top of page

ערוסי מכחיש את האמת ועושה ביד רמה!

כשנתיים לאחר שערוסי פרסם את השיעור הארוך והמייגע שבו הוא מתיר לדיינים ולרבנים שכירים ממסדיים לאכול ולזלול משכורות עתק ושלל טובות הנאה מן התורה (24.5.19), הוא פרסם שיעור נוסף (26.3.21) שבו הוא מצדיק ומתיר פעם נוספת "לרבנים ודיינים להתפרנס מהעיסוק שלהם". ובאתר האינטרנט "נצח ישראל לא ישקר" (כמה אירוני), פורסם סיכום השיעור הזה שכותרתו: "השתכרות דיינים מעיסוקם", מאת משה ירימי גיסו של ערוסי.


תוכלו לעיין בתקציר השיעור השני בקישור הבא: net-sah.org/blog/46634


ובכן, התייחסתי בהרחבה לשיעורו הראשון של ערוסי במאמר: "ערוסי מכחיש את האמת!". בשיעורו השני ערוסי חוזר על חלק מהטענות שנטענו בשיעורו הראשון, ואליהן לא אתייחס בהרחבה שהרי הן כבר התבררו במאמר שנזכר. בעיקר אתייחס לטענות חדשות מקרוב באו שהופיעו בשיעורו השני, ואשר לפיהן ערוסי השכיר מתיר לעצמו לשלול שלל ולבוז בז.


כמו כן, לא אעסוק בהוכחת האיסור החמור ליהנות מכבוד תורה, ועל-כך ראו בהרחבה רבה: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף", "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", ועוד.


א. דיין שכיר ודיין קבלן?


בתעתועו הראשון ערוסי מחליט ליצור גדר חדש בתורה-שבעל-פה! לפיו לדיין שכיר, דהיינו דיין שמקבל משכורת חודשית – מותר לקבל שכר גבוה בעבור פסיקת דינים, ואילו לדיין קבלן, שמקבל שכר בעבור כל דין-ודין באופן נפרד – אסור לקבל שכר גבוה בעבור פסיקת דינים.


והנה ההלכה הראשונה שערוסי מביא כראיה (סנהדרין כג, ו): "כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, [ואימתי הם בטלים?] והוא [=בתנאי] שלא יהיה שכר הניכר [=שלא יהיה ניכר שהשכר הוא שכר בטלה]. אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שניים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם' או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר, והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר. וייטול משניהם בשווה זה בפני זה – כגון זה מותר".


הוי אומר, רק אם ניכר שהשכר הוא שכר בטלה "ולא יותר" – הרי ששכרו מותר ודיניו קיימין.


על הלכה זו אומר ערוסי כך: "יש לשים לב, שהאיסור האמור בהלכה ו הוא, שאסור לדיין לדרוש שכר עבור הדין מבעלי דין שבאו אליו וביקשו ממנו לדון בסכסוכם, ולא מדובר בדיין שכיר, אלא בדיין שעוסק בדיינות כקבלן". כלומר, לפי ערוסי, לדיין שכיר – מותר ליטול שכר גבוה בעבור פסיקת דינים, ואילו לדיין קבלן – מותר ליטול אך ורק שכר בטלה בעבור פסיקת דינים.


ואם אכן הלכה זו עוסקת אך ורק בדיין "קבלן", מדוע חכמים נוקטים בלשון גורף ומכליל: "כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים"? ולפי ערוסי היה על חז"ל ורבנו לומר: "כל דיין (קבלן) שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים" וכו'. אלא ברור, שכל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, למעט דיין שיש לו מלאכה שמפרנסת אותו והוא מבטל את מלאכתו כדי לדון את בעלי הדינים.


זאת ועוד, לא היה אצל חז"ל מוסד של דיינות ממומנת כלל (למעט שלושת דייני הגזלות בבית-המקדש), ויש לכך שתי ראיות: א) כל גדולי הדיינים היו דיינים "קבלנים", ואם אפילו גדולי הדיינים היו דיינים "קבלנים", כמו קרנא ורב הונא, אין צל של ספק שלא היה אצל חז"ל מוסד דיינות; 2) גדולי החכמים הללו כולם עבדו לפרנסתם ולא השליכו את עצמם על הציבור.

עוד עולה מהלכה זו, שלא התירו חכמים לדיינים אלא שכר בטלה, והקפידו עליהם שלא יקחו אלא כאשר יש להם מלאכה לפרנסתם, ורק כאשר מבטלים אותה ממנה בפועל. כלומר, מהלכה זו ברור שחכמים נזהרו מאד-מאד שלא להפוך את פסיקת הדינים לכלי לפרנסה!


וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר הקודם, ובמאמר: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים".


והואיל ורבו התועים והמתעתעים אשר מחללים-שם-שמים, ואף עושים זאת ביד רמה כערוסי, הנני נאלץ לחזור שוב ושוב על דברי רבנו בפירושו למסכת אבות (ד, ז), וכֹה דבריו:


"דע, שזה [מה שרבי צדוק] אמר: 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בָּהּ', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר: 'שכל הנהנה בעולם-הזה [מדברי תורה] הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא'. והתעוורו בני האדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והשגו [=והתעו] את בני האדם בהטעייה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים שמתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל".


הנה רבנו אומר מפורשות, שדברי רבי צדוק כוללים את כל מי שעושה את התורה כלי לפרנסה, כולל הדיינים אשר נתמנו וקיבלו שׂררה, שהרי רבנו אומר: "ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והשגו את בני האדם בהטעייה מוחלטת" וכו'. ובכן, מה הן "שׂררות תורתיות" אם לא רבנים ודיינים ממונים? וכן וכל שאר שׂררות השחיתות האורתודוקסיות הממומנות למיניהן.


ולא אסתפק בזה, הבה נוסיף ונעיין בהמשך דברי רבנו שם, וכֹה דבריו:


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז"ל [חכמי המשנה והתלמוד], לא נמצא להם שגבו מבני אדם ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות ולא לראשי הגלויות ולא לדיינים ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר אדם, אלא מצאנו את כולם, יש מהם מי שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר גדול בתכלית, וחלילה לי מה' לומר שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק אילו פשט ידו לקבל [צדקה] היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה, אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מנעתו מכך".


היש דברים מפורשים יותר מאלה? גם ראשי הגלויות, וגם הדיינים, וגם מרביצי התורה, וגם הממונים, כולם התעסקו במלאכה לפרנסתם, ואף היו בזים לממון שבידי בני אדם כיוון שהתורה אסרה עליהם ליהנות מכבוד תורה! כלומר, מדובר לדעת רבנו באיסור תורה! והנה עוד ראיה לכך: "נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפ' ג, ד).


ושימו לב להמשך דברי רבנו בפירושו למסכת אבות שם (ד, ז):


"אלא הם עצמם [חכמי המשנה והתלמוד נוחי נפש] היו חסידים, מאמיני האמת לשם האמת [לא לשם הממון והיוקרה והכבוד והשׂררה והתקציבים וטובות ההנאה], מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח, ולא התירו לעצמם את זה [כלומר, ראשי הגלויות, והדיינים, ומרביצי התורה, והממונים, לא התירו לעצמם ליהנות מכבוד תורה בשום פנים ואופן!], והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה [וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)], וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד" וכו'.


לאור הדברים הללו, כל בעל שׂררה תורנית שנוטל שכר הוא בגדר מחלל-שם-שמים! עד שרבנו קורא עליו את הפסוק מספר במדבר (טו, לא): "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ". ואיך רודף-הבצע הראשי של קרית-אונו מזה ארבעים שנה, מתעלם מדברים כל-כך מפורשים? ואף משליך אחרי גוו פסוק קשה מאד אשר עוסק בחיי הנצח?!


אגב, החדרת המושגים "שכיר" ו"קבלן" לעניין הדיינות, הינה פשע, כי דיינות איננה מקצוע ככל המקצועות, וכל מי שמלעיט אותנו בהזיה הזו, הופך תורת אלהים לקורדום חוצבים.


ב. דין דיין שכיר כדין מלמד תינוקות?


