top of page

הפיוט שלום עליכם: 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם'

עודכן: 26 באפר׳ 2022

הפיוט "שלום עליכם" נתחבר כנראה במאה הי"ז, לא ידוע מי חיברו. פיוט זה נאמר בכל עדות ישראל בליל שבת לפני הקידוש, ובו מברכים בני המשפחה את המלאכים בשלום, ומבקשים מהם לברך את ביתם בשלום. וזה לשון הפיוט:


שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת [הַשָּׁלוֹם] מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן [מִ]מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן [מִ]מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

בָּרְכוּנִי לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן [מִ]מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

[בְּ]שִׁבְתְּכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן [מִ]מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

[בְּ]צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן [מִ]מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא


ברבות השנים, פיוט זה הפך לאחד מיסודות הדת, פיוט שנלמד בגנים, בבתי-הספר, והיכן לא? פיוט זה מזוהה כיום יותר מכל עם קבלת השבת וכן עם היהדות בכלל. ברם, החדרת פיוט זה לתוך מסגרת-הדת וסידור התפילה הינה שגיאה חמורה, וכל-שכן הפיכתו לאחד מיסודות הדת באמירתו ושינונו שוב ושוב בקבלת השבת ובהפצתו בכל שכבות-העם הקרובים והרחוקים.


לדעת הרמב"ם פיוט זה הוא מכשלה גדולה, והחדרתו לתוך הסידור היהודי נובעת מתוך סכלות ובורות בעולם המחשבה וההלכה היהודי. בפיוט זה ישנה פנייה מפורשת למלאכים, חולקים להם כבוד באמירת פיוט לכבודם, ואפילו מבקשים מהם לברך אותנו ואת ביתנו בשלום. לדעת הרמב"ם, כל פנייה למלאכים היא בגדר עבודה-זרה, וכל-שכן פנייה של כבוד שיש עמה גם בקשה להיטיב עמנו. וכֹה דברי הרמב"ם בתארוֹ כיצד צמחה העבודה הזרה הקדומה.


א. הלכות עבודה-זרה פרק א


[א] "בימי אנוש [=נכדו של אדם הראשון] טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים. וזו הייתה טעותם, אמרו: הואיל והאל ברא כוכבים אלו [...] להנהיג את העולם ונתנם במרום חלק להם כבוד, והן שמשין המשמשין לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארםולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל ברוך הוא לגדֵּל ולכבד [=שיכבדו ויוקירו את] מי שֶׁגִּדְּלוֹ וְכִבְּדוֹ [=מי שהאל חלק לו כבוד], כמו שהמלך רוצה לכבד [=שיכבדו את] עבדיו והעומדים לפניו [מפני ש]זה הוא כבודו של מלך".


[ב] "כיוון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להן קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים [=כמו שמשבחים את המלאכים בפיוט שלום עליכם] ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה – וזה היה עיקר עבודה-זרה".


[ג] "וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה. הוא שירמיה אומר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ, וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא' [י, ז–ח]. כלומר, הכל יודעים שאתה הוא האל לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא".


ב. הלכות עבודה-זרה פרק ב


[א] "עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך [...] ולא כוכב [...] ולא אחד מכל הנבראים [...] ואף-על-פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה – הרי זה עובד עבודה-זרה".


[ב] "ועניין זה הוא שהזהירה תורה עליו ואמרה: 'וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ [וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים [...] וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם (דב' ד, יט)]' [...]. כלומר, שמא תשוט בעין לבך [=במחשבתך] ותראה שאלו הן המנהיגים את העולם [...] ותאמר שראוי להשתחוות להן ולעבדן. ובענין זה ציווה ואמר: 'הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' [דב' יא, טז], כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אֵלּוּ להיותן סרסור ביניכם ובין הבורא".


ג. "שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם"


מדברי הרמב"ם למדנו, שפנייה לכוכבים או למלאכים או לכל גורם אחר מבלעדי הקב"ה – היא בגדר עבודה-זרה. נמצא, שפנייה למלאכים בשיר שבח והלל לכבודם היא בגדר עבודה-זרה, וכל-שכן כאשר מצורפת בתוך הפיוט בקשה מפורשת מהמלאכים לברך אותנו בשלום.


וראוי לצרף את דברי רבנו ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות הדת, בעניין האיסור להפנות את המחשבה למאומה זולת ה' יתעלה, וכֹה דבריו:


"וממה שראוי שאזכיר כאן [...] שעיקרי תורתנו הטהורה ויסודותיה שלושה-עשר יסודות [...] והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


ושש פעמים במורה רבנו מלמד אותנו כי "מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (ג, לז; וראו: "אפיקים להרמב"ם", עמ' 108).


אמנם, היה מאן-דהו שטען, שבפיוט "שלום עליכם" "אין דברי שבח על המלאכים", ובמלים אחרות, לא מדובר בפנייה של שבח הלל ורוממות למלאכים שהיא כאמור בגדר עבודה-זרה.


וכך השבתי לו: משבחים אותם בכך שהם המלאכים של מלך-מלכי-המלכים! היש שבח גדול מזה? ובדומה לזה נשתבח משה רבנו ע"ה שנקרא "עבד השם". וכל מי שנקשר שמו למלך-מלכי-המלכים רוֹמַם ונשתבח בשבח גדול מאד-מאד. כמו כן, שרים שיר הלל לכבוד המלאכים! ואם יבוא עתה מלך או שר גדול ונשיר לכבודו בבואו ובצאתו האין זה שבח גדול מאד-מאד?


זאת ועוד אחרת, נשים לב כי משבחים את המלאכים לפני שמהללים ומפארים את ה' יתעלה! שהרי הקידוש הוא שבח והלל לבורא-עולם, ובמקום לפתוח בהודיה והלל לבורא-עולם, פונים לפאר ולרומֵם את המלאכים, שלפי דמיון השוטים מלווים אותם בשובם מבית הכנסת.


ואצרף דוגמה מעולם הכומרים השכירים כדי שנבין היטב-היטב את הדבר, ראו נא את כינוסי הכומרים השכירים הנפוחים מרדיפת השררה והכבוד, אלה נוהגים לפאר ולהחניף זה לזה בפתח דבריהם (ונמצאו "גומלין זה את זה" כמשנת החמָּרים). כלומר, כאשר קם אחד מהם לומר "דברי תורה" הוא פותח בדברי חנופה וחלקות לחבריו הכומרים: "ברשות פלוני ואלמוני" וכו', ודי באזכור של התואר "רב" כדי לרומם ולפאר את הכומר השכיר שיושב בקהל ומצפה לכבוד... נמצא, שעצם האזכור של הכומרים השכירים בראש הדברים הנאמרים הוא בגדר של שבח ורוממות גדולים מאד, אף שלא מזכירים ולוּ מעלה אחת ממעלותיהם הדמיוניות...


נחתום פרק זה בהמשך נבואתו של ירמיה שקבענו בראש מאמר זה: "שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם" (ו, יד; ח, יא), וכֹה דבריו: "כֹּה אָמַר יְיָ, עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ, וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם: אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם" (יר' ו, טז).


ד. הִלכת "התכבדו מכובדים"


רבנו הרמב"ם, בעקבות חז"ל, פוסק בהלכות תפילה (ז, ה) שהאדם נדרש לומר לפני כניסתו לבית הַכְסֵא כך: "התכבדו מכובדים קדושים, משרתי עליון, שמרוני והמתינו לי עד שאכנס ואצא, כי זה הוא דרכן של בני אדם". נשים לב לנוסח: "שמרוני והמתינו לי"וכו', כי חשוב מאד להבין שלא מדובר בבקשה לשמירה, אלא, המלה "שמרוני" היא מלה נרדפת ל"המתינו", וכמו שנאמר במסכת סנהדרין והעתיקה רבנו בספר המצוות (לאווין יד), וכֹה דבריו: "ובסנהדרין [סג ע"ב]: לא תזכירו, שלא יאמר אדם לחברו: שְׁמוֹר [=המתן] לי בצד עבודה-זרה פלונית".


לאחר שביררנו מעט את נוסח ההלכה, נעבור למהות: הלכה זו מעוררת קושי לכאורה, שהרי הנה חז"ל ורבנו פסקו שיש לפנות ל"מכובדים קדושים" ול"משרתי עליון", דהיינו למלאכים!


ברם, לא יעלה על הדעת שכוונת חכמים למלאכים, שהרי אם אכן מלאכים שמימיים היו מלווים כל אדם בכל עת, הרי שהייתה לזה התייחסות נרחבת בפסיקה ההלכתית ועוד יותר בספרות חז"ל המחשבתית, כלומר, התורה וחכמים היו מורים לנו כיצד לנהוג עם המלאכים הללו בכל הנסיבות וההתרחשויות והאירועים של האדם מדי יום ביומו! לא יעלה על הדעת שיש מלאכים שמימיים קדושים ונעלים "משרתי עליון", אשר מלווים כל אחד מבני האדם מדי יום ביומו, והתורה וחכמים לא יורו לנו כיצד לנהוג עמם בכבוד הראוי להם בעשרות הלכות מפורשות!


אלא ברור כשמש שחכמים דיברו במשלים, מהי אפוא כוונתם?


ובכן, נראה לי ברור שכוונת חכמים היא למחשבות של תורה וחכמה, כלומר, המחשבות אשר פונות לעניינים הנעלים והמרוממים הנשגבים והטהורים, הם-הם המכובדים והקדושים ומשרתי-העליון שנזכרו בהלכה. ואם תשאלו: ומדוע חז"ל משלו אותן למלאכים? ובכן, מלאך הוא שם משותף, כל כוח טבעי נקרא מלאך, וכך גם כוח המחשבה שהוענק לאדם הוא צלם האלהים שבו, אף הוא נקרא מלאך, והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (ב, ו):


"ובכמה מקומות [בספרות חז"ל] אמרו כך בסתם: 'אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה' [...] ונאמר עוד בבראשית רבה [נא, ג]: 'כל מקום שנאמר וַייָ [הכוונה] הוא ובית דינו'. ואין הכוונה בכל הלשונות הללו מה שמדמים הסכלים שיש שם דיבור – יתעלה [מלייחס לו דיבור] – או מחשבה, או רעיון, או עצה והיעזרות ברעיון הזולת, והיאך ייעזר הבורא במה שברא? אלא כל זה ביאור – כי אפילו פרטי המציאות, אפילו בריאת איברי בעלי החיים כפי שהן, כל זה באמצעות מלאכים, כי כל הכוחות [שבעולם נקראים] 'מלאכים' [...] כי כל כוח שמינהו ה' יתעלה בדבר מן הדברים, הרי הוא מלאך הממונה על אותו דבר. ולשון מדרש קהלת: בשעה שאדם ישן, נפשו אומרת למלאך ומלאך אומר לכרוב [י, כג]. הרי ביארו למי שמבין ומשכיל, כי גם הכוח המדמה נקרא מלאך, ושהשכל [=כוח המחשבה] נקרא כרוב [והוא שם נרדף למלאך], והנה כמה חשוב זה למי שיודע, וכמה כעור הוא אצל הסכלים".


נמצא, שכל פרטי המציאות, ובכללם האדם וכוחותיו הגופניים והרוחניים, כל אחד מהם נקרא "מלאך", שהרי כולם הם נבראים שבראם יתעלה ושליחים ששלחם יתעלה, כדי לקיים את העולם וכדי לרומם את האדם למעלת ידיעת שמו הנורא, ולזַכותו לחיי העולם-הבא. לפיכך, גם כוח המחשבה של האדם – אף הוא בגדר "מלאך", ואליו התכוונו חכמים באמרם: "התכבדו מכובדים" וכו', כלומר, חז"ל התכוונו בזה למחשבות הטהורות אשר פונות לעניינים הנעלים, ואשר נובעות מאותו כוח המחשבה אשר נקרא מלאך, וקראו אף את המחשבות – מלאכים.


ואם תשאלו, מדוע נזקקו חכמים להלכה הזו? מדוע יש צורך להזכיר ולהיפרד מכוח המחשבה של האדם, דהיינו מן המחשבות הנעלות הנובעות ממנו, לפני כניסת האדם לבית הַכְסֵא?


ובכן, חכמים ראו בבית הַכְסֵא מקום של גילוי וטינוף, מקום אשר בו האדם מתחבר למעשה לצרכיו הגופניים והבהמיים הנגעלים ביותר, לפיכך, חז"ל הבינו שלא יעלה על הדעת שהאדם לא יעשה לעצמו איזה היכר טרם שהוא נכנס למקום של גילוי וטינוף. כלומר, לא יעלה על הדעת שהאדם יתעלם מכך שהוענק לו צלם אלהים וכוח מחשבה עליון ומרומם, וייכנס למקום של גילוי וטינוף מבלי לזכור שעליו לנהוג בצניעות רבה ככל יכולתו, שהרי כבוד ה', הלא הוא שכלו דהיינו כוח המחשבה שהוענק לו, מלווה את האדם בכל עת. זאת ועוד, הואיל וכוח המחשבה מלווה את האדם בכל עת, על האדם לזכור שאסור לו להפנות את המחשבה הזו לדברים הנעלים בבית הַכְסֵא, שהרי כאשר האדם פונה בשכלו לדברים הנעלים הוא נקשר לאלהיו, הוא נקשר לצד הרוחני והנעלה שבו – ואיך יעלה על הדעת להפנות את המחשבה לדברים הנעלים, ולקשור את המחשבה בבורא-עולם, דווקא במקומות הללו המטונפים?


ואם לא יעשה כן, אם האדם לא ינהג בכבוד הראוי בכוח המחשבה שניתן לו, דהיינו: אם האדם לא ינהג בבושה ובצניעות וביראת שמים גם במקומות המטונפים הנסתרים, ויכבד את כוח המחשבה שהוענק לו ואשר מלווה אותו בכל עת; וכן אם הוא יגרור את כוח המחשבה הטהור הזה לעניינים הנעלים גם במקומות הגילוי המטונפים – הרי שהוא יבזה בזה את הקשר שלו עם בורא-עולם! כלומר, אם האדם ינהג בגסות ובהתבהמות במקומות המטונפים הוא למעשה מבזה את כוח המחשבה האלהי שנצמד לו, וביזוי כוח המחשבה הוא חירוף וגידוף ה' יתעלה. כמו כן, אם האדם לא יחוס על כבוד קונו ויַפנה את מחשבתו לעניינים הנעלים במקומות המטונפים, הוא למעשה יגרור את הקשר עם בורא-עולם לאותם המקומות, וגרירת הקשר עם בורא-עולם לאותם המקומות, הינה אף היא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא.


קצרו של דבר, מכיוון שכוח המחשבה הוא כוח נעלה שבאמצעותו אנחנו קושרים את דעתנו לצור העולמים, אסור באיסור חמור להתייחס אליו בקלות ראש, וכל-שכן שאסור לגרור אותו לעניינים הבהמיים המטונפים, כי כל ביזוי וזלזול בכוח הנעלה הזה – הוא למעשה גסות-רוח ועזות-פנים חמורה קמי שמיא, עד-כדי בעיטה בטובה וחירוף וגידוף ה' יתרומם ויתעלה.


והנה דברי רבנו במורה (ג, נב) בעניין קדושת השֵׂכל לעומת חרפת צרכי האדם:


"לפיכך, מי שהעדיף את השלמות האנושית ושיהיה איש האלהים באמת, יתעורר ויידע כי המלך הגדול האופף אותו והנצמד לו תמיד, גדול מכל אחד מבני אדם ואפילו היה זה דוד ושלמה, ואותו המלך הנצמד והאופף הוא השֵׂכל השופע עלינו, שהוא המגע בינינו ובינו יתעלה [...] ובגללו הוא יתעלה עמנו תמיד, משקיף ומציץ. [...] ודע, כי כאשר הבינוהו השלמים, הושג להם מן המתינות, והענווה, ויראת ה', והחרדה מפניו, והבושה ממנו יתעלה בדרכים אמיתיים לא דמיוניים – מה שעשה מסתריהם עם נשותיהם ובמרחצאות כנגלם עם שאר האדם [כלומר שנהגו בעניינים המוצנעים והנסתרים כאילו מתבוננים בהם וכאילו הם נעשים בפרהסיה], [...] ואמרו עוד: אי זה צנוע? כל הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום" וכו'.


כלומר, חכמים נהגו בצניעות מופלגת בבית הַכְסֵא מתוך יראת-שמים וחרדה ובושה מה' יתעלה, שהרי השכל האלהי, הוא כוח המחשבה, שופע ונמצא עמנו תמיד, ואיך ינהגו באופנים מופקרים במקומות המטונפים? וכי השֵׂכל האלהי אינו מצוי עמנו גם באותם המקומות? וכמה עלינו להיזהר ולנהוג בצניעות וביראת-שמים ובבושה באותם המקומות, שהרי כבוד ה' נכנס יחד עמנו לבית הַכְסֵא! לפיכך, חכמים ע"ה קבעו להזכיר לעצמם לפני כניסתם לבית הַכְסֵא, שלא לנהוג שם בחופשיות ובהפקרות, וכן שלא יהרהרו שם בעניינים קדושים ונעלים.


במאמר מוסגר נציין, שאין הכוונה בדברי רבנו לעיל למושג שנקרא "השכל הפועל" אלא לשכל האדם הוא כוח המחשבה הוא צלם האלהים שהוענק לנו, שהרי רבנו מדגיש לעיל: "כי המלך הגדול האופף אותו והנצמד לו תמיד", ואין השכל הפועל נצמד לאדם תמיד אלא בעתים שהאדם מפנה את שכלו להידבק בו. זאת ועוד, קאפח במורה שם (ג, נב) מעיר, שהשכל שרבנו עוסק בו בפרק זה "הוא הנקרא 'כבוד השם', והוא אשר עליו אמרו חז"ל: 'כל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם' [חגיגה ב, א]". ושם רבנו מפרש: "הכוונה בזה כל שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה', וכיוון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו" וכו'.


נקודה נוספת, מהרעיון ששובץ ונשזר בהלכה, האדם עשוי ללמוד על חשיבות ורוממות שֵׂכל האדם וכמה עליו לנצור ולשמור את מחשבתו מהרהורי עבירה, וזו לעניות דעתי מטרה חשובה נוספת של ההלכה. כלומר, ללמד את האדם על חומרת הפניית המחשבה הטהורה לכיוונים שליליים כגון הרהורי-עבירה מכל סוג שהוא, וכמו שרבנו מלמד במורה (א, ח) בעניין מאמר חז"ל: "הרהורי עבירה קשין מעבירה" (יומא כט ע"א), והנה לפניכם דברי רבנו שם:


"ויש לי בביאור זה פירוש מופלא מאד, והוא, שהאדם אם עשה עבירה, הרי עשה את העבירה מחמת המקרים הנספחים לחומרו [...] כלומר שהוא עבר בבהמיותו, אבל המחשבה, הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [=לנפשו-שכלו], וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה – הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו [=בכוח המחשבה הנעלה]. ואין אשמת מי שהזיד והתעמר בעבד סכל [=משל לבהמיות האדם ולכוחותיו החומריים] כאשמת מי שהתעמר בבן-חורין חסיד [=משל לנפש האדם הטהורה לצלם האלהים], כי הצורה הזו האנושית [=הנפש הטהורה] וכל סגולותיה הנספחים לה [=יכולת המחשבה וההבנה], אין ראוי להשתמש בהם כי אם במה שעותדו [=שנועדו] לו [כלומר] להתחברות בנעלה, לא להתדרדרות לעמקי השפלות".


נמצא אפוא, שאין להפנות את המחשבה לעניינים הנעלים במקום של גילוי וטינוף, שהרי כל צרכי החומר הנגעלים הינם חרפה גדולה לאדם, ואיך יפנה האדם את מחשבתו לעניינים הנעלים בעת שהוא שקוע בסירחון החומר וטינופו? וכאמור, נראה כי לדעת רבנו יש בזה אפילו חירוף וגידוף כלפי ה' יתעלה, שהרי איך יעלה על הדעת שדווקא בעת העיסוק בשפל השפלות, האדם יזמין את עצמו לעמוד לפני הקב"ה בהיכל הדעת? האין זו גסות רוח ועזות פנים?


לאחר שראינו כל זאת, הובנה לדעתי חשיבותה ונחיצותה הגדולה של ההלכה שקבעו חכמים ורבנו. הלכה זו נקבעה לכל אדם, כי לכל אדם ניתן כוח מחשבה וצלם אלהים. כמו כן, חכמים השתמשו במשלים, כי היה צורך לתמצת את כל מה שאמרתי לעיל במשפט אחד.


סוף דבר


בעבר הואשמתי כי התנגדותי לפיוט "שלום עליכם" נובעת מ"רשע עמוק", וזאת משתי סיבות: 1) כפירה בתורה; 2) ייחוס עבודה-זרה ליעקב אבינו ע"ה. הבסיס לשתי הטענות הללו היה הפסוק שבספר בראשית (מח, טז), וכך נאמר שם: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". כלומר, לפי דבריו, הפסוק הזה מוכיח שהמלאכים "יכולים לגאול אותנו ולהגן עלינו ולברך אותנו".


וכך השבתי לאותו תועה:


נחל בשאלה: האמנם הפסוק הזה מבטא פנייה למלאך? הבה נבחן את הפסוקים שם:


"וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שם, טו–טז).


כלומר, דברים אלה נאמרו מיעקב אבינו ליוסף ולבניו, ולא נאמרו במסגרת של פנייה למלאך או בקשה מן המלאך. וכך יש לפרש: כמו שמלאך ה' שמר עלי כך מלאך ה' ישמור גם עליכם, ובמלים אחרות, כמו שהקב"ה שלח מלאך לשמור עלי, כך הוא ישלח מלאך לשמור עליכם.


