top of page

קו ההגנה האחרון של הדרדעים השכירים

במאמר: "חובה ומעלה לקלל את קאפח הצלופח" הוכחתי מן ההלכה, המוסר והמחשבה, כי ישנה חובה לפרסם לחרף לגדף ולקלל את מחללי-שמו-יתעלה אשר מתעים את העם אחרי ההבל. ההוכחות והראיות לכך הן כל-כך חזקות ואמיתיות עד שהן דוחקות את הדרדעים השכירים לקו ההגנה האחרון והיחיד שעוד נותר להם, והוא: איגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף בן יהודה. ברם, גם השימוש בקו ההגנה הזה הוא התעיה ונוכלות, משלוש סיבות מרכזיות:


א) מפני שהם מסיטים את הדיון מדברי תורה והלכה מפורשים וברורים, המעוגנים נאמנה בפסקי ספרות חז"ל הקדומה אשר כל עם-ישראל מחויב ללכת לפיה, אל איגרת מוסר.


ב) מפני שהם מביאים ראיה מאיגרת מוסר אשר נועדה לנסיבות ייחודיות, ולאיש מסוים באותן הנסיבות: לתלמיד רבנו ר' יוסף בן יהודה; ואותם דרדעים אורתודוקסים מחליקי לשון, מציגים את דברי רבנו באיגרתו לתלמידו כאילו מדובר בפסקי הלכה מפורשים ונצחיים כאמור.


ג) ויתרה מזאת, הם גם מתעתעים באופן שלא יסולח, מפני שהם משתמשים בדברי רבנו כדי להצדיק את עוון חילול-שם-השמים אשר בידם, בעוד שדברי רבנו באיגרתו לר' יוסף, כלל אינם עוסקים בהזיה שהם מציירים לפיה יש בדברי רבנו ראיה לכך שאין לחרף את השׂכירים.


קצרו של דבר, הם מפרשים את דברי רבנו באופן מעֻוות שיתאים לרשעם, ומתעלמים מראיות ומנסיבות ייחודיות אשר מפורשות באיגרת, ואשר סותרות מיניה וביה את מסקנותיהם.


הדרדעים השׂכירים מסיטים אפוא את הדיון מהלכות מפורשות ומן השכל הישר, אל קו הגנה שהוא רופף מיסודו. ואף-על-פי שהוא רופף, זהו קו ההגנה המרכזי שלהם, ולא תשמעו מהם היום הרבה מעבר לכך, מפני שהם יודעים היטב שידם על התחתונה בכל מה שקשור להלכה למוסר ולמחשבה. ולכן הם בורחים אל מפלטו האחרון של הנבל, והיא השתיקה.


במאמר זה נקעקע גם את קו ההגנה האחרון של הדרדעים השׂכירים, וכל מה שיוותר להם הוא מפלטו האחרון של הנבל... וזה כמובן בפרהסיה, אבל בסתר ובהיחבא תמיד יהיה בידם נשק השנאה והקנאה והוצאת-שם-רע על אדיר הקטן שהוא משוגע ומחוסר-דעת וכיו"ב.


א. מלחמה על הכבוד


ובכן, נחל אפוא, קו ההגנה האחרון של הדרדעים השכירים הוא הוראתו של רבנו לתלמידו ר' יוסף שלא לחרף ולגדף את "הגאון" שמואל אבו עלי ואת סגנו זכריה הפתי. ברם, כאמור, מדובר בהתעיה מצדם של הדרדעים השכירים, ואם נתבונן היטב באיגרת נבחין בהתעיה.


מי שמתבונן היטב באיגרת יבין, שהסיבה המרכזית להתקפתו של ר' יוסף על שני הנוכלים הממסדיים לא נבעה מתוכחה עניינית, כלומר, היא לא התבססה על טיעונים הלכתיים מוסרים ומחשבתיים. ברם, אם התקפתו עליהם הייתה נובעת מתוכחה אמיתית, אסור היה לרבנו לגעור או למנוע או להניא את תלמידו מלתקוף את חבר הנוכלים: שמואל וזכריה, שהרי מדובר במצוה מפורשת מן התורה (ראו במאמר: 'חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך'), וברור שמי שעובר על דברי שמים, ואינו מקבל את התוכחה, מצוה לחרפו ולגדפו ולפרסמו ולבזותו ולקללו וכו' כלשון רבנו בהלכה – וכל-שכן ביחס לקאפח השׂכיר, אשר חילל-שם-שמים בפרהסיה במשך יובל שנים, ואף הִתעה את הרבים שהוא הולך תמים וראש ההולכים בדרך האמת.


נחזור לתלמיד רבנו: ר' יוסף בן יהודה לא נהג בחכמה, הוא לא התקיף את ראשי הממסד דאז על בסיס ענייני, אלא, התקפותיו החריפות עליהם כללו בעיקר נאצות וחרפות וגידופים, מבלי לבסס את ההתקפות הקשות הללו על אדני ההלכה, הדעת והמוסר. לפיכך, מדובר בשגיאה חמורה, כי המתבוננים בריב שהתגלע ראו את תלמיד רבנו מחרף ומגדף ללא הבאת סימוכין הלכתיים מחשבתיים ומוסריים, ונמצא שם-שמים-מתחלל, ואף שמו של רבנו הוכתם.


חרפות וגידופים ללא ביסוס הלכתי מחשבתי ומוסרי, אינם דרכה של תורה ואף מצטיירים בעיני ההמון כמלחמה על הכבוד והשׂררה אשר נובעת ממידות רעות – וכאשר עומדים לפני ההמון "הגאון" ראש הישיבה שמואל אבו עלי ומולו תלמיד רבנו, ברור באיזה צד הם יבחרו...


אמנם, חכם שביזוהו בפרהסיה מצֻווה לנקום ולנטור כנחש, אך רק הוא מצֻווה לנקום, לא תלמידיו, אשר עלולים, כמו במקרה של ר' יוסף בן יהודה, לגרום ליותר נזק מאשר לתועלת, שהרי מריבה וקטטה שכל עניינה הוא מלחמה על הכבוד בלבד, מבזה ומשפילה את כל הצדדים. דרך אגב, רבנו כבר נקם בהם נקמה כואבת ביותר, ועוד לפני שהקטטה בין ר' יוסף לשוטים הללו הגיעה לשיאה, מפני שהוא התערב במינוי מסוים, והצליח להשפיע ולמנוע מאותם רבנים שכירים למנות את מקורבם למשרה מדינית בכירה, ולקמן ארחיב גם בזה.


נמצא אפוא, שמלחמה שמבוססת על חירוף וגידוף ללא הבאת סימוכין הלכתיים מחשבתיים ומוסריים, הופכת קל-מהרה למלחמה על הכבוד, ולא למלחמה לשם-שמים: דהיינו למלחמה שמטרתה: להגן על כבודם של תלמידי החכמים, ולהוכיח לרשעים ובעיקר להמון, את צדקת וטהרת דרכו של המוכיח, אשר לוחם ותוקף את גסי-הרוח שזלזלו בחכמים אנשי-האמת.


כלומר, החרפות והגידופים גלשו ממלחמה על דרך האמת, למלחמה על הכבוד בלבד, ושמא רבנו גם הרגיש, שהוא הפך להיות לכלי בידיו של תלמידו ר' יוסף, במלחמתו הפרטית של תלמידו על כבודו שלו כנגד אותם שכירים שוטים, מלחמה שלא בהכרח הייתה רק לשם-שמים... נחל אפוא לעיין בקטעים נבחרים מתוך דברי רבנו באיגרתו (עמ' קכה–קכח):


"אין לי ספק במאומה מכל העניינים שהזכרת במכתבך, ואני בטוח שכך אירע [ששמואל וזכריה זלזלו ברבנו ובספרו 'משנה תורה'], אלא, שאין מידותיי כמידותיך בני, כי אני מוחל על כבודי מאד [=האם מותר לחכם שביזוהו בפרהסיה למחול על כבודו? והלא בסוף הִלכות תלמוד תורה רבנו פוסק מפורשות: 'ואם מחל – נענש, שזה ביזיון תורה'. ברור אפוא שדברי רבנו לעיל הם דברי מוסר ולא דברי הלכה, וכל מטרתם לחנך את ר' יוסף בן יהודה שיִלמד להיות מתון ועניו], ואתה אינך יכול להתאפק [רמז עבה מאד למגרעת מידותית של ר' יוסף, שניהל את המלחמה על האמת מתוך זעם והתלהמות], אני חינכוני הגיל והניסיון, נוסף למה שמחייב העיון [שאין להתנצח ולהתקוטט במלחמות שכל תכליתן היא רדיפת הכבוד הבזויה] [...]


דע, שאני לא חיברתי ספר זה [='משנה תורה'] כדי להתגדל בו בישראל, ולא כדי שיתפרסם שמי, שאז ייצר לי [=יהיה לי צער] אם לא תתקיים מטרתי אשר בגללה חיברתיו [וגם בדברים אלה רבנו גוער במרומז בתלמידו שאין לרדוף אחר הכבוד] [...]


