בליל ראש השנה נאמרת בבית-הכנסת בחרדת קודש ובדבקות עילאית "תפילת הפרנסה". קריאתה הפכה למנהג קבוע כאילו הייתה יסוד מיסודות הדת בבחינת ייהרג ואל יעבור! זכורני שהתארחתי פעם באחד מבתי-הכנסת של עמי הארצות (בעצם כולם כאלה...) ובעת קריאת "תפילת הפרנסה" (שנמכרת בסכומים הגבוהים ביותר), החזן הטיפש בגלימת הכומרים קרא אותה בקול מבעית ומחריש אוזניים, ואף עצר שניות ארוכות לפני המלה "דיקרנוסא" כדי "להרהר" בה כמו שכתוב בתכלאל של נתי העזתי. המקור לתפילה זו הוא בספר "פרי עץ חיים" (שער העמידה, יט) שכתב ויטאל הסכל (1542–1620) תלמידו של הארי המזוהם.
מי הוא זה "דיקרנוסא" הזה? ובכן, בתפילת הפרנסה נאמר: "עשה למענך ולמען קדושת המזמור [...] ולמען השמות הקדושים הנזכרים בו [...] ולמען שם הגדול והקדוש 'דיקרנוסא' היוצא מפסוק 'וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי' [מלאכי ג, י]". יוצא אפוא, שמחבר התפילה הזו סבר ש"דיקרנוסא" הוא שם משמותיו של הקב"ה. ואכן, הממסד הרבני בימינו מאמץ גישה זו, להלן שלוש תשובות שהשיבו הכומרים האורתודוקסים הבכירים בימינו (מופיעות ברשת):
א) ב"צ מוצפי נשאל האם מותר לומר את השם המופיע בספרים (דיקרנוסא) או רק להרהר בו? והשיב: "אסור בהחלט לבטא את השם הקדוש בשפתיים, כמו כל שמות הקודש".
ב) ב' שמואלי מהידברות קבע: "השם הקדוש 'דיקרנוסא' הוא משמות הקודש של בורא-עולם ושם זה מסוגל לפרנסה, ואין מבטאים את השם, אלא במחשבה בלבד".
ג) והמכשף הידוע מאיר מאזוז נשאל, כיצד יוצא השם הקדוש "דיקרנוסא" מהפסוק "והריקותי לכם" וכו'. והשיב: "ו֒הר֒י֒ק֒ותי לכם ברכה עד בלי ד֒י, נ֒ס֒ה עלינו א֒ור פניך", כלומר לדעתו מדובר בשם קדוש שאותיותיו מופיעות בפסוק (גם המילים "כסיל" "אוויל" ו"פינוקיו" ישנן בפסוק).
א. "למען קדושת המזמור"
טרם שנעיין בשם "דיקרנוסא", חשוב לדון בעניין נוסף שמובא בתפילה הזו, לעיל נאמר בה: "עשה למענך ולמען קדושת המזמור", ואיני מבין מה חשב לעצמו השוטה שחיבר את התפילה, וכי הקב"ה יעשה למען קדושת מזמור? מהו המזמור הזה, משה רבנו או שמואל הנביא? וכי יש לו ישות קדוֹשה משל עצמו? אלא נראה ברור, שמחבר התפילה הזו שגה בדמיונות כאילו אמירת המזמור הזה הינה סגולה מאגית אשר פועלת פעולות אצל בורא-עולם. כלומר, עצם אמירת המזמור הקדוש הזה "משפיעה" ו"מפעילה" ו"מעוררת" את בורא-עולם! ובמלים אחרות, המזמור הזה הוא מעין "שוחד" שפותח את שערי שמים לתפילת הפרנסה!
תפישׂה פגאנית זו הינה לא רק מינות ועבודה-זרה מפני שהיא מתארת את בורא-עולם כנתון להשפעות וכישות שניתנת לתמרון ומניפולציה (ובמלים אחרות אל בשר ודם, וראו: 'לעורר רחמי שמים?'), אלא גם כפירה בתורה, מפני שכל מי שעושה את המצוות כאמצעי לרפואה או לפרנסה הוא בגדר כופר בתורה! והנה דברי רבנו בעניין זה בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):
"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר-תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רִפאות נפשות שנאמר 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב; והכוונה שמטרת התורה להביאנו לחיי העולם-הבא]".
