אחת ההזיות שהמינים וצאצאיהם משתמשים בה תדיר כדי לעשוק את ההמונים הנבערים היא ההזיה שכל מי שיתרום סכומים גדולים לארגוני ה"צדקה" שלהם, יִזְכה שה' יתעלה שמו יעשיר אותו. המינים האורתודוקסים משבשים ומעקמים פסוקים ומדרשים כדי שיתאימו לרשעם ולבצעם. אך טרם שאדון בפסוקים ובמדרשים שהמינים משבשים ומעקמים, אבקש להציג לפניכם את האיסור לנסות את ה' יתברך, מפני שהוא קשור בעקיפין לענייננו, ולאחר מכן אעבור לעסוק בפסוקים המרכזיים שהמינים האורתודוקסים מסלפים למען בצעם:
בדברים (ו, טז) נאמר: "לֹא תְנַסּוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה", ויש להבין: מהו הניסיון שבו אסור לנסות את ה' יתעלה? ובכן, הבה נבחן את הפסוקים שנאמרו במסה (שמ' יז):
"וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי יְיָ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ: 'תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה', וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה: 'מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְיָ?' וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: 'לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם? לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא?'. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְיָ לֵאמֹר: 'מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה? עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי!'. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה: 'עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ, הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר, וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם', וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם: 'מַסָּה וּמְרִיבָה' עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְיָ לֵאמֹר: הֲיֵשׁ יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?".
מן הפסוקים עולה שאסור לפקפק בהבטחות ה' יתעלה, שהרי ה' הבטיח לעם-ישראל שהוא ימלא את כל צרכיהם במדבר, והיה על העם להתאזר בסבלנות ולא לפקפק בהבטחה – פקפוק אשר משמעותו היא פקפוק והרהור באמיתת השגחתו יתעלה: "הֲיֵשׁ יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?".
וכך אכן הסביר רבנו הרמב"ם ב"ספר המצוות" (לאווין סד), וכֹה דבריו:
"והמצוה הארבע ושישים, האזהרה שהוזהרנו שלא לנסות הבטחותיו ואיומיו יתעלה שמבטיחים לנו או מאיימים עלינו בהם נביאיו, על דרך הטלת ספק בהם, אחר שידענו אמיתת נבואת אשר הודיע אותם [כלומר לאחר שהתאמתו לנו נבואות הנביא, לפי כללי ההלכה שנמסרו לנו], והוא אמרוֹ: 'לֹא תְנַסּוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה' [דב' ו, טז]".
וכן פוסק רבנו הרמב"ם בסוף הלכות יסודי התורה, וכֹה דבריו:
"נביא שנודעה נבואתו וְהָאָמָנוּ [=התאמתו] דבריו פעם-אחר-פעם, או שהעיד לו נביא והיה הולך בדרכי הנבואה, אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינה אמת, ואסור לנסותו יותר מדי [כלומר, אסור לבקש ממנו עוד אותות ומופתים להוכיח שהוא נביא אמת לה' יתברך], ולא נהיה הולכים מנסים לעולם, שנאמר: 'לֹא תְנַסּוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה', שאמרוּ: 'הֲיֵשׁ יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?'. אלא, מאחר שנודע שזה נביא יאמינו וידעו כי ה' בקרבם, ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו, כעניין שנאמר: 'וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם' [יח' ב, ה]".
א. "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְיָ צְבָאוֹת"
כדי לפתות ולהדיח את ההמונים הנבערים לתרום להם כסף ולהעשיר אותם ואת מקורביהם, המינים האורתודוקסים מצטטים את דברי הנביא מלאכי, ומביאים מהם "ראיה" לכך שכל מי שיתרום "צדקה" להם ולמקורביהם, הקב"ה מחויב להעשיר אותו! וכך, בהזיה הזו, שכל מי שיעשיר אותם במתן "צדקה" (ומדובר בסכומים) – יתעשר, הם סוחטים את העניים.
"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (ירמיה ח, י).
הבה נבחן אפוא את דברי הנביא מלאכי ע"ה (ג, ז–יב), וכֹה דבריו בשתי הפְּסקות לקמן:
"לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם, שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר יְיָ צְבָאוֹת, וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב? [כלומר, מהו החטא שאנו צריכים לעשות בו תשובה? דהיינו מיתממים כאילו אינם יודעים במה חטאו... ומוסיפים בכך חטא על פשע לפני ה' יתעלה שבחו, וה' יתעלה משיב להם:] הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי? [ומסביר שם יונתן את השאלה: 'הֲיַרְגֵּיז גְּבַר קֳדָם דַּיָינָא אֲרֵי אַתּוּן מַרְגְּזִין קֳדָמַי?', כלומר היכעיס אדם את הדיין כמו שאתם מעזים להכעיס לפני? ואגב, נשים לב שיונתן אינו אומר שהעם מכעיס את ה' אלא מכעיס 'לפניו', כדי להרחיק מה' יתברך תכונת-זעם נפשית-אנושית] וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ? [ובכן, אומר הקב"ה, שואלים אתם במה הרגזתם לפני?] הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה [כלומר, אינכם מפרישים תרומות ומעשרות, ולכן אתם מתקללים בקללות קשות, דהיינו סופגים עונשים כבדים על פשעיכם:] בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים, וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ! [דהיינו, למרות שהקב"ה מנחית עליכם ייסורים אתם מוסיפים להרשיע ולהכעיס לפני ה' יתעלה, נוהגים בצייקנות ובצרות-עין – רודפים הנכם אחרי הבצע ואינכם מפרישים תרומות ומעשרות כפי שציוויתי אתכם]. [וממשיך הנביא ואומר:]
הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר [דהיינו לבית-המקדש] וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי [נראה שבאותם הימים היו מביאים את התרומות והמעשרות לבית-המקדש ושם היו מחלקים אותם לכהנים וללוויים] וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְיָ צְבָאוֹת [הנני מבטיח לכם שאם תקיימו את מצות הפרשת תרומות ומעשרות] אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי [אעניק לכם שפע כמו שהבטחתי 'אם בחוקותיי תלכו' וכו'] וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל [במשחיתים השונים שה' הוסיף וייסר בהם את עם-ישראל בעוון רדיפת הבצע והצייקנות] וְלֹא יַשְׁחִת לָכֶם אֶת פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת, וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם [ושם תרגם יונתן: 'וִישַׁבְּחוּן יָתְכוֹן'] כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ [=ארץ מבורכת] אָמַר יְיָ צְבָאוֹת".