וכלל שני, אני ידעתי והיה ברור לי בעת שחיברתיו, שהוא יגיע בלי ספק לידי רע הלבב המקנא, שיגנה את מעלותיו ויַראה שאין צורך בו, או שהוא בלתי שלם; ואף לידי הסכל הפתי אשר אינו יודע ערך מה שנעשה וידַמֶּה שהוא מעט התועלת; ואף לידי המתחיל ההוזה המבולבל ויִקשו לו בו כמה מקומות, כיוון שאינו יודע יסודותיהן או שקצרה בינתו מלדקדק מה שדקדקתי [כלומר, נדמה לו בעיון ראשון שרבנו שגה בפסיקתו או בהשקפתו]; ולידי המתחסד לפי דמיונו המאובן המטומטם שילעיז על מה שנכלל בו מיסודות הדעות. ואלה הם הרוב. [...]


כלל שלישי, אין החיבור הזה כמו התורה, חלילה לאל, שהיא הכשרת כל בני אדם באמת, ואף לא דומה לדברי הנביאים, ואף-על-פי-כן מקצת הלכו אחריהם ומקצת רחקו מעליהם [אחרי התורה והנביאים]. ואין סכלות אותם שלא ידעו ערך חיבור זה [שמואל וזכריה השכירים], גדולה מסכלות כל מה ש[הם] לא ידעו מן העניינים האלהיים וכל-שכן מה שזולתן [כלומר, הם נכשלים ונחבלים בסכלות ביסודות דת האמת היסודיים ביותר]. ואם ישים האדם אל לבו לרגוז ולהצטער מכל מי שֶׁסָּכַל אמיתות מסוימת, או התעקש נגד דבר נכון, או הזיד ללכת אחרי שאיפה מסוימת, הרי יהיה בלי ספק כל ימיו מכאובים וכעס עניינו, ואין זה מן הראוי [רבנו רומז לכך שתלמיד רבנו סטה אחרי מידת הכעס וניהל את המאבק מתוך חרון אף שאינו ראוי].


כלל רביעי, אני אתאר לך את מקצת מידותיי ואף-על-פי שאתה מכיר את כולן. דע, שיש אצלי כאן בעיר אנשים שאינם מפורסמים בעיר ואין להם לא מעלה ולא יכולת, יש בהם מן הגאווה והקנאה עד-כדי-כך שלא עיינו בחיבור הגדול הזה ולא ראוהו כלל [משנה תורה] כדי שלא יאמרו עליהם: 'שזה זקוק להיעזר בדברי פלוני והרי הוא למטה ממנו בחכמה', וחוששים למה שיֹאמרו עליהם בני אדם בכך, והרי הם במשך הזמן 'כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה' [דב' כח, כט].

ומדוע אתה מתפלא על התנהגותו [של שמואל אבו עלי] בדומה למידות הללו? [כמו אנשי עירו של רבנו שגאוותם וקנאתם גרמו להם לזלזל ולבטל את הספר 'משנה תורה'] אותו [=שמואל אבו עלי] שחונך מצעירותו באשליה שאין בדור כמוהו [כמו יצחק יוסף] וסייעוהו בכך הזקנה והמעלה [=התפקיד, שהוא התמנה למשׂרת 'הגאון'] והייחוס [...] וזקיקותו לבני אדם [שהוא זקוק לתרומותיהם ולמימונם] להחדיר לליבם את אותו התבשיל הנתעב, שכל בני אדם מצפים לכל דבר הנשמע מן הישיבה או למתן תואר כבוד, ואותן ההזיות שנעשו להן טבע.


והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד-כדי שיודה שהוא חסֵר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו? זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו.


ואני יודע ברור, שכל שנתפרסם שמי שם יותר, מביאו דוחק הנסיבות, הוא והנוהים אחריו וכל מי שרוצה שתהא לו מעלה בעיני הבריות, להמעיט את חיבורי ולהראות לבני אדם שהם יותר שלמים מכדי להיזקק לעיין בו, ואף חולקים עליו, ואילו רצה אחד מהם לחבֵּר, היה מחבר יותר טוב ממנו בזמן קצר, ואם יביאם הכרח הדברים לפקפק בדתיותי ומעשיי יעשו זאת.


וכל זה, חַי ה' בני, אינו מצער אותי, ואפילו ראיתיו ונעשה בנוכחותי, אלא הייתי מדבר בנימוס ושותק או עונה לפי המצב, כי אשר נעלם מהם באמת הוא יותר חמור מזה בהרבה. ואין אני דואג לניצחון עצמי, כי כבודי העצמי ומידותיי לדעתי הוא להתעלם מן הסכלים, לא לנצח אותם במלים, והאי צורבא מרבנן קודשא-בריך-הוא תבע יקריהּ. ויש ללמד עליך בני זכות, שאני כאביך ורבך ולא יכולת להתאפק. אבל נצטערתי מאד בצערך שהיית צריך להתעסק בזה. ואתה, כאשר תְּלַמֵּד בעזרת ה', ותחנך ותבין למי שמבין, ותפרסם מעלותיו [של החיבור 'משנה תורה'] ותועיל לבני אדם בו, יהיה זה חביב עליך ועלי מן ההתנצחות עם שני אלה".


הראינו לדעת, כי עיקר המחלוקת והקטטה שאירעה באותם הימים, בין ר' יוסף תלמיד רבנו לבין שמואל אבו עלי הנוכל וסגנו זכריה הפתי, הייתה מבוססת על מלחמה על הכבוד, כבודו של רבנו וכבוד חיבורו "משנה תורה" – ואין שום זכר לכך שר' יוסף העמיד את תוכחתו על אדני ראיות ענייניות, והוכיח באופן מושׂכל את ראשי הממסד דאז בעניינים הלכתיים מוסריים או מחשבתיים, אלא מדובר במלחמה על הכבוד נטו! מלחמה שאליה ולתוכה הוא גרר את רבנו בעל כורחו, ובמקום לשמור על כבודו של רבנו, ר' יוסף גרם לרבנו לצער גדול מאד.


אמנם, כאמור, חובה על אדם להוכיח ולמחות במקום שמבזים ומזלזלים באנשי האמת, אך לא רק שר' יוסף בן יהודה שגה באופן יסודי בדרך שבה הוא ניהל את הקרב על דרך האמת. חמור מכך, נראים הדברים שר' יוסף בן יהודה השתמש במצוה שנפלה לידיו גם כדי לנקום נקמה אישית בחבר הנוכלים באמצעות התקפה ישירה וערעור על סמכותם; ומכיוון שרבנו הרגיש לדעתי שלא כל מעשיו של תלמידו הינם לשם-שמים, הוא הפציר בו לחדול מהתקפותיו.


ומאין אני יודע שלא כל מעשיו של ר' יוסף היו לשם-שמים? ובכן, בפרק הבא נראה, שלתוך הקלחת הזו נכנסה גם מלחמה על השׂררה, שכללה מאבק שרחש וגעש מתחת לפני השטח בין ר' יוסף לבין שמואל אבו עלי על מינוי "ראש הגלות", תפקיד מדיני בכיר מאד באותם הימים. כמו כן, בהמשך גם נלמד על-כך שר' יוסף שקל לקחת משכורות משמואל וזכריה!


ב. מלחמה על השׂררה


כאמור, לא רק מלחמה על הכבוד עמדה מאחורי התקפתו של ר' יוסף על "הגאון" שמואל אבו עלי וסגנו זכריה הפתי, אלא גם מלחמה על השׂררה, מפני שר' יוסף רתם את רבנו לתמוך ולמנות אדם מסוים לתפקיד "ראש הגלות", אשר לא היה נוח כלל לשמואל הנוכל ולזכריה הפתי. כלומר, לתוך כל הקלחת הזו נכנס גם מינוי לשׂררה מדינית בכירה מאד-מאד.


והנה דברי רבנו באיגרתו (עמ' קל–קלב): "וכאשר לעזו עלי היאך מיניתי מי שאיני יודע את דרכיו, והוא כך וכך [שמואל וזכריה הוציאו-שם-רע על מי שמינה רבנו לראש הגלות והכתימו אותו בשקרים ובכזבים], ואמר שכל תלמיד חכמים בודל [=מסתייג ופורש] מזה ראש הגלות [שמינה רבנו] ומתעב אותו, הוזקקתי לבסס את נימוקיי – וביארתי להם שאני מיניתי אותו על-פי עדות תלמידי אשר אני בטוח ביושרו וידיעתו וכנותו, ועדות זקן מבני עירו והוא אבו אלרצ'א אבן טיבון, לפי שאני שאלתיו על יושרו ומידותיו, והיללוהו מאד, ואחר-כך מיניתי אותו. [...]


ומה שקשה עליך שהוא שלח את לשונו נגדך בישראל, אל יִקשה עליך דבר זה, מי זה אשר יכוהו ולא יצעק? האם אינך יודע שאתה גרמת לו נזק רב וניתצת תהילתו והקהית את חיציו? כי אלמלי אתה, היה ראש הגלות בידיו כאפרוח בציפורני דָּאָה [...]


ומה שביקשת ממני להתכתב עם ראש הגלות, כבר התכתבתי עמו, והגיעני מכתבו וקראתיו בביתי כשאני עומד, והיה אז בבית כל מי שבמצרים מקטון ועד גדול, וכולם עומדים כיוון שעמדתי, והיה יום גדול בשבילו, והיה הקורא אותו ר' שמואל המלמד וכל זקני העדה מימינו ומשמאלו על אצטבה, ומה אתה רוצה ממני יותר מזה?


