רבנו הרמב"ם היה חלוץ בתחומים רבים, החשובים שבהם הם: לוגיקה, פרשנות, מנִיית המצוות, הלכה, ופילוסופיה. כל ספר שהוא כתב בתחומים הללו היה חלוץ בתחומו בדת משה, גם מבחינת עצם תוכנו ואיכותו ושאיפתו לשלמות, וגם מבחינת ההיקף, העומק והסגנון המדעי והספרותי. רבנו הרמב"ם היה מבין חכמי ישראל הנדירים באלף השנים האחרונות אשר שאף וחתר לידע את האמת הדתית, ואף אהב את ה' יתעלה יותר מאשר את מנעמי והבלי העולם-הזה. הוא הטביע חותם חשוב מאין כמותו על דת האמת, ומבחינה זו מקומו לצד אנשים נשׂגבים כמו אברהם אבינו ומשה רבנו, ושאר נביאי וחכמי ישראל אוהבי האמת.
אחת הטעויות הגדולות ביותר בעולם-הדתי בימינו ואשר איננה רק טעות בשגגה, היא הסברה שהרמב"ם הינו "עוד אחד" מחכמי ישראל הראשונים. וזכורני שלמדתי בעוונותיי לבחינות ההסמכה של תיאטרון הרבנות, ושם ראיתי שדעתו של רבנו הרמב"ם מוצגת כ"עוד שיטה" בתוך מנעד השיטות האינסופי, ואף לא בין השיטות המרכזיות והחשובות – וכך הוא היחס לדעתו ההלכתית של רבנו בכל פסי הייצור של המינים ובכל כינוסי הטמטום של החוצבים.
אולם, האמת היא, שכתבי הרמב"ם כלל אינם ניתנים להשקה והשוואה לשאר כתבי "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, כי רבנו הרמב"ם פשוט אינו נמצא עמם באותו ממד. רבנו הרמב"ם חי בעולם של דעת וחתר תמיד לשלמות ספרותית, מדעית, הלכתית והגותית.
ולעומתו, אלפי הוזי ההזיות באלף השנים האחרונות שנקראים "חכמי ישראל", הם חיו בעולם של חתחתים ומהמוֹרים במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב תעו ולעו בהזיות מינות פגאניות. וביתר ביאור: כל הוזי ההזיות הללו שנחשבים ל"חכמי ישראל" סבלו מעילגות לשון מחרידה, אשר מייגעת ומשמימה את המחשבה עד לטמטומה ולכביונה. כמו כן, רובם המכריע והמוחץ (למעט בודדים ונדירים מאד) סטו אחרי המאגיה הפגאנית ואף מחקו את כל יסודות הדת המחשבתיים. הם נותרו אפוא תועים ונכשלים בהבלי מינות ועבודה-זרה והשחיתו את דתנו עד להפיכתה לדת פרו-נוצרית פגאנית שתתאים להזיותיהם הנגעלות. הם הפרו את כל איזוני ההלכה העדינים בהוסיפם חומרות כעורות ולעתים אף מגוחכות, וטימאו את היכל הדעת באלף-אלפי מנהגים אירופיים אשר מחריבים את דעת האדם ומרחיקים אותנו מדרך האמת וממילוי ייעודנו: להיות עם חכם ונבון שמכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש. ולא לחינם רבנו תיאר את תוצאת פעולתם של "חכמי ישראל" הללו, בהפיכתנו ל"עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".
ועתה נשים לב לנקודה חשובה מאד, היו מאותם "חכמי ישראל" שהייתה להם זיקה חיצונית כלשהי לדרך האמת. אולם, דווקא הם החריבו את דת משה פי-כמה מהוזי ההזיות אשר היו רחוקים לחלוטין מדרך האמת. לדוגמה, קארו הקראי גרם נזק בלתי יתואר לדרך האמת, הרבה יותר מאשר לדוגמה הכלב מברסלב, מפני שאותם אלה אשר נאמר עליהם בשקר שהם כאילו "שמונים אחוז רמב"ם", למעשה השתמשו בדרך האמת ובהלכות האמת, כדי להחדיר לתוך דת משה את דרכי המינות וכדי למחוק את כל יסודות הדת המחשבתיים – עד להפיכתה של דת האלהים לדת פרו-נוצרית מתועבת וזימתית שתכליתה הפקת רווחים וטובות הנאה.