מצות הפרשת תרומות ומעשרות נזכרה בדברי הנביא מלאכי אך ורק בגלל שעם-ישראל פשע בה באותם הימים, אך כל מצוה שעם-ישראל ישחית בקרבו התוצאה תהיה תוצאה דומה: בצורת ורעב וייסורים ומחלות ומלחמות, וכמו שנאמר במפורש בספר התורה (דב' כח):
"וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ: בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה, בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ, בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ, בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ, יִתֵּן יְיָ אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ, יְצַו יְיָ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, יְקִימְךָ יְיָ לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו. וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְיָ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ, וְהוֹתִרְךָ יְיָ לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְיָ לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה, וּנְתָנְךָ יְיָ לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת".
כלומר, חוק יסוד הוא בכל התורה כולה שאם עם-ישראל ילך בדרכי ה' יתברך, הקב"ה ירעיף עליו שפע ושלווה, כדי שהוא יהיה פנוי ללמוד ולהשכיל ולידע את ה' יתעלה, ויזכה בלימודיו ובהשׂכלתו לחיי העולם-הבא, ובעניין זה ראו: "לשם מה נועדו הברכות והקללות שבתורה?". ובמלים אחרות, הסיבה שהנביא מלאכי הזכיר דווקא את מצות הפרשת תרומות ומעשרות אינה נוגעת דווקא למצוות הללו במיוחד, כלומר, אין למצות הפרשת תרומות ומעשרות שום סגולה מיוחדת – אלא, הנביא הזכירן אך ורק מכיוון שעם-ישראל בימיו פשע בהן והשחיתן.
ודברים דומים מאד לדברי הנביא מלאכי אומר הנביא ישעיה שקדם לו, וכֹה דבריו:
"לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה [=ביטוי דומה מאד ל'וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת', כלומר, אתם מוזמנים ללכת בדרך הטובה ולראות במו עיניכם שאסיר את ייסוריי מכם ושאברך אתכם בכל הברכות הכתובות בתורה] יֹאמַר יְיָ אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ, אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ, וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְיָ דִּבֵּר" (יש' א, יח–כ).
ואין זכר בדברי הנביא ישעיה למצות הפרשת תרומות ומעשרות דווקא, אלא מדובר בברית שה' כרת עמנו בהר סיני: שאנו נלך בדרך ה' יתברך והוא מצידו ירעיף עלינו שפע של ברכה ושלווה כדי שנזכה ליישוב הדעת אשר כֹּה הכרחי לרכישת המעלות והחכמות שבהן נזכה לחיי העולם-הבא. והנה לפניכם עוד מדברי ספר התורה, להראותכם שמדובר בחוק אלהי יסודי:
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ, וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם [...] וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי, אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם, וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם" וכו' (ויק' כו).
ויתרה מזאת! העוון החמור ביותר שבגינו יחולו על עם-ישראל פגעים וייסורים, הוא עוון עבודה-זרה, שהרי מיד בהמשך הפסוקים בדברים שראינו לעיל נאמר: "וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם". כלומר, איך יעלה על הדעת שכומרי המינות האורתודוקסים ידיחו את עמֵּנו למינות, ויחד-עם-זאת יבטיחו שכל מי שיתרום למוסדות מינותם הכעורים יזכה לשפע? והלא ההיפך הגמור! כל מי שתורם להם ואפילו רק מתקרב להם ואפילו רק שותק להם נתפס בעוונם וייתן את הדין לפני בורא-עולם!
והנה לפניכם ראיה מספר התורה, מקרית-שמע, שעוון עבודה-זרה חמור מכל העוונות:
"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם, וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְיָ נֹתֵן לָכֶם" (דב' יא).
קצרו של דבר, אין ראיה מדברי הנביא מלאכי שמי שייתן צדקה, הקב"ה מחויב להעשיר אותו, כל-שכן שבספר מלאכי כלל לא דוּבר במצות צדקה אלא במצות הפרשת תרומות ומעשרות. ויתרה מזאת, כאמור, לא מדובר רק במצות הפרשת תרומות ומעשרות אלא כלל יסודי הוא בכל התורה כולה: הליכה בדרכי ה' יתברך תרעיף על עמֵּנו שפע ושלווה וברכה ואילו סטייה מדרכי ה' ובמיוחד סטייה אחרי מינות ועבודה-זרה, תמיט עלינו ייסורי אימים קשים ואיומים.
ברם, המינים האורתודוקסים, כדי לעשוק את המוני העניים הנבערים שנכשלים אחריהם, מסיתים ומדיחים את האומללים הללו לסבור שדווקא אם הם יתנו צדקה, ודווקא אם הם יתנו צדקה למוסדות ולארגונים המושחתים שלהם – רק אז יחולו עליהם הברכה והשפע. וכל מי שמאמין בהם, וכל מי שהולך אחריהם ותורם להם, וכל מי ששותק להם – מתחייב בנפשו.