בתעתועו השני ערוסי מביא ראיה מכך שהתירו למלמד תינוקות ליטול שכר בעבור לימודו, וזה לשונו: "בהלכה זו אין הבחנה אם המלמד תינוקות שכיר או קבלן. בכל מקרה מותר לו ליטול שכר, למרות שהוא מלמד תורה, בגלל שהוא באותו זמן משמר את הילדים". מדברי ערוסי עולה, שחז"ל פתחו פתח רחב מאד להוראת התורה בשכר, שהרי לפי ערוסי חז"ל התירו ללמד תורה את התינוקות וליטול על-כך שכר – והמסקנה היא שניתן ליטול שכר בעבור לימוד תורה-שבעל-פה כאשר ישנה עוד מלאכה ברקע כגון שמירה על התינוקות. אולם, הוא מסתיר את עיקר ההלכה מתלמידיו, והוא שהלכה זו נאמרה במלמד תינוקות שמלמד תורה-שבכתב!


וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות תלמוד תורה (א, ט):


"מקום שנהגו ללמֵּד תורה-שבכתב בשׂכר – מותר ללמד בשׂכר; אבל תורה-שבעל-פה אסור ללמדהּ בשכר, שנאמר: 'רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם' [דב' ד, ה] – מה אני בחינם למדתי [=מה משה רבנו למד מהקב"ה בחינם], אף אתם בחינם לְמַדְתֶּם ממני [=אף אנחנו למדנו ממשה רבנו בחינם]; וכן כְּשֶׁתְּלַמְּדוּ לדורות, בחינם [תְּלַמְּדוּ אותם], כמו שֶׁלְּמַדְתֶּם ממני".


וכיוון שגברו מאד תעתועיו ונכלוליו אצרף גם את דברי רבנו בפירושו למשנה (נדרים ד, ג):


"ואמרו [במשנה] 'לא ילמדנו מקרא' [=מדובר בנסיבות שבהן התלמיד מודר הנאה ממורו, כגון ראובן שנדר שלא ייהנה מלוי, אסור ללוי ללמד את ראובן מקרא] במקום שמלמדין מקרא בשכר, אבל במקום שמלמדין מקרא בחנם מותר לו ללמדו מקרא. ולא הוצרכנו להתנות בהלכות והגדות ומדרשות תנאי כזה, לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמֵּד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' וכו' [דב' ד, יד] ובא בקבלה [=במסורת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה]: 'מה אני בחינם אף אתם בחינם'. אבל מותר ללמד את המקראות בשכר במקום שנהגו בכך מתוך כוונה שיהא אותו שָׂכָר שְׂכַר לימוד הטעמים ושכר שמירת התינוקות שלא ייעזבו ויתקלקלו. ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני השוטים, כמו ערוסי] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".


הנה רבנו אומר מפורשות, שתקצוב בתי-הדינים נובע מעיוורון התאווה והכחשת האמת, וברור שכוונת רבנו בעיקר לתקצוב דיינים שכירים קבועים, אף שהוא הדין לדיינים קבלנים.


זאת ועוד, גם בימי רבנו היו רודפי בצע שתעתעו ב"ראיות קלושות", ממש כמו אבו ערוסי...


ג. דין דיין שכיר כדין רואה בכורות?


טרם שנעיין בתעתועו השלישי של ערוסי, הבה נלמד את הדין שהוא מסלף כדי להקל עלינו להבין את תעתועו קל-מהרה, נחל אפוא בדברי המשנה בבכורות (ד, ה):


"הנוטל שכרו להיות רואה בכורות, אין שוחטין על-פיו אלא-אם-כן היה מומחה כאילא [=שֵׁם של חכם] ביבנה, שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבעה איסרות בבהמה דקה וששה בגסה, בין תמים בין בעל מום".


ושם פירש רבנו, בשתי הפְּסקות לקמן:


"תקנו לו שיקבל שכר בתמים ובעל-מום כדי שלא יחשדוהו ויאמרו: 'בכור זה תמים הוא ולא אמר שזה מום אלא בגלל השכר שיקבל'. וכן גם הרשו לו לקבל שכר אלא פעם אחת על אותו בכור, כדי שלא יאמרו: 'שזה [בעל] מום, ואמר [=רואה הבכורות] בו שהוא תמים כדי שיישאר אצלו עד שיפול בו מום אחֵר וישלם לו עליו שכר שנית', ולפיכך לא ייטול עליו שכר שנית כלל.


ומן ההלכה הזו יתבאר לך, שזה שהשוחטים שוחטים בשכר ידוע, אם היה הנשחט טהור; ואם היה טרפה, אין מקבלין שכר – אינו נכון, ולא יניח דבר זה להיעשות ברשותו אלא מי [=שוחט] שאין לו ידיעה, אבל לפי הדין שישחט בלי שכר, או שיקבל שכר על כל מה שישחט, בין שהיה נבלה או טרפה או כשר, כדי שלא יבוא לידי חשד וכמו שתקנו חכמים בבכור".


ובהלכות בכורות (ג, ח) פוסק רבנו כך: "הנוטל שכרו להיות רואה בכורות – אין שוחטין על-פיו, אלא-אם-כן היה מומחה גדול, וידעו בו חכמים שאין כמותו ופסקו לו שכר על הראייה והבקור, בין שנמצא בעל מום בין שנמצא תמים. ולא ייטול שכר על בהמה זו חוץ מפעם אחת, ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה כדי שלא יבוא לידי חשד".


מן המקורות שהובאו עולה בבירור כי האיסור לראות בכורות, למעט מי שהוא מומחה גדול, לא נבע מן האיסור להורות הלכה, שהרי כלל לא מדובר בלימוד הלכה אלא בבחינה מקצועית של הבכור, וכמו שחיטה שהיא בגדר מלאכה ואשר רבנו משווה אותה במפורש לראיית בכורות בפירושו לעיל. אלא, האיסור לראות בכורות נבע מן החשש שמא יבואו לחשוד באותו אדם שרואה את הבכורות, שמא העובדה שהוא נוטל כסף תשבש את שיקול דעתו ותגרום לו לבחינת בכורות מוטעית.


ולכן, חכמים התירו זאת אך ורק לחכם גדול אשר הסיכויים שהוא ישגה באבחנתו – אפסיים, וגם לחכם הגדול הזה עשו סייגים, כדי שלא יחשדוהו העם שמא אבחנתו נובעת משיקולים זרים.


זאת ועוד, במשנה הבאה בבכורות שם (ד, ו) נאמר: "הנוטל שכר לדון דיניו בטלים", ושמא לא לחינם הצמידו חכמים את המשנה בעניין האיסור ליטול שכר בעבור פסיקת דינים, לעניין ראיית בכורות – כדי שלא לאפשר לתועים ולמתעתעים למיניהם להביא ראיה מדין ראיית בכורות.


ועתה לדבריו של ערוסי על ההלכה הנדונה בהלכות בכורות, וזה לשונו:


"אף-על-פי שאסור ליטול שכר עבור בדיקת מומים בבכורות, התירו למומחה גדול, שאין כמותו, ליטול שכר על הראייה ועל הביקור, ובתנאי ששכר זה ניתן לו בין אם נמצא מום, ובין אם לא נמצא מום, ולא ייטול שכר על בהמה יותר מפעם אחת אף שנאלץ לראותה מספר פעמים".


כלומר, ערוסי חותר להשוות בין דינו של דיין שפוסק דינים לדינו של רואה בכורות, ולכן הוא מתעתע: "אף-על-פי שאסור ליטול שכר עבור בדיקת מומים בבכורות", כאילו האיסור ליטול שכר בעבור בדיקת מומים דומה לאיסור ליטול שכר בעבור פסיקת דינים – ואם חכמים התירו במקרים יוצאי-דופן לבודקי מומים ליטול שכר, הרי שגם לדיינים מותר ליטול שכר במקרים יוצאי דופן. אך כאמור, תירוצו הבל מעשה תעתועים, כי אין דינו של רואה בכורות כדין הדיין, ואסרו על רואה הבכורות (שדינו כדין השוחט) ליטול שכר מבני האדם, כדי שלא ייחשד.


זאת ועוד, ראינו לעיל שחכמים קבעו שכר אחיד לאותו רואה בכורות מומחה, ואם דינו של רואה הבכורות זהה לדינו של הדיין, מדוע חכמים לא קבעו שכר אחיד גם לדיין בעבור פסיקת דינים? כלומר, כמו שקבעו לרואה בכורות שכר אחיד, כך היו יכולים לקבוע שכר אחיד לדיינים. אלא, מכך שחכמים גם לא קבעו לדיין שכר אחיד וגם נזהרו והורו מיד לאחד הדין הזה בעניינו של רואה הבכורות, שכל הנוטל שכר לדון דיניו בטלים – יש ללמוד שאין דינם שווה כלל ועיקר, ולכן בעניינו של הדיין חכמים ע"ה התירו אך ורק שכר בטלה ובתנאים מצמצמים ומסייגים מאד.