ואני כתבתי לראש הישיבה [שמואל אבו עלי] כי אילו ידעתי שיש שם מחלוקת וניגודים [דהיינו עסקי פוליטיקה ונכלולים] לא הייתי נכנס ביניהם, אבל כבר עשיתי וכבר נשמעה קרן ביבנה, וביארתי לו את זה והודעתיו שאי אפשר לחזור [מן המינוי של ראש הגלות]".


כאשר הנני קורא את הדברים הללו של רבנו, אין לי עוד צל של ספק שרבנו נפל בפח, והלך שולל אחרי תלמידו ר' יוסף אשר לא כל מעשיו היו לשם-שמים, שהרי לא יעלה על הדעת שרבנו ישקר. כלומר, רבנו לא ידע על מלחמות השׂררה והפוליטיקה שהיו אז בין שמואל אבו עלי וסגנו זכריה לבין ר' יוסף. ברם, לאחר שרבנו שמע לתלמידו, ומינה את מי שמינה, הוא לא חזר בו, גם כי שמואל וזכריה לא היו ראויים לכך, אך גם כדי לקיים את ההלכה שכל חכם שביזוהו בפרהסיה נוקם ונוטר כנחש, וכֹה דברי רבנו בסוף הלכות תלמוד תורה:


"במה דברים אמורים? בשביזָּהוּ או חרפָהוּ [את תלמיד-החכמים, וכל-שכן חכם] בסתר. אבל תלמיד חכמים שביזהוּ או חרפוֹ אדם בפרהסיה, אסור לו למחול על כבודו. ואם מחל – נענש, שזה ביזיון תורה. אלא, נוקם ונוטר הרבה כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו".


ונקמה נוספת נקם בהם רבנו, בעצם כתיבת האיגרת הזו לתלמידו, וללא ספק הוא ידע שהיא תתפרסם – ואין לך חרפה גדולה מזאת לשמואל אבו עלי ולזכריה הפתי ששמותיהם נזכרים לדיראון עולם, כבעלי חיים הולכי על שתיים, וכחבר נוכלים סכלים רודפי בצע ושׂררה.


ג. ר' יוסף נהג שלא כהוגן


לאור הדברים האמורים תובן בהחלט הוראתו של רבנו לתלמידו ר' יוסף, שהרי ר' יוסף נהג שלא כהוגן: לא רק שהוא לא שיתף את רבנו בנבכי הפוליטיקה המסואבת, ולא רק שהוא הכניס את רבנו לתוך הקלחת הזו של רדיפת הכבוד והשׂררה, ולא רק שהוא השתמש בכבודו של רבנו כאמתלה לתקוף את הנוכל הנכלולי שמואל אבו עלי. בנוסף לכך, הוא גם מנסה להסית את רבנו כנגדם, דהיינו הוא גם מנסה לגייס את רבנו למלחמה על הכבוד והשׂררה!


והנה דברי רבנו ליוסף בן יהודה באיגרת (עמ' קלב):


"ואשר לעניין המאמר [המאמר שכתב שמואל אבו עלי בעניין תחיית המתים ליהודי-תימן, ור' יוסף שלח אותו אל רבנו כדי להוכיח לו ששמואל אבו עלי שוטה וסכל], מאד תמהתי עליך היאך שלחתוֹ אלי כדי שאלמד ממנו על חוסר ידיעתו. מה אתה מתאר לך, שאני חושב אותו או מי שגדול ממנו יודע משהו? לכל היותר הוא בעיניי כמו כל דרשן ותועה כמו שתועה זולתו. ה' יודע שאני תמהתי היאך הוא יכול לומר את אותן השטויות על-אף היותן לעג וחרפה. והייתה למסכן הזה לחכמה אילו הסתפק בראיות שהביא במאה ברכות ובברכת מי שראה קברי ישראל, והיה טוב לו ממה שידבר על הנפש והשקפות הפילוסופים. אבל אינו עדיף ממי שגדול ממנו, ההוזים יותר חמור מן ההזיות הללו, ואין ספק שהוא העתיק הזיות זולתו".


נמצא, שר' יוסף מנסה להוכיח לרבנו ששמואל אבו עלי הוא כסיל גמור, וזאת כדי לגייס את רבנו למלחמה בשמואל אבו עלי ובסגנו זכריה הפתי! ובמלים אחרות, תלמיד רבנו לא נלחם בהם על בסיס רעיוני או הלכתי או מוסרי או מחשבתי, אלא על בסיס של מלחמות שׂררה וכבוד פוליטיות ואישיות, ומלחמות כאלה על השׂררה והכבוד גורמות אך ורק לנזק. לפיכך, רבנו גוער בו כאמור על ניסיונו להסית אותו כנגדם ולגייס אותו למלחמה השפלה והשגויה הזו.

ורבנו ממשיך וגוער בתלמידו (עמ' קל):


"וכפי שסיפרו לי שאתה חירפת אותו וכיניתו 'זקן מטורף' ושלחת בו לשונך, כתבתי בכלל אותו המכתב כי האומרים דבר זה הולכי רכיל הם, ושלא תרשה לעצמך לעשות כדבר הזה".


וברור שמדובר במלחמה שאיננה לשם-שמים, אלא בחירוף וגידוף שנובע ממלחמה על הכבוד והשׂררה, ולא בקיום מצות התוכחה ובקריאה בשם ה' אל עולם, אשר מטרתן לפקוח עיניים עיוורות, ולהסיר מכשול-עוון מעם-ישראל. והדרדעים השׂכירים מבקשים להשוות אותי לר' יוסף בן יהודה, ולא מיניה ולא מקצתיה, כי החירופים והגידופים שבמאמריי הינם רק תבלין לראיות ולהוכחות, ולתוכחה קשה ואמיתית לשם-שמים, וכמו שעשו כל הנביאים לישראל.


ואגב, אם הם כבר משווים אותי לר' יוסף בן יהודה, מי הוא אפוא השכיר שמואל אבו עלי?


ד. ר' יוסף שוקל לקחת משכורות מהממסד?


בהמשך דברי רבנו לתלמידו ר' יוסף, אומר רבנו כך (עמ' קלד):


"ואשר למה שהזכרת מעניין ההליכה לבגדאד, הריני מרשה לך לפתוח מדרש וללמֵּד ולהורות, ועם זה תשתדל ללמוד את החיבור על-פה. אבל חוששני לך שיהיו לך צרות תמיד עמהם [עם השועלים השכירים הממסדיים למיניהם ובעיקר עם שמואל אבו עלי וסגנו], ולא תושג התכלית אלא הצרות. ועוד, כאשר תשקוד ללמֵּד יתבטל מסחרך, ולקבל מהם איני מייעץ לך, אלא זוז אחד מחייטות או נגרות או אריגה על דרך ההשׂתכרות חביב בעיניי מרָשות ראש הגלות [כלומר, מכל כבודו ורוממותו של ראש הגלות]. אם תתעסק עמהם תוזנח, ואם תקבל מהם תתבזה. ולכן, עצתי היא שתעשה עמלך המסחר ולמידת הרפואה עם העסק בתלמוד תורה לשמה".


מדברי רבנו עולה, שהייתה אפשרות מסוימת שר' יוסף בן יהודה ישלים עם השועלים השכירים הממסדיים ואף יקבל מהם תמלוגים ושילומים! ושמא זאת הסיבה שערוסי הזמין אותי לפגישה בלשכתו מיד לאחר שהתחלתי לתקוף את הכומרים השכירים... מכל מקום, רבנו מזהיר את תלמידו שלא יעשה-כן, ולא רק משום "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תה' קכח, ב), אלא לא פחות משום ש"אם תתעסק עמהם תוזנח, ואם תקבל מהם תתבזה", וכל מי שיתעסק עם השׂכירים האורתודוקסים למיניהם וישרת אותם וירוץ אחרי מרדעתם – סופו להתבזות.


ומה עם איסור ההנאה מדברי תורה? ובכן, בעבר ערוסי הביא ראיה מדברי רבנו כאן שמותר ליהנות מדברי תורה, שהרי רבנו רק "מייעץ" לתלמידו שלא לקחת מהם תגמולים ושילומים, אך לא אוסר עליו... ולמה הדבר דומה? למי שיאשים את רבנו שהוא מתיר לעבוד עבודה-זרה! שהרי רבנו אומר בסוף פרק יא בהלכות עבודה-זרה ש"לא ראוי" לעבוד עבודה-זרה:


"ודברים אלו כולן [כל גרורותיה של העבודה-הזרה] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד]".


האמנם? האמנם רק "אין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים הללו"? או שמדובר באיסורי תורה מפורשים שחלקם הינם בגדר עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה? ובמלים אחרות, וכי יעלה על הדעת שניתן ללמוד מלשון רבנו כאן בהלכה שרק "אין ראוי" להימשך אחר עבודה-זרה? אלא ברור כשמש שרבנו שילב בהלכה הזו דברי שכנוע ומוסר רגשיים כדי להרחיק את עם-ישראל מדרכי המאגיה ההבל והסכלות. וכבר שללתי את ההתעיה הזו של ערוסי בהרחבה במאמר: "כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף" (חלק א).


וזו אפוא הטעות הגדולה של הדרדעים השׂכירים בעניין זה: הם מביאים ראיות מאיגרת מוסר מבלי להתחשב ברקע הייחודי ובנסיבות המיוחדות שגרמו והביאו לכתיבת האיגרת.


