חזון הרמב"ם לספרו "משנה תורה"

רבנו הרמב"ם היה חלוץ בתחומים רבים, החשובים שבהם הם: לוגיקה, פרשנות, מניית המצוות, הלכה, ופילוסופיה. כל ספר שהוא כתב בתחומים הללו היה חלוץ בתחומו בדת משה, גם מבחינת עצם תוכנו ואיכותו ושאיפתו לשלמות, וגם מבחינת ההיקף, העומק והסגנון המדעי והספרותי. רבנו הרמב"ם היה מבין חכמי ישראל הבודדים במהלך אלף השנים האחרונות אשר באמת שאף לידע את האמת, ובאמת אהב את ה' יותר מאשר את מנעמי העולם הזה. הוא היה מבין היחידים אשר זכה לחכמה אדירה, ומבחינה זו מקומו לצד אנשים נשגבים כמו משה רבנו, ושאר נביאי וחכמי ישראל אוהבי האמת.


אחת הטעויות הגדולות ביותר בעולם הדתי ואשר איננה רק טעות בשגגה, היא הסברה שהרמב"ם הינו "עוד אחד" מחכמי ישראל הראשונים. וזכורני שלמדתי לבחינות ההסמכה של הרבנות הראשית, ואשר במסגרתן דעתו של רבנו הרמב"ם מוצגת כ"עוד שיטה" בתוך מנעד השיטות האינסופי, ואף לא בין השיטות המרכזיות והחשובות – וכך הוא היחס לדעתו ההלכתית של רבנו ברוב פסי הייצור הישיבתיים ושאר "כוללי החוצבים" בימינו.


אולם, האמת היא, שכתבי הרמב"ם כלל אינם ניתנים להשקה השוואה והערכה לשאר כתבי חכמי ישראל באלף השנים האחרונות, כי רבנו הרמב"ם פשוט אינו נמצא עמם באותו ממד. רבנו הרמב"ם חי בעולם של שלמות ספרותית או קרוב מאד לה, מבחינת היקף, סגנון וחתירה לאמת, ואילו שאר חכמי ישראל (ואני מתכוון ל"טובים שבהם" כלומר "לארזים" ולא ל"אזובי הקיר", וכל שכן האזוביים שהם רובם המכריע) חיים בעולם מלא וגדוש בשיבושים. חלקם סתם שיבושים לשוניים סגנוניים, אך חלקם הגדול שיבושים מהותיים ביותר, שיבושים של שגייה אחר המיסטיקה, מחיקת מצוות כמו ידיעת ה' וייחוד ה', אי הבנת חומרת עבודה-זרה וסעיפיה, והפרת איזוני ההלכה העדינים בתוספת חומרות ומנהגים מיותרים – אשר כל אחד מהם מרחיק את עם-ישראל מדרך האמת, ומצדיק ומנציח את דברי רבנו על מעמדו של עם-ישראל בעיני הגויים ורבים מהיהודים: "כעם סכל ונבל הגוי קטן הזה".


במידה רבה, באלף השנים האחרונות, אותם חכמי ישראל "הארזים" שהייתה להם זיקה כלשהי לתפישות נכונות, החריבו את דת משה יותר מאשר חכמי ישראל "אזובי הקיר", כי אותם אלה אשר נאמר עליהם בשקר שהם כאילו 80 אחוז רמב"ם, למעשה השתמשו בדרך האמת ובהלכות האמת, כדי להחדיר לתוך דת משה שיבושים עצומים ונוראיים, כגון היתר חילול ה' בהנאה מדברי תורה ומחיקת כל יסודות המחשבה של עם-ישראל.


בדרך זו של פסיחה על שתי הסעיפים הם גרמו את הנזק הגדול ביותר, כי הם מציגים את עצמם כאילו הם פוסקים לפי אנשי אמת (רי"ף ורמב"ם), וכך הם סוחפים אחריהם רבים מעם-ישראל ששוגים לסבור שהם אכן חכמים ופוסקים טהורי מחשבה ומוסר. כלומר, כלפי חוץ הם מצהירים על נאמנות לדרכם של הגאונים הרי"ף והרמב"ם, אך הלכה למעשה הם מחדירים יסודות מיסטיים אליליים בעשרות ומאות מנהגי סכלות ועבודה-זרה, ואף שורפים ודורסים ברגל גסה את כל יסודות הדת המחשבתיים הטהורים, שבהם ייחודנו כעם סגולה, ובהם אברהם אבינו החל את קריאתו לכל באי עולם: "בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג).