ואפילו לפי תעתועו של ערוסי אין ראיה לכך שמותר לדיינים שכירים ממוסדים ליטול שכר גבוה בעבור פסיקת דינים, שהרי חכמים התירו אך ורק לרואה בכורות אחד בכל ארץ-ישראל ליטול שכר בקבלנות בעבור ראיית הבכורות. כלומר, לא רק שמדובר במומחה יחידי ומופלא, אלא שגם מדובר בשכר נמוך ובקבלנות! נמצא, שגם אם נשווה את דינו של רואה הבכורות לדינו של הדיין, עדיין לא יהיה מותר לדיין שכיר לקחת משכורות ממסדיות ואפילו נמוכות, כל-שכן משכורות שחיתות. כלומר, גם אם נלך בדרך החתחתים של ערוסי, עדיין אין בה להתיר אלא לדיין קבלן אחד ויחיד בכל ארץ-ישראל, וגם לו הִתִּירו אך ורק שכר נמוך ובקבלנות בלבד.


וכאמור, שכרו של רואה הבכורות לא היה קרוב לשל קאפח וערוסי, שהרי נאמר במשנה לעיל: "ארבעה איסרות בבהמה דקה וששה בגסה", וכמה הוא האיסר? ראו נא את דברי רבנו בפירוש המשנה (שביעית ח, ד): "ואיסר [...] והירקות המועטין ביותר שהיו קונין באיסר. ואיסר רבע מעה". משקלו של האיסר ארבעה גרגרי שעורים, והוא 1/24 מן הדינר ו-1/96 מן הסלע. ולא רק שמדובר בשכר נמוך, אלא שמדובר בשכר בקבלנות, וערוסי וקאפח הנוכלים ושות' גם קיבלו ומקבלים שכר שחיתות גבוה מאד-מאד, וגם לא בעבור עבודה קבלנית אלא גלובלית.


קצרו של דבר, אין שום ראיה מהִלכתו של רואה הבכורות להתיר משכורות שחיתות חודשיות לדיינים ולשאר חוצבי התורה האורתודוקסים למיניהם, האוכלים על שולחנם של המינים.


בהמשך דבריו שם ערוסי מוסיף: "ועדיין יש להבין, מדוע התירו לאותו חכם גדול ובקי במומים, ליטול שכר על בדיקות המומים? ומדוע לא הגבילוהו שייטול רק שכר בטלה אמיתי?".


קו התעתועים של ערוסי לפיו דינו של רואה הבכורות כדין הדיין שפוסק דינים, נמשך גם בדברים הללו, שהרי הוא תמה מדוע לא הגבילו את רואה הבכורות ליטול "שכר בטלה"? ובכן, מפני שרואה בכורות הוא מקצוע כמו שוחט ומוהל וסופר, ולכן לא הגבילוהו אך ורק לשכר בטלה – וזו גם ראיה שאין דינו של רואה המומים כדין הדיין, שהרי ביחס לדיין (הקבלן) חכמים אסרו ליטול אלא שכר בטלה בשווה, ואילו את רואה הבכורות לא הגבילו רק לשכר בטלה.


זאת ועוד, אפילו את רואה המומים המומחה שנזכר בהלכות לעיל הגבילו חז"ל! שהרי הם קבעו לו תעריף! וכמו שערוסי שאל גם אנכי יכול לשאול: מדוע חכמים לא קבעו למומחה הנדון תעריף חודשי גלובלי? מדוע הם התעקשו לקבוע לו תעריף בקבלנות? כלומר, אין שום ראיה מדינו של רואה הבכורות להתיר לדיינים ליטול שכר חודשי גלובלי, כל-שכן שכר שמן ונפוח.


ואגב דבר גדול למדנו, והוא ששכרם של השוחטים והמוהלים והסופרים חייב להיות מפוקח! ואם הם נוטלים שכר גבוה מאד כמו בימינו, הם בגדר מחללי-שם-שמים ואוכלין מן התורה.


הבה נמשיך בתעתועיו של ערוסי, ובתשובתו לשאלה שהציב לעיל:


"והתשובה לכך, כי בגלל מומחיותו הזדקקו לו רבים ולכן דאגו חכמים שלא יצטרכו לחפש אחריו בכל מקרה שיידרש, ואז כשיתפנה ידרוש דמי בטלה. אלא חכמים העדיפו שהוא יתפנה מכל מלאכתו ויהיה מצוי לכל דורש ומבקש את שירותיו, והם רבים. ובנסיבות כאלה התירו לו ליטול שכר, כי הוא משעבד את עצמו לציבור, כפי שיתברר יסוד זה בהמשך".


לפי ערוסי, דין רואה הבכורות המומחה כדין הדיין, ואף-על-פי-כן, חכמים פטרו את רואה הבכורות מלדרוש דמי בטלה, וקבעו לו תעריף בקבלנות כדי שהוא יהיה זמין לציבור. ואם אכן כך, מדוע אין הלכה דומה שבה חכמים קובעים תעריף בקבלנות גם לדיין מומחה? וכי ראיית בכורות פחות חשובה מלדון את ישראל? וכי אין חשיבות לכך שגם הדיינים יהיו זמינים לציבור? והלא ענייני המשפט וזמינות הדיינים ויושרם הינם אבן יסוד בעם-ישראל: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה" (יש' א, כז), וחז"ל אף ייחדו להם ברכה בתפילה: "השיבה שופטינו כבראשונה" וכו', כדי שנזכיר ונזכור את חשיבותם שלוש פעמים ביום! ואיך יעלה על הדעת שלרואה בכורות חכמים יקבעו תעריף כדי שהם יהיו זמינים, אך ביחס לדיין הם לא יחוקקו תקנת-עזר שכזו? ויתרה מזאת, לא רק שחכמים לא קבעו תעריף בקבלנות לדיינים, אלא שהם קובעים במשנה הבאה מיד לאחר המשנה שעוסקת ברואה הבכורות: "הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים"!


בהמשך דבריו שם אומר ערוסי כך:


"וגם אם תשלום שכרו הוא כתשלום לקבלן, על כל בדיקה ובדיקה, לא דרשו ממנו שיוכיח בכל בדיקה מהו שכר הבטלה האמיתי שלו, אלא קבעו לו תעריף. וזאת כדי שיסכים להתמסר לעניין זה. בגלל הצורך שיש לציבור בבודק בכורות מומחה".


וכאמור, וכי אין צורך בדיינים מומחים? מדוע חז"ל לא קבעו הלכה שכזו לדיינים? אלא ברור שאין דינו של רואה הבכורות כדינו של הדיין, כלל ועיקר. כמו כן, במאמרים שצוינו לעיל הוכח, שפסיקת דינים אינה מקצוע, אלא מלאכת שמים מן המעלה הגבוהה ביותר, ולכן נאמר בתורה שדיין שנוטל שכר כדי לדון הוא בגדר "ארור לוקח שוחד", הואיל והחדרת הכסף לתוך מערכת המשפט הישראלית משחיתה את פסק-הדין, אלא-אם-כן מדובר בשכר בטלה אמיתי בלבד!


ד. המלמדים הלכות שחיטה לכהנים


בתעתועו הרביעי ערוסי מביא ראיה מהלכות שקלים, שם נאמר שתלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים (בזמן שבית-המקדש קיים), נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, וכבר התייחסתי בהרחבה לעניין זה במאמר: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים (חלק ב)".


זאת ועוד, בתעתועו הזה ערוסי מעתיק את דברי קאפח המבולבלים לפיהם מלמדי הלכות השחיטה לא היו מלמדים הלכות, שהרי אסור ללמֵּד תורה-שבעל-פה, אלא רק את הצד המעשי, כגון "עשיית הסכין, ובדיקתה, ואימון היד". אולם, ערוסי משום מה חולק על קאפח רבו, וטוען שמלמדי הלכות השחיטה לימדו בשכר בעיקר תורה-בעל-פה, וזה לשונו שם:


"הנה כי כן, אף שמלמדים אלו בוודאי לימדו הלכות שחיטה, שאסור להם לקבל שכר על כך. אבל הותר להם לקבל שכר בגלל שלימדו את השוחטים לא לימוד עיוני בלבד, אלא גם הכשרה מעשית. כלומר, הם אימנו את השוחטים ולימדו אותם את העמדת הסכין לבדיקה. ולכן נתנו למלמדים הלכות שחיטה, שכר מתרומת הלשכה".