לסיכום, ר' יוסף בן יהודה לא היה מודע לחומרת העוון של ההנאה מדברי תורה, ורבנו נאלץ להרחיקו מלהשלים עם הנוכלים השׂכירים במסגרת הסכם של קבלת תמלוגים ושילומים... כלומר, ר' יוסף בן יהודה לא הוכיח את השׂכירים על חילול-השם והפיכת תורת-אלהים לקורדום חוצבים! הוא כלל לא היה מודע לחומרת האיסור! ולכן תוכחתו הייתה למעשה ריקה ונבובה, ממוקדת בחרפות ונאצות, קללות וגידופים, אשר נראו כהתפרצות של סכלות ומידות רעות.


ה. הוראתו של רבנו לתלמידו


לאור הרקע הייחודי של האיגרת הזו, ולאור שגיאתו המהותית של ר' יוסף בן יהודה וגלישתו במדרון החלקלק של המלחמה על הכבוד והשׂררה, תּוּאָר הוראתו של רבנו לתלמידו באור הנכון, ובהקשר הנכון, ובביאור הנכון, וכֹה דברי רבנו באיגרתו שם (עמ' קלא–קלב):


"ואשר אני רוצה ממך בני היקר, למען ה' ולמעני, אל תעשה את האיש הזה למטרה, אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן. ולא ייתכן שאתה הבחור תתפרץ כלפי איש זקן ויושב בישיבה. והאל ישמרך מלהשפיל מי שהוא גדול בעיני בני אדם, ואף מאחל אני לך שתכבֵּד מי שהוא קטן בעיני הבריות [...] [וכי רבנו לא תקף בחריפות את כלל 'חכמי ישראל' בכתביו? ברור אפוא שדבריו כאן מיועדים אך ורק לתלמידו ר' יוסף אשר נכשל ונחבל בניהול הקרב על דרך האמת]

כללו של דבר, רצוני ממך [...] שתתנהג במידותיי, והוא היותר מתאים לך, שתתחרף ואל תחרף, ואל תפקיר דיבורך. שים בהם לנגדך מורא שמים תחילה, וביקורת בעלי התבונה והדת בסוף. ושים מטרתך עם האיש הזה אם לא תוכל להשלים עמו, שלא תיכשל נגדו במאומה, ויכול האדם להשיב ולבקר ולהתנגד בדרך ארץ וידידות. אל תחרוג מדעתי בשום אופן".


רבנו השׂכיל להבחין שתלמידו ר' יוסף – לא רק שהוא לא נהג כהוגן, הוא גם לא היה מסוגל מבחינה עניינית הלכתית מחשבתית ומוסרית להתמודד באופן מושׂכל עם שמואל אבו עלי. לפיכך, רבנו מורה לתלמידו להתרחק מלהתקוטט עם שמואל אבו עלי ומלהחדיר גם אותו לתוך הקלחת, כי בזה הוא למעשה מחלל-שם-שמים, שהרי המלחמה ההיא נבעה מרדיפת הכבוד והשׂררה, ולא מדיון אמיתי ומעמיק אשר אליו מצורפת תוכחה קשה ככל שתהיה.


דרך אגב, החדרת רבנו לתוך הקלחת מעידה על חולשה גדולה של ר' יוסף ברובד הענייני, שהרי אם היו לר' יוסף טענות הלכתיות ומוסריות נאמנות כנגד שמואל אבו עלי וסגנו, הוא לא היה זקוק לרבנו כדי להילחם בהם וכדי לחשוף את רשעם ונכלוליהם. כמו כן, העובדה שהוא הכניס את רבנו לתוך הקלחת הזו מעידה גם על סטייה מדרך האמת, שהרי האמת לא נבחנת לפי מי שאומר אותה אלא לפי תוכנה ואמיתתה, ור' יוסף ביקש לנהוג כמו שנוהגים צאצאי המינים לדורותיהם בהביאם ראיות לטענותיהם מ"ההסכמות" של "גדולי הדור" למיניהם.


והראיה הגדולה לשגיאתו של ר' יוסף היא מדברי רבנו אליו: "שים בהם לנגדך מורא שמים תחילה". כלומר, רבנו רומז לתלמידו שעליו לבחון את יראת השמים שלו! ושכל המלחמה הזו נובעת מהעדר יראת שמים וממלחמה על הכבוד והשׂררה! וזה רמז עבה מאד לדעתי.


ואולי יתרה מזאת, הדרדעים השכירים החלקלקים, אשר טוענים מדברי רבנו באיגרתו שאסור לריב ולהתקוטט עמם ועם רבותיהם, דהיינו עם הכומרים השׂכירים אשר מחללים-שם-שמים, לא שמו לב, אך בפרשנותם הזו הם טוענים למעשה שרבנו כופר בתורה בנביאים ובכתובים – שהרי התורה מצווה אותנו להוכיח ולריב ולהתקוטט עם עובדי האלילים ועם מחללי-שם-שמים, ואפילו עם אדם כשר אשר עובר על דברי שמים ואינו מקבל את התוכחה! "וּלְלֵוִי אָמַר [...] הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" (דב' לג, ח–ט). ולא רק התורה, גם הנביאים הוכיחו את עם-ישראל באופנים קשים מאד, ואי-אפשר לומר שסגנון נבואותיהם הקשה היה "בדרך ארץ וידידות" או שהם "הפקירו את דיבורם". ולא רק הנביאים, גם בספרי הכתובים, שהרי דוד המלך בתהלים ושלמה בנו במשלי גינו באופנים קשים מאד את הכסילים והכופרים, ראו לדוגמה את דברי דוד: "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תה' קלט).


נמצא, שהדרדעים השׂכירים, אשר מפרשים את דברי רבנו באיגרתו באופנים מעֻוותים ובמנותק מהנסיבות המיוחדות שפרשׂנו לעיל, מוציאים הלכה למעשה לעז על רבנו וטוענים שהוא כופר בתורה בנביאים ובכתובים! וכאילו הוא מסלף את התורה ואת פסקי חכמים שהוא בעצמו פוסק בספרו הגדול "משנה תורה"! ולנוחות הקוראים אצרף לקמן קטע קצר מן המאמר: "רבנו לא היה אלהים", כדי שניזכר בכמה מאדני ההלכה האיתנים והנצחיים:


והנה לפניכם שני קטעים נוספים מדברי רבנו הנכוחים, שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם בשמותם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג ורנז):


"והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם". וכך נאמר בעמ' רנז: "וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".


והנה לפנינו גם פסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את חברו] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם [הוכיחוֹ בנועם ו]לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


וכל הדברים הללו נאמרו ביחס לסתם בעלי-מגרעות שעוברים על מצוות שבין אדם למקום וסירבו לקבל תוכחה, ואפילו אותם מצוה להוקיע ולפרסם! כל-שכן ביחס לכומרים שכירים רודפי בצע אשר מחללים-שם-שמים ביד רמה כירבעם ומתעים את העם אחרי השקפות מינות ומדוחים, ומכשירים את שרץ ההנאה מדברי תורה – אלה, מצוה לפרסם את חטאם, ולחרף אותם בפניהם, ולבזות ולקלל אותם, עד שיחזרו למוטב או עד שהשפעתם על הציבור תתפוגג, והנזק העצום שהם המיטו על עמֵּנו יגליד ויתרפא. וכמו שעשו כל הנביאים לישראל! וכל-שכן המינים הארורים שדינם הוא מורידין ולא מעלין, וכֹה דברי רבנו בשלושה-עשר יסודות דתנו:


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


וכל-שכן המינים הארורים שמתעים את עמֵּנו אחרי ההבל, וכֹה דברי חכמים ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


"לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט [...] לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דב' א, יז).


עד כאן מן המאמר, והנה גם קטע מן המאמר: "חובה ומעלה לקלל את קאפח הצלופח":


והנה הלכה נוספת, הפעם מהלכות תלמוד תורה (ז, א): "חכם זקן בחכמה, וכן נשיא או אב-בית-דין שסרח, אין מנדין אותו בפרהסיה לעולם, אלא-אם-כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו".


וקאפח השכיר עשה גם עשה ביד רמה כירבעם בן נבט, ואף חמור מירבעם בן נבט בנקודה מסוימת, מפני שהוא התיימר להיות "הרמב"ם של ימינו", ובהחדרת השקר הזה הוא כמעט החריב את דרך האמת. ובהמשך ארחיב על פשעיו ומעלליו המרכזיים של קאפח השכיר.


ואצרף הלכה נוספת של חז"ל ורבנו בעניין זה, מהלכות סנהדרין (ג, ט):


"כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון קאפח שהפעיל את קשריו הפוליטיים עם ישראל ישעיהו] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהיה בעיניך כמרדעת של חמור".


וקאפח? ובכן, לא רק שקאפח התמנה בזכות קשרים פוליטיים (ישראל ישעיהו היה חברו ומעריצו הנלהב), הוא התמנה כדי לקבל שלל כסף לכיסו, ובמשך יובל שנים הוא עבר על "ארור לוקח שוחד" בנטילת ממון בעבור פסיקת דינים, וגם לזה עוד אתייחס בהמשך.


והלכה אחרונה חביבה, למרות שיש עוד, מהלכות סנהדרין (כג, ב):


"כל דיין שיושב וּמְגַדֵּל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחר הבצע, וכן עשו בני שמואל, ולכך נאמר בהן: 'וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד' [ש"א ח, ג]".