יתר-על-כן, מהזיית המינים עולה סכנה גדולה של הרהור ופקפוק קמי שמיא, שהרי מי שמדמה שהקב"ה מחויב להעשירו ואף מותר לו לנסות את ה' בזה, דהיינו בנתינת צדקה או אפילו בהפרשת תרומות ומעשרות כהלכה – עלול קל-מהרה להגיע לכפירה ולאפיקורוסות, שהרי אם הוא לא יהיה עשיר גדול בעקבות הזיותיו ודמיונותיו – הוא יזעף בוודאות קמי שמיא.
וכל שה' יתברך הבטיח הוא שמי שילך בדרכי ה' באמת ובלבב שלם – יזכה לשפע ולשלווה, כדי שהוא יוכל לזכות ליישוב הדעת, ללמוד ולהשכיל ולזכות לחיי הנצח שבעולם-הבא. ברם, מי שרק תורם צדקה ואפילו לעניים אומללים שראוי לתת להם, ונכשל ונחבל בהשקפות מינות, לא יועילו לו כל הצדקות שבעולם, ולא יצילו אותו מיום הדין ומיום התוכחה, ואירופה תוכיח.
ב. המדרשים שבמסכת שבת
במסכת שבת (לב ע"ב) מובאים שני מדרשים שנוגעים לענייננו, הנה הראשון לפניכם:
"רבי אלעזר ברבי יהודה אומר: בעוון חלה אין ברכה במכונס, ומארה משתלחת בשערים, וזורעין זרעים ואחרים אוכלין, שנאמר: 'אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם' [ויק' כו, טז], אל תקרי 'בֶּהָלָה' אלא בחלה. ואם נותנין – מתברכין, שנאמר: 'וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ' [יח' מד, ל]".
ופשט הפסוקים שאותם דורש ר' אלעזר כלל אינו עוסק במצות חלה! ראו נא אותם:
"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה, וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי, אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם, וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם" וכו' (ויק' כו).
וכי יעלה על הדעת שר' אלעזר בדרשתו כופר בברית שנכרתה עִמָּנוּ בתורת משה? אלא ברור כשמש, שכל מטרתו בדרשתו היא לעודד את מצות הפרשת חלה, ובאופן כללי לעודד את מצוות הנתינה כולן, כולל מצות הצדקה, שהרי הוא אומר בדרשתו: "ואם נותנין – מתברכין". והואיל וממונו של אדם חביב לפניו והצייקנות היא מידה רעה שרבים מאד לוקים בה, לכן בא ר' אלעזר כדי לעודד ולהפציר ולדחוף את בני האדם להפריש חלה ולתרום באופן כללי. עוד ברור, שמי שנוהג בנדיבות עם זולתו יזכה לברכה גדולה, שהרי מי שעקר מקרבו את צרות העין ואת הבהלה להון, יזכה להיות עשיר באמת, שהרי הוא שמח בחלקו והוא העשיר האמיתי!
ועתה למדרש השני שמופיע במסכת שבת שם מיד לאחר המדרש הראשון:
"בעוון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר, והיוקר הֹוֶה, והשכר אבד, ובני אדם רצין אחר פרנסתן ואין מגיעין, שנאמר: 'צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג שְׁאוֹל חָטָאוּ' [איוב כד, יט]. מֵאֵי משמע? תנא דבי רבי ישמעאל: בשביל דברים שצוויתי אותם בימות החמה ולא עשאום – יגזלו מימי שלג. ואם נותנין – מתברכין, שנאמר: 'הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי', מאי 'עַד בְּלִי דָי'? [...] עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".
והמדרש הזה נועד ללמד שאם עם-ישראל יפשע ברדיפת-הבצע כפי שפשעו בדורו של הנביא מלאכי, יבואו עלינו כל אותם הייסורים והפגעים שחלו בעמֵּנו בדורו של הנביא מלאכי. כמו כן, ברור שגם מדרש זה נועד לעודד את בני האדם לעקור מקרבם את מידת הצייקנות, ולכן גם במדרש הזה נאמר: "ואם נותנין – מתברכין". ויחד-עם-זאת, מי שטוען שיש ראיה מן המדרש הזה לכך שכל מי שייתן צדקה יעשיר – מסלף את כוונת המדרש, ואף מסתכן בכפירה קמי שמיא, כי מצות הצדקה אינה סגולה-פגאנית לצבירת הון, אלא לרוממנו למידות נעלות.
ג. המדרש שבמסכת תענית
במסכת תענית (ט ע"א) מובא מדרש וזה לשונו:
"ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר' [דב' יד, כב] – 'עַשֵּׂר' בשביל שתתעשר. אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש, אמר ליה: אימא לי פָסוּקָך! אמר ליה: 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר'. אמר ליה: מאי 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר'? אמר ליה: 'עַשֵּׂר' בשביל שתתעשר. אמר ליה: מנא לך? אמר ליה: זיל נסי. אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקדוש-ברוך-הוא? והכתיב: 'לֹא תְנַסּוּ אֶת יְיָ' [דב' ו, טז]. אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו, שנאמר: 'הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי', מאי 'עַד בְּלִי דָי'? [...] עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".
ואיך יעלה על הדעת להבין מדרש זה כפשוטו? והלא עינינו רואות ולא זר, שמפרישי התרומות והמעשרות בעם-ישראל אינם עשירים בהכרח, ואף רוב מוחלט של העשירים לא רק שאינם מפרישים תרומות ומעשרות, אלא אוכלים שקצים ורמשים והם הצייקנים וצרי-העין הגדולים ביותר, ולעתים אף גנבים וחמסנים, אשר גונבים הון בחסות החוק והקִרבה לבעלי השׂררה.
