קו ההגנה האחרון של הדרדעים השכירים

במאמרי: "האם מותר לקלל את יוסף קאפח?" הוכחתי מן ההלכה, המוסר והמחשבה, כי ישנה חובה לפרסם לחרף לגדף ולקלל את מחללי-שמו-יתעלה אשר מתעים את העם אחרי ההבל. ההוכחות והראיות לכך הן כל-כך חזקות ואמיתיות עד שהן דוחקות את הדרדעים השכירים לקו ההגנה האחרון והיחיד שעוד נותר להם, והוא: איגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף בן יהודה. ברם, גם השימוש בקו ההגנה הזה הוא התעיה ונוכלות, משלוש סיבות מרכזיות:


א) מפני שהם מסיטים את הדיון מדברי תורה והלכה מפורשים, המעוגנים נאמנה בפסקי ספרות חז"ל הקדומה אשר כל עם-ישראל מחויב ללכת לפיה, אל איגרת מוסר.


ב) מפני שהם מביאים ראיה מאיגרת מוסר אשר נועדה לנסיבות ייחודיות, ולאיש מסוים באותן הנסיבות: לתלמיד רבנו ר' יוסף בן יהודה; ואותם נוכלים מחליקי לשון, מציגים את דברי רבנו באיגרתו לתלמידו כאילו מדובר בפסקי הלכה מפורשים ונצחיים כאמור.


ג) ויתרה מזאת, הם גם מתעתעים באופן שלא יסולח, מפני שהם משתמשים בדברי רבנו כדי להצדיק את עוון חילול-שם-השמים אשר בידם, בעוד שדברי רבנו באיגרתו, כלל אינם עוסקים בהזיה שהם מציירים – כאילו יש בדברי רבנו ראיה לכך שאין לחרף את השכירים.


קצרו של דבר, הם מפרשים את דברי רבנו באופן מעֻוות שיתאים לרשעם, ומתעלמים מראיות ומנסיבות ייחודיות אשר מפורשות באיגרת, ואשר סותרות מיניה וביה את מסקנותיהם.


הדרדעים השכירים מסיטים אפוא את הדיון מהלכות מפורשות ומן השכל הישר, אל קו הגנה שהוא רופף מיסודו. ואף-על-פי שהוא רופף, זהו קו ההגנה המרכזי שלהם, ולא תשמעו מהם היום הרבה מעבר לכך, מפני שהם יודעים היטב שידם על התחתונה בכל מה שקשור להלכה למוסר ולמחשבה. ולכן הם בורחים אל מפלטו האחרון של הנוכל, והיא השתיקה.


במאמר זה נקעקע גם את קו ההגנה האחרון של הדרדעים השכירים, וכל מה שיוותר להם הוא מפלטו האחרון של הנוכל... וזה כמובן בפרהסיה, אבל בסתר ובהיחבא תמיד יהיה בידם נשק השנאה והקנאה והוצאת-שם-רע על אדיר הקטן שהוא "התחרפן לגמרי" וכיו"ב.


א. מלחמה על הכבוד


ובכן, נחל אפוא, קו ההגנה האחרון של הדרדעים השכירים הוא הוראתו של רבנו לתלמידו ר' יוסף שלא לחרף ולגדף את "הגאון" שמואל בן עלי ואת סגנו זכריה הפתי. ברם, כאמור, מדובר בהתעיה מצדם של הדרדעים השכירים, ואם נתבונן היטב באיגרת נבחין בה.


מי שמתבונן היטב באיגרת יבין, שהסיבה המרכזית להתקפתו של ר' יוסף על שני הנוכלים הממסדיים לא נבעה מתוכחה עניינית, כלומר, היא לא התבססה על טיעונים הלכתיים מוסרים ומחשבתיים. ברם, אם התקפתו עליהם הייתה נובעת מתוכחה אמיתית, אסור היה לרבנו לגעור או למנוע או להניא את תלמידו מלתקוף את חבר הנוכלים: שמואל וזכריה, שהרי מדובר במצוה מן התורה (ראו מאמרי: "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך"), וברור שמי שעובר על דברי שמים, ואינו מקבל את התוכחה, מצוה לחרפו ולגדפו ולפרסמו ולבזותו ולקללו וכו' כלשון רבנו בהלכה – וכל-שכן ביחס לקאפח, שחילל-שם-שמים בפרהסיה במשך יובל שנים, ואף התעה את הרבים שהוא הולך תמים וראש ההולכים בדרך האמת.