בדרך מתעתעת זו של פסיחה על שתי הסעיפים הם גרמו את הנזק הגדול ביותר, כי הם מציגים את עצמם כאילו הם פוסקים לפי אנשי אמת (הרי"ף והרמב"ם), וכך הם סוחפים אחריהם רבים מעם-ישראל ששוגים לסבור שהם אכן חכמים ופוסקים טהורי מחשבה ומוסר. כלומר, כלפי חוץ הם מצהירים על נאמנות לדרכם של הגאונים, הרי"ף והרמב"ם, אך הלכה למעשה הם מחדירים יסודות מאגיים פגאניים בעשרות ומאות מנהגי סכלות ועבודה-זרה, ואף שורפים ומרוצצים במגפיים מסומרים את כל יסודות הדת המחשבתיים, שבהם ייחודנו כעם סגולה, ובהם אברהם אבינו ע"ה החל את קריאתו לכל באי עולם: "בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג).
ומן המפורסמות הוא הפתגם ש"חצי גרוע יותר גרוע מן הגרוע", שהרי הגרוע מודיע על סכלותו ונבלותו בראש חוצות ורבים הם אשר כבר יודעים להיזהר ממינותו ומסכלותו. אולם, "החצי גרוע" מהווה סכנה גדולה מאד, כי בדברי האמת שבו הוא מושך את ישרי המחשבה להיכל הטומאה, ולאחר שהם נכנסו הוא מפתה אותם בהשקפות זרות ומסואבות אשר משחיתות את הדעת – עד שגם ההשקפות הטובות והטהורות שהוא הציג לכאורה בחלון הראווה, כבר לא רלבנטיות יותר, כי לא רק שהן שימשו כעלה תאנה לכסות על ערוות אלילותו, אלה שגם הן בסופו-של-דבר נטמאו וחוללו כליל בגרורות ההשקפות הרעות – אוי לרשע ואוי לשכנו.
וכך אירע בעולם האורתודוקסי האירופי. מִיָּמָיו של קארו הקראי ועד ימינו, ספר "השולחן ערוך" החדיר לעמֵּנו מאות מנהגי סכלות ואלילות שמקורם באירופה הנוצרית והפגאנית, וכן את המאגיה והמיסטיקה מחריבות הדעת, והוא אף מחק כמעט לחלוטין את יסודות המחשבה של עם-ישראל. ולא די לו בכל זאת, קארו הקראי גם אימץ אל חיקו את שיטת הנצרות האשכנזית של הפיכת דת משה לקורדום חוצבים, והוא אף עלה על רבותיו האשכנזים! שהרי הוא התאמץ להביא להיתרו המפוקפק שלל "ראיות" מתעתעות שמצדיקות כביכול ליהנות מדברי תורה – ואת הדבר הרע הזה אפילו אדוניו ופטרוניו האשכנזים לא העזו או שלא ידעו לעשות.
ולעיון במקצת ממעלליו של קארו, ראו:
"קארו – מגדולי מחללי שם שמים" (סדרת מאמרים); "קארו הקראי – מגדולי משמידי דת האמת"; "האמנם השו"ע הוא שמונים אחוז רמב"ם?"; "תגובה למאמר: האמנם השו"ע הוא שמונים אחוז רמב"ם?"; "נזיפה בעקבות השרימפסים של קארו", ועוד.
גם קאפח השכיר והנכלולי הלך בדרכו של קארו הקראי, שהרי אף הוא התיר לעצמו ולאחרים ליהנות ולזלול מדברי תורה, ואף להפוך את התורה למחצבה שאין לה תחתית! ומבחינה מסוימת פעולתו של קאפח אף חמורה יותר מפעולתו של קארו, ולא רק מפני שקאפח התיימר לייצג את דרך האמת של חז"ל ורבנו, אלא גם מפני שקאפח תעתע באופנים חמורים מאד, ואסביר: קאפח שָׁלַל בפירושו את כל התירוצים של קארו, אך השאיר תירוץ אחד שבאמצעותו ניתן להכשיר ליהנות מדברי תורה בלי שום הגבלה, וכאמור לזלול מן התורה ללא הכרה.
בעשותו כן, הוא החדיר להולכים בדרכו של רבנו את ההתעיה שהוא כאילו באמת מבקש ודורש את דרך האמת, שהרי הוא שלל את כל תירוציו של קארו (למעט אחד) – אך בפועל, אין שום הבדל בינו לבין קארו, כי אין זה משנה מהו יסוד ההיתר, ברגע שמתירים ליהנות מדברי תורה, רדיפת הבצע כבר תפעל את פעולתה, וההיתר יורחב ללא שום גבולות וללא שום פיקוח ובקרה, עד כדי חילול-שם-שמים איום ונורא. וכאמור, יתרה מזאת, הוא עשה את כל הרעה הזו בשם דרך האמת: בשם התיימרותו לייצג את דרך האמת של חז"ל ורבנו, וגדול עוונו מנשוא.