ויתרה מזאת, פשט המדרש עלול לדרדר את האדם לכפירה! שהרי אדם שהקפיד להפריש תרומות ומעשרות ולא זכה לעשירות, וכאמור יש כאלה רבים מאד ויש ביניהם אף שסובלים מדוחק ועניות – יזעף קמי שמיא, וירגיש חופשי לכפור בעיקר וללכת בשרירות ליבו הרע, שהרי הוא נשאר בדוחק עניותו, ועניותו היא ההוכחה הניצחת שה'-אלהים-אמת אינו אל אמת!
ולא לחינם מיד בהמשך המדרש שם נדון הפסוק ממשלי (יט, ג): "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְיָ יִזְעַף לִבּוֹ", כלומר, האדם שוגה בכסילותו וזועף על ה' יתעלה כאשר הוא נכשל ונחבל.
וכך פירש שם רס"ג את הפסוק ממשלי:
"אמר את זה לעצור בני אדם מלהטיל מה שיארע להם ביגיעתם בעולם-הזה [דהיינו בשגייתם וברדיפתם אחרי ההבל] על ה', כמו שעשו השבטים באמרם: 'מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ' [בר' מב, כח], והיה זה ממה שעשו בידיהם [לעצמם], אלא, נֹאמר על כל מאורע כמו שאמרו בעת שהודו על כך: 'אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ' [בר' מב, כא], לפי שאינו עושה בנו כי אם הטוב לנו, ולפיכך תמצא עֵלי אומר: 'יְיָ הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה' [ש"א ג, יח], ודוד אומר: 'הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו' [מ"א יט, יג], ואמר חזקיהו: 'טוֹב דְּבַר יְיָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ' [יש' לט, ח]".
ורבנו הרמב"ם התייחס לעניין זה במורה (ג, יב), והנה לפניכם מקצת מדבריו:
"והמין השלישי מן הרעות הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה, והרעות האלה יותר מרעות המין השני בהרבה ומרעות המין הזה צועקים כל בני האדם. וזהו אשר לא תמצא מי שאינו חוטא בו על עצמו כי אם מעטים, וזהו אשר ראוי לגנות עליו את הנפגע באמת, ולומר לו כמו שנאמר: 'מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת' לכם [מלאכי א, ט], ונאמר: 'מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה' [מש' ו, לב], ועל המין הזה מן הרעות אמר שלמה: 'אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְיָ יִזְעַף לִבּוֹ' וכן כבר ביאר במין הזה מן הרעות שהם מעשה האדם בעצמו" וכו'.
לפיכך, יש לדחות את המדרש הזה, והוא מן המדרשים שטוב היה אילו לא נאמרו – שהרי לפי פשט המדרש כל מי שיפריש תרומות ומעשרות יזכה לעושר, ואף נקבע בו, שמותר לנסות את ה' בדבר הזה, דהיינו להפריש תרומות ומעשרות מתוך מחשבה שהקב"ה מחויב להעשיר את מי שמפריש תרומות ומעשרות, ואם לא, יהא הדבר עוול מצידו של ה' יתברך! אמנם, ניתן גם לפרש את המדרש בדוחק. כלומר, שהעשירות שנאמרה בו איננה עשירות הון ונכסים, אלא עשירות במידת ההסתפקות, ואסביר: כל מי שמרגיל את עצמו לתת, זוכה שלא להיות צייקן וצר עין, והוא זוכה להיות העשיר האמיתי, וכדברי חכמים: "איזהו עשיר? השמח בחלקו".
ועתה, לאחר שראינו את הסכנה הגדולה שבהבנת המדרש שבתענית כפשוטו, ולאחר שראינו שאפילו במדרש המפוקפק הזה לא דוּבר כלל במצות הצדקה אלא במצות הפרשת תרומות מעשרות – נעבור לבחון כיצד המינים האורתודוקסים משתמשים במדרש הזה כדי להחדיר הזיות פגאניות משחיתות לעם-ישראל, כאשר מטרתם המרכזית היא לטמטם את ההמונים ולפתוח פתח רחב כאולם לעשוק את העניים האומללים וללכת בשרירות ליבם הרע.
ד. תעתועיהם של כת המדברים בארגון "הידברות"
לקראת ראש השנה תשפ"ד פרסם ארגון "הידברות" סרטון מרגש ורב רושם, שבו הם דוחקים בהמוני עובדי האלילים הנבערים ההולכים אחריהם, לקנות סכין בעלת סגולה מאגית אשר יש לה כוח עצום: "יש לה יכולת לתת אוכל בשפע, כלומר שפע פרנסה עצומה" (ועל הפיכת סכין לכלי מאגי-פגאני להורדת שפע, ראו: 'קופת החזיר קנייבסקי ממשיכה להפיל חללים').
הבה נחלק את דבריהם לקטעים-קטעים, ונבחנם לאור המקורות ויסודות דת האמת:
"עד כמה חדוּת הסכין יכולה להשפיע על הפרנסה שלנו בשנה הקרובה? זמן אלול גדול וקדוש, אנו מתכוננים ליום הנורא הזה, יום ראש-השנה, היום שבו הקב"ה יחליט עבורנו כמה שפע ישית עלינו ממרומים. הדלתות נפתחות בשמים והקב"ה מבטיח: ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבקות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די".
לפי הוזי ההזיות שבכת המדברים, "חדות הסכין יכולה להשפיע על הפרנסה שלנו בשנה הקרובה"! השמעתם כדבר הזה? לא תשובה, לא חרטה, לא פרישה מן החטאים, לא ווידוי – מה כן? חדות הסכין שבה יפרסו עובדי האלילים את לחם הגילולים שהם מעלים על שולחנם. גם ההזיה לפיה דווקא בראש-השנה הקב"ה גוזר "כמה שפע ישית עלינו ממרומים", מתעה ומתעתעת, שהרי דינו של האדם אינו תלוי ועומד בראש השנה דווקא, והאדם אשר ישוב לה' יתעלה באמת ובלבב שלם בכל עת ובכל שעה – תשובתו תתקבל לפני הבורא, ודינו וקרבתו לה'-אלהים-אמת נבחנת ומותאמת בכל רגע ורגע מחייו לפי מידת יראת השמים שבליבו.
וכמובן שהשימוש בפסוקים ממלאכִי שנזכרו בסרטון, מתעים ומתעתעים, שהרי כמו שראינו לעיל, מצות הפרשת תרומות ומעשרות נזכרה במלאכי אך ורק בגלל שעם-ישראל פשע במצוות הללו באותם הימים, קרוב לוודאי מתוך רדיפת בצע כללית חולנית שהחריבה כל חלקה טובה, ואף גררה לעוונות ופשעים רבים נוספים, כולל עבודה-זרה ושפיכות דמים. כלומר, הקב"ה אינו מבטיח לעם-ישראל ברכה על מצות הפרשת תרומות ומעשרות דווקא, אלא על הליכה נאמנה בדרכי ה', ומה שנזכרה במדרשים מצות הפרשת תרומות ומעשרות, זאת אך ורק משום שנדרש עידוד וחיזוק למצוות אלה, כדי לעקור מקרב בני האדם את אהבת הממון.
ויתרה מזאת, בשום אופן לא נזכרה בדברי הנביא מלאכי או בדרשות, סגולת הסכין המאגית-הפגאנית הזו, אשר "יש לה יכולת לתת אוכל בשפע, כלומר שפע פרנסה עצומה". נמצא, שכת המדברים של "הידברות", מסלפת ומזייפת את דברי הנביא, כביכול דבריו הם המקור לכך שמי שירכוש את הסכין המאגית הזו במתן כספי "צדקה", הקב"ה מחויב להעשירו.
דוברי כת ה"מתכלמין" הללו ממשיכים להתעות, לתעתע ולהרשיע, וזה לשונם:
"לקראת היום המיוחד הזה [ראש השנה] ישנה סגולה מיוחדת לשפע ולפרנסה: לקנות סכין חדשה לפני ראש השנה [וכמובן דווקא את הסכין שלהם], סכין, שבתורה נקראת 'מאכלת', קשורה לאוכל של העולם, יש לה יכולת לתת אוכל בשפע, כלומר שפע פרנסה עצומה".
לפי הוזי ההזיות שבכת ההידברות, הסכין נקראה בתורה "מאכלת" מפני שהיא "קשורה לאוכל של העולם, יש לה יכולת לתת אוכל בשפע, כלומר שפע פרנסה עצומה" – ומדובר בסכלות גמורה, שהרי הסכין נקראה בתורה "מאכלת" מפני שבימי קדם השימוש בפועל א-כ-ל כדימוי וכביטוי לגרימת נזק או להשחתה או לכיליון היה נפוץ מאד, ובכלל זאת גם הדימוי של הסכין או החרב כמי ש"אוכלת" דהיינו כמי שמשחיתה ומכלה, ראו נא דוגמאות לכך:
"הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?"; "כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב"; "וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא" (ש"ב ב, כו; יא, כה; יח, ח); "כִּי חֶרֶב לַייָ אֹכְלָה מִקְצֵה אֶרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ"; "וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה וְרָוְתָה מִדָּמָם"; "כִּי אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ" (יר' יב, יב; מו, י; מו, יד); "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ, וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ"; "וְנָפַל אַשּׁוּר בְּחֶרֶב לֹא אִישׁ וְחֶרֶב לֹא אָדָם תֹּאכֲלֶנּוּ" (יש' א, יט–כ; לא, ח); "וּכְפִירַיִךְ תֹּאכַל חָרֶב" (נח' ב, יד), ועוד.
ולכן נפוץ מאד גם הביטוי בתורה ובנביאים "לְפִי חָרֶב" אשר מתאר את החרב כמי שיש לה פה אשר אוכל, דהיינו פה אשר משחית וממית, ובמלים אחרות, הסכין או החרב נקראו "מאכלת" לא בגלל שהיא "קשורה לאוכל של העולם, יש לה יכולת לתת אוכל בשפע, כלומר שפע פרנסה עצומה" – ההיפך הגמור מזה, דווקא בגלל שהיא קשורה להרג ולהשחתה ולכיליון ולאיבוד.
ויש דימויים נוספים לפועל א-כ-ל, ודימוי נוסף שנפוץ מאד בתורה ובנביאים הוא אכילת האש, לדוגמה: "וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ" (יש' ט, ד); "כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ" (יש' ט, יח), ועוד רבים מאד כחול אשר על שפת הים. ולפי הזייתם של כת המדברים גם האש המכלה "קשורה לאוכל של העולם, ויש לה יכולת לתת אוכל בשפע, כלומר שפע פרנסה עצומה" – שהרי גם היא נקראה בכתבי הקודש "מאכלת" וכפי שראינו בפסוקים לעיל.
קצרו של דבר, אין גבול לטמטום שהמינים מאכילים ומרעילים בו את צאן מרעיתם. "צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ).