נחזור לתלמיד רבנו: ר' יוסף בן יהודה לא נהג בחכמה, הוא לא התקיף את ראשי הממסד דאז על בסיס ענייני, אלא, התקפותיו החריפות עליהם כללו בעיקר נאצות וחרפות וגידופים, מבלי לבסס את ההתקפות הקשות הללו על אדני ההלכה והמוסר. לפיכך, מדובר בשגיאה חמורה מאד, כי המתבוננים ראו את תלמידו של רבנו מחרף ומגדף ללא הבאת סימוכין הלכתיים מחשבתיים ומוסריים, ונמצא שם-שמים-מתחלל, ואף שמו של רבנו הוכתם.

חרפות וגידופים ללא ביסוס הלכתי מחשבתי ומוסרי, אינם דרכה של תורה ואף מצטיירים בעיני ההמון כמלחמה על הכבוד והשׂררה אשר נובעת ממידות רעות – וכאשר עומדים לפני ההמון "הגאון" ראש הישיבה שמואל בן עלי ומולו תלמיד רבנו, ברור באיזה צד הם יבחרו...


אמנם, חכם שביזוהו בפרהסיה מצֻווה לנקום ולנטור כנחש, אך רק הוא מצֻווה לנקום, לא תלמידיו, אשר עלולים, כמו במקרה של ר' יוסף, לגרום ליותר נזק מאשר לתועלת, שהרי מריבה וקטטה שכל עניינה הוא מלחמה על הכבוד בלבד, מבזה ומשפילה את כל הצדדים. דרך אגב, רבנו כבר נקם בהם נקמה כואבת ביותר, ועוד לפני שהקטטה בין ר' יוסף לשוטים הללו הגיעה לשיאה, מפני שהוא התערב במינוי מסוים, והצליח להשפיע ולמנוע מאותם רבנים שכירים למנות את מקורבם למשרה מדינית בכירה, ולקמן נרחיב גם בזה.


נמצא אפוא, שמלחמה שמבוססת על חירוף וגידוף ללא הבאת סימוכין הלכתיים מחשבתיים ומוסריים, הופכת קל-מהרה למלחמה על הכבוד, ולא למלחמה לשם-שמים: דהיינו למלחמה שמטרתה להגן על כבודם של תלמידי החכמים, ולהוכיח לתועים ולא פחות להמון, את צדקת וטהרת דרכו של המוכיח, אשר לוחם ותוקף את גסי-הרוח שזלזלו בחכמים אנשי-האמת.


כלומר, החרפות והגידופים גלשו ממלחמה על דרך האמת, למלחמה על הכבוד בלבד, ושמא רבנו גם הרגיש, שהוא הפך להיות לכלי בידיו של ר' יוסף, במלחמתו הפרטית גם על כבודו שלו, כנגד אותם רבנים שכירים שוטים, מלחמה שלא בהכרח הייתה רק לשם-שמים...


נעבור עתה לעיין בקטעים נבחרים מתוך דברי רבנו באיגרתו (עמ' קכה–קכח):


"אין לי ספק במאומה מכל העניינים שהזכרת במכתבך, ואני בטוח שכך אירע [ששמואל וזכריה זלזלו ברבנו ובספרו משנה תורה], אלא, שאין מידותיי כמידותיך בני, כי אני מוחל על כבודי מאד [האם מותר לחכם שביזוהו בפרהסיה למחול על כבודו? והלא בסוף הלכות תלמוד תורה רבנו פוסק מפורשות: "ואם מחל – נענש, שזה ביזיון תורה". ברור אפוא שדברי רבנו לעיל הם דברי מוסר ולא דברי הלכה, וכל מטרתם לחנך את ר' יוסף בן יהודה שילמד להיות מתון ועניו], ואתה אינך יכול להתאפק [רמז נוסף למגרעת מידותית של ר' יוסף, שניהל את המלחמה על האמת מתוך זעם והתלהמות], אני חינכוני הגיל והניסיון, נוסף למה שמחייב העיון [שאין להתנצח ולהתקוטט במלחמות שכל תכליתן היא רדיפת כבוד בלבד]. [...]