לא לחנם מָרי אומר במבואו לאמו"ד ש"חצי גרוע יותר גרוע מן הגרוע", כי הגרוע מודיע על סכלותו בראש חוצות וכל אחד יודע להיזהר ממנו ומסכלותו. אולם, "החצי גרוע" מהווה סכנה גדולה מאד, כי בדברי האמת שבו הוא מושך את ישרי המחשבה להיכל הטומאה, ולאחר שהם נכנסו הוא מפתה אותם בהשקפות זרות ומסואבות אשר משחיתות את דת משה, עד שגם ההשקפות הטובות והטהורות שהוא הציג לכאורה בחלון הראווה, כבר לא רלבנטיות יותר, כי לא רק שהם שימשו כעלה תאנה לכסות על ערוות האלילות, אלה שגם הן בסופו-של-דבר נטמאו וחוללו בגרורות ההשקפות הרעות – אוי לרשע ואוי לשכנו.


וכך קרה בעולם הדתי בימינו, ספר "השולחן ערוך" החדיר לעם-ישראל מאות מנהגי סכלות ואלילות שמקורם באירופה הנוצרית, וכן את המאגיה והמיסטיקה מחריבות הדעת, ואף מחק כמעט לחלוטין את כל יסודות המחשבה של עם ישראל. ולא די לו בכל זאת, הרי"ק מחבר "השולחן ערוך" אימץ אל חיקו את שיטת הנצרות האשכנזית של הפיכת דת משה לקרדום חוצבים, והוא מתיר ליהנות מדברי תורה – ולא משנה באיזה תירוץ הוא התיר, כי ברגע שהוא התיר, אהבת הממון כבר תטה את דעת האדם והחברה לראות כל מקרה כמתאים להיתר של הרי"ק – ושערי תירוצים לא ננעלו.


לצערי הרב, גם הרי"ק קאפח הלך בדרכו של הרי"ק שקדם לו, ואף הוא התיר ליהנות מדברי תורה, אך גם הוא לא הבין שזה לא משנה מהו יסוד ההיתר, כי ברגע שמתירים ליהנות מדברי תורה, אהבת הממון כבר תפעל את פעולתה, וההיתר יורחב ללא שום גבולות וללא שום פיקוח ובקרה, עד כדי חילול ה' איום ונורא. ועם כל הכבוד למָרי, היה עליו לפסול את עצמו מלדון בעניין זה, כי מי שנהנה מהממסד הרבני במשך יובל שנים במשכורות ופנסיות נפוחות ומפוטמות ואליהן נלווים מענקים ושילומים למכביר, אין לו שום הצדקה מוסרית דתית והלכתית לפסוק הלכה בנושא זה – והיה עליו לומר "פסילנא לך לדינא".


אמנם, לזכותו של מָרי ייאמר, שקול האמת לא נעלם לחלוטין ממצפונו, ועדיין נשאר בו קול פנימי אשר כנראה הכיר באמת, ובין השיטין הוא רומז לנו על דרך האמת שאסור בשום פנים ואופן ליהנות מכבוד תורה, והנה קטע מדבריו בפירושו להלכות תלמוד תורה (עמ' רעח), ומי שאינו נהנה מדברי תורה יבחין באמת נוצצת מתוך הדברים, וזה לשונו שם:


"כי לדעתי הַצְדָּקָה אחת יכולה להתקבל גם על דעת רבנו, והיא הנימוק של 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ', לפי הביאור וההבנה שאנו מבינים אותו, כיוון שלפי תנאי החיים המצויים כיום קשה מאד לשקוע במ"ט שערים שהעולם שקוע בהם, ועם זאת ללמוד תורה לעומקה ולרוחבה". כלומר, אם אין האדם שקוע במ"ט שערי טומאה שהעולם שקוע בהם – הוא כן יכול ללמוד תורה ולא לקחת כסף ולא ליהנות מדברי תורה! ובמלים אחרות, רק אם האדם שקוע במ"ט שערי טומאה ורוצה יחד עם שקיעתו במ"ט שערי טומאה גם ללמוד תורה, רק אדם כזה אינו יכול ללמוד תורה מבלי שייהנה מדברי תורה.


א. מטרות רבנו בחיבור "משנה תורה"


באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קכה), רבנו מגלה לנו את מניעיו לחבר את ספרו הגדול "משנה תורה", וכֹה דבריו:


"דע, שאני לא חיברתי ספר זה כדי להתגדל בו בישראל, ולא כדי שיתפרסם שמי שאז ייצר לי אם לא תתקיים מטרתי אשר בגללה חיברתיו. אלא חיברתיו תחלה, וה' יודע, לעצמי, כדי להתפנות מן החקירה והחיפוש למה שאזדקק לו, ולעת הזקנה ולמען ה' יתעלה. לפי שאני באמת קנא קנאתי לה' אלהי ישראל [רבנו היה קנאי?] בראותי אומה ללא ספר באמת וללא השקפות נכונות ומדויקות, ולכן עשיתי מה שעשיתי למען ה' בלבד".


רבנו הרמב"ם לא כתב את ספרו לשם הכבוד והפרסום, כמו רוב ואולי כל מחברי השו"טים למיניהם, ושאר קבצני ההבלים וההזיות רודפי הכבוד המדומה, אשר בוחרים קטע מפסוק ששמם מופיע בו כשם לספרם – כאילו ספרם נכתב "ברוח הקודש", וכל זאת כדי להתגדל ולהאדיר את שמם, והדברים עתיקים. אלא, מטרותיו של רבנו היו: לשם לימוד עצמי, ולעת הזקנה, "ולמען ה' יתעלה". אמנם, במורה (ב, לז) רבנו כותב: "שאין חכם מחבר דבר לעצמו ללמד את עצמו מה שכבר ידע", אלא האדם השלם אינו נח ואינו שוקט עד שהוא ילמֵּד לזולתו את האמת שהוא ידעהּ, וכפי שרבנו כותב בהמשך דבריו שם:


"ואפילו [אם] יארעו להם צרות [אנשי האמת לא יוכלו לשתוק מלומר את האמת], ולפיכך תמצא ירמיה עליו השלום [...] כאשר סבל מהשפלת אותם המורדים והכופרים שהיו בזמנו, חשב לכבוש את נבואתו ולא לקרוא להם את האמת אשר מאסוהו, ולא יכול על כך, אמר: 'כִּי הָיָה דְבַר יְיָ לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם, וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ, וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל' [יר' כ, ח–ט]".


מָרי מתרץ בהערה במורה שם, שרבנו כתב את דבריו באיגרתו מתוך "ענוותנות יתירה", אך לפי דעתי אין הדברים סותרים, כי סביר מאד בעיניי שחלק ממטרות האדם יהיו גם לשם לימוד וזכירת הדברים, וכן לשם סיוע בלימוד בעת הזקנה. אך ברור שהמטרה המרכזית של האדם השלם איש האמת, להציל כמה שיותר בני אדם מרחף במרחבי התהו המחשבתי, ולקרב כמה שיותר בני אדם לדרך האמת ולידיעת ה' יתעלה. ומה שרבנו כותב במורה, כוונתו שאם אין לאדם את המטרה הזו להפיץ ולהאיר באור האמת, אין די בשאיפות הלימודיות כדי לעורר אותו לכתוב ולהניח על צווארו את העול הכבד הזה. ברם, אם אדם זכה לשאיפות טהורות כאלה, סביר מאד להניח שהוא כותב גם כדי לזכור ולחדד את לימודו, וכדי שהתורה תהיה איילת אהבים ויעלת חן גם בעת הזקנה, כאשר תשים כוחות האדם מן העיון והחקירה.


ב. השרידים אשר ה' קורא


בהמשך דבריו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף, רבנו מונה את סוגי ההולכים על השתיים אשר משיגים ומבקרים את הספר "משנה תורה", ולצידם, הוא מזכיר גם את השרידים אשר ה' קורא, אשר מבינים את גודל המעשה שעשה רבנו בחברו את הספר "משנה תורה".


וכֹה דברי רבנו שם (עמ' קכה):


"אני ידעתי והיה ברור לי בעת שחיברתי, שהוא יגיע בלי ספק לידי רע הלבב המקנא, שיגנה את מעלותיו ויראה [=יתאמץ להראות לאחרים] שאין צורך בו או שהוא בלתי שלם".


הראשונים אשר רבנו מזכיר הם אלה אשר לא היו מסוגלים לקבל את העובדה, שהנה קם ספרדי שעשה מעשה שהם לעולם לא יצליחו לעשות, ובפסיקות האמת המדויקות וביסודות הדת הטהורים הוא אף שופך אור על סכלותם ועל פשעיהם. אותם "רעי לבב" אשר מקנאים בהצלחתו של רבנו, השתדלו ומשתדלים בכל מאודם למזער להקטין ולגמד את פעלו האדיר של רבנו – כמו הראב"ד השוטה לדוגמה, אשר הוכחתי במאמר אחר שהוא היה מסופק אם יש לה' גוף ויד ורגל ומעיים או שאין לו, ואשר בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו קפץ להטיל רפש בחיבורו הגדול של רבנו, ואף השתמש במלים קשות מאד שאין מאחוריהן מאומה, כי מָרי כבר הוכיח שתשעים וחמשה אחוז מהשגותיו נבובות ונובעות מאי הבנתו.


אין לי ספק, שהראב"ד נשלח על-ידי חכמי אשכנז המגשימים ותלמידיהם מצדיקי הגשמות, כדי לנסות ולו במעט להסתיר את האור החזק והבהיר שרבנו מאיר בו את שמי היהדות, כי האור הבהיר והטהור הזה, מסנוור מאד ומכאיב מאד לעיניהם של היושבים בחושך הסכלות, וכדי להסיר את הכאב הנורא הזה מעיניהם הם יעשו הכל ולא יבחלו בשום אמצעי.


רבנו ממשיך לתאר את הטיפשים שלא יודעים את ערכו של "משנה תורה", וכֹה דבריו: "ואף [יגיע הספר "משנה תורה"] לידי הסכל הפתי אשר אינו יודע ערך מה שנעשה וידמה שהוא מעט התועלת", ומָרי שם מעיר: "הראשון רע לבב, וזה חסר לבב, מי שאין בכוח בינתו להכיר את עוצם המפעל". ולא חסרים בימינו "רבנים גאונים" אשר אין להם שום מושג, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, שנדמה להם שרבנו הוא "עוד פוסק" ברשימת הפוסקים הבלתי-נגמרת, אשר עיוותה וחילקה את דת האמת הטהורה למאות שיטות וכיתות, וגרמה ללומדי התורה לשגות בפרטי פרטים חסרי חשיבות במקרה הטוב, ובענייני סכלות ומאגיה ועבודה-זרה במקרה הרע, במקום לעסוק במחשבת ישראל ובהלכותיה הטהורות.


רבנו מוסיף וכותב שם (עמ' קכו): "ואף [יגיע הספר "משנה תורה"] לידי המתחיל ההוזה המבולבל ויקשו לו כמה מקומות, כיוון שאינו יודע יסודותיהן או שקצרה בינתו מלדקדק מה שדקדקתי". וגם כאלה לא חסר בימינו, תלמידים ורבנים "גאונים" אשר הוזים הזיות חמורות בעקבות חדירתה של המאגיה האלילית לדת משה באמצעות הקבלה החשוכה, ה"שולחן ערוך", ופרשנות של מינות לתורה ולתלמוד. כל "הגאונים" האלה אינם מסוגלים להבין את עומק חיבוריו הנפלאים משובבי הנפש של רבנו, והעונג הרוחני של התועים הללו מסתכם בגנדורי מגבעות, חליפות וגלימות שחורות (כמנהג הכומרים), ובהזיה שהם פועלים "גדולות ונצורות" בעולמות העליונים במה שהם גורסים פרוטוקולים תלמודיים דחויים, או דנים באגדות חז"ל שאינם מבינים אותם. וכך לאט-לאט מיטמטמים מוחותיהם, הנמנעות הופכות להיות אפשריות, ההזיות הופכות למציאות, ו"גדולי ישראל" יכולים להלעיט אותם בכל מה שהם רוצים, ובמיוחד בהשקפה שהם הסגנים של אלהים ובעלי "כוחות נסתרים".


טרם סיימנו את מסכת השוטים, כי רבנו מוסיף ומתאר שם (עמ' קכו) את הלומדים ב"עולם התורה" בימיו: "ולידי המתחסד לפי דמיונו המאובן המטומטם שילעיז על מה שנכלל בו מיסודות הדעות". ואולי אלה החמורים ביותר, כי אלה הם הצבועים הארורים אשר עושים מעשה זימרי ומבקשים שכר כפנחס, אלה אשר אומרים "אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ", כלומר מתנהגים כ"קדושי עליון", מסתכלים בבוז ובהתנשאות על בני האדם הכשרים, ואף פוערים את פיהם כנגד יסודות הדת כגון ידיעת ה' וייחודו לומר שהם ככפירה וכיו"ב. אלה מתועבים מאד לפני ה' יתעלה, שהרי כך אומר עליהם ישעיה בהמשך הפסוק (סה, ה): "אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם". וגם כאלה לא חסר בימינו, אשר מכנים את עצמם "קדושי עליון" או מוסיפים לשמותיהם שמות לוואי "אלהיים", ולפי דעתי אלה רובם המכריע של "גדולי התורא" בימינו, ובמיוחד העשירים שבהם ואוהבי המותרות והתאוות בחדרי החדרים.


על ארבעת הסוגים האלה של "לומדי התורה" רבנו אומר בהמשך דבריו: "ואלה הם הרוב"! דבריו אלה מזעזעים מאד ומהווים ביקורת חריפה מאד על "העולם הדתי" אשר הפך את דת משה לקרדום חוצבים, ובמיוחד על "גדולי התורא" אשר נלחמים מלחמת חורמה בכל מי שמפריע להם להמשיך ולהפיק רווחים מן התורה, ולהמשיך ולפטם את כבודם ומעלתם ויוקרתם ומשכורותיהם – שהרי ידוע שכל מי שמפריע להם הופך ל"אוייב הדת", ומזדרזים לכנות אותו בשלל כינויים: "קנאי", "כופר", "חוטא", "רפורמי", "רשע", "פילוסוף", "גוי", "זחוח דעת", "טמא", "שקץ", "שרץ", ועוד שלל כינויים מחמיאים.


ברם, אל ייאוש, שהרי כבר הבטיחנו הנביא ירמיה (טז, יט): "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל". ולעולם הגויים התועים לא ישובו אל ה' ויודו ששקר נחלו אבותיהם, לפני שהדבר יקרה במעגלים הפנימיים בעם-ישראל, כלומר לא לפני שאחינו מכל הזרמים והשיטות יודו לדרך האמת בלשונו של ירמיה הנביא, ויתנערו מסכלות ואלילות אבותיהם ואבות-אבותיהם.


לבסוף, רבנו מתייחס באיגרתו אל "השרידים אשר ה' קורא", וכֹה דבריו:


"ויבוא ["משנה תורה"] בלי ספק גם לידי השרידים אשר ה' קורא, בעלי היושר והצדק וטובֵי התבונה, ואלה יידעו ערך מה שעשינו, אשר אתה הראשון שבהם, ואף אם לא יהיה לי בדורי זולתך – דַּיִּי".


לא לחינם רבנו קורא להם "שרידים", על דרך הכתוב ביואל (ג, ה): "כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה כַּאֲשֶׁר אָמַר יְיָ וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר יְיָ קֹרֵא", כי אלה הם מעטים מאד, וככל שהאמת יותר ויותר מזוכּכת כך נושאיה מעטים יותר ויותר, וככל שהאמת נעדרת כך נושאי ההשקפות השקריות והמתועבות פרים ורבים יותר ויותר. ולכן איני מתרגש מכך שרבים הם אשר מגנים את מיזם "אור הרמב"ם", כי יודע אני שהאמת איננה נבחנת לפי מספר האנשים אשר הולכים אחריה, אלא לפי יושרה ואמיתתה, והאמת יורה דרכו. וכה מעטים הם אנשי האמת, עד שרבנו אומר לתלמידו האהוב: "ואף אם לא יהיה לי בדורי זולתך – דַּיִּי"...


יהי רצון שנזכה לאהבת ה' ולאהבת האמת שלהן זכו אברהם אבינו ורבנו הרמב"ם, שאפילו היה להם רק תלמיד אחד בכל העולם, הם היו שמחים בו כאילו היה עולם ומלואו – ודרגה זו גבוהה מאד-מאד, אשר מעידה על טוהר מידותי וקרבה אמיתית לה' יתעלה.


ג. חזון הרמב"ם ל"משנה תורה"


רבנו מסיים את ניתוחו בחזונו ל"משנה תורה", ואף שרבנו לא היה נביא, אין ספק שחזונו נובע מהערכה מושכלת מאד, ומי שיתבונן בחזונו לעומקו יבין את אמיתתו, וכֹה דבריו שם:


"וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבלוהו כראוי לו, אין זה אלא בדורי, אבל בדורות הבאים, כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השררה, יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק, פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף-על-פי שלא ישיג תכלית ["כי תכלית לימוד התלמוד לדעת רבנו היא לא ההתאמנות בפלפול ואומנות הוויכוח, אלא למען דעת מה יעשה ישראל בלבד. [...] וכאשר התכלית מוגשת מזוקקת ומלוטשת לשם מה היגע? כך הוא הדבר לשיטת רבנו, וברור שלאחרים השקפות אחרות בעניין זה" (מָרי שם)]".


ביחס להערתו של מָרי, לפי דעתי מָרי לא היה צריך להוסיף "כך הוא הדבר" וכו', כי ברור שזה שיטת רבנו והוא גם לא היה צריך להזכיר שיש דעות של אחרים בעניין זה, כי מה זה מעניין אותנו תלמידי רבנו? ובכלל, אם זה ברור מה יש להעיר? אלא שהוא הרגיש צורך לסייג מעט את דברי רבנו, מפני שרבנו מבטל למעשה את כל הישיבות והכוללים בימינו, אשר מכלים את ימיהם בפלפולי פרוטוקולים דחויים ובהשקפות רחוקות. ומדוע מָרי הרגיש צורך לסייג את דברי רבנו? כי הוא היה חלק מממסד הרבנים והדיינים השכירים, ושעבודו להם לדרכם ולמעלליהם גרם לו להחליש ולגמד מעט את דברי רבנו המטלטלים, ושלא יאמרו עליו חלילה שזו היא גם דעתו שלו וינערו אותו על דבריו וינתקו אותו ממשכורותיו.


ביחס להסתייגותו של רבנו מלימוד התלמוד, בסוף איגרתו (עמ' קלו) רבנו מזכיר שוב את אלה אשר מכלים את ימיהם בעיסוק בתלמוד, וכֹה דבריו:


"וכבר הזהרתיך שלא תתרשל עד אשר תדע את כל החיבור ויהיה הוא ספרך, ותִלמדהו בכל מקום, כדי שתשיג את כל תועלתו, כי התכלית המכוונת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ושלמה, ומטרת הלומדים איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים לא יותר. וזה לא היה המטרה העיקרית, אלא המשא והמתן והוויכוחים נעשו במקרה כאשר נאמר דבר שקול, ופירשוֹ אחד פירוש מסוים, ופירשוֹ השני הפכו, [ואז] הוזקק כל אחד מהם לברר אופן לימודו ולהכריע את ביאורו. ואין המטרה העיקרית אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע, [...] ולפיכך נחלצנו למען המטרה העיקרית כדי להקל זכירתו, ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הוויכוחים. והנחנו כל שזולת זה [=כל שזולת הספר "משנה תורה", כלומר הנחנו את כל סוגיות התלמוד וכל הוויכוחים והדיונים] למי שהעדיף להכשיר את עצמו לכך [=לוויכוחים ולפלפולים], כל שכן שאינם חושבים את זאת הכשרה, אלא חושבים שהיא התכלית והמטרה העיקרית אשר בה נעשים רבנים [שלפי פלפולו וסיבוב גודלו נקבעת מידת "עילויו"], ואותה יש לדרוש".


דומני שפסק רבנו בסוף הקדמתו ל"משנה תורה" מסכם את יחסו ללימוד התלמוד לרובם המכריע והמוחלט של הלומדים (למעט יחידי סגולה נדירים מאד):


"לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה-שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".


ויתרה מזאת, לפי דעתי רבנו גם הבין שהעיסוק בתלמוד ללא ידיעת השקפות נכונות, גורם לנסיגה מחשבתית קשה מאד – כי מי שלומד את אגדות חז"ל מבלי להבין שהם משלים לעניינים עמוקים, סופו שהוא יחדיר את המאגיה לתוך מחשבתו, ויפתח לרווחה את השער לחדירת העבודה-הזרה על שלל גווניה המסנוורים והמתעתעים – שהרי היסוד לעבודה-זרה הוא האמונה בקיום המאגיה, והמאגיה מובילה בקלות לאמונות אליליות ולדמיונות שווא אשר מדרדרים את האדם והחברה לשגות אחר הבלי עבודה-זרה אשר לא יועילו ולא יצילו.