הבה נמשיך אפוא בדברי כת המתכלמין, בפרסומת הנדונה הם מוסיפים ואומרים כך:
"גדולי האדמו"רים בכל העולם היו שומרים סכין זו לליבם והיו מחלקים אותה למקורביהם, בכדי לתת להם שפע פרנסה לשנה הקרובה. גדול המקובלים בדור האחרון הרב יצחק כדורי זצוק"ל, הביא בכתביו המיוחדים לכתוב על הסכין את 'השמות הקדושים' של הפרנסה עם המלאך המופקד על הפרנסה, שאותו אנו זוכרים בראש השנה וביום הכיפורים".
כלומר, הכסיל מכת ההידברות מודה בפה מלא, שגדולי האדמו"רים היו דואגים אך ורק למקורביהם: "והיו מחלקים אותה למקורביהם", וכמו שנהגו אז כן הם נוהגים היום, דואגים אך ורק לצלחות של מקורביהם עובדי האלילים והאטִּים אוכלי לחם העצבים. הכסיל גם נכשל בלשונו באמרוֹ: "גדולי האדמו"רים בכל העולם היו שומרים סכין זו לליבם", ואכן, סכין זו תהיה שמוּרה להכות בליבם של המינים, שהרי עוון התעיית עמֵּנו אחרי התהו ילוֵום לנצח נצחים.
ומה הם ה"שמות הקדושים של הפרנסה"? ומיהו המלאך "המופקד על הפרנסה"? ובכן, המלאך המופקד הזה לפי הסרטון הזה הוא מלאך ששמו "דיקרנוסא", ואשר את שמו חורטים על הסכין – וזו עבודה-זרה גמורה ומוחלטת, שהרי חריטת מלאך דמיוני פגאני אשר ממונה על הפרנסה, כמוה כפנייה אליו כדי שיוריד לנו שפע – וזו היא זכירתו וזו היא עבודתו. וה"שמות הקדושים" שהם מוסיפים לחרוט על הסכין הם כל מיני ראשי תיבות של פסוקים אשר לפי דמיונם העקוש של מוסרי הקבלה הפגאנית, יש להם כוח להוריד שפע, וזה לשונם:
"השמות יוצאים מהפסוק: 'פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון'. ראשי התיבות של 'פותח את ידיך' הן פא"י, וסופי התיבות הן: אותיות חת"ך".
כלומר, השם פא"י והשם חת"ך הם שמות משמותיו של הקב"ה, ויש בכוחם של השמות הללו לפעול גדולות ונצורות ולהוריד שפע אם חורטים אותם, יחד עם שם המלאך "דיקרנוסא", על הסכין שבו נפרוס את הלחם בראש-השנה וכן במהלך כל השנה כולה. ועל השימוש ב"שמות הקדושים" הדמיוניים הללו, ראו נא את דברי הפרק הבא ודי בהם כדי ללמד על טמטומם.
ה. "השמות הקדושים"
ארחיב עתה מעט בעניין "השמות הקדושים" המפורסמים בקבלה הפגאנית. בספרו הטהור "מורה הנבוכים" רבנו הרמב"ם מלמד אותנו שהיו באומה שלושה שמות מיוחדים לה' יתברך. השם האחד הוא השם המפורש: יהוה, השם השני הוא שם בן 12 אותיות, והשם השלישי הוא שם בן 42 אותיות. שני השמות האחרונים אבדו במהלך הזמן ואינם ידועים בימינו.
השמות בני ה-12 וה-42 אותיות אינם שם אחד, אלא מספר מלים שמוֹרוֹת על ייחוד ה'. וכֹה דברי רבנו במורה (א, סב): "ואין ספק כי אותן המלים מורות על עניינים [מחשבתיים] בהכרח, אותם העניינים קרובים לאמיתת השׂכלת עצמותו יתעלה". כלומר, לא מדובר במלים שמלהגים אותן כ"כשפים" או שיש להן "כוחות" מאגיים, אלא במלים שהחכמים יראי ה' יבינו מֵהן עניינים עמוקים ביחס למציאות אמיתת עצמותו של הבורא והנהגתו. בהמשך דבריו, הרמב"ם מתייחס לעניין "השמות הקדושים" שנזכרו בתפילה לעיל, וכֹה דבריו שם:
"וכאשר מצאו האנשים הרשעים הבערים את הלשונות [=השמות] הללו, מצאו מקום לשקֵּר ולדבֵּר [=לומר דברי שקר וכזב], שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כישופים והזיות]. ואחר-כך נכתבו אותם הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים [?] החלשים הפתאים, אשר אין להם קנה מידה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת, כללו של דבר: 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו]. וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיון שהזכרנו את השמות ["הקדושים"] ועניינם ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
ובעיני רבנו מדובר בהזיות פתאים וסכלים נחותים, "שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון"!
ומי הם אותם "הכשרים החלשים הפתאים" שהרמב"ם מזכיר? ובכן, קאפח השכיר אומר שם כך: "בני אדם הספקנים החוששים להכריע לכאן או לכאן שמא גם עבודה-זרה יש בה ממש. ומפני הכבוד לא אציין ספרים [והיה עליו לציין ספרים כי מדובר בביעור עבודה-זרה מן הארץ ואסור לכבדהּ ואף מצוה לבזותהּ, וברור ששותפותו בממסד הכמורה האורתודוקסי מנעה ממנו מלהיות שלם בדרך האמת]". כלומר, יש מחוסרי-דעת אשר חוששים להכריע בין האמת לבין השקר, ופעמים רבות תשמעו אותם אומרים על שתי השקפות מנוגדות: "אלה ואלה דברי אלהים חיים", בעוד שלפי האמת אחת מהן היא האמת והאחרת שקר וכזב ויסודה בעבודה-זרה, אלא שחולשת דעתם ושכלם גרמה להם לשפלות מחשבתית ולאיבוד דרך השקפתי.