והוא הדין בעניין הפרנסה, מי שרואה במזמור מתהלים סגולה מאגית שנועדה להזרים לו רווחים ומזומנים חוטא חטא גדול לאלהים. כלומר, מי שמאמין שאמירת מזמור מסוים עשויה להועיל לו מאיזו בחינה גשמית שתהיה, שוגה שגיאה חמורה, ועליו לחדול מיד לאומרוֹ בהקשר של סגולה מאגית אלילית דמיונית, וכאשר הוא אומרוֹ יתמקד בתכליתו הרעיונית הנשגבה.
וסיפר לי חבר שהוא במקורו "שאמי" (גם משפחת אמי וכן סבי מצד אבי ע"ה במקור שאמי, אך אבי הכיר באמת וחתר תמיד לתקן את נוסח התפילה), שלאחר שהוא הכיר בדרך האמת הוא החל לצאת החוצה מבית-הכנסת בעת אמירת "תפילת הפרנסה". חבריו תמהו עליו וגערו בו ואף איימו עליו: "וכי אינך חושש לאבד את פרנסתך?", והוא השיב להם, שמי שרוצה למצוא חן בעיני הקב"ה ולזכות לכל טובה וברכה יבער עבודה-זרה וייצא מבית-הכנסת בעת הזאת.
ב. שמות הקודש של ה' יתברך
הרמב"ם בספרו הקדוש באמת "מורה הנבוכים" (א, סב) מבאר מהם שמותיו של הקב"ה:
א) שֵׁם המפורש הוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א: "ואינו ידוע אצל כל אדם היאך לבטא אותו [...] והיו בעלי החכמה מוסרים הדבר זה לזה"; ב) והיה עוד שֵׁם בן 12 אותיות "שלא היה שֵׁם אחד, אלא שנים-שלושה שמות סך כל אותיותיהם שתים-עשרה, והיו מכנים בו [...] כמו שאנו מכנים היום באל"ף-דל"ת [=שם אדנות]"; ג) "והיה עוד שֵׁם בן 42 אותות [...] והיו אלה מספר מלים סך כל אותיותיהם שתים-וארבעים".
נמצא שישנו שם המפורש, כינויו במילת אדנות, ועוד שני שמות שנועדו להוסיף וללמד על "עניינים אלהיים מכלל העניינים שהם סתרי תורה" (שם). כלומר, כל שמותיו של הקב"ה נועדו ללמד עניינים אלהיים שהם בגדר סתרי תורה, כדי שנתרומם למעלת ידיעת ה' והשגת ייחודו ואמיתת עצמותו, ולא כדי שיעשו עמם "כישופים" דמיוניים, וכדברי רבנו שם (א, סא):
"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות, כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".
רבנו מוסיף ומלמד שם (א, סג) כיצד התפתחה תעשיית "שֵׁמות הקודש":
"וכאשר מצאו הרשעים הבערים את הלשונות הללו, מצאו מקום לשקֵּר ולדבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני. ואחר כך נכתבו אותם הכְּזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות [הקדושים] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
כלומר, לפי רבנו הרמב"ם, הראשונים שייסדו את תעשיית כִּישּׁוּפֵי שמות ה"קודש" הם בגדר "רשעים", ואין זו גוזמא, שהרי מכשף הוא בגדר עובד עבודה-זרה וחייב כרת וסקילה, וכדברי רבנו במורה (ג, לז): "כי המכשף הוא עובד-עבודה-זרה בלי ספק", ומחוסרי הדעת שבאו אחריהם ונמצאו בעיזבונם ולא ידעו להבחין בין האמת לבין השקר, הם בגדר "פתאים".