ואם קאפח השכיר היה איש אמת כמו שהוא התחזה והתיימר, הוא היה לכל הפחות מודה על האמת שהוא פסול מלדון בעניין זה, כי מי שנהנה מממסד הכמורה במשך יובל שנים במשכורות ופנסיות נפוחות שאליהן נלווים מענקים ושילומים למכביר, אין לו שום הצדקה מוסרית דתית והלכתית לפסוק הלכה בנושא זה, והיה עליו לומר: "פסילנא לך לדינא", ונאמנים דברי ירמיה ע"ה (ח, י): "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר".
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".
אגב, קאפח נכשל בלשונו (לשיטתו), ועל כורחו הוא אמר את האמת ששופכת אור על חומרת התעייתו. אמנם, ניתן לזהותה רק בעיון מדוקדק, אך על-כל-פנים הוא אמר את האמת בעניין זה והסגיר את בצעו, והנה קטע מדבריו בפירושו להלכות תלמוד תורה (עמ' רעח), וכאמור, מי שאינו נהנה מדברי תורה יבחין באמת שעולה ונוצצת מתוך הדברים, וזה לשונו שם:
"כי לדעתי הַצְדָּקָה אחת יכולה להתקבל גם על דעת רבנו [האמנם רבנו יצדיק ליהנות מדברי תורה?! ועד כמה חמורה התעייתו, שהרי הוא אמרהּ בעודו מתחסד בכינוי 'הרמב"ם של ימינו' וכאמור גדול עוונו מנשוא], והיא הנימוק של 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, קכו], לפי הביאור וההבנה שאנו מבינים אותו, כיוון שלפי תנאי החיים המצויים כיום קשה מאד לשקוע במ"ט שערים שהעולם שקוע בהם, ועם זאת ללמוד תורה לעומקה ולרוחבה".
ברם, הקב"ה כאמור לא אִפשר לקאפח לתעתע שהרי מתוך דבריו זורחת האמת, ואסביר: לפי דבריו, אם אין האדם שוקע במ"ט שערי טומאה שהעולם שקוע בהם – הוא כן יכול ללמוד תורה מבלי לקחת כסף ומבלי ליהנות מדברי תורה! ובמלים אחרות, רק אם האדם שוקע במ"ט שערי טומאה ורוצה יחד עם שקיעתו בשערי הטומאה גם ללמוד תורה, רק אדם שפל ונתעב כזה אינו יכול ללמוד תורה מבלי שייהנה מדברי תורה. ובפירושו זה קאפח הסגיר את עצמו ואת בצעו.
"וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם" (ירמיה ג, ג), "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
א. מטרות רבנו בחיבור "משנה תורה"
באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קכה), רבנו מגלה לנו את מניעיו לחיבור ספרו הגדול "משנה תורה", וכֹה דבריו:
"דע, שאני לא חיברתי ספר זה כדי להתגדל בו בישראל, ולא כדי שיתפרסם שמי שאז ייצר לי, אם לא תתקיים מטרתי אשר בגללה חיברתיו. אלא חיברתיו תחילה, וה' יודע, לעצמי, כדי להתפנות מן החקירה והחיפוש למה שאזדקק לו, ולעת הזקנה, ולמען ה' יתעלה. לפי שאני באמת קנא קנאתי לה' אלהי ישראל [על-דרך-הכתוב במלכים א יט, ו] בראותי אומה ללא ספר באמת וללא השקפות נכונות ומדויקות, ולכן עשיתי מה שעשיתי למען ה' בלבד".
רבנו הרמב"ם לא כתב את ספרו לשם הכבוד והפרסום, כמו רוב ואולי כל המחברים העילגים וקבצני ההבלים וההזיות רודפי הכבוד המדומה (ספרות השוּתים-השוֹטים), אשר בוחרים קטע מפסוק ששמם מופיע בו כשם לספרם – כאילו ספרם נכתב בנבואה או "ברוח הקודש", וכל זאת כדי להתגדל ולהאדיר את שמם, כמו "חזון עבדאללה". אלא, מטרותיו של רבנו היו: לשם לימוד עצמי, ולעת הזקנה, "ולמען ה' יתעלה". אמנם, במורה (ב, לז) רבנו כותב: "שאין חכם מחבר דבר לעצמו ללמד את עצמו מה שכבר ידע", אלא, האדם השלם אינו נח ואינו שוקט עד שהוא ילמֵּד לזולתו את האמת שהוא ידעהּ, וכפי שרבנו כותב בהמשך דבריו במורה שם:
"ואפילו [אם] יארעו להם צרות [אנשי האמת לא יוכלו לשתוק מלומר ומלזעוק בעוז את האמת הטהורה], ולפיכך תמצא את ירמיה עליו השלום [...] כאשר סבל מהשפלת אותם המורדים והכופרים שהיו בזמנו, חשב לכבוש את נבואתו ולא לקרוא להם את האמת אשר מאסוהו, ולא יכול על-כך, אמר: 'כִּי הָיָה דְבַר יְיָ לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם, וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ, וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל' [יר' כ, ח–ט]".
קאפח השכיר מתרץ בהערה במורה שם, שרבנו כתב את דבריו באיגרתו מתוך "ענוותנות יתירה", אך לפי דעתי אין הדברים סותרים, כי סביר מאד בעיניי שחלק ממטרות האדם יהיו גם לשם העמקה וזכירת הדברים, וכן לשם סיוע בלימוד בעת הזקנה. אך ברור שהמטרה המרכזית של האדם השלם איש האמת, היא להציל כמה שיותר בני אדם מלרחף בתהו המחשבתי, ולקרב כמה שיותר בני אדם לדרך האמת ולידיעת ה' יתעלה. ומה שרבנו אומר במורה, כוונתו היא, שאם אין לאדם את הלהט להפיץ ולהאיר באור האמת, אין די בשאיפות הלימודיות כדי לעורר אותו לכתוב ולהניח על צווארו את העול הכבד הזה. ברם, גם אם אדם זכה ללהט לדרך האמת, סביר מאד להניח שהוא כותב גם כדי לזכור ולחדד את לימודו, וגם כדי שהתורה תהיה איילת אהבים ויעלת חן גם בעת הזקנה, לאחר שֶׁתַּשּׁוּ כוחות האדם מן העיון והחקירה.
ב. השרידים אשר ה' קורא
בהמשך דברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף, הוא מונה את סוגי ההולכים-על-שתיים אשר משיגים ומבקרים את הספר "משנה תורה", ובהמשך דבריו הוא מזכיר גם את השרידים אשר ה' קורא, אשר מבינים את גודל המעשה שעשה רבנו בחברוֹ את הספר "משנה תורה".
וכֹה דברי רבנו שם (עמ' קכה):
"אני ידעתי והיה ברור לי בעת שחיברתיו, שהוא יגיע בלי ספק לידי רע הלבב המקנא, שיגנה את מעלותיו ויַרְאֶה [=יתאמץ להראות לאחרים] שאין צורך בו או שהוא בלתי שלם".
הראשונים אשר רבנו מזכיר הם אלה אשר לא היו מסוגלים לקבל את העובדה, שהנה קם ספרדי שעשה מעשה שהם לעולם לא הצליחו ולא יצליחו לעשות, ובפסיקות האמת המדויקות וביסודות הדת הטהורים הוא אף מעז לשפוך אור על סכלותם ועל פשעיהם. אותם "רעי לבב" אשר קינאו בהצלחתו של רבנו, השתדלו ומשתדלים בכל מאודם למזעֵר להקטין ולגמֵּד את פעלו האדיר של רבנו – כמו הפוחז מפוסקיירא לדוגמה, אשר הוכחתי במאמר אחר שהוא היה מן המסופקים אם יש לה' גוף ויד ורגל ומעיים או שאין לו, ואשר בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו קפץ להטיל רפש בחיבורו הגדול של רבנו, ואף השתמש במלים קשות מאד שאין מאחוריהן מאומה, וכבר הוּכח שתשעים וחמשה אחוז מהשגותיו העילגות והנבובות נובעות מסכלות.
ואין לי ספק, שהפוחז השחצן נשלח על-ידי חכמי-יועצי-אשכנז המינים והמגשימים למיניהם, כדי לנסות ולעמעם ככל שניתן את האור החזק והבהיר שרבנו הרמב"ם מאיר בו את שמי היהדות – כי אורו הצלול והבוהק מכה בסנוורים מייסרים את עיני המינים יושבי חושך וצלמוות, וכדי להסיר את הכאב הנורא הזה מעיניהם הרעות הם יעשו הכל ולא יבחלו בשום אמצעי.
בהמשך איגרתו שם, רבנו מתאר את הטיפשים שלא יודעים את ערכו של "משנה תורה", וכֹה דבריו: "ואף [יגיע הספר 'משנה תורה'] לידי הסכל הפתי אשר אינו יודע ערך מה שנעשה וידמה שהוא מעט התועלת", וקאפח השכיר מעיר שם: "הראשון רע לבב, וזה חסר לבב, מי שאין בכוח בינתו להכיר את עוצם המפעל". ולא חסרים בימינו "רבנים גאונים", ש"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תה' פב, ה) עד שנדמה להם שרבנו הוא "עוד פוסק" ברשימת השוטים הבלתי-נגמרת אשר עיוותו וסילפו וחילקו את דת האמת הטהורה למאות שיטות וכיתות; ואף גרמו ללומדי התורה לשגות בפרטי-פרטים חסרי חשיבות במקרה הטוב, ובענייני סכלות מאגיה ומינות במקרה הרע, במקום ללמוד ולהעמיק בדרך האמת ובלימוד המדעים.
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).
רבנו טרם סיים לתאר את "חכמי ישראל" השוטים באלף השנים האחרונות, והוא מוסיף וכותב שם (עמ' קכו): "ואף [יגיע הספר 'משנה תורה'] לידי המתחיל ההוזה המבולבל ויקשו לו כמה מקומות, כיוון שאינו יודע יסודותיהן או שקצרה בינתו מלדקדק מה שדקדקתי". וגם כאלה יש למכביר: כומרי-דת נפוחים מחשיבות עצמית אשר הוזים הזיות חמורות בעקבות חדירתן של הזיות מאגיות-פגאניות לליבה של דת משה, כמו ה"שולחן ערוך" ושלל פרשני המינות לתורה ולתלמוד. כל כומרי הדת הללו ותלמידיהם אינם מסוגלים להבין את עומק חיבוריו הנפלאים משובבי הנפש של רבנו. הם שקועים בהזיות נגעלות של גדלוּת, הנשענות על עונג רוחני דל מאד שמסתכם בגנדורי מגבעות, בהצטעצעות בחליפות ובגלימות שחורות (כמנהג הכומרים), ובהזיה שהם פועלים "גדולות ונצורות" בעולמות העליונים: בגריסתם פרוטוקולים תלמודיים דחויים, או בהיכשלם בפשטי אגדות חז"ל שנשׂגבו מהם. וכך מיטמטמים מוחותיהם, הנמנעות הופכות להיות אפשריות, ההזיות הופכות למציאות, וראשיהם, גדולי האסלה, יכולים להלעיט אותם בכל שיחפצו, ובמיוחד בהזיה שהם הסגנים של אלהים ובעלי "כוחות נסתרים".
טרם סיימנו את מסכת השוטים, כי רבנו מוסיף ומתאר שם (עמ' קכו) את הצבועים השחצנים שמתרברבים להיות "גדולי תורה", אך בחדרי חדרים שקועים בזימה ותועבה. שקיעתם במינות כֹּה עמוקה עד שהם אינם בוחלים מלכזֵּב שדרכו של רבנו היא דרך של כפירה, לא פחות!
וכך מתארם רבנו: "ולידי המתחסד לפי דמיונו המאובן המטומטם שילעיז על מה שנכלל בו מיסודות הדעות". אלה שעושים מעשה זימרי ומבקשים שכר כפנחס, אלה שאומרים "אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ", אלה שמתנהגים כלפי חוץ כ"קדושי עליון", מסתכלים בבוז ובהתנשאות על בני האדם הכשרים, ואף פוערים את פיהם כנגד יסודות הדת כגון ידיעת ה' וייחודו לומר שהם כפירה וכיו"ב. אלה מתועבים מאד לפני ה' יתעלה, שהרי כך אומר עליהם ישעיה בהמשך הפסוק (סה, ה): "אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם". וגם כאלה לא חסר בימינו, אשר מכנים את עצמם "קדושי עליון" או מוסיפים לשמותיהם שמות לוואי "אלהיים", ולפי דעתי אלה רובם המכריע של גדולי האסלה, רודפי הבצע, המותרות, התאוות והזימות בחדרי-החדרים.
על ארבעת הסוגים האלה של כומרי הדת וגדולי האסלה רבנו אומר בהמשך דבריו: "ואלה הם הרוב"! דבריו אלה מזעזעים ומהווים ביקורת חריפה ונוקבת כנגד כומרי הדת האורתודוקסית אשר הפכה את היהדות לדת מינות ולקורדום חוצבים, ובמיוחד כנגד הגדוילים אשר נלחמים מלחמת חורמה בכל מי שמפריע להם להמשיך ולהפיק רווחים מן התורה, ולהמשיך ולפטם את כבודם ומעלתם ושׂררתם ומשכורותיהם – שהרי ידוע שכל מי שמפריע להם הופך ל"אויב הדת", ומזדרזים לכנות אותו בשלל כינויים: "קנאי", "כופר", "חוטא", "רפורמי", "רשע", "פילוסוף", "גוי", "זחוח דעת", "טמא", "שקץ", "שרץ", ועוד שלל כינויים מחמיאים.
ברם, אל ייאוש, שהרי כבר הבטיחנו הנביא ירמיה ע"ה (טז, יט): "יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל". ולעולם לא תתקיים נבואתו והגויים התועים לא ישובו אל ה' ויודו ששקר נחלו אבותיהם, לפני שהדבר יקרה במעגלים הפנימיים בעם-ישראל, כלומר לא לפני שאחינו מכל הזרמים והשיטות יודו לדרך האמת בלשונו של ירמיה הנביא, ויתנערו מסכלות ואלילות אבותיהם ואבות-אבותיהם.
לבסוף, רבנו מתייחס באיגרתו אל "השרידים אשר ה' קורא", וכֹה דבריו: "ויבוא [הספר 'משנה תורה'] בלי ספק גם לידי השרידים אשר ה' קורא, בעלי היושר והצדק וטובֵי התבונה, ואלה יידעו ערך מה שעשינו, אשר אתה הראשון שבהם, ואף אם לא יהיה לי בדורי זולתך – דַּיִּי".
לא לחינם רבנו קורא להם "שרידים", על דרך הכתוב ביואל (ג, ה): "כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה כַּאֲשֶׁר אָמַר יְיָ וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר יְיָ קֹרֵא", כי אלה הם מעטים ונדירים מאד, וככל שהאמת יותר ויותר מזוכּכת כך נושאיה מעטים יותר ויותר, וככל שהאמת נעדרת כך נושאי ההשקפות השקריות והמתועבות פרים ורבים יותר ויותר. ולכן איני מתרגש מכך שרבים הם אשר מגנים את מיזם "אור הרמב"ם", כי יודע אני שהאמת איננה נבחנת לפי מספר האנשים אשר הולכים אחריה, אלא לפי יושרה ואמיתתה, והאמת יורה דרכו. וכֹה מעטים ויקרים הם אנשי האמת, עד שרבנו אומר לתלמידו האהוב: "ואף אם לא יהיה לי בדורי זולתך – דַּיִּי"...
יהי רצון שנזכה לאהבת ה' ולאהבת האמת שלהן זכו אברהם אבינו ורבנו הרמב"ם, עד שאם היה להם רק תלמיד אחד בכל העולם, הם היו שמחים בו כאילו הוא היה עולם ומלואו – ודרגה זו גבוהה מאד-מאד, אשר מעידה על טוהר מידותי ועל קרבה אמיתית לה' יתעלה.
"לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (יש' מב, ו–ז).
ג. חזון הרמב"ם ל"משנה תורה"
רבנו מסיים את ניתוחו בחזונו ל"משנה תורה", ואף שרבנו לא היה נביא, אין ספק שחזונו נובע מהערכה מושכלת מאד, והנבון שיתבונן בחזונו לעומקו יבין את אמיתתו, וכֹה דבריו שם:
"וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבלוהו כראוי לו, אין זה אלא בדורי, אבל בדורות הבאים, כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השׂררה, יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק, פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף-על-פי שלא ישיג תכלית".
רבנו רומז בסוף דבריו לישיבות המינות הנפוצות בימינו שיושביהן מתעקשים לשגות בלימוד התלמוד ללא תכלית, שהרי רבנו כבר דלה מן התלמוד את כל ענייני ההלכה הנדרשים לאדם מישראל, ואין עוד צורך להתייגע בהפקת ההלכה מן הדיונים הארוכים והמורכבים. כל-שכן שיש סכנה גדולה מאד בלימוד התלמוד למי שלא למד מדעים והעמיק בהבנת יסודות הדת.
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד, י).
הבה נעבור עתה לדברי קאפח שם, ונראה כיצד הוא מציג את דעת רבנו בעניין זה:
"כי תכלית לימוד התלמוד לדעת רבנו היא לא ההתאמנות בפלפול ואומנות הוויכוח, אלא למען דעת מה יעשה ישראל בלבד [...] וכאשר התכלית מוגשת מזוקקת ומלוטשת לשם מה היגע? כך הוא הדבר לשיטת רבנו, וברור שלאחרים השקפות אחרות בעניין זה".
ובקראי את סוף דברי קאפח תמהתי, מדוע הוא הציג את דעת רבנו כדעת יחיד לעומת דעת הרבים בימינו שלהם יש "השקפות אחרות בעניין זה"? אלא, נראה לי שקאפח בחר להדגיש שדעת רבנו היא דעת יחיד מפני שרבנו מבטל למעשה את כל ממסד יושבי הישיבות המהובל שבימינו, אשר הפכו תורת אלהים לקורדום חוצבים, שהרי השוטים גסי-הרוח הללו מכלים את ימיהם בפלפולי פרוטוקולים דחויים ובהשקפות רחוקות במקרה הטוב... ואם תוסיפו ותתמהו, ומדוע קאפח השכיר התעקש להדגיש זאת? ובכן, קאפח היה אבן מרכזית בכנסיית הכמורה האורתודוקסית, ושעבודו להם ולמעלליהם גרם לו לטשטש את דברי רבנו המטלטלים, כאילו השקפה זו היא רק דעתו של רבנו הרמב"ם, וכל זאת כדי שלא יאשימו אותו שהוא מפיץ השקפות אשר מנוגדות לדרכם של מעסיקיו, וינערו אותו על דבריו וינתקו אותו ממשכורותיו.
ואם קאפח היה איש אמת, הוא היה אומר כך: "וזו היא השקפת רבנו וזו היא דרך האמת!".
בהמשך דברי רבנו באיגרתו שם (עמ' קלו), הוא מזכיר שוב את יושבי הישיבות אשר מכלים את ימיהם בשיבוש סוגיות התלמוד הבבלי ובהחרבת הדעת בפשטי אגדותיו, וכֹה דבריו:
"וכבר הזהרתיך שלא תתרשל עד אשר תדע את כל החיבור ויהיה הוא ספרך, ותִלמדהו בכל מקום, כדי שתשיג את כל תועלתו, כי התכלית המכֻוונת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ושלמה, ומטרת הלומדים איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים לא יותר. וזה לא היה המטרה העיקרית, אלא המשא והמתן והוויכוחים נעשו במקרה כאשר נאמר דבר שקול, ופירשוֹ אחד פירוש מסוים, ופירשוֹ השני הפכו, [ואז] הוזקק כל אחד מהם לברר אופן לימודו ולהכריע את ביאורו. ואין המטרה העיקרית אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע [...] ולפיכך נחלצנו למען המטרה העיקרית כדי להקל זכירתו, ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הוויכוחים. והנחנו כל שזולת זה [=כל שזולת הספר 'משנה תורה', כלומר, השארנו את כל סוגיות התלמוד ואת כל הוויכוחים והדיונים] למי שהעדיף להכשיר את עצמו לכך [=לוויכוחים ולפלפולים מיותרים], כל-שכן שאינם חושבים את זאת הכשרה, אלא חושבים שהיא התכלית והמטרה העיקרית אשר בה נעשים רבנים [שהרי לפי הפלפול וסיבוב הגודל נקבע מי הוא 'עילוי'], ואותה יש לדרוש".
ודומני שפסק רבנו בסוף הקדמתו ל"משנה תורה" מסכם את השקפתו בעניין לימוד התלמוד ביחס לרובם המכריע והמוחלט של הלומדים (למעט יחידי סגולה נדירים מאד):
"לפיכך קראתי שֵׁם חיבור זה 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה-שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".
ויתרה מזאת, כאמור, אין ספק שרבנו גם הבין שהעיסוק בתלמוד ללא ידיעת השקפות נכונות, גורם לנסיגה מחשבתית קשה מאד – כי מי שלומד את אגדות חז"ל מבלי להבין שהן משלים לעניינים עמוקים, סופו שהוא יחדיר את המאגיה למחשבתו, ויפתח לרווחה את השער לחדירת המינות והעבודה-הזרה על שלל גווניה המסנוורים והמתעתעים – שהרי היסוד לעבודה-זרה הוא האמונה בקיום המאגיה, והמאגיה מובילה בקלות לאמונות אליליות ולדמיונות שווא אשר מדרדרים את האדם והחברה לשגות אחרי הבלי העבודה-הזרה אשר לא יועילו ולא יצילו.
כדי לחדד ולהבהיר את השקפתינו יש לעיין היטב בדברי רבנו על האגדות בהקדמתו לפרק חלק, ונצרף גם את דברי א' רביצקי בספרו "עיונים מיימוניים" (עמ' 182–183), וזה לשונו:
"המאגיה מיוסדת אפוא על טעות בשתי רמות: מדעית ותיאולוגית. ברמה האחת, המדעית, [...] היא מיוסדת על אמונת הבל בהיבט מוגדר אחד של סדר העולם (אמונה בשפע רוחני מן הכוכבים, אמונה בסגולה פלאית של עצמים, אמונה באנרגיה הגלומה בשמות קודש, וכיוצא באלה). אולם ברמה האחרת, התיאולוגית, הטכניקה המאגית עלולה להתקשר גם עם השקר הכולל האולטימטיבי, הלא הוא השקר של האלילות. היא נעוצה בו בשורשה או שהיא מוליכה אליו [...] המאגיקון מייחס לעצמים פיסיים כוחות מטאפיזיים עצמאיים ובזה מערער על הריבונות האלוהית; הוא בודה מליבו את קיומם של יֵשים עליונים המתווכים בין האל לעולם [=אלילי עבודה-זרה ו'מליצי יושר' למיניהם] [...] המלחמה נגד המאגיה היא אפוא המלחמה למען זיכוכה וצירופה של אמונת הייחוד".
סוף דבר
נחזור עתה לדברי רבנו שהובאו בתחילת פרק זה: "וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבלוהו כראוי לו [=את הספר 'משנה תורה'], אין זה אלא בדורי, אבל בדורות הבאים, כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השררה, יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק".
רבנו שגה לחשוב כי בדורות הקרובים אליו "תסתלק הקנאה ותאוות השררה", אך המציאות לאחר קרוב לאלף שנים שונה לחלוטין, המידות הרעות הללו עדיין לוחשות ורוחשות בקרב "גדולי התורא" ומעצבות את פסיקותיהם, מעשיהם ואורחות חייהם. ואף המינות עדיין מזהמת אנוּשות את גדולי האסלה ורבבות עם-ישראל אשר תועה אחרי הצגותיהם והזיותיהם. אולם, אין ספק, כי הבטחת ה', שנהיה באחרית הימים "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בוא תבוא, וזאת לא תתאפשר אלא לאחר התנערות מן ההבל והכיעור ומן השימוש בדת כקורדום חוצבים.
וכאשר עם-ישראל יתנער מן ההבל ההזיות והתאוות, ורוח חדשה תפעם בקרבנו, ואהבת הדעת ובקשת האמת יהדהדו בנפש האומה הזועקת למצוא דברי חפץ – או אז יבינו הכל, כי דרכו הטהורה של רבנו הרמב"ם היא דרך האמת, היא הדרך היחידה שבה ניתן לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש; והיא הדרך היחידה להשיב את עם-ישראל למעמדו המוסרי והערכי בראש האומות, ולרומם אותו למעמד האושר העצום שבידיעת ה' וקיום המצוות. כמו כן, דרך רבנו היא הדרך היחידה לסילוק הטרדות המלחמות והתככים, ורק בה ננחל חיים שלווים ומאושרים, נקִיים ממינות ועבודה-זרה, ושלמים בידיעת ה' ובהתפעלות ממפעלו הנפלא והמופלא.
"הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם [ושתיית המים והאכילה הם משל ללימוד התורה (יונתן שם)] וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב, לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם, הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים" (יש' נה, א–ג).
כל מי שמשתוקק ללמוד תורת אמת ימצא אותה בלא כסף ובלא מחיר, תורת אמת אשר היא טובה וערֵבה ומענגת מן היין והחלב – מדוע אפוא תתאמצו ותשקיעו את נכסיכם בהזיות דמיוניות ללא קבלת תמורה רוחנית מרעננת ומשובבת? מדוע תתייגעו מבלי תחושת שובע מחשבתית אמיתית? הטו אזנכם ולכו אל דרך האמת, שמעו את דבר ה' ותחי נפשכם, ואז, בהכירכם בדרך האמת ובעונג הרוחני האמיתי – אז תיקשר בנפשכם אהבת ה' יתעלה וברית עולם תיכרת ביניכם לבין בורא-עולם, ברית ממלכת כהנים וגוי קדוש, חסדי דוד הנאמנים.
"כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (יש' יא, ט).
ואחתום בכיסופיו ובכמיהתו של רבנו לדרך האמת, וכֹה דבריו בסוף המורה: "והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיחנו בו: 'אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה' [יש' לה, ה], 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם' [יש' ט, א]".