דע, שאני לא חיברתי ספר זה [=משנה תורה] כדי להתגדל בו בישראל, ולא כדי שיתפרסם שמי, שאז ייצר לי אם לא תתקיים מטרתי אשר בגללה חיברתיו [גם בדברים אלה רבנו גוער במרומז בתלמידו שאין לרדוף אחר הכבוד] [...]


וכלל שני, אני ידעתי והיה ברור לי בעת שחיברתיו, שהוא יגיע בלי ספק לידי רע הלבב המקנא, שיגנה את מעלותיו ויַראה שאין צורך בו, או שהוא בלתי שלם; ואף לידי הסכל הפתי אשר אינו יודע ערך מה שנעשה וידמה שהוא מעט התועלת; ואף לידי המתחיל ההוזה המבולבל ויִקשו לו בו כמה מקומות, כיוון שאינו יודע יסודותיהן או שקצרה בינתו מלדקדק מה שדקדקתי [כלומר, נדמה לו בעיון ראשון שרבנו שגה בפסיקתו או בהשקפתו]; ולידי המתחסד לפי דמיונו המאובן המטומטם שילעיז על מה שנכלל בו מיסודות הדעות. ואלה הם הרוב. [...]


כלל שלישי, אין החיבור הזה כמו התורה, חלילה לאל, שהיא הכשרת כל בני אדם באמת, ואף לא דומה לדברי הנביאים, ואף-על-פי-כן מקצת הלכו אחריהם ומקצת רחקו מעליהם [אחרי התורה והנביאים]. ואין סכלות אותם שלא ידעו ערך חיבור זה [שמואל וזכריה], גדולה מסכלות כל מה ש[הם] לא ידעו מן העניינים האלהיים וכל-שכן מה שזולתן [כלומר, הם נכשלים ונחבלים בסכלות בעניינים חמורים ופשוטים יותר]. ואם ישים האדם אל לבו לרגוז ולהצטער מכל מי שֶׁסָּכַל אמיתות מסוימת, או התעקש נגד דבר נכון, או הזיד ללכת אחרי שאיפה מסוימת, הרי יהיה בלי ספק כל ימיו מכאובים וכעס עניינו, ואין זה מן הראוי.


כלל רביעי, אני אתאר לך את מקצת מידותיי ואף-על-פי שאתה מכיר את כולן. דע, שיש אצלי כאן בעיר אנשים שאינם מפורסמים בעיר ואין להם לא מעלה ולא יכולת, יש בהם מן הגאווה והקנאה עד-כדי-כך שלא עיינו בחיבור הגדול הזה ולא ראוהו כלל, כדי שלא יאמרו עליהם: 'שזה זקוק להיעזר בדברי פלוני והרי הוא למטה ממנו בחכמה', וחוששים למה שיאמרו עליהם בני אדם בכך, והרי הם במשך הזמן 'כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה' [דב' כח, כט].


ומדוע אתה מתפלא על התנהגותו [של שמואל בן עלי] בדומה למידות הללו? [כמו אנשי עירו של רבנו שגאוותם וקנאתם גרמו להם לזלזל ולבטל את הספר משנה תורה] אותו [=שמואל בן עלי] שחונך מצעירותו באשליה שאין בדור כמוהו [כמו יצחק יוסף], וסייעוהו בכך הזקנה והמעלה [=התפקיד, שהוא התמנה למשׂרת "הגאון"] והייחוס [...] וזקיקותו לבני אדם [שהוא זקוק לתרומותיהם ולמימונם] להחדיר לליבם את אותו התבשיל הנתעב, שכל בני אדם מצפים לכל דבר הנשמע מן הישיבה או למתן תואר כבוד, ואותן ההזיות שנעשו להן טבע.


והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד-כדי שיודה שהוא חסר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו? זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו.