הפיוט שלום עליכם: 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם'

עודכן: 26 באפר׳

הפיוט "שלום עליכם" נתחבר כנראה במאה הי"ז, לא ידוע מי חיברו. פיוט זה נאמר בכל עדות ישראל בליל שבת לפני הקידוש, ובו מברכים בני המשפחה את המלאכים בשלום, ומבקשים מהם לברך את ביתם בשלום. וזה לשון הפיוט:


שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת [הַשָּׁלוֹם] מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן [מִ]מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן [מִ]מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

בָּרְכוּנִי לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן [מִ]מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

[בְּ]שִׁבְתְּכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן [מִ]מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

[בְּ]צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן [מִ]מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא


ברבות השנים, פיוט זה הפך לאחד מיסודות הדת, פיוט שנלמד בגנים, בבתי-הספר, והיכן לא? פיוט זה מזוהה כיום יותר מכל עם קבלת השבת וכן עם היהדות בכלל. ברם, החדרת פיוט זה לתוך מסגרת-הדת וסידור התפילה הינה שגיאה חמורה, וכל-שכן הפיכתו לאחד מיסודות הדת באמירתו ושינונו שוב ושוב בקבלת השבת ובהפצתו בכל שכבות-העם הקרובים והרחוקים.


לדעת הרמב"ם פיוט זה הוא מכשלה גדולה, והחדרתו לתוך הסידור היהודי נובעת מתוך סכלות ובורות בעולם המחשבה וההלכה היהודי. בפיוט זה ישנה פנייה מפורשת למלאכים, חולקים להם כבוד באמירת פיוט לכבודם, ואפילו מבקשים מהם לברך אותנו ואת ביתנו בשלום. לדעת הרמב"ם, כל פנייה למלאכים היא בגדר עבודה-זרה, וכל-שכן פנייה של כבוד שיש עמה גם בקשה להיטיב עמנו. וכֹה דברי הרמב"ם בתארוֹ כיצד צמחה העבודה הזרה הקדומה.


א. הלכות עבודה-זרה פרק א


[א] "בימי אנוש [=נכדו של אדם הראשון] טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים. וזו הייתה טעותם, אמרו: הואיל והאל ברא כוכבים אלו [...] להנהיג את העולם ונתנם במרום חלק להם כבוד, והן שמשין המשמשין לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארםולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל ברוך הוא לגדֵּל ולכבד [=שיכבדו ויוקירו את] מי שֶׁגִּדְּלוֹ וְכִבְּדוֹ [=מי שהאל חלק לו כבוד], כמו שהמלך רוצה לכבד [=שיכבדו את] עבדיו והעומדים לפניו [מפני ש]זה הוא כבודו של מלך".


[ב] "כיוון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להן קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים [=כמו שמשבחים את המלאכים בפיוט שלום עליכם] ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה – וזה היה עיקר עבודה-זרה".


[ג] "וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה. הוא שירמיה אומר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ, וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא' [י, ז–ח]. כלומר, הכל יודעים שאתה הוא האל לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא".


ב. הלכות עבודה-זרה פרק ב


[א] "עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך [...] ולא כוכב [...] ולא אחד מכל הנבראים [...] ואף-על-פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה – הרי זה עובד עבודה-זרה".


[ב] "ועניין זה הוא שהזהירה תורה עליו ואמרה: 'וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ [וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים [...] וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם (דב' ד, יט)]' [...]. כלומר, שמא תשוט בעין לבך [=במחשבתך] ותראה שאלו הן המנהיגים את העולם [...] ותאמר שראוי להשתחוות להן ולעבדן. ובענין זה ציווה ואמר: 'הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' [דב' יא, טז], כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אֵלּוּ להיותן סרסור ביניכם ובין הבורא".


ג. "שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם"


מדברי הרמב"ם למדנו, שפנייה לכוכבים או למלאכים או לכל גורם אחר מבלעדי הקב"ה – היא בגדר עבודה-זרה. נמצא, שפנייה למלאכים בשיר שבח והלל לכבודם היא בגדר עבודה-זרה, וכל-שכן כאשר מצורפת בתוך הפיוט בקשה מפורשת מהמלאכים לברך אותנו בשלום.