כלומר, אפילו אם הדיין רק מפטם את כבודו שׂררתו ומעלתו ולא לוקח אגורה שחוקה אחת לכיסו בעבור פסיקת הדינים, הרי הוא כבר בגדר רודף בצע ולוקח שוחד. ואפילו אם הוא רק מרבה שכר לחזניו (=שליחי בית דין) ולסופריו (=סופרי בית הדין), הוא כבר בגדר רודף בצע ולוקח שוחד. מה יהא אפוא דינו של דיין אשר נוטל לכיסו משכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש? ואליהן מצורפים כמובן מענקים וטובות הנאה מפליגות? האין זה שוחד ברור?! לפיכך אמינא, ארור לוקח שוחד, וארור קאפח השכיר שלקח שוחד באצטלה של הולך תמים.


עד כאן מתוך המאמר הנזכר, והנה, הראיתם לדעת כי קאפח וקללתו אינם נובעים מרדיפה אחרי הכבוד או השׂררה, אדרבה, הנני מוותר על כבודי בקרב ההמון לשם האמת, כי לא רק שאני מודה שטעיתי ושגיתי בהערצתי ואהבתי לקאפח במשך שנים, אלא רבים מחבריי פונים נגדי, ואפילו בני משפחתי הקרובים ביותר! ואם הייתי רודף אחרי הכבוד הייתי ממשיך להיצמד לערוסי השכיר ולצַפות לקבל ממנו תארי כבוד וטובות-הנאה, כמו שנוהגים רבים מהדרדעים התועים אשר משחרים לפתחו ומצפים לקבל ממנו איזה מינוי או תואר של כבוד וכיו"ב.


ויתרה מזאת, קללת קאפח הצלופח אינם עיקר דבריי אלא רק תבלין לראיות ולהוכחות ענייניות ומפורשות, ובזה הנני מקיים את מצות התוכחה ואת מצות הקריאה בשם ה' אל עולם, ופוקח עיניים עיוורות לדרך האמת, ומקדש שם שמים, כמו שעשו כל הנביאים לישראל. והנה לפניכם דברי דוד המלך בעניין עָנְיִי: "יְיָ אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ. תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי הַטֵּה אָזְנְךָ לְרִנָּתִי [...] הִרְחַקְתָּ מְיֻדָּעַי מִמֶּנִּי שַׁתַּנִי תוֹעֵבוֹת לָמוֹ כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא ['והרחקת כל מְיֻדָּעַי ממני במה שׁשׂמתני מתועב להם, וכלוא שלא אצא אליהם' (רס"ג)]. עֵינִי דָאֲבָה מִנִּי עֹנִי קְרָאתִיךָ יְיָ בְּכָל יוֹם שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי [...] וַאֲנִי אֵלֶיךָ יְיָ שִׁוַּעְתִּי [...] סַבּוּנִי כַמַּיִם כָּל הַיּוֹם הִקִּיפוּ עָלַי יָחַד. הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ, מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ ['ונעשו מיודעי כחושך' (רס"ג)]" (תה' פח).


ו. מדוע רבנו פעל למינו ראש הגלות?


שאלה חשובה שעוד נותרה מרחפת בחלל האוויר היא השאלה: מדוע רבנו הרמב"ם פעל למינוי ראש הגלות? אם הוא כל-כך התנגד למינויי השׂררה הממסדיים וסבר שמדובר בחילול-השם כל-כך חמור, מדוע הוא מינה את ראש הגלות בעצת תלמידו ר' יוסף בן יהודה?

והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה, מתוך פירושו למסכת אבות (ד, ז):


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות, ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם [לשום שׂררה!] [...] אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך. [...] ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ['כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)], וטעו אלה [=רודפי הבצע] המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם [=בתקצוב פוליטי כפוי לממסד הרבנות, כנהוג בימינו]".


מדברי רבנו עולה באופן ברור, חד ומפורש, שכל מי שעושה את התורה לשׂררה ומלאכה וכלי לפרנסה מחלל-שם-שמים ובוזה את דבר ה' עד שהוא ראוי לעונש הכרת הנצחי! שהרי רבנו מצטט את הפסוק: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ".


לאחר שחידדתי את השאלה ככל יכולתי אעבור לתשובה, ואחל בבירור מהות השׂררה של ראש הגלות באותם הימים שבהם נכתבה איגרתו של רבנו לתלמידו. קאפח השכיר אומר במבואו, שמדובר בשׂררה שהיא בעיקרה רבנית אך גם שׂררה מדינית, וזה לשונו (עמ' קכד):


"אז היו בבבל שלוש משרות, האחת היא משרת הגאון, והוא היה ראש הישיבה, וזו הייתה משרתו של ר' שמואל בן עלי שנהג בה בהידור ובסלסול רב, והיה מרומם ונעלה מהמון בית ישראל, עד שבקושי רב היה אפשר להגיע אליו [כמו משפחת עיזֵּי יוסף הידועים בציבור]. אחריו היה המלמד בישיבה שהוא למעשה העיקר בישיבה, ומשרה זו הייתה בידי ר' זכריה [...] אחריו משרת ראש הגלות שהייתה כעין רבנות רשמית, וגם נציגות כלפי השלטונות, ו[האיש] אשר עמד בראשה היה אישיות רבנית בלי ספק כפי הנראה מאיגרת זו, שגם הוא [דהיינו ראש הגלות] סידר גיטין, ובוודאי שפסק שדן ופסק הלכות גם בעניינים אחרים".


ברם, קאפח כדרכו מטשטש את האמת, מפני שברור שמשרת ראש הגלות הייתה שׂררה שהיא בעיקר מדינית ופחות תורנית, שהרי היו אז בבבל משרת הגאון ומשרת המלמד, שהן היו המשרות אשר פעלו בתחומים התורניים, ומדוע שיהיה צורך בעוד משרה תורנית? זאת ועוד, מדברי רבנו באיגרתו עולה שמדובר בעיקר בשׂררה מדינית, וכֹה דבריו (עמ' קל):


"וכאשר לעזו עלי היאך מיניתי מי שאיני יודע את דרכיו, והוא כך וכך [שמואל וזכריה הוציאו-שם-רע על אותו האדם שמינה רבנו לראש הגלות והכתימו אותו בשקרים ובכזבים], ואמר שכל תלמיד חכמים בודל [=מסתייג ופורש] מזה ראש הגלות [שמינה רבנו] ומתעב אותו, הוזקקתי לבסס את נימוקיי – וביארתי להם שאני מיניתי אותו על-פי עדות תלמידי אשר אני בטוח ביושרו וידיעתו וכנותו [של תלמידו ר' יוסף בן יהודה], ועדות זקן מבני עירו והוא אבו אלרצ'א אבן טיבון, לפי שאני שאלתיו על יושרו ומידותיו, והיללוהו מאד, ואחר כך מיניתי אותו".


ובכן, נשים לב, על-סמך-מה רבנו מינה את ראש הגלות? "על-פי עדות תלמידי" אשר אינו יודעים מהי, ועל-פי "עדות זקן מבני עירו והוא אבו אלרצ'א אבן טיבון, לפי שאני שאלתיו על יושרו ומידותיו, והיללוהו מאד, ואחר כך מיניתי אותו". למדנו אפוא, שבירורו של רבנו בעניין ראש הגלות היה בעיקר סביב "יושרו ומידותיו", ואין זכר בדברי רבנו לחקירה ודרישה בעניין ידיעותיו התורניות! וכי יעלה על הדעת שרבנו ימנה אדם למשרה שהיא בעיקרה משרה רבנית, מבלי לחקור ולדרוש היטב אחר רמת ידיעותיו והשׂכלתו התורנית של המועמד לתפקיד?


אלא, נראה ברור שקאפח טשטש את האמת כדרכו, ומדובר במינוי שהוא בעיקרו מינוי מדיני ולא מינוי תורני. ויש ראיה נוספת לכך מדברי שמואל אבו עלי, אם הוא אינו משקר, שהרי רבנו מעיד ששמואל אבו עלי אמר לו: "שכל תלמיד חכמים בודל [=מסתייג ופורש] מזה ראש הגלות [שמינה רבנו] ומתעב אותו". ובכן, קשה להעלות על הדעת שמדובר במינוי של דמות תורנית מובהקת, שהרי שמואל אבו עלי אומר שכל תלמידי החכמים נידוהו ואף תיעבו אותו! ואם היה מדובר באישיות תורנית מובהקת לא היה קל לשמואל אבו עלי לנדותו ולגרום לתיעובו. אלא מדובר אפוא במינוי שהוא בעיקרו מינוי מדיני, ובדמות שלא הייתה דמות רבנית מובהקת.


***

ברם, טרם סיימנו את החקירה והדרישה, שהרי השאלה עודנה במקומה עומדת. כלומר, גם אם מדובר במינוי מדיני בעיקרו, עדיין מדובר במינוי שהוא גם מינוי תורני! ועדיין השאלה הקשה מהדהדת בחלל האוויר: איך אפוא רבנו נתן ידו לחילול-שם-שמים? וכדברי רבנו לעיל: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא).