ההזיה שישנם "שמות קדושים" אשר "פועלים" גדולות ונצורות בשמים ובארץ, יסודה בעבודה-הזרה. כלומר, הזיה פגאנית זו נובעת מהזיות הוברי-הַהֲבָרִים, מכשפי העבודה-הזרה הקדמונים, שהאמינו שפעולות ו"כישופים" ו"לחשים" מחוללים גדולות ונצורות – וההזיות הללו מייחסות כוחות על-טבעיים לשוכני-בתי-חומר והופכת אותם בזה לאלילים משוקצים.
ולעיון נרחב בעניינים אלו ראו: "אלו ואלו דברי אלהים חיים?", "אל תפנו אל האלילים".
ועל כל ענייני המאגיה הללו ראו את דברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים, שההבלים ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.
ו. תפישת אגדות חז"ל כפשוטן
בנוסף לכל ההזיות האמורות, יש תנאי נוסף הנחוץ לפעולת הסגולה, והנה המשך דבריהם של כת המתכלמין, כת ההידברות, בסרטון המינות שהם הפיצו: "סכין כזאת צריכה להיות חדה במיוחד ולא לעשות פירורים, שהרי כתוב בגמרא שמביאים לעניות רחמנא ליצלן".
כלומר, בנוסף לעבודת המלאך הממונה על הפרנסה "דיקרנוסא", ובנוסף לכישופי ה"שמות הקדושים", על הסכין להיות "חדה במיוחד ולא לעשות פירורים", ולמה? כי "כתוב בגמרא [שהפירורים] מביאים לעניות רחמנא ליצלן". בדבריהם האחרונים כומרי כת המדברים מחדירים את תפישת אגדות חז"ל כפשוטן לליבו של עמֵּנו, וזו סכין חדה מאד אשר משביתה את פעולת הלב-המחשבה של עם-ישראל, ומדרדרת אותו לכיווני הבהמיות והאלילות. "אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).
והואיל והגענו לעסוק באגדות חז"ל, נעיין במדרש בעניין השלכת הפירורים על הארץ.
ז. האם פירורים שמפוזרים על הארץ גורמים לעניות?
במסכת פסחים (קיא ע"ב), נאמר כך:
"פַּארֵי [=מורסן] בביתא – קְשִׁי לעניותא. נַשְׁוַרָא [=פירורים] בביתא – קשי לעניותא, [ו]בלילי שבתות ובלילי רְבָעִיּוֹת [בלילי ימי רביעי] – שרו מזיקין [שׁוֹרים השדים ובניהם] עילויה [על המורסן והפירורים]. איסרא [=שר] דמזוני נקיד שמיה, איסרא [=שר] דעניותא נבל שמיה".
ובכן, אין צל של ספק לנבונים שגם מדרש זה (למדרשים דומים נוספים ראו סדרת המאמרים על רש"י חלק עג), נועד להרחיק את בני האדם מן העצלות ומן הטינוף. כלומר, לחנך את בני האדם לחריצות ולנקיות, וזו הסיבה ש"השר הממונה" על המזונות נקרא "נקיד", מלשון ניקוי ונקיות (ונראה שזו הסיבה שמלאכת הוצאת הגידים נקראה 'ניקוד', דהיינו ניקוי וסילוק הגידים, ובימינו שיבשוהָ המינים וקוראים לה 'ניקור'). ומצבם של המוני יהודי בבל היה כֹּה שפל מבחינה אנושית ומחשבתית, עד שהיה צורך להרחיקם מן העצלות והטינוף באמצעות איומים על שדים דמיוניים שירחשו על המורסן והפירורים, וברוך מחסֵּר הדעות ובוחר בשְּׁטָאִים.
ועתה לפירוש רש"י אשר שקע עמוק בהבנת המדרשים כפשוטם, ואף בעבודה-זרה:
"איסרא דמזוני – מלאך הממונה לזמן מזונות; נקוד שמיה – לשון נקידו כמו 'מנקד חצירו' [=מנקה חצרו (ביצה ח ע"ב, ועוד)] לפיכך אינו רוצה שיהו פרורים נשלכים לידרס ברגל; איסרא דעניותא נבל שמיה – ושמא נכנס לבית שהוא רואה שאינן נוהגים מנהג נקיות בפת".
רש"י סבר ש"המלאך הממונה לזמֵּן מזונות", "אינו רוצה שיהיו פירורים נשלכים שידרסו ברגליים". בנוסף לכך הוא חשש, שמא השר הממונה על העניות ייכנס לבית ויראה "שאינן נוהגים מנהג נקיות בפת" – ואלה הן כאמור פרשנויות נחותות מאד אשר מעידות על מחשבה מאד רדודה. כמו כן, רש"י המציא איסור נוסף והוא האיסור לדרוך על הפירורים, כלומר, הוא הרחיב את המדרש הזה, והתוספת הזו והאחֵרות מחדירות את ההזיה שמדובר בפשט.
אך יתרה מזו, כאמור, מדובר גם בעבודה-זרה, שהרי לפי רש"י הסיבה שהאדם מחויב לטאטא את הפירורים מביתו היא כדי שלא להעלות את חמתם של המלאכים הדמיוניים הללו הממונים על המזונות ועל העניות – ובמלים אחרות, הוא עובד את אותם המלאכים מיראה!
והנה לפניכם ארבע פְּסקות מן המאמר: "נטילת ידיים – לברך לפני או אחרי הנטילה?".
