אך מתנהג בצורה המנוגדת לכך – הוא יחוש תחושה לא נעימה של "דיסוננס" (=חוסר הרמוניה), תחושה זו תדרבן אותו לפעול באחת משני הדרכים: 1) לשנות את התנהגותו; 2) להתחיל להאמין בדעה חדשה. וזאת בכדי להקטין את הדיסוננס שבין תפישׂתו להתנהגותו.


יוסל בחר באפשרות השנייה, והנה דבריו:


"אמר פעם רב גדול, עם ישראל הוא לא רק עם נבחר – הוא עם מוכה, הוא עם מלא בדם ששופכים אותו אומות העולם, כי בורא עולם בחר בהם מבין כולם [שאולוב: "הורגים אותנו כי אנחנו הבנים של הקב"ה"], ולך [=להקב"ה] אני אומר בפעם אחרונה, אף-על-פי שקשה לי – אני מאמין בחוקיך ובתורתך [לא חוקיך ולא תורתיך אלא "גדולים וטובים קודש קודשים"], ואף שקשה לי מאד-מאד-מאד, יחסי אליך, שוב, לא אותו יחס של עבד כלפי אדונו, אבל נשאר לי יחס של תלמיד בפני רבו, אני מרכין ראשי מול גדלותך אך רוצה לומר לך: אני אוהב אותך".


לפי יוסל הטמבל ושאולוב הכופר, "הורגים אותנו כי אנחנו הבנים של הקב"ה", כלומר, לא הורגים אותנו כי חטאנו עווינו ופשענו והלכנו לעבוד אלהים אחרים, אלא, אנחנו צדיקים וחסידים וקדושי עליון, ולכן הורגים אותנו! ואיפה נשמעה כסכלות הזאת? בגלל שאנחנו בנים לה' והולכים בדרכי מישרים הורגים אותנו? וכי עזב אלהים את הארץ ויאפשר לרשעים לענות את הצדיקים ולהרוג בהם? ושוב הוא מתפרץ קמי שמיא, ומחרף ומגדף את ה' יתעלה.


והוא מתעלם מפסוקים מפורשים בתורה, בנביאים ובכתובים! ואפילו ממה שכתוב בפרשת קרית שמע! ובכל המקומות הללו נאמר במפורש שאם נשמור על מצוותיו – נתרומם, אך כאשר נבעט בבריתו – ישלח ה' בנו מכות קשות! כפי שנאמר לדוגמה (דב' כח, מג–מה):


"הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה. הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ".


ומה שיוסל הטמבל אומר שהוא מאמין בחוקי ה' ובתורתו, ומתאמץ להתחסד כאילו הוא אוהב את ה' יתעלה – כל זאת הינו משחק צבוע ומתחסד אשר נועד להציג אותו כאדם נעלה, וזאת על חשבון שם שמים, כאילו הוא הצַּדיק אשר מעביר על מידותיו, ואילו ה' יתעלה הוא הרשע אשר מתעלל במיליוני אנשים התעללויות נוראיות על לא עוול בכפם. וכל דבריו נועדו לתכלית מרכזית אחת: להקטין את צדקותו ויושר דינו של ה' אלהים אמת, ולהגדיל ולרומם את "הגדולים והטובים הצדיקים והחסידים" הטיפשים חכמי-יועצי-אשכנז, ולהחדיר אותם במקום ה' יתברך, שהרי הם לא עשו עוול, ולא הרגו מיליונים בעריצות אכזרית מחרידה.


"מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (מש' כח, יג)