ובכן, נראה ברור כי לא דומה ממסד השׂררה התורני שהיה בימיו של רבנו לממסד הכמורה האורתודוקסי של ימינו. ממסד הכמורה האורתודוקסי של ימינו החדיר את גזלת הכסף מן הציבור באופן שיטתי וממוסד אשר מעוגן במיסים ובתקציב המדינה, דהיינו מדובר בחילול-שם-שמים ממוסד אשר אסור בשום דרך להיות חלק ממנו או להתערב במינויו הארורים.


ברם, בימי רבנו ממסד השׂררה הרבני לא היה עד-כדי-כך מושחת, כלומר, הממסד לא היה רקוב באופן מהותי בעצם המבנה הארגוני שלו, אלא, האנשים שהיו ממונים הם אלה אשר היו מעצבים וקובעים את דמותו של הממסד. כלומר, הממסד התורני בימי רבנו לא היה ממסד אשר נוטל כסף מהציבור באופן שיטתי וממוסד, אלא ראשי הממסד היו פונים לציבור בבקשת תרומות וצדקות, אך לא באופן ממוסד ושיטתי אשר מעוגן בתקציבי ובמיסי הקהילות.


לפיכך, רבנו מינה אדם ישר ובעל מידות טובות, מתוך תקווה והערכה שאותו ראש גלות לא יפנה אחרי הבצע והשוחד, ולא יהפוך את התורה לקורדום-חוצבים כמו שנהגו שמואל אבו עלי וסגנו זכריה. והדבר היה תלוי בו, שהרי השחיתות לא הייתה שחיתות פרו-נוצרית ממוסדת ושיטתית אשר מעוגנת בתקציבי הקהילות, כמו ממסד הכמורה האורתודוקסי בימינו שמעוגן בתקציבי המדינה, ובו כל ר"ב הוא עובד מדינה אשר מקבל את משכורותיו מקופת המדינה.


והיכן הראיה לדבריי? מתוך דברי רבנו באיגרת וכן מתוך פרשנותו של קאפח שם (עמ' קכז):


"ומדוע אתה מתפלא על התנהגותו [של שמואל אבו עלי] בדומה למידות הללו? [בדומה למידותיהם של כמה מאנשי עירו של רבנו שגאוותם וקנאתם גרמו להם לזלזל ולבטל את הספר 'משנה תורה'] אותו [שמואל אבו עלי] שחונך מצעירותו באשליה שאין בדור [גדול] כמוהו, וסייעוהו בכך הזקנה והמעלה [מעלת התפקיד, שמינו אותו 'גאון'] והייחוס [...] וזקיקותו לבני אדם ['שהוא חי מתרומות ונדבות הצבור, ואם לא יָקֵל בכבוד אחרים כדי להבליט את רום חוכמתו ומעלתו, לא תהא שום הצדקה לתביעותיו מגלויות ישראל להרים תרומותיהם אליו, שהרי אינם זקוקים לו לפסוק הלכות, שכבר יש הלכות פסוקות בלי כסף' (קאפח)]".


הראינו לדעת, כי שמואל אבו עלי היה זקוק לבני אדם לפרנסתו ולכלכלתו, שהרי רבנו אומר שהוא "נזקק לבני אדם", ואם היה מדובר בממסד כמורה אורתודוקסי מדוע יאמר רבנו שהוא "זקוק" לבני אדם? וכי ניתן לומר על כומרי הדת הממוסדים של ימינו שהם "זקוקים" לבני האדם? והלא משכורות השחיתות זורמות מדי חודש בחודשו, והם אינם זקוקים לפנות לאיש כדי שייתן להם עוד כסף כדי לכלכל את עצמם (אף שהם עושים כן מתוך רדיפת בצע).


ואפילו קאפח מודה בזה, שהרי כך הוא מתאר את פרנסתו של שמואל אבו עלי: "שהוא חי מתרומות ונדבות הציבור, ואם לא יָקֵל בכבוד אחרים כדי להבליט את רום חוכמתו ומעלתו, לא תהא שום הצדקה לתביעותיו מגלויות ישראל להרים תרומותיהם אליו". "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה. לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג).


ז. מכתבו של רבנו לר' יוסף שבראש המורה


בראש המורה מובא מכתב שכתב רבנו לתלמידו ר' יוסף ושם רבנו משבח אותו מאד. ברם, דברי השבח של רבנו לתלמידו שם אינם מעמעמים במאומה את הדברים שכתבתי לעיל, כי עם עובדות ועם ראיות ברורות אי-אפשר להתווכח (אלא-אם-כן האדם מתעקש להטעות את עצמו). ולכן, נראה שרבנו הפריז מאד בשבחו של ר' יוסף במבואו למורה, משבע סיבות:


1) מדברי רבנו במכתבו עולה שר' יוסף היה בתחילת דרכו המחשבתית והלימודית: "גדלה מעלתך בעיניי לעוצם להיטותך ללימודים", "תשוקתך לדברים העיוניים", "וראיתי כי תשוקתך ללימודים גדולה מאד", "והנחתיך להכשיר עצמך בהם", "וכאשר הסדרת לפניי מה שכבר למדת ממלאכת ההגיון נקשרה תקוותי בך" (ומלאכת ההגיון היא מן המדעים הבסיסיים ביותר, אפילו לפני המדעים המכשירים וכל-שכן לפני המדעים המובילים), "וראיתי שאתה דורש ממני עוד ועוד", "ולא חדלתי לדחותך מכך ולצוות עליך לקחת את הדברים בהדרגה", ועוד.


כלומר, רבנו הפריז בשבחיו כדי לעודד אותו להמשיך וללכת בדרכי המדע והפילוסופיה. וכמו שמשבחים נער בר-מצוה לאחר עלייתו לתורה או אמירתו דברי תורה, כדי לעודדו ולחזקו.


2) כמו כן, שבחו הגדול של רבנו לא נבע מעצם מעלתו של ר' יוסף בן יהודה, אלא בעיקר מתשוקתו ללימודים, וכמו שכותב רבנו: "גדלה מעלתך בעיניי לעוצם להיטותך ללימודים". כלומר מדובר בתלמיד צעיר ונלהב אשר עשה את צעדיו הראשונים בקניית חכמה ודעת (ובאיגרתו לר' יוסף רבנו מכנהו 'בחור': 'ולא ייתכן שאתה הבחור תתפרץ' וכו', עמ' קלא).


3) רבנו שיבח את ר' יוסף גם מרוב בדידותו האינטלקטואלית, שהרי בשל מיעוט אנשי האמת, כל תלמיד שהולך בדרך האמת הינו אוצר יקר-ערך אשר נוטע תקוה גדולה בקרב אנשי האמת, ואף מפיג במעט את בדידות בעלי החכמה והדעת (ואף שבדידותם אושר הוא להם, עדיין, גם החכמים הגדולים ביותר זקוקים למעט שיח וחברה כדי לעודד את נפשם וכדי לרעננה).


4) ר' יוסף בא "מקצווי הארץ" כלשון רבנו כדי לפגוש אותו (הוא בא מצפון-אפריקה למצרים), ואין ספק שהדבר ריגש ושימח מאד את רבנו ועורר אותו להכיר תודה והערכה לתלמידו.


5) המכתב שבראש המורה נכתב לר' יוסף זמן רב לפני שנכתבה האיגרת לתלמידו הנזכר, שהרי בסוף האיגרת אומר רבנו: "וכבר שלחתי לך מן המורה ששה קונדרסים שלקחתים ממי שהוא, והם השלמת החלק הראשון". כלומר, איגרת רבנו לתלמידו נכתבה לאחר שרבנו כבר סיים את המורה חלק א. נמצא, שדברי רבנו באיגרת הם הקובעים בעניינו של ר' יוסף.


6) כשלונו של ר' יוסף בהתנהלותו מול ראשי הממסד הרבני, דהיינו מול שמואל אבו עלי וסגנו זכריה הפתי, הינם עדות נוספת לכך שרבנו הפריז בשבחיו לתלמידו ר' יוסף, וייתכן מאד שרבנו גם הבין שהוא שגה במכתבו לתלמידו ר' יוסף – שהרי רבנו רומם את חשיבותו העצמית של תלמידו ר' יוסף יתר על המידה, עד שר' יוסף התפתה למלחמות נבובות של כבוד ושׂררה, הִתעה את רבנו בהסתירו ממנו מידע (שיש התנגדות פוליטית חזקה כנגד מינויו), הכניס את רבנו לקלחת התככים של כומרי השררה, ואף ניסה לרתום את רבנו למלחמתו האישית.


7) כאמור, ר' יוסף נכשל כישלון חרוץ בניהול התוכחה והקרב על דרך האמת – עד-כדי-כך הוא נכשל, עד שרבנו מייעץ לו באיגרתו שלא להקים בית-מדרש: "ולכן עצתי היא שתעשה עמלך המסחר ולמידת הרפואה עם העסק בתלמוד תורה לשמה" (עמ' קלד). ואין שום סיבה שרבנו ימנע מתלמידו להפיץ את דרך האמת אלא-אם-כן תלמידו נכשל כשלון חרוץ בהפצתה, ואף גרם לנזקים חמורים מאד לדרך האמת, ובמקום לרומם ולפאר את דרך האמת – השפילה. וכל הכישלונות החמורים הללו מעידים כאלף עדים על-כך שרבנו הפריז ואף שגה במידת שבחו.