למדנו לעיל, שמי שעובד עבודה-זרה כדי שלא יגיע לו נזק הוא בגדר עובד עבודה-זרה, וכך היה דרך העבודה-הזרה הקדומה: לעָבדהּ כדי שלא יגיע נזק דמיוני לעובדיה התועים. ברם, בהלכות עבודה-זרה (ג, יא) חז"ל ורבנו פוסקים שמי שעובד מיראה אינו חייב סקילה, וכֹה דבריהם:
"העובד עבודה-זרה מאהבה כגון שחשק בצורה מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, או שעבדהּ מיראתו לה שמא תרֵיע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה: אם קיבלהּ עליו באלוה – חייב סקילה, ואם עבדהּ כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה – פטור [מסקילה, אך עובר על לאו וחייב מלקות מן התורה וכפי שנלמד לקמן]".
וברור שדינו של העובד מיראה חמור ממי שרק מודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ, שהרי העובד מיראה גם מודה בה במעשיו וגם עובדהּ! ומה דינו של המודה בעבודה-זרה שהיא אמת? ובכן, לדעת חז"ל ורבנו הוא מחרף ומגדף את השם וכו', וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא אלא גם כופר בכל התורה כולה וכפסק רבנו שם (ב, ז): "מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא [...] הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
לאור האמור, מה יהיה דינו של מי שגם עובד מיראה? גם אם לא סקילה, הרי שעוון גדול מאד בידו והוא חייב בארבעים מלקות מהתורה, וברור שכוונת רבנו באמרוֹ בהלכות עבודה-זרה (ג, יא): "ואם עבדהּ [...] מיראה – פטור" מסקילה, אבל אסור מן התורה משום עבודה-זרה.
ונביא עוד ראיה לכך מההלכה הבאה אחריה שם:
[יא] "העובד עבודה-זרה מאהבה [...] או שעבדהּ מיראתו לה שמא תרֵיע לו כמו שהן מדמים עובדיה [...] אם קיבלהּ עליו באלוה – חייב סקילה. ואם עבדהּ כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה – פטור [מסקילה] [יב] המגפף עבודה-זרה, והמנשק לה, והמכבד [=המטאטא] והמרבץ [=שוטף את הרצפה] לפניה, והמרחיץ לה, והסך והמלביש והמנעיל, וכל כיוצא בדברי כבוד האלו, עובר בלא תעשה [וחייב מלקות מהתורה], שנאמר: 'וְלֹא תָעָבְדֵם' [שמ' כ, ד], ודברים אלו [=כל מה שנאמר בהלכה הקודמת בעניין העובד מיראה או מאהבה, וכן המגפף והמחבק ועובד אותה "בדברי כבוד", כל אלה] בכלל עבודה[-זרה] הן".
נמצא, שמי שעובד מיראה וכו' הוא בגדר עובד עבודה-זרה מן התורה ואף חייב ארבעים מלקות מן התורה – שהרי לא יעלה על הדעת שדינו של מי שמלביש ומנעיל אותה לדוגמה, שחייב ארבעים מלקות מן התורה, יהיה פחוֹת חמור ממי שעובד אותה. קצרו של דבר, כל מי שעבד מיראה או מאהבה או עשה לה את "דברי הכבוד" הללו, אפילו אם לא קיבלהּ עליו באלוה – הרי הוא בגדר עובד עבודה-זרה, ואף שאין דינו סקילה, דינו ארבעים מלקות מן התורה.
ובל נשכח, שאם קיבלהּ עליו לאלוה, אף שעבדהּ מיראה בלבד – חייב סקילה!
עד כאן מתוך המאמר האמור.
אגב, קארו הקראי בספרו "שולחן המינים" פסק את ההזיות הללו הלכה למעשה, וזה לשונו: "אף-על-פי שמותר לאבד פרורין שאין בהם כזית, מכל מקום קשה לעניות" (או"ח קפ, ד).
ח. פנייה לאלילים ולאטִּים
בסרטון המינות של כת ההידברות הנדון המינים חותמים את דבריהם בדברים הבאים:
"והחותך חיים לכל חי זהו עצם ראש השנה. הידברות מגישה לכם את הסכין המיוחדת עם השמות הקדושים החרוטים, על הסכין. ובנוסף לשמות הקדושים, אנו זוכים בסכין המיוחדת הזו לברכתו של מרן שר התורה רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל. ובכסף הצדקה שאתם רוכשים את הסכין, אתם זוכים לפרקליט נאמן: הבטחתו של בורא עולם: ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבקות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די".
כלומר, לא די בפנייה למלאך הממונה על הפרנסה (דיקרנוסא, ולפי רוב דעות הוזי ההזיות סרוחי הקבלה הפגאנית מדובר בשמו של הקב"ה, ראו: 'מי הוא זה דיקרנוסא?'), ולא די בייחוס כוחות כישוף פגאניים לראשי תיבות של פסוקים, ולא די בהחדרת תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, אלא שלתוך קלחת המינות הרותחת הזו הם מוסיפים גם את השיקוץ קנייבסקי. כביכול יש לברכתו לסכין או לרוכשי הסכין, להוריד שפע מיוחד ולהעניק ברכה עד בלי די.
הם גם חוזרים על ההתעיה, לפיה כל מי שייתן צדקה ברכישת הסכין המטורללת הזו, הקב"ה מחויב להעשיר אותו, ומדרדרים בזה לכפירה ולהתרסה קמי שמיא, וכפי שהוסבר לעיל.
סוף דבר
אחתום בדבריו הקשים של הנביא ישעיה ע"ה על כומרי כת ההידברות:
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת, הכומרים הארורים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ, הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [אינם מכירים בדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו, י–יא). ושם תרגם יונתן ע"ה: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל". וראוי לעצור רגע ולהרהר בדבריו של הנביא ישעיה ע"ה, אשר מכנה את ראשי העם "כלבים אילמים" ו"כלבים עזי נפש"!
וראויים המה לכל הקללות כי בהרחיקם אותנו מה' הם ממיטים על עמֵּנו ייסורי אימים.
"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).
Comments