ג. מקור השם "דיקרנוסא"
נראה שמקור השם בלטינית ויש לחלקו לשני חלקים: "די-קרנוסא". המלה "די" בלטינית היא "אלהים" או "אל", ואילו "קרנוסא" היא "קרניס" בלטינית שהיא "בשר". כלומר, "די-קרניס" בלטינית משמעה "אל בשר". אגב, כל מי שיודע מעט אנגלית ייזכר מיד במלה Carnivore שמשמעותה "אוכל בשר", האריה לדוגמה נכלל בקבוצת בעלי החיים הטמאים אוכלי הבשר, וגם הארי המזוהם נכלל בין הטמאים והמינים שהם בגדר רשעים ארורים המתים בחייהם.
זאת ועוד, ייתכן מאד שהמלה "קרנוסא" היא שילוב של שתי מלים בלטינית: "קרניס" ו"סאנגוּוִיס", "קרניס" הוא כאמור בשר בלטינית, ו"סאנגוּוִיס" הוא דם. כלומר, "די-קרניס-סאנגוויס" הוא "אל בשר ודם". אלא שכנראה בשל הקיצור הושמטה סוף המלה השלישית והשוטים נותרו עם "די-קרנוסא" – "אל בשר ודם", כאשר היו"ד השנייה התחלפה בוא"ו.
מי-הוא-זה ואי-זה-הוא אותו "אל בשר ודם"? בתחילה חשבתי שמדובר ביש"ו אשר מאמיניו עובדי האלילים טוענים שהוא אל מבשר ודם, אך לאחר שלמדתי להכיר את המשנה הארורה של ראשוני אשכנז וגיליתי שהם היו מינים גמורים, שהרי הם תיארו את בורא-עולם כישות גופנית בעלת מאפיינים אנושיים מופלאים – הבנתי שייתכן ומחבר התפילה התכוון לבורא-עולם! ובהתאם לתפישות ההגשמה והטומאה של חכמי-יועצי-אשכנז, שאומצו על-ידי חכמי ספרד הנרצעים, ואף היוו את התשתית המאגית והפגאנית העקומה לחיבור ספר הזוהר.
נמצא אפוא, כי מדובר בהשפעה נוצרית מובהקת: כלומר או שמדובר בהשפעה נוצרית ישירה והכוונה במילת "דיקרנוסא" לישוע, או שמדובר בהשפעה נוצרית עקיפה בתיווך חכמי-יועצי-אשכנז המגשימים, ומדובר בבורא-עולם לפי תפישותיהם המעֻוותות של המינים.
כך או כך, יש לפנינו השפעה נוצרית שחדרה לתוך דת משה ולתוך סידור התפילה וחובה לבערהּ מקרבנו. שהרי איך יעלה על הדעת שבליל ראש השנה, באותו רגע מרומם שבו פותחים את ההיכל לתפילת הפרנסה שנאמרת בדבקות עילאית, דווקא בשיא ה"קדושה" הזו נטמא את מחשבתנו בזוהמת המינות והעבודה-הזרה? יהי רצון מלפניך לבער את העבודה-הזרה מקרבנו, זו הגלויה המתועבת ואף זו הנסתרת הערמומית העוטה רדיד יהודית.
ונחתום פרק זה בדברי האמת של רבנו הרמב"ם בחומרת ייחוס הגשמות לבורא יתעלה, וכֹה דבריו בספרו "מורה הנבוכים" (א, לו):
"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [ביחס לבורא-עולם השקפת] גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כלומר שהוא יתעלה בעל התפעלויות רגשיות או מגרעות כלשהן] – הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה-חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
ד. חוות דעת כומר מלומד
בעבר נפגשתי במהלך סיור ב"עיר דוד" בכומר בכיר ומלומד מהוותיקן (בעל תואר ד"ר), לא סיפרתי לו על המאמר שכתבתי, ושאלתי אותו מה דעתו על המילה "דיקרנוסא", האם ייתכן שמקורה בלטינית והאם היא קשורה בצורה כלשהי לישוע?