לפי ערוסי מותר ליטול כסף בעבור לימוד תורה, אם המורה מלמד גם "הכשרה מעשית", ואין שום היתר שכזה לחלל-שם-שמים, וברור שהיתר שכזה יבטל את האיסור ליהנות מדברי תורה. ואיך יעלה על הדעת שכל מאמריהם של חז"ל ורבנו בעניין האיסור ללמֵּד תורה לעם-ישראל, בטלים ומבוטלים כאשר משלבים בלימוד "הכשרה מעשית" כלשהי? וכי משה רבנו, אשר לימד תורה-שבעל-פה בחינם את עם-ישראל, לא לימד את העם הכשרה מעשית?! ואף-על-פי שמשה רבנו בוודאי לימד את עם-ישראל גם הכשרה מעשית בתחומים רבים, עדיין נאמר על לימוד התורה שלימד משה רבנו ע"ה שהוא היה בחינם, מכוח ציווי ה' לדורי דורות.


והנה שוב לפניכם מסורת התורה-שבעל-פה בעניין זה, שנפסקה על-ידי חז"ל ורבנו בהלכות תלמוד תורה (א, ט):


"מקום שנהגו ללמֵּד תורה-שבכתב בשׂכר – מותר ללמד בשׂכר; אבל תורה-שבעל-פה אסור ללמדהּ בשכר, שנאמר: 'רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם' [דב' ד, ה] – מה אני בחינם למדתי [=מה משה רבנו למד מהקב"ה בחינם], אף אתם בחינם לְמַדְתֶּם ממני [=אף אנחנו למדנו ממשה רבנו בחינם, כולל הַכְשָׁרוֹת]; וכן כְּשֶׁתְּלַמְּדוּ לדורות, בחינם [תְּלַמְּדוּ אותם], כמו שֶׁלְּמַדְתֶּם ממני".


וכאמור, אין ספק לכל בר-דעת שבמסגרת לימוד התורה-שבעל-פה הנדון, משה רבנו ע"ה גם הכשיר את עם-ישראל בתחומים הלכתיים מעשיים רבים מאד-מאד. ברור אפוא כשמש, שהִלְכַת מלמדי הלכות שחיטה לכהנים היא "הלכתא למשיחא" אשר נוגעת אך ורק לבית-המקדש, וכפי שהוכח במאמר שצוין לעיל, ואין דינו של בית-המקדש כדינו של כל העולם.


ה. דייני הגזילות שבירושלים


בתעתועו החמישי ערוסי מביא ראיה מהלכת דייני הגזילות אשר בירושלים, וכבר הרחבתי בחשיפת תעתועו הנכלולי הזה במאמר: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים (חלק ב)".


ו. סיכומו של ערוסי השכיר


ערוסי מסכם את שיעורו בדרכים שיש להתיר "למומחים להשתכר בעבור השירותים התורניים שהם נותנים", ועל כל הדברים שאמרתי לעיל אוסיף עוד ועוד ראיות לחשוף את רשעותו:


א) "למלמדי התינוקות, עבור שמירת התינוקות בלבד ולא עבור לימוד תורה, למרות שהם מלמדים את התינוקות תורה" – וכבר חשפנו את התעייתו, שהרי התירו למלמדי התינוקות לקבל שכר אך ורק בגלל שמדובר בתורה-שבכתב, וערוסי הסתיר את עיקר-ההלכה בעניין זה. כמו כן, אין שום חילוק בהלכה זו שבעניין מלמדי התינוקות, בין מומחה למי שאינו מומחה.


ב) "ומכאן שלרבנים מותר ליטול שכר מאחר ומלבד פסיקת הלכות ולימוד תורה, אחראים הם למתן שירותים לציבור, כגון: כשרות המזון בעירם, תקינות העירוב, רישומי נישואין, שיחות להשכנת שלום-בית וייעוץ לצאן מרעיתם וכיו"ב". כלומר, ערוסי לומד מדין לימוד הלכות שחיטה לכהנים בבית-המקדש, שמותר למלמדי תורה ליטול שכר כאשר הם עוסקים בלימוד "הכשרה מעשית" או בעניינים אחרים שמותר ליטול עליהם שכר, כגון שירותים לציבור.


נמצא, שערוסי מצדיק קבלת שכר חודשי של 50 אלף ש"ח ועוד רבבות מענקים ושילומים וטובות הנאה בעבור טיפול בכשרות, תקינות העירוב, רישומי נישואין, שיחות להשכנת שלום בית, ייעוץ לצאן מרעיתו וכיו"ב. ביחס לכשרות, לעירוב ולרישום-נישואין: ובכן, לא רק שלכל העניינים הללו יש פקידוֹת ופקידים שכירים אשר מטפלות ומטפלים בכל העניינים הללו, אלא שהמשכורת של ערוסי איננה בעבור שום עבודה מן העבודות הללו, אלא בעבור שׂררה תורנית! והדרך היחידה לקבל שכר בעבור העבודות הללו במסגרת שררה תורנית, היא לחשֵּׁב את שעות העבודה שערוסי עבד בעבודות הללו בפועל, ולשלם לו בקבלנות שכר סביר ואף נמוך! ובדומה לתעריף הקבלנות שקבעו חז"ל לרואה הבכורות. אך כל עוד ערוסי נוטל את שכרו המושחת בעבור שׂררה תורנית, הוא בגדר מחלל-שם-שמים, שהרי הוא משתמש בכתרה של תורה.


ואפילו בעניין מלמדי הלכות שחיטה לכהנים, שם מדובר ב"הלכתא למשיחא" ובבית-המקדש דווקא, לא היו מקבלים שכר כל-כך גבוה, אלא היו מקבלים "כדי ספקם" – ואין ספק שאם היה להם כבר כסף הם לא היו מקבלים כלל ועיקר, שהרי מטרת השכר היא אך ורק לכלכלם, לא להעשירם מקופת הלשכה של בית-המקדש, ולבזוז ולחמוס את כספו של עם-ישראל.


ואיך הנני יודע שמדובר ב"הלכתא למשיחא"? ובכן, לא יעלה על הדעת לבטל את כל איומי חז"ל ואזהרותיהם שלא להשתמש בכתרה של תורה, וכפי שעושה ערוסי ביד רמה – כי אותם חכמים שפסקו שמותר למלמדי הלכות שחיטה לכהנים ליטול שכר מתרומת הלשכה, אסרו בתוקף להפוך את התורה לכלי לפרנסה. ברור אפוא שמדובר ב"הלכתא למשיחא" ורק בבית-המקדש, שם לא חששו לבצע ולשחיתות מפני שהדבר נעשה בפיקוח צמוד של הסנהדרין.


וביחס ל"שיחות להשכנת שלום-בית" ו"מתן ייעוץ לצאן מרעיתו": האם כך נהגו חכמי המשנה והתלמוד? ורועה-צאן שלוקח שכר כל-כך גבוה כדי להיטיב עם צאנו, אינו מנהיג ורועה אמיתי, אלא רודף בצע שׂררה וכבוד, צֵל אדם. וערוסי לא שם לב לחרפה הגדולה שבתעתועיו.


והנה לפניכם תוכחתו של הנביא יחזקאל (פל"ד) לרועי ישראל אשר היו רועים את עצמם:


"וַיְהִי דְבַר יְיָ אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ: הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים [אתם מוניתם לרעות את הצאן ולדאוג לכל צרכיו, אך בפועל דאגתם רק לעצמכם:] אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ [=דאגתם לעצמכם למשכורות שחיתות ולחיי מותרות].


אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ [=לא דאגתם להנחיל לעם-ישראל השקפות נכונות ודרדרתם אותם בחולאֵי ההשקפות והמידות הרעות, כדי שתוכלו לטמטם את מוחם בהזיות ולהתעות אותם שעליהם לממן ולפטם אתכם] וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה [=השקפות המינות שהחדרתם לעם-ישראל גרמו להם להיות תועים באפלת הדעת, נכשלים ונחבלים על כל צעד ושעל] יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה [ואפילו שעמִּי חוטא בעבודה-זרה אינכם מוכיחים אותו, כי נוח לכם שהעם נבער ופגאני ומעריץ אלילים בשר ודם] וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ".


"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).


ג) "לשוחטים מותר לקבל שכר עבור פעולות שהן מעבר להוראות דיני השחיטה. כמו: עשיית הסכין ואימון היד וכד'. וכן לרבנים, כמרצים במוסדות ללימוד לשם קבלת תואר ולא לשם הרבצת תורה ופסיקת הלכה. בתפקיד זה, על המרצה לקיים בחינות בכתב, לקיים שיחות עם סטודנטים, לרשום נוכחות, להשתתף בוועדות פדגוגיות וכן לטפל בערעורים וכיו"ב. זאת מלבד חובתם להיות נוכחים בזמנים שנקבעו להם, גם אם הסטודנטים לא הגיעו ללימודים".