כדי לחדד ולהבהיר את השקפתינו נצרף את דברי א' רביצקי בספרו "עיונים מיימוניים" (עמ' 182–183), וזה לשונו:


"המאגיה מיוסדת אפוא על טעות בשתי רמות: מדעית ותיאולוגית. ברמה האחת, המדעית, [...] היא מיוסדת על אמונת הבל בהיבט מוגדר אחד של סדר העולם (אמונה בשפע רוחני מן הכוכבים, אמונה בסגולה פלאית של עצמים, אמונה באנרגיה הגלומה בשמות קודש, וכיוצא באלה). אולם ברמה האחרת, התיאולוגית, הטכניקה המאגית עלולה להתקשר גם עם השקר הכולל האולטימטיבי, הלא הוא השקר של האלילות. היא נעוצה בו בשורשה או שהיא מוליכה אליו [...]. המאגיקון מייחס לעצמים פיסיים כוחות מטאפיזיים עצמאיים ובזה מערער על הריבונות האלוהית; הוא בודה מלבו את קיומם של יֵשים עליונים המתווכים בין האל לעולם [=אלילי עבודה-זרה ו"מליצי יושר" למיניהם] [...]. המלחמה נגד המאגיה היא אפוא המלחמה למען זיכוכה וצירופה של אמונת הייחוד".


נחזור עתה לדברי רבנו שהובאו בתחילת פרק זה: "וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבלוהו כראוי לו, אין זה אלא בדורי, אבל בדורות הבאים, כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השררה, יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק".


רבנו שגה לחשוב כי בדורות הקרובים אליו "תסתלק הקנאה ותאוות השררה", אך המציאות לאחר קרוב לאלף שנים שונה לחלוטין, המידות הרעות הללו עדיין לוחשות ורוחשות בקרב "גדולי התורא" ומעצבות את פסיקותיהם, מעשיהם ואורחות חייהם. אולם אין ספק, כי הבטחת ה' שנהיה באחרית הימים "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בוא תבוא, וזה לא יתאפשר אלא לאחר התנערות מן ההבל והכיעור והשימוש בדת כקרדום חוצבים.


וכאשר עם-ישראל יתנער מן ההבל ההזיות והתאוות, ורוח חדשה תפעם בקרבו, ואהבת הדעת ובקשת האמת יהדהדו בנפש האומה הזועקת למצוא דברי חפץ – או אז יבינו הכל, כי דרכו הטהורה של רבנו היא הדרך היחידה שבה ניתן לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש; והיא הדרך היחידה להשיב את עם ישראל למעמדו המוסרי והערכי בראש האומות, ולרומם אותו למעמד האושר העצום שבידיעת ה' וקיום המצוות. כמו כן, דרך רבנו היא הדרך היחידה לסילוק הטרדות המלחמות והתככים, ורק בה ננחל חיים שלווים ומאושרים, נקיים מעבודה-זרה ושלמים בידיעת ה' ובהתפעלות ממעשיו ופעלו הנפלא והמופלא.


"הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב, לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם, הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים" (יש' נה, א–ג).


כל מי שמשתוקק ללמוד תורת אמת ימצא אותה בלא כסף ובלא מחיר, תורת אמת אשר היא טובה מהיין והחלב – ומדוע אפוא תתאמצו ותשקיעו את נכסיכם בהזיות דמיוניות ללא קבלת תמורה רוחנית מרעננת ומשובבת? ומדוע תתייגעו מבלי תחושת שובע מחשבתית אמיתית? הטו אזנכם ולכו אל דרך האמת, שמעו את דבר ה' ותחי נפשכם, ואז, בהכירכם בדרך האמת ובעונג הרוחני האמיתי – אז תיקשר בנפשכם אהבת ה' יתעלה וברית עולם תיכרת ביניכם לבין בורא-עולם, ברית ממלכת כהנים וגוי קדוש, חסדי דוד הנאמנים.


"כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (יש' יא, ט).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!