ח. ראשי הממסד הרבני – אז והיום


רצה הקב"ה, ודווקא מתוך קו ההגנה האחרון של הדרדעים השכירים מתגלה פסולת הסיגים אשר בידם, מפני שכדי להתעות את הפתאים ולהביא ראיות כביכול מדברי רבנו באיגרתו, הם נאלצים לקרוא וללמוד את דברי רבנו באיגרת המאלפת הזו בכללותם, ומהם עולה תמונה רקובה ומבאישה מאד של ממסד הכומרים השׂכירים. כמו כן, אין לי צל של ספק, שביקורתו של רבנו כנגד הממסד הרקוב שהיה בימיו, הינה כאין וכאפס ביחס לביקורת הראויה להיאמר כלפי ממסד הכומרים הפרו-נוצרי של ימינו, שאין קץ לסילופיהם ולשיבושיהם ולמעלליהם.


הנה אפוא כמה קטעים נבחרים מתוך איגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף, שבהם רבנו מתאר את ריקבון ממסד החמוֹרים הממורדעים שהיה בימיו, ממסד אשר עדיין היה טוב בהרבה מממסד הכמורה האורתודוקסי הפרו-נוצרי שיש בימינו, אשר פנה אל המינות והפך את חציבת התורה לאומנות, ולמכונה משומנת ושיטתית אשר תקועה עמוק מאד בתוך מערכות הממסד:


1) "ומדוע אתה מתפלא על התנהגותו [של שמואל אבו עלי] בדומה למידות הללו? [בהרגשת גדלות וחכמה עד כדי זלזול ברבנו וב'משנה תורה'] אותו שחונך מצעירותו באשליה שאין בדור [גדול] כמוהו, וסייעוהו בכך הזקנה והמעלה [מעלת התפקיד, שמינו אותו 'גאון'] והייחוס [...] וזקיקותו לבני אדם ['שהוא חי מתרומות ונדבות הצבור, ואם לא יָקֵל בכבוד אחרים כדי להבליט את רום חוכמתו ומעלתו, לא תהא שום הצדקה לתביעותיו מגלויות ישראל להרים תרומותיהם אליו, שהרי אינם זקוקים לו לפסוק הלכות, שכבר יש הלכות פסוקות בלי כסף' (קאפח)] להחדיר לליבם את אותו התבשיל הנתעב ['ביטוי חריף מאד נגד הִתחזותם של הגאון הזה וחבורתו ודומיהם בכל הדורות, והתרוממותם מעל לכול, וכאילו כל ישראל מצפה למוצא פיהם בהוראה או להעניק לו תואר מסוים' (קאפח)], שכל בני אדם מצפים לכל דבר הנשמע מן הישיבה או למתן תואר כבוד, ואותן ההזיות שנעשו להם טבע. והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסֵר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו. זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו [כַּשְּׂכִירִים קאפח וערוסי] ולא מי שהוא יותר שלם ממנו" (עמ' קכז).


נשים לב שרבנו קורא לתורתם: "התבשיל הנתעב" וכן הוא מאשים אותם בהִתחזות, כלומר שהם לפי דעתו שקרנים רמאים וצבועים, וקאפח מוסיף ואומר שזה מצב "גדולי הדור" שבכל דור ודור! והוא בכללם. רבנו מוסיף ומציין, שלא ישגה שום אדם לחשוב שהרבנים הממסדיים השכירים הללו ישובו בתשובה, מפני שהם לעולם לא יגיעו לידי מעלת הכרת האמת, ולעולם הם לא יודו שהם חסרים ויעקרו כבודם וכבוד אבותם. וראוי להוסיף שהם לעולם לא יודו שהם חסרים, מפני שאז הם יצטרכו לוותר על מנעמי החיים, ולהשיב את הממון הרב שנטלו מן הקופה הציבורית במשך השנים, ובלקיחתו חיללו-שם-שמים בפרהסיה כירבעם בן נבט.


2) "ואני יודע ברור שכל שנתפרסם שמי שָׁם יותר, מביאו דוחק הנסיבות, הוא [=שמואל אבו עלי] והנוהים אחריו וכל מי שרוצה שתהיה לו מעלה בעיני הבריות, להמעיט את חיבורי ולהראות לבני אדם שהם יותר שלמים מכדי להיזקק לעיין בו, ואף חולקים עליו, ואילו רצה אחד מהם לחבֵּר, היה מחבר יותר טוב ממנו בזמן קצר, ואם יביאם הכרח הדברים לפקפק בדתיותי ומעשי יעשו זאת [וכן נהגו ונוהגים, ואין לי ספק שמפקפקים באנשי האמת]" (עמ' קכח).


3) "אבל זה מר זכריה [=המלמד בישיבה, סגנו של אבו עלי] הוא איש פתי מאד, וכבר קרא לעצמו [=תיאר את עצמו במכתבו לרבנו] 'וְיָגַע באותו המשא והמתן והפירושין', ומדמה שהוא יחיד בדור ושכבר הגיע להישג גדול מן השלמות [...]. [ואינו אלא] זקן מסכן באמת סכל בכל דבר, והרי הוא כקטן בן יומו בעיניי, ויש ללמד עליו זכות כפי סכלותו [וברור שאין ללמד זכות על מי שמתעה את העם בהבל, ואף חובה להוכיחו ולחרפו ולגדפו כאמור לעיל, אך רבנו ראה שתלמידו מתדרדר למלחמות לא ראויות וביקש למנוע ממנו להתקוטט עמם]" (עמ' קכח).


ועוד למדנו מדברי רבנו, כי יגיעה במשא ובמתן התלמודיים ובפירושיהם עלולים להוביל לעברי פי-פחת! שהרי ללא ידיעת ה' יתעלה וללא ידיעת השקפות נכונות הם ידרדרו את האדם לעמקי הסכלות (ביגיעה לריק בסברות דחויות ובדמיון שאגדות חז"ל הינן כפשוטן) ואף יטמטמו את הלומד בהזיה שהוא "הגיע להישג גדול מן השלמות, ואינו אלא סכל בכל דבר". ובאמרוֹ "ובפירושיהם", ברור שרבנו מתכוון לפירושי הגאונים לסוגיות התלמוד, כי פירושי חכמי-יועצי-אשכנז לתלמוד מדרדרים את האדם בוודאות מוחלטת לתהום הסכלות, שהרי הם מבאישים מהשקפות המינים וגדושים בהזיות ודמיונות מאגיות אליליות, וכן בדברי הבל לאין מספר.


4) בהמשך איגרתו של רבנו לתלמידו ר' יוסף, הוא מתאר מקצת משיטותיהם של הרבנים הממסדיים לפטם זה את כבודו של זה, וכך לגמול זה לזה בהאדרת שמם כפוסקי וגדולי הדור. אך טרם שנעיין בדברי רבנו, נקדים הקדמה קצרה מתוך דברי קאפח, אשר מסביר מעט על אותה התקופה (עמ' קכד):


"אז היו בבבל שלוש משרות, האחת היא משרת הגאון, והוא היה ראש הישיבה, וזו הייתה משרתו של ר' שמואל בן עלי שנהג בה בהידור ובסלסול רב, והיה מרומם ונעלה מהמון בית ישראל, עד שבקושי רב היה אפשר להגיע אליו. אחריו היה המלמד בישיבה שהוא למעשה העיקר בישיבה, ומשרה זו הייתה בידי ר' זכריה [למה קאפח מוסיף לנוכלים את התואר רבי? וכידוע, לעולם הגנב ילמד זכות על הגנבים, כי בזה הוא למעשה מלמד זכות על עצמו]".


הרמב"ם מספר באיגרתו שזכריה הפתי כתב אליו איגרת ובה הוא משבח ומרומם את שמואל אבו עלי, ולאחר מכן כתב אליו שמואל איגרת ובה הוא משבח ומפאר את זכריה – ונמצאו גומלין זה-את-זה. מטרתם במכתביהם הייתה לקבל תשובה אוהדת מרבנו הרמב"ם כדי שיוכלו באמצעותה לנגח את ר' יוסף וכן לפרסמה וכך לטפח את הילת הגדלות שיצרו סביבם.


והנה דברי רבנו באיגרתו (עמ' קכט), בשתי הפְּסקות הבאות:


"וכבר הגיעני מכתבו [=של זכריה הפתי] בענווה יתרה ובהתנצלות, ידעתי כי המטרה תשובתי, כדי שיַראה את התשובה [שרבנו כתב לו] ויתפאר בה ולא יודיע מה שכתב לי, ועניין מכתבו הוא גדולת ראש הישיבה [=שמואל אבו עלי – ראש הגלות] ושהוא יחיד הדורות [...] והאריך בזה ואמר שלא חדלו גדולי המערב לרומם את הישיבה, וביקש ממני לתמוך בו.


וכן הגיעני מכתב שני מראש הישיבה [=משמואל אבו עלי] מתאר לי בכלל מעלותיו [=מעלות עצמו, את] גדולת מר זכריה הנזכר לעיל ושהבנתו עצומה, וארבעה סדרי תלמוד ערוכין על פיו [והכוונה שהוא בקי בכל התלמוד, ונוהגים להזכיר רק ארבעה סדרים כי הם שיש עליהם תלמוד, ואילו סדר זרעים וטהרות יש רק על מסכת ברכות מזרעים ונדה מטהרות, וברור שגם את שתי אלה ידע, אלא שאין נוהגים להזכירן בשל מיעוטן]. והאריך גם בעניין זה, ונעשו גומלין זה את זה [וכמשנת החמָּרים בסוף פרק ד דדמאי שאינם נאמנים להעיד על סחורתם]".