ושוב ערוסי נסמך על מלמדי הלכות שחיטה לכהנים, כאילו יש בכוחה של הלכתא אחת למשיחא אשר נפסקה אך ורק לבית-המקדש, לבטל את כל מסורת התורה-שבעל-פה בעניין האיסור להשתמש בכתרה של תורה, וכאילו כל איומיהם של חז"ל בטלים ומבוטלים כאשר המלמד תורה-שבעל-פה, משלב בלימודו עניינים נוספים כדי להצדיק את חילול-השם.


כלומר, ערוסי מצדיק את משכורות השחיתות שלו באקדמיה בעבור לימוד תורה-שבעל-פה, בשל העניינים הנוספים שהוא ביצע במהלך לימוד התורה-שבעל-פה, כגון: קיום בחינות, שיחות עם סטודנטים, רישום נוכחות, השתתפות בוועדות, טיפול בערעורים וכיו"ב.


ואיני מבין, וכי חכמי המשנה והתלמוד ע"ה שהורו תורה-שבעל-פה בבתי המדרשות לא קיימו בחינות? וכי הם לא שוחחו עם תלמידים? וכי הם לא בדקו נוכחות? וכי הם לא ערכו דיונים פדגוגיים בעניינם של תלמידים שונים? וכי הם לא טיפלו בקובלנות של תלמידים? ואין ספק שהם עשו הרבה יותר מכך: אין ספק שהם גם דאגו לתפקודו של בית-המדרש, וגם דאגו לשכור שומר לבית-המדרש, וגם דאגו לבדק הבית של בית-המדרש, וגם דאגו לחומרי לימוד, וגם דאגו לריהוט בבית-המדרש, וגם דאגו לחימום בבית-המדרש, וגם דאגו לארוחות לתלמידים עניים, וגם סייעו לתלמידים במצוקה, וגם שוחחו עם הוריהם של התלמידים במידת הצורך. בנוסף לכך, אם אחד התלמידים חלה או מת עליו מת, אין ספק שהם קיימו מצות ביקור חולים וניחום אבלים, ואין ספק שאם אחד התלמידים הסתכסך עם אשתו הם השכינו שלום ביניהם, וגם אין ספק שאם אחד התלמידים נזקק לסיוע רגשי ופסיכולוגי הם נחלצו לרומם את נפשו.


ועוד-ועוד חסדים רבים מאד שחכמי המשנה והתלמוד עשו בעבור התלמידים והחברה, הרבה יותר מאשר ערוסי עשה עם הסטודנטים שלו... וכמה חרפה וכלימה יש בתירוציו הנגעלים והנלעגים הללו, אשר מציגים אותו כאדם רע ושפל ורע-עין ואנוכי וצייקן עד-מאד, שאינו עושה מאומה בחינם: "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ, הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה" (מש' ה, כב–כג). "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז).


ואנכי אף ישבתי בכמה וכמה קורסים של ערוסי באוניברסיטת בר-אילן, לא היה שיעור אחד שהוא הגיע בזמן, לעולם הוא היה מאחר ברבע-שעה עד חצי-שעה (ולעתים אף יותר), והוא היה משתמש באחד התלמידים כדי להודיע לסטודנטים שלא ילכו בתום רבע-שעה (שהרי אם המרצה לא הגיע לאחר רבע שעה על השיעור להתבטל), כי הוא כבר מגיע... כמו כן, הוא לא ניהל שום שיחות עם סטודנטים, למעט לומר למי שאין לו כיפה שיבוא עם כיפה. וביחס לרישום נוכחות, זה שיא הגיחוך! על קריאת השמות בתחילת השיעור ראוי לחלל-שם-שמים?!


וביחס לוועדות ולערעורים שהוא מציין הם התקיימו פעם ביובל, והוא קיבל על-כך שכר נפרד.


קצרו של דבר, לפי ערוסי, אם המורה מקדיש אחוז אחד מזמנו לעניינים שאינם קשורים באופן ישיר להוראת הלכה ותורה, הדבר מכשיר נטילת משכורות שמנות מדי חודש בחודשו, ופנסיות ומענקים ושילומים וגמולי יובל והשתלמות מנופחים, וכל שאר ההטבות וטובות ההנאה!


וחז"ל כל-כך התאמצו להרחיק אותנו מלחלל-שם-שמים ומלהפוך את התורה לכלי לפרנסה, והנה בא לו איזה טמבל עמרוסי בעל מרדעת ומתעתע בהזיות לבטל כליל את האיסור! ובכלל, איך הוא יכול לפסוק בדבר? והלא הוא מחובר לטומאה! ואין ספק שכל דיניו ופסקיו ותעתועיו בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין, ואפילו אם הם לא היו הזויים עד כדי חוכא ואטלולא!


ואם ערוסי לא היה מתעוור וסוטה אחרי התאוות הוא היה אומר: "פסילנא לך לדינא!".


ד) "השכר שמקבל הדיין בימינו, הינו על בסיס של עובד שכיר שחייב להופיע בבי"ד בימים ובשעות קבועים, וזאת בשל התחייבות המדינה להעניק שירותי דת ודיינות לכל מי שזקוק לכך, בכל עת, והם רבים. שירותים אלו אינם תלויים בכמות הפעילות הנדרשת. ויכול להיות שביום מסוים יופיעו הרבה מתדיינים, וביום אחר פחות. בכל מקרה הדיין חייב להתייצב במקום קבוע, ואם אין בעלי דין, יש והוא נדרש לטפל גם בתיקים, ובכל דבר שטעון רישום או חתימות וכיו"ב".


וכי בשל חובתו של הדיין להופיע לדיונים יש להצדיק קבלת שכר? וכי דייני המשנה והתלמוד לא היו מחויבים להגיע לדיונים? וכי בימי חכמי המשנה והתלמוד לא אירע שבוטלו דיונים?


ובאיזו תואנה ערוסי מצדיק לתת משכורות שחיתות לדיינים? "טיפול בתיקים"? וכי חכמי המשנה והתלמוד לא טיפלו בכל העניינים הטכניים שנלוו לפסיקת הדין, כגון קביעת מועד לדיון או שליחת שליחים לבעלי-הדין או קביעת סדרי בתי-הדין או מתן הסברים שונים לבעלי הדין או מינוי שוטרים ומוציאים לפועל או הקצאת מקום לבית-הדין ועוד, הרבה יותר מסתם "טיפול בתיקים" מדי פעם, שגם ככה מנוהלים ברובם המוחץ על-ידי הפקידוֹת והפקידים...


ומהי התואנה השנייה שבה הוא מצדיק לתת משכורות שחיתות לדיינים? "עיסוק ברישום או בחתימות"? וכי דייני המשנה והתלמוד לא עסקו ברישום או בחתימות? וגם אם היה איזה דיין עני שרצה להתפרנס מכתיבת איזה שטר, הוא קיבל על-כך את שכר כתיבת השטר בלבד.


קצרו של דבר, ערוסי שוב מצדיק לחלל-שם-שמים בתואנה שהדיין עסוק באחוז אחד מהזמן בעניינים אחרים מלבד לפסוק דינים, כאילו כל דייני המשנה והתלמוד עסקו אך ורק בפסיקת דינים נטו. ואין גבול לשפלותו ולרשעותו של ערוסי, שהרי מלבד השקר והכזב שיש בדבריו – הוא מתעלם מן העובדה שהוא מקבל 50 אלף ש"ח בחודש, אפילו שהמועצה שלו בגירעון!


וכי יעלה על הדעת לקבל סכום כזה בעבור "טיפול בתיקים"? ואוי לטמטומו ולסכלותו!


ה) "עיקר האיסור בנטילת שכר ללימוד תורה או לדיינות, הוא בדרך של קבלנות, שהרב או הדיין דורש סכום מסוים, שהוא מעבר לדמי בטלה, בגלל שהוא מלמד תורה או מורה הוראה או דן את הדין. וכל שכן כשדרישותיהם של הדיינים הן מוגזמות, שאז הם כמו מוכסים, ובכך הם מחללים שם ה'. ואסור לו לסחור בדברי תורה או בדין תורה. לא כן כשמקבל שכרו כשכיר המשועבד לציבור, לפי זמנים, וחייב לספק להם שירותים שונים. ושכרו נקבע על-ידי מוסד ממלכתי שקובע שכר עובדי המדינה השונים, לפי קריטריונים קבועים, לא על פי דרישות אישיות של כל אחד מהדיינים".