וכך פירש רס"ג שם, וכֹה דבריו: "הַמַּלְאָךְ – על-ידי מלאך [=הקב"ה] גאל אותי מכל רע, והוא [=הקב"ה] יברך" וכו'. והוסיף ר"א בן רבנו: "המלאך הגואל, אין זו תפילה למלאך אלא תפילה למי ששלח את המלאך להושיעו ולהשגיח עליו, וזה הוא עניין דברי רבנו סעדיה בפירושו".


וכאמור, אין לפנות לשום גורם מבלעדי ה' יתעלה, וכפי שקובע רבנו ביסוד החמישי; וראו עוד בעניין זה במאמרי: "פנייה ל'מליצי יושר' – פולחן דתי או סטייה מחשבתית".


בתמונת שער הרשומה: תיאור מלאכים בעלי כנפיים והילה באיקונוגרפיה הנוצרית.

הפיוט שלום עליכם 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם'
.pdf
הורידו את PDF • 195KB

849 צפיות8 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

8 Comments


"התכבדו מכובדים קדושים, משרתי עליון, שמרוני והמתינו לי עד שאכנס ואצא, כי זה הוא דרכן של בני אדם"


כמה דיו נשפך על התפילה הזו לבאר ולהסביר את הפניה הזו למלאכים שמלווים את האדם. והאם גם בימינו, והאם בשבת.


והכל מוסבר עכשיו כל כך יפה בטוב טעם ודעת שאין כאן מלאכים כלל במובן המקובל אלא שכל ומחשבות האדם. והם הם משרתי עליון.


וזה נכנס כל כך טוב במילים "משרתי עליון" והכל בהיר בלא מלאכים שכלל לא נזכרים בתפילה הזו.


אהבתי מאד את ההסבר הזה.


Like

hgbysaraby
hgbysaraby
Apr 26, 2022

ממש ממש מאמר מדהים

ישר כוח גדול

Like
Replying to

תודה.

Like

שלום לך אדיר.מאמר חזק! יש לי שאלה. עם איזה מלך נילחם יעקב אבינו? ובסוף יעקב בקש שהמלך יברך אותו. תודה רבה לך.

Like
Replying to
Like

הנה הפסוקים (בראשית מח, טו-טז):


"וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".


כלומר, דברים אלה נאמרו מיעקב אבינו ליוסף ולבניו, ולא נאמרו במסגרת של פנייה למלאך או בקשה מן המלאך. וניתן לפרש, כמו שמלאך ה' שמר עלי כך מלאך ה' ישמור גם עליכם, ובמלים אחרות, כמו שהקב"ה שלח מלאך לשמור עלי כך הוא ישלח מלאך לשמור עליכם.


ויתרה מזאת, הנה לפניך פירוש רס"ג שם: "המלאך - על-ידי מלאך גאלני [=הקב"ה] מכל רע הוא [=הקב"ה] יברך" וכתב ר"א בן הרמב"ם: "המלאך הגואל, אין זו תפילה למלאך אלא תפילה למי ששלח את…


Like

תלמיד-משה
תלמיד-משה
Nov 16, 2020

,מישהו אמר לי שמי שמתנגד לפיוט "שלום עליכם" הוא רשע עמוק משתי סיבות: 1) הוא כופר מכיוון שהוא סותר ומכחיש המילים המפורשות של התורה; 2) בנוסף הוא גם כופר, מכיוון שהוא מאמין שיעקב אבינו הוא עובד אלילים.


והוא אמר לי שהסיבה שהיא הבסיס לטענותיו היא הפסוק הבא שמראה במפורש שמלאכים :יכולים לגאול אותנו ולהגן עלינו ולברך אותנו


הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ


אנא ענה בטובך ל'טענה 'זו

Like
hgbysaraby
hgbysaraby
Apr 26, 2022
Replying to

אם יורשה לי כוונת הפסוק פשוטה מאוד התפילה של יעקב לאלהים בלבד ולא למליצים או שליחים וכדומה והלשון מלאך מבטא את פעולת השם בבריאה שפעולת בהשגחת השם בלבד ורצונו בלבד בחוקי הטבע וכדומה והם הנקראים מלאכים.

וכמעט אותו מילים של רסג שהביא הרב אדיר

Like
bottom of page