וראוי לצרף את דברי רבנו ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות הדת, בעניין האיסור להפנות את המחשבה למאומה זולת ה' יתעלה, וכֹה דבריו:


"וממה שראוי שאזכיר כאן [...] שעיקרי תורתנו הטהורה ויסודותיה שלושה-עשר יסודות [...] והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


ושש פעמים במורה רבנו מלמד אותנו כי "מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (ג, לז; וראו: "אפיקים להרמב"ם", עמ' 108).


אמנם, היה מאן-דהו שטען, שבפיוט "שלום עליכם" "אין דברי שבח על המלאכים", ובמלים אחרות, לא מדובר בפנייה של שבח הלל ורוממות למלאכים שהיא כאמור בגדר עבודה-זרה.


וכך השבתי לו: משבחים אותם בכך שהם המלאכים של מלך-מלכי-המלכים! היש שבח גדול מזה? ובדומה לזה נשתבח משה רבנו ע"ה שנקרא "עבד השם". וכל מי שנקשר שמו למלך-מלכי-המלכים רוֹמַם ונשתבח בשבח גדול מאד-מאד. כמו כן, שרים שיר הלל לכבוד המלאכים! ואם יבוא עתה מלך או שר גדול ונשיר לכבודו בבואו ובצאתו האין זה שבח גדול מאד-מאד?


זאת ועוד אחרת, נשים לב כי משבחים את המלאכים לפני שמהללים ומפארים את ה' יתעלה! שהרי הקידוש הוא שבח והלל לבורא-עולם, ובמקום לפתוח בהודיה והלל לבורא-עולם, פונים לפאר ולרומֵם את המלאכים, שלפי דמיון השוטים מלווים אותם בשובם מבית הכנסת.


ואצרף דוגמה מעולם הכומרים השכירים כדי שנבין היטב-היטב את הדבר, ראו נא את כינוסי הכומרים השכירים הנפוחים מרדיפת השררה והכבוד, אלה נוהגים לפאר ולהחניף זה לזה בפתח דבריהם (ונמצאו "גומלין זה את זה" כמשנת החמָּרים). כלומר, כאשר קם אחד מהם לומר "דברי תורה" הוא פותח בדברי חנופה וחלקות לחבריו הכומרים: "ברשות פלוני ואלמוני" וכו', ודי באזכור של התואר "רב" כדי לרומם ולפאר את הכומר השכיר שיושב בקהל ומצפה לכבוד... נמצא, שעצם האזכור של הכומרים השכירים בראש הדברים הנאמרים הוא בגדר של שבח ורוממות גדולים מאד, אף שלא מזכירים ולוּ מעלה אחת ממעלותיהם הדמיוניות...


נחתום פרק זה בהמשך נבואתו של ירמיה שקבענו בראש מאמר זה: "שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם" (ו, יד; ח, יא), וכֹה דבריו: "כֹּה אָמַר יְיָ, עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ, וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם: אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם" (יר' ו, טז).


ד. הִלכת "התכבדו מכובדים"


רבנו הרמב"ם, בעקבות חז"ל, פוסק בהלכות תפילה (ז, ה) שהאדם נדרש לומר לפני כניסתו לבית הַכְסֵא כך: "התכבדו מכובדים קדושים, משרתי עליון, שמרוני והמתינו לי עד שאכנס ואצא, כי זה הוא דרכן של בני אדם". נשים לב לנוסח: "שמרוני והמתינו לי"וכו', כי חשוב מאד להבין שלא מדובר בבקשה לשמירה, אלא, המלה "שמרוני" היא מלה נרדפת ל"המתינו", וכמו שנאמר במסכת סנהדרין והעתיקה רבנו בספר המצוות (לאווין יד), וכֹה דבריו: "ובסנהדרין [סג ע"ב]: לא תזכירו, שלא יאמר אדם לחברו: שְׁמוֹר [=המתן] לי בצד עבודה-זרה פלונית".


לאחר שביררנו מעט את נוסח ההלכה, נעבור למהות: הלכה זו מעוררת קושי לכאורה, שהרי הנה חז"ל ורבנו פסקו שיש לפנות ל"מכובדים קדושים" ול"משרתי עליון", דהיינו למלאכים!


ברם, לא יעלה על הדעת שכוונת חכמים למלאכים, שהרי אם אכן מלאכים שמימיים היו מלווים כל אדם בכל עת, הרי שהייתה לזה התייחסות נרחבת בפסיקה ההלכתית ועוד יותר בספרות חז"ל המחשבתית, כלומר, התורה וחכמים היו מורים לנו כיצד לנהוג עם המלאכים הללו בכל הנסיבות וההתרחשוי