לפי ערוסי, כל איסוריהם ואיומיהם של חז"ל ורבנו בעניין הנאה מדברי תורה ובעניין נטילת שכר בעבור פסיקת דינים הם אך ורק לדיין או לרב קבלן, דהיינו לרב שנוטל שכר לכל פסק או שיעור – אך דיין או רב שנוטלים שכר חודשי גלובלי, אינם מחללים-שם-שמים לפי ערוסי.


ואיך יעלה על הדעת ששכר-שכיר מותר ושכר-קבלן אסור? הייתכן ששכר גבוה וקבוע יתירו חז"ל ושכר נמוך וחד-פעמי הם יאסרו? וכי חז"ל היו מושחתים שדאגו זה לזה למשכורות עתק? ואף העזו לאסור על הדיינים הזוטרים לקבל שכר רק כדי לרכז את כל השוחד אצלם? וכך נוהגים גדולי המושחתים במדינות הרשע והפשע, מרכזים את ההון באלפיון העליון בלבד.


ערוסי גם מגנה את הדיינים הזוטרים: "וכל שכן כשדרישותיהם של הדיינים הן מוגזמות". כלומר הוא מוציא-שם-רע על הדיינים הזוטרים, בהסבירו שחז"ל אסרו עליהם לקבל שכר גבוה מפני שהם היו רודפי בצע! ועל הדיינים הזוטרים אשר פוסקים דינים בקבלנות פה ושם ערוסי אומר שהם "סוחרים בדברי תורה או בדין תורה" – אך לעומתם, הדיינים הבכירים המושחתים כמו ערוסי ודומיו, הם לא "סוחרים בדברי תורה או בדין תורה", ולמה? מפני שהם "משועבדים לציבור" – וכי משה רבנו ושמואל הנביא ואלישע הנביא לא היו משועבדים לציבור? וכי כל נביאי ישראל לדורותיהם לא היו משועבדים לציבור? וכי חכמי המשנה והתלמוד לא היו משועבדים לציבור? רק ערוסי הארור ודומיו הם צדיקים וחסידים שמשועבדים לציבור?!


כמו כן, ערוסי ודומיו "מחויבים לספק שירותים שונים", וכאמור, חכמי המשנה והתלמוד סיפקו את כל השירותים הללו בחינם ולא העלו על דעתם ליטול שכר בעבור גמילות חסדים או בעבור פעולות טכניות הכרחיות שנלוות לפסיקת הדינים או להוראת ההלכה. יתר-על-כן: וכי הוא בעצמו נותן את השירותים? והלא בשביל כל אלה יש לו ולדומיו פקידוֹת ופקידים. ואם הוא מתכוון לשירותים כמו ניחום אבלים או השכנת שלום-בית וכו', כאמור, מי שלא מסוגל לעשות מצוות כאלה בחינם הוא צֵל אדם נבהל להון, אנוכי כנבל הכרמלי שחושב אך ורק על עצמו.


"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ" (מיכה ט, י).


זאת ועוד, לפי ערוסי "שכרו נקבע על-ידי מוסד ממלכתי שקובע את שכר עובדי המדינה השונים, לפי קריטריונים קבועים, לא על-פי דרישות אישיות של כל אחד מהדיינים". האמנם?! והלא ערוסי מקבל 50 אלף ש"ח בחודש, וכי הוא יכול לתלות את שחיתותו ב"מוסד הממלכתי" או "בקריטריונים קבועים"? ומי הכריח אותו לקחת? המוסד הממלכתי? אשמדאי? והלא הוא בעצמו בחר לפשוט את ידו וליטול משכורות עתק, אשר כפי שאנחנו רואים טינפו את מוחו.


והוא מוסיף שהשכר הזה לא נקבע "על פי דרישות אישיות של כל אחד מהדיינים". ואין לי ספק שהוא לא נאיבי, ולכן הוא חייב להיות שקרן, שהרי ברור שהשכר הזה נקבע על-פי דרישות הכומרים השכירים אשר מפעילים עסקנים כמו דרעי ושאר נוכלים כדי להוסיף הון להונם.


ו) בהמשך דברי הסיכום ערוסי מוסיף ואומר כך:


"המעיין היטב במקורות האוסרים קבלת שכר רבנות או דיינות, או שכר לשירותי קדושה [והחדירו את טומאתם לקדושת התורה], יראה, שעיקר האיסור בקבלת שכר על בסיס קבלנות, כשהמקבל דורש לא שכר בטלה אלא דמי השירות הרבני או הדתי שהוא נותן. לא כן כשמדובר בעובד שכיר המשועבד ללוח זמנים ומחויב להיות נוכח במקום ובזמן מסוים, אף שלא יהיו ענייני הוראה ודין באותם זמנים, אלא יעסוק אף בשירותים נלווים שאינם הוראת הלכה".


וכאמור, אין שום מקור אמיתי לחילוק שבין "שכר קבלנות" ל"שכר חודשי גלובלי", ואשר אותו ערוסי ממציא כדי להכשיר את שחיתותו התורנית ושפלותו המוסרית. וביחס לטענתו שרב שכיר עוסק "בשירותים נלווים שאינם הוראת הלכה", ובכן, כבר הרחבתי בזה לעיל, ואוסיף: ברגע שאדם מוגדר כממונה ובעל שׂררה תורנית, אסור לו ליטול שכר. נקודה. ואם הוא רוצה ליטול שכר בעבור עבודות משרדיות, שייטול שכר כמו כל הפקידים ולא 50 אלף בחודש! דהיינו אם פקיד במשרדו של ערוסי מקבל 40 ש"ח לשעה בעבור עבודה משרדית, שיתכבד ערוסי לקבל 40 ש"ח לשעה בעבור כל שעת-עבודה משרדית שהוא מבצע, והוא הדין לרישום לנישואין, והוא הדין לחתימה על טפסים, והוא הדין לקשירת העירוב, וכיו"ב ממלאכות שאינן נכללות במצות "ואהבת" כמו ניחום אבלים וביקור חולים, שעל-זה לא יעלה על הדעת ליטול כסף, ואפילו לא על השכנת שלום בין איש לאשתו, וכך נהגו כל גדולי האומה האמיתיים.


ולא תתפלאו אם אומר לכם שאם הוא היה מחשב בנאמנות את שכרו, לפי קו האמת והצדק והיושר, הוא לא היה מגיע ל-400 ש"ח בחודש, כי את כל העבודות הללו עושים בעבורו. ואפילו את השיעור הזה גיסו משה ירימי תמלל והקליד והעלה לאתר של "הליכות עם עמורה".


ז. מקבץ נוסף של תעתועים ושקרים


א) והנה לפניכם עוד מדברי ערוסי הנכלולי:


"בנסיבות שהרב מתְנה את הוראת הלכה או את לימוד התורה בקבלת תמורה מהפונים אליו (על בסיס קבלני) – נחשב הרב כסוחר בתורה, והרי זה עוון גדול ליטול שכר, כי בדרך של קבלנות מותר לדיין לקבל רק דמי בטלה, וכל-שכן כשהוא דורש סכום גדול כמו מוכס".


כלומר, לפי ערוסי, מותר למורה שמלמד תורה-שבעל-פה ליטול "שכר בטלה" בעבור לימוד התורה, בדומה לדיין שהתירו לו חכמים ליטול שכר בטלה בעבור פסיקת דינים – ברם, היכן חכמים התירו לרב ללמֵּד תורה תמורת שכר בטלה?! ולא התירו שכר בטלה אלא לדיין בלבד, אך ביחס להוראת התורה-שבעל-פה אסור באיסור חמור, והוא פשוט משקר ומשקר...


ולפי ערוסי, מורה שייקח 200 ש"ח בעבור לימוד התורה לשיעור אחד וכך בכל החודש יחצוב מן התורה אולי 2000 ש"ח – מורה כזה נחשב כסוחר בתורה ויש בידו "עוון גדול" של נטילת שכר, ואף מדובר ב"סכום גדול" ולכן הוא נחשב כמוכֵס – אך מורה שייקח 50 אלף ש"ח בחודש משׂררת הרבנות ועוד עשרות אלפי שקלים בחודש ממוסדות נוספים בעבור לימוד התורה-שבעל-פה הוא לא בגדר סוחר בתורה! ואולי 70–80 אלף בחודש אינם בעיניו סכום גדול...


ב) והוא ממשיך לשקוע ולהתגולל בטינופו, בסכלותו ובחרפתו: "לעומת זאת, בנסיבות שהרב מחויב לאייש משרה למתן שרותי דת לקהילה על בסיס שעות עבודה קצובות ללא תלות בכמות הפניות – הרי זה מותר ליטול שכרו שנקבע בד"כ במסגרת מדיניות השכר הציבורית לכל נותני השירותים לקהילה (מהנדס העיר, הספקת מים, פינוי אשפה וכיו"ב)".