לאחר כמה ימים הוא שלח אלי תשובה, ובה הוא אמר שיסוד המלה "דיקרנוסא" הוא בביטוי הלטיני: de carnis"" (בהתאם להשערה לעיל(. הוא גם הוסיף שייתכן קשר עם ה"ברית החדשה" לפי מה שנאמר ב"בשורה על-פי יוחנן" (מובא לקמן). הוא הסביר שהפסוקים שם מתארים כיצד יש"ו יצא מהשמים ונהיה בשר ודם בתוך מרים "הבתולה", וכך נאמר בבשורה: "והדבר נהיה בשר וישכון בתוכנו, ונחזה כבודו ככבוד בן יחיד לאביו רב חסד ואמת".
ואם רש"י היה כותב פירוש כזה והייתי אומר שיש בפירושו הגשמה מפורשת, היו אומרים לי "עזוב הוא לא התכוון"... ויש מהפירושים המגשימים של רש"י אשר יותר חמורים ממה שכתוב כאן "בבשורה על-פי יוחנן"! ורק דוגמה אחת, רש"י-שר"י בראש פירושו לתורה (בר' א, כז) כותב כך: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא". כלומר, אפילו הנוצרים נזהרו מלומר במפורש מהו "הדבר" הזה שנתהווה במעיה של מריה הטמאה, ואילו רש"י הרשע העז לומר במפורש שהאדם הוא בדיוקנו של אלהים שיצרו!
נעיין עתה ב"בשורה על-פי יוחנן". נשים לב למלה "Carnis"שמופיעה בפסוק 13, ולמלה "Caro" שמופיעה בפסוק 14 שאף היא משמעותה "בשר".
ה. אפשרות נוספת לפירוש השם "דיקרנוסא"
אחד מקוראי המאמר במהדורתו הראשונה העיר כי "דיקרנוסא" אינו יש"ו, אלא משמעותו אלה פגאנית בשׂרנית ששמה בלטינית: Dea-Cornosa. בעת העתיקה הציגו את אלת הפריון והדגנים כאישה מלאה ובשׂרנית, וקשר זה מסתבר ומסתדר מאד עם תפילת הפרנסה שבה אנחנו מתפללים לשפע של ברכה חומרית.
הוא הוסיף, כי אמונות הקבלה הפגאנית מבוססות יותר על אמונות טרום-נוצריות אירופאיות, כלומר אמונות אליליות שקדמו לנצרות. אך לדעתי כאמור, עיקרי אמונות ה"קבלה" הינן השפעה נוצרית מובהקת שחדרה באופן ישיר מהנצרות ובאופן עקיף בתיווך חכמי-יועצי-אשכנז המינים. ושתי ראיות חזקות יש לכך לעניות דעתי: האחת היא ביטויי הגשמה רבים מאד בספר הזוהר ותפישת הבורא כ"אבא רחמן בשמים"; והשנייה היא שיטתם של חכמי-יועצי-אשכנז המינים ובראשם רש"י-שר"י לפרש את אגדות חז"ל כפשוטן, ומחבר ספר הזוהר הרחיב מאד את הדרך הזאת ויצר אגדות מאגיות פשטניות רבות משלו, עד שאפילו חלק מחכמי-יועצי-אשכנז המאוחרים נגעלו מדרכו, אף שיסודה בבית מדרשם הפרו-נוצרי.
מכל מקום, לפי הצעתו של המעיר, "דיקרנוסא" איננו ישוע הנוצרי, או בורא-עולם לפי תפישת חכמי-יועצי-אשכנז המינים, אלא היא אלה פגאנית שמנה וכעורה. וכך או כך, יש לבער מקרבנו כל ריח של עבודה-זרה, כל-שכן עבודה-זרה גופה! ולא לחינם אמרתי לעיל שכל בתי-הכנסת של ימינו הינם בגדר "בתי כנסיות של עמי הארצות" שישיבתן מוציאה את האדם מן העולם, כי הרעיון הזה כבר ידוע לרבים שנים רבות, וזאת הפעם המי-יודע-כמה שעבדכם מפרסם את המאמר הזה בעריכה מחודשת, ועדיין עמי הארצות דבקים בעבודה-הזרה שבידם.
"עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם" (הו' ד, יב).
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (דב' יב, ג).