זו היא אפוא דרכם של הרבנים השכירים, לכתוב איגרות מלאות דברי חנופה ענווה והכנעה, מתוך מטרה לקבל איגרת דומה מהנמען, שהרי מן הנימוס להשיב בדרך דומה לדרך שבה פנו אליך. ברם, לאחר שמחבר האיגרת הראשונה קיבל את מבוקשו, הוא מציג את מכתב התשובה כאילו הוא נכתב ביוזמתו של הנמען, וכמו שכותב רבנו הרמב"ם שם באיגרתו:


"ואני יודע תכלית כל המסכנים הללו ושמטרתם התשובה, ומוכרח האדם להתנהג בנימוס במכתבים, ולא ייתכן שֶׁיָּפֵר האדם את מנהגי החברות [ורבנו שגה בזה, שהרי אין לנהוג מנהגי חברות במחללי-שם-שמים] [...] ואז יפרסמו את זה [=את מכתבו של הרמב"ם אליהם] ויתכבדו בו, ואין בני אדם יודעים מה שכתבו הם, ובגלל זה איחרתי לענות להם עד כֹּה".


אגב, מעניין שהרמב"ם העתיק את הביטוי "גומלין זה זאת זה" ממשנה שעוסקת במנהיגי חמורים נושאי תבואה או פירות, המעידים על חבריהם שסחורתם מעושׂרת או שאיננה מן החדש וכיו"ב. וכמו שאין אנו מאמינים לאותם מנהיגי החמורים "מפני שאנו חושדים אותם שהם שותפין או גומלין זה את זה" (פיהמ"ש, דמאי שם), כך אין לנו להאמין לאותם כומרים שׂכירים בשבחם את עצמם ואת חבריהם על גדולתם, מפני שהם "גומלין זה את זה".


5) "ומה שקשה עליך שהוא שלח את לשונו נגדך בכתב בישראל ['שמואל וזכריה הפיצו נגד ר' יוסף כתבי-פלסתר (=פשקווילים) כנהוג וכמקובל בקרב חוגים דומים' (קאפח)] [...] ואין לך צורך באמרך היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים. אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי ה'. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים [!] [כלומר כשהדבר נוגע בשׂררתם גם בעבירות החמורות הם פושטים ידם]" (עמ' קלא).


רבנו מלמד אותנו עובדה מזעזעת: אותם "גדולי הדור" שהיו בתקופת רבנו "אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות". כלומר, הם אינם מתבוננים כלל למידותיהם ונוהגים בגסות בכל הנקרה בדרכם. ויתרה מזאת, כאשר הדבר קשור בשׂררה, גם מן העבירות החמורות הם אינם נמנעים, ויראת השמים המועטה שלהם נעלמת לחלוטין! והנה תמצית דברי רבנו אשר חושפים את סכלותו וסיאובו של ממסד השׂררה הרבני בדורו של הרמב"ם: "ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים"... ומה בימינו?


6) בהמשך האיגרת (עמ' קלב), רבנו מזכיר את תשובתו של שמואל אבו עלי ליהודי-תימן, אשר נכתבה נגד רבנו הרמב"ם בעניין האמונה בתחיית המתים: "ואשר לעניין המאמר, מאד תמהתי עליך היאך שלחתוֹ אלי [=את מכתבו של שמואל אבו עלי ליהודי-תימן] כדי שאלמד ממנו על חוסר ידיעתו. מה אתה מתאר לך, שאני חושב אותו או מי שגדול ממנו יודע משהו? לכל היותר הוא בעיניי כמו כל דרשן ותועה [...] ה' יודע שאני תמהתי היאך יכול לומר אותם השטויות על-אף היותם לעג וחרפה. [...] ואין ספק שהוא העתיק הזיות זולתו".


להזכירכם, רבנו מדבר כאן על גדול הממסד הרבני בתקופתו! כבוד "הרב הגאון" שמואל אבו עלי שליט"א – והוא מתארוֹ כחסר ידיעה, וכדרשן סכל הוזה שוטה ותועה! ולכן, לאור דברי רבנו אלה באיגרתו, לא הייתי מייעץ לדרדעים השכירים אשר "אוכלים מן התורה" (ובמיוחד לא לאלה שזוללים מן התורה) להביא ראיות מאיגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף בן יהודה...


ואסיים פרק זה בראש תוכחותיו של ישעיה הנביא לכהני ירושלים ולגדוליה:


"שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה, לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְיָ, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי [=וכי הקב"ה חפץ בהזיותיהם ובפלפולי סכלותם של הכומרים השׂכירים האורתודוקסים?] כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? [=מי ביקש מכם ללמוד וללמד תורה מזוהמת מעוקמת ומעוקשת?] [...] וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ [וכי הקב"ה חפץ בתפילתם-תַּפְלוּתָם של הכומרים?] – יְדֵיכֶם דָּמִים [=כסף!] מָלֵאוּ, רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ [=חדלו מלחלל-שם-שמים ומלהפנות את עורפכם לדרך האמת]. לִמְדוּ הֵיטֵב [=ואז אולי תבינו שכל ראיותיכם הינן ראיות קלושות ועקושות] דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט [=משפט התורה באמת, לא משפט התורה המעוקל שבידכם] אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה".


ולכן בושו והיכלמו מדרכיכם הנהנים מדברי תורה ההולכים בהליכות עם עמורה. "וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם" (יר' ז).


סוף דבר


חשוב להוסיף, שבימינו מותר ואף מצוה גדולה ורבה לחרף ולגדף ולקלל את מחללי-שם-שמים למיניהם, ואין צורך להתווכח ולהסביר להם מאומה, שהרי באתר אור הרמב"ם כבר מצויות כל התוכחות וכל הראיות לחובה לחרף לגדף ולקלל את הכומרים השכירים אשר אוכלין מן התורה. ודי יהיה למוכיח להתפלל לה' שיהיו כל מעשיו לשם שמים, ולהיזהר שדבריו לא ייאמרו בחמת זעם אשר מכלָּה את נפשו של האדם ומשחיתה את שכלו – ואינו צריך להוכיח מעבר לזה מאומה הכל כבר קיים ומוסבר היטב, וכל ההתעיות של האורתודוקסים כבר נופצו ונותצו.


והתוכחה הטובה ביותר למחללי-שם-שמים והגינוי הטוב ביותר למינים הוא לבזותם על דרך הגיחוך, וכמו שעשה אליהו הנביא לנביאי הבעל: "וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מ"א יח, כז).


אחתום בדברי רבנו באיגרתו לתלמידו (עמ' קכו): "וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבלוהו כראוי לו [את הספר 'משנה תורה'], אין זה אלא בדורי, אבל בדורות הבאים, כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השׂררה, יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק".


ועדיין לא הסתלקה הקנאה ותאוות השׂררה ואף גדלה והתנפחה מאד. כמו כן, אהבת האמת היא היסוד לאהבת חינם, וכמו שכבר הוּכח במאמר: "חזון הרמב"ם לתקומה רוחנית".


"לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ [...] כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (יש' א, ט).


"הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה אֲנִי יְיָ אֶעֱנֵם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם" (יש' מא, יז), ושם תרגם יונתן: "עִנְוְתָנַיָּא וְחַשִּׁיכַיָּא דִּמְחַמְּדִין לְאֻלְפָנָא הָא כְּצָהֲיָא לְמַיָּא וְלָא מַשְׁכְּחִין רוּחֲהוֹן בְּסִגּוּפָא מְשַׁלְהֲיָא אֲנָא יְיָ אֲקַבֵּיל צְלוֹתְהוֹן, אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל לָא אֲרַחֵיקִנוּן".


קו ההגנה האחרון של הדרדעים השכירים
.pdf
הורידו את PDF • 365KB

440 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 Comments


עדכון: ערכתי את המאמר מחדש, והנה תוספת אחת חשובה מאד לדעתי, שיבצתיה בפרק האחרון:


חשוב להוסיף, שבימינו מותר ואף מצוה גדולה ורבה לחרף ולגדף ולקלל את מחללי-שם-שמים למיניהם, ואין צורך להתווכח ולהסביר להם מאומה, שהרי באתר אור הרמב"ם כבר מצויות כל התוכחות וכל הראיות לחובה לחרף לגדף ולקלל את הכומרים השכירים אשר אוכלין מן התורה. ודי יהיה למוכיח להתפלל לה' שיהיו כל מעשיו לשם שמים, ולהיזהר שדבריו לא ייאמרו בחמת זעם אשר מכלָּה את נפשו של האדם ומשחיתה את שכלו – ואינו צריך להוכיח מעבר לזה מאומה הכל כבר קיים ומוסבר היטב, וכל ההתעיות של האורתודוקסים כבר נופצו ונותצו.


והתוכחה הטובה ביותר למחללי-שם-שמים והגינוי הטוב ביותר למינים הוא לבזותם על דרך הגיחוך, וכמו שעשה אליהו הנביא לנביאי הבעל: "וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם…

Like

איתמר שלו
איתמר שלו
Mar 08, 2021

"ואגב, אם הם כבר משווים אותי לר' יוסף בן יהודה, מי הוא אפוא השכיר שמואל בן עלי?"

חחחח

Like
bottom of page