לפי ערוסי, אם "הרב מחויב לאייש משרה למתן שרותי דת [...] – הרי זה מותר ליטול שכרו", ומי אמר לו שזה מותר?! והלא חז"ל ורבנו קובעים במפורש שכל מי שמשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם! ויש שימוש גדול יותר בכתרה של תורה מִקבלת 70–80 אלף ש"ח בחודש בעבור לימוד התורה ובעבור שירותי דת? והלא כל זה אסור באיסורים חמורים מאד!


זאת ועוד, ערוסי משווה במפורש בין מקצועות לגיטימיים לבין לימוד התורה ומתן שירותי דת, ובדיוק כנגד זה יצאו חז"ל ורבנו: שלא להפוך את התורה למלאכה ככל שאר המלאכות.


ג) והנה עוד שקר ותעתוע של ערוסי: "כי כאמור, בעבודה שכירה משועבד השכיר ללוח זמנים באופן שאפילו ביום מסוים לא הופיעו בעלי דין, אינו רשאי לעזוב לשכתו בלי רשות מהממונים עליו. והם רשאים אף להטיל עליו תפקידים נוספים, כגון: לסדר את התיקים בלשכה, לבדוק מה חסר בכל תיק ומה ניתן לטפל, גם בלי נוכחות בעלי הדין".


ועכשיו ערוסי גם "מסדר תיקים בלשכה" בזמנו הפנוי? ועל סידור תיקים הוא נוטל שכר של 50 אלף ש"ח בחודש? ולא אתפלא אם השחצן והנוכל הזה לא סידר תיקים בלשכה מימיו.


אגב, ערוסי מנפנף הרבה בתירוץ שהדיין "משועבד ללוח זמנים", ואיני מבין: וכי בגלל שהדיין משועבד ללוח זמנים מותר לו להפוך את הדיינות למקצוע ולכלי לפרנסה? וכי ריבוי חילול-שם-שמים מתיר לחלל-שם-שמים? ואף להורות ביד רמה כנגד מסורת התורה-שבעל-פה? והיכן התירו לחלל-שם-שמים בגלל שעבוד ללוח זמנים? ויתרה מזאת, וכי משה רבנו ע"ה לא היה משועבד ללוח זמנים? וכי הוא לא התמסר ללימוד התורה לעם-ישראל? וכי חכמי המשנה והתלמוד לא היו משועבדים ללוח זמנים? וכי לא היו סדרי לימוד קבועים בבית-המדרשות?


כמו כן, היודעים אתם מדוע הדיינים "משועבדים ללוח זמנים"? ובכן, הסיבה פשוטה מאד: מכיוון שלכל דיין יש משכורות שמנות ושלל טובות הנאה, מספר התקנים של הדיינים נמוך, ואף מקשים מאד על קבלת התעודה לדיינות ומאלצים את הלומדים ללמוד אינסוף הזיות ושיטות. ברם, בעולם דתי מתוקן שאין בו עבודה-זרה ושחיתות מוסרית קשה, היה ראוי וניתן להכשיר דיינים רבים מאד, שהרי אין צורך ברבבות ההזיות והשיטות הפרו-נוצריות (שנוצרו רק כדי לצמצם את שכבת הדיינים כדי לפטם אותם במשכורות ובטובות הנאה). וכאשר יש דיינים רבים מאד, וליתר דיוק בכל קהילה ושכונה יש לפחות שלושה דיינים שראויים לדון, אין צורך במשכורות מושחתות כלל ועיקר – כל דיין יש לו פרנסה שממנה הוא אוכל ושותה, ובעת הצורך הוא מתפנה לדון את אנשי קהילתו, ונוטל מהם שכר בטלה אם הוא זקוק לו לפרנסתו.


ח. אגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף


כבר התייחסתי לתעתועו של ערוסי בעניין האגרת הזו במאמר: "כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף (חלק ב)". ערוסי טוען שיש ראיה מן האיגרת הזו לכך שרבנו מתיר ללמֵּד תורה-שבעל-פה בשכר, ואסביר: לפי ערוסי רבנו הרמב"ם פוסק הלכה למעשה לפיה לרב-מורה-דיין שכיר מותר ליהנות מכבוד תורה, ואילו לרב-מורה-דיין קבלן אסור ליהנות מדברי תורה.


אלא שהכסיל הזה העתיק קטע מדברי רבנו בפיהמ"ש לאבות (ד, ז) ששולל את חילוקו:


"וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים [...] כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז"ל לא נמצא [...] שגבו מבני אדם [...] אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה [...] והיה בז למה שבידי בני אדם, כיון שהתורה מנעתו מכך".


כלומר, מדברי רבנו הללו עולה במפורש ש"שׂררות תורתיות", דהיינו רבנות שכירה גלובלית, היא בגדר "חוקי מוכסים", וחילול-שם-שמים, ומי שעושה כן בוזה את דבר ה' וחייב כרת.


נחזור לאיגרת, רבנו אומר באיגרת לתלמידו: "ולקבל מהם איני מייעץ לך". כלומר, רבנו מזהיר את תלמידו שלא ייטול שכר משמואל אבו עלי בעבור הוראת התורה, בנוסח: "איני מייעץ" ולא "אני אוסר עליך" – מזאת למד ערוסי שרבנו מתיר ליטול שכר בעבור הוראת תורה-שבעל-פה, והואיל והוא מניח שקבלת השכר הנדון באיגרת מכומרי הממסד הוא שכר-שכיר קבוע, ערוסי החליט שההיתר של רבנו הוא אך ורק להוראה קבועה, אך לא להוראה קבלנית מזדמנת.


כלומר, לפי ערוסי, כל פסקי חז"ל ורבנו הנחרצים בעניין האיסור ליהנות מכבוד תורה, כולם אינם נוגעים לקבלת שכר ממסדי קבוע, אלא: כל איומיהם נוגעים אך ורק למורה שמלמד תורה-שבעל-פה בקבלנות, דהיינו פה ושם, אך לא למי שמלמד באופן קבוע ונוטל שכר.


וכאמור, כבר התייחסתי לתעתוע הדחוק והקלוש והשברירי הזה במאמר שצוין בראש הפרק. ועל כל הדברים שנאמרו שם הנני נאלץ להוסיף, כי ערוסי כישף והסית והדיח רבים:


וכי יעלה על הדעת לחלק חילוק כל-כך מרחיק לכת, על סמך מילה אחת שרבנו אומר באיגרת? וכי יעלה על הדעת שכל האיומים הגורפים והחד-משמעיים מלהשתמש בכתרה של תורה, נאמרו אך ורק לחוצבים קבלנים זוטרים בלבד?! וכי יעלה על הדעת לשבש את כל דברי רבנו הנרחבים בעניין זה וכן לשבש מסורת שלמה של תורה-שבעל-פה, על סמך מילה אחת?


זאת ועוד, איך יעלה על הדעת שחז"ל יאסרו להשתמש בכתרה של תורה באופן מזדמן, אך יתירו להשתמש בכתרה של תורה באופן קבוע? אגב, באיגרת מדובר רק על קבלת שכר בעבור לימוד התורה, ללא "שירותי דת" או "שירותים נלווים" אחרים. כלומר, אפילו לפי תעתועו של ערוסי, איך יעלה על הדעת שרבנו יתיר ליהנות מכבוד תורה ללא מתן "שירותים נלווים"?


אלא ברור, וכפי שכבר ציינתי במאמר שבו עסקתי בזה בהרחבה, שרבנו ראה לנכון לנקוט בגישה רגשית של ייעוץ אבהי כלפי תלמידו הנסער. כלומר, מדובר בשיח מוסרי ורגשי אשר חורג לעתים משורת הדין. אולם, ערוסי כנראה שמע זאת, והחליט לשקר: הוא טען שמדובר באיגרת הלכתית נטו, כאילו מדובר בהלכה פסוקה ב"משנה תורה", ולכן יש בכוחה של האיגרת הזו להתגבר ואף לעצב מחדש את כל פסקי חז"ל ורבנו וכל אזהרותיהם ואיומיהם.


ובמלים אחרות, לפי ערוסי, כוחה של מילה אחת באיגרת הזו עולה על כוחן של כל ההלכות ב"משנה תורה" שנאמרו בעניין האיסור ליהנות מכבוד תורה, ואף עולה על כוחן של כל ההלכות שנאמרו בתלמוד על-ידי חז"ל בעניין הנדון, ואף עולה על כוחה של מסורת התורה-שבעל-פה, אשר אוסרת באופן נחרץ על מלמדי התורה-שבעל-פה ליטול שכר על לימודם.


היעלה על הדעת כדבר הזה?! אלא, ובניגוד מוחלט לשקריו של ערוסי, איגרת זו רצופה בענייני מוסר ובשיח רגשי-אבהי כלפי תלמידו ר' יוסף בן יהודה, והנה לפניכם כמה דוגמאות לכך:


א) כבר בראש האיגרת רבנו פונה לתלמידו בנימה רגשית אבהית מאד:


"וממה שאתה צריך לדעת בני [...] אלא שאין מידותי כמידותיך בני, כי אני מוחל על כבודי מאד ואתה אינך יכול להתאפק, אני חנכוני הגיל והניסיון" וכו'.


ב) "ויבוא הספר [משנה תורה] בלי ספק גם לידי השרידים אשר ה' קורא, בעלי היושר והצדק וטובֵי התבונה, ואלה ידעו ערך מה שעשינו, אשר אתה הראשון שבהם, ואף אם לא יהיה לי בדורי זולתך – דיי". וברור שמדובר בהגזמה רגשית, שהרי לעיל רבנו אומר על ר' יוסף שהוא אינו יכול להתאפק מלקלל את שמואל אבו עלי (ולא הצליח להוכיח בראיות את טענותיו).


ג) "ואם ישים האדם אל ליבו לרגוז ולהצטער מכל מי שסָּכל אמיתות מסוימות, או התעקש נגד דבר נכון, או הזיד ללכת אחרי שאיפה מסוימת – הרי יהיה בלי ספק כל ימיו מכאובים וכעס עניינו", ובדברים הללו רבנו מנחם ומחזק את תלמידו שלא ישגה במידת הכעס המכלה.


ד) "והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם [שמואל אבו עלי, ממש כמו רצון אבו ערוסי] יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסר ויעקור כבודו וכבו בית אביו?". ורבנו מנחם בזה את תלמידו ר' יוסף, אך גם אותי, שלא אשגה בתקווה שאבו ערוסי יודה אי פעם על האמת.


ה) "וכל זה – חי ה' בני – אינו מצער אותי" וכו', וכוונת רבנו שהתנהגותם של שמואל אבו עלי וסגנו זכריה הפתי אינה מצערת אותו. והנה דוגמה מדברי רבנו שם, להתנהגותם של הכסילים הממסדיים הללו: "ואם יביאם הכרח הדברים לפקפק בדתיותי ומעשי – יעשו זאת".


ו) "ויש ללמד עליך בני זכות, שאני כאביך ורבך ולא יכולת להתאפק".


ז) "ואתה בני – חי ה' – יודע כמה מכבד אני גדולי חכמי ישראל [כוונתו לחכמי התלמוד, ולקמן יוכח, וכנראה שהעלילו עליו השניים הללו שהוא מזלזל בכבוד חכמי התלמוד], כאשר אני יודע ערך מעלתם מתוך דבריהם, כל-שכן שכבר אמרו: 'דבר קטן הויה דאביי ורבא', ואם זה אצלי דבר קטן, היאך אשים לב לזקן מסכן באמת סכל בכל דבר, והרי הוא כקטן בן יומו בעיני".


ח) "ונזהרתי מכל שחשבתי לעשות בגלל מה שיעצתני בני" וכו'.


ט) "ואשר אני רוצה ממך בני היקר, למען ה' ולמעני" וכו'.


י) "ואתה בני תודיע לראש הגלות" וכו'.


יא) "ואל תחדל מלכתוב לי כי אין לי עידוד גדול מהן".


ויש באיגרת דוגמאות רבות נוספות בענייני מוסר, אך די בזה כדי להוכיח את צדקתי.


סוף דבר


אחתום בעוד שקר של ערוסי בעניין האיגרת שנדונה בפרק האחרון, וזה לשונו: "ורבנו באגרתו התייחס לתפקיד ראש הגולה כמשרה קיימת שמתמודדים עליה. משרה זו מחייבת את הנבחר לתת שירותים לקהילה, לרבות שירותים שאינם בגדר הוראת הלכה. והשכר למשרה זו אינו מותנה על-ידי המועמד, אלא נקבע במסגרת מדיניות השכר של המוסד המעסיק".


כלומר, ערוסי מביא ראיה מכך שרבנו מינה את ראש הגלות, כדי להוכיח באופן כללי ששׂררה תורנית ממומנת היא בעיניו דבר לגיטימי. ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה, להיפך! רבנו ביקש למנות אדם ישר ונבר (על-פי עדותו של תלמידו), שיחדל מללכת בהליכותיהם של שמואל אבו עלי וסגנו זכריה הפתי. ואין שום מניעה מלמנות אדם לשׂררה תורנית, המניעה היא מלאפשר לו להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים, וכמו שנהגו שמואל אבו עלי וסגנו זכריה הפתי.


ואכן אותו מינוי של רבנו היה אדם ישר ונבר, שהרי הנוכלים שמואל אבו עלי וסגנו זכריה הפתי תיעבו מאד את מינויו של רבנו, וכפי שאומר רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קל):


"וכאשר לעזו עלי [שמואל אבו עלי וסגנו] היאך מיניתי מי שאיני יודע את דרכיו, והוא כך וכך [=שמואל וזכריה הוציאו-שם-רע על אותו האדם שמינה רבנו לראש הגלות והכתימו אותו בשקרים ובכזבים], ואמר שכל תלמיד חכמים בודל [=מסתייג ופורש] מזה ראש הגלות [שמינה רבנו] ומתעב אותו, הוזקקתי לבסס את נימוקיי – וביארתי להם שאני מיניתי אותו על-פי עדות תלמידי אשר אני בטוח ביושרו וידיעתו וכנותו, ועדות זקן מבני עירו והוא אבו אלרצ'א אבן טיבון, לפי שאני שאלתיו על יושרו ומידותיו, והיללוהו מאד, ואחר כך מיניתי אותו".


ויתרה מזאת, אפילו שרבנו מינה אדם ישר שאינו הופך תורת אלהים לקורדום חוצבים, רבנו התחרט על-כך שהתערב במינויו של ראש הגלות, והנה לפניכם דבריו שם (עמ' קלב):


"ואני כתבתי לראש הישיבה [שמואל בן עלי] כי אילו ידעתי שיש שם מחלוקת וניגודים [דהיינו עסקי פוליטיקה ונכלולים] לא הייתי נכנס ביניהם, אבל כבר עשיתי וכבר נשמעה קרן ביבנה, וביארתי לו את זה והודעתיו שאי אפשר לחזור [מן המינוי של ראש הגלות]".


רבנו אומר במפורש באיגרת, שאם הוא היה יודע על עסקי הנכלולים שבין תלמידו לבין שמואל אבו עלי וסגנו, הוא לא היה נכנס ביניהם ולא ממנה שום אדם. נמצא, שרבנו נפל בפח והלך שולל אחרי תלמידו, שהרי לא יעלה על הדעת שרבנו ישקר. כלומר, רבנו לא ידע על מלחמות השׂררה והפוליטיקה שהיו אז בין אבו עלי וסגנו הפתי לבין תלמידו. ברם, לאחר שרבנו שמע לתלמידו, ומינה את מי שמינה, הוא לא חזר בו, גם כי שמואל וזכריה הנוכלים לא היו ראויים לכך, אך גם כדי לקיים את ההלכה שכל חכם שביזוהו בפרהסיה נוקם ונוטר כנחש.


וכֹה דברי רבנו בסוף הלכות תלמוד תורה:


"במה דברים אמורים? בשביזהו או חרפהו [את תלמיד החכמים] בסתר. אבל תלמיד חכמים שביזהו או חרפוֹ אדם בפרהסיה, אסור לו למחול על כבודו. ואם מחל – נענש, שזה ביזיון תורה. אלא, נוקם ונוטר הרבה כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו".


ונקמה נוספת נקם בהם רבנו, בעצם כתיבת האיגרת הזו לתלמידו, וללא ספק הוא ידע שהיא תתפרסם – ואין לך חרפה גדולה מזאת לשמואל בן עלי ולזכריה הפתי ששמותיהם נזכרים לדיראון עולם, כבעלי חיים הולכי על שתיים, וכחבר נוכלים וכסילים רודפי בצע ושררה.


ועוד על איגרת זו בהקשרים אלה, ראו: "קו ההגנה האחרון של הדרדעים השכירים".

ערוסי מכחיש את האמת ביד רמה!
.pdf
Download PDF • 343KB

144 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page