מי הוא זה "דיקרנוסא"?

עודכן ב: יול 14

בליל ראש השנה נאמרת בבית-הכנסת בחרדת קודש ובדבקות עילאית "תפילת הפרנסה". קריאתה הפכה למנהג קבוע כאילו הייתה יסוד מיסודות הדת בבחינת ייהרג ואל יעבור! זכורני שהתארחתי פעם באחד מבתי-הכנסת של עמי הארצות (בעצם כולם כאלה...) ובעת קריאת "תפילת הפרנסה" (שנמכרת בסכומים הגבוהים ביותר), החזן האברך הגדיל לעשות וקרא אותה בקול מבעית מחריש אוזניים, ואף עמד שניות ארוכות לפני המלה "דיקרנוסא" כדי "להרהר" בה כמו שכתוב בתכלאל המהובל. המקור לתפילה זו הוא בספר "פרי עץ חיים" (שער העמידה, יט) שחיבר הסכל חיים ויטאל (1542–1620) תלמיד האר"י.


מי הוא זה "דיקרנוסא" הזה? ובכן, בתפילת הפרנסה נאמר: "עשה למענך ולמען קדושת המזמור [...] ולמען השמות הקדושים הנזכרים בו [...] ולמען שם הגדול והקדוש 'דיקרנוסא' היוצא מפסוק 'וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי' [מלאכי ג, י]". יוצא אפוא, שמחבר תפילה זו סבר ש"דיקרנוסא" הוא שם משמותיו של הקב"ה. ואכן, הממסד הרבני בימינו מאמץ גישה זו, להלן שלוש תשובות שהשיבו מראשי הרי"ש-בי"תים בימינו (מופיעות באינטרנט):


א) ר"ב אחד נשאל האם מותר לומר את השם המופיע בספרים (דיקרנוסא) או רק להרהר בו? והשיב: "אסור בהחלט לבטא את השם הקדוש בשפתיים, כמו כל שמות הקודש".


ב) ר"ב אחר קבע: "השם הקדוש 'דיקרנוסא' הוא משמות הקודש של בורא-עולם ושם זה מסוגל לפרנסה, ואין מבטאים את השם, אלא במחשבה בלבד".


ג) ור"ב שלישי נשאל, כיצד יוצא השם הקדוש "דיקרנוסא" מהפסוק "והריקותי לכם" וכו'. והשיב: "ו֒הר֒י֒ק֒ותי לכם ברכה עד בלי ד֒י, נ֒ס֒ה עלינו א֒ור פניך", כלומר לדעתו מדובר בשם קדוש שאותיותיו שזורות בפסוק.


א. "למען קדושת המזמור"


טרם שנעיין בשם "דיקרנוסא" חשוב לעיין בעניין נוסף שמובא בתפילה הזו, לעיל נאמר בה: "עשה למענך ולמען קדושת המזמור", ואיני מבין מה חשב לעצמו השוטה שחיבר את התפילה, וכי הקב"ה יעשה למען קדושת מזמור? מהו המזמור הזה, משה רבנו או שמואל הנביא? וכי יש לו ישות קדושה משל עצמו? אלא נראה ברור, שמחבר התפילה הָזָה לחשוב שאמירת המזמור הזה הינה סגולה מאגית אשר פועלת פעולות אצל בורא-עולם. כלומר, עצם אמירת המזמור הקדוש הזה "משפיעה" ו"מפעילה" את בורא-עולם! ובמלים אחרות, המזמור הזה הוא מעין "שוחד" שפותח שערי שמים לתפילת הפרנסה!


תפישה זו הינה לא רק עבודה-זרה מפני שהיא מתארת את בורא-עולם כנתון להשפעה וכישות שניתנת לתמרון ומניפולציה (ובמלים אחרות בשר ודם), אלא גם כפירה בתורה, מפני שכל מי שעושה את דברי התורה כמקור לרפואה או לפרנסה הוא בגדר כופר בתורה! והנה דברי רבנו בעניין זה בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):


"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר-תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רִפאות נפשות שנאמר 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב; והכוונה שמטרת התורה להביאנו לחיי העולם-הבא]".


והוא הדין בעניין הפרנסה, מי שרואה במזמור תהלים סגולה מאגית שנועדה להביא לו רווחים חוטא חטא גדול לאלהים. כלומר, מי שמאמין שאמירת מזמור מסוים עשויה להועיל לו מאיזו בחינה גשמית שתהיה, שוגה שגיאה חמורה, ועליו לחדול מיד לאומרוֹ בהקשר של סגולה מאגית אלילית דמיונית, וכאשר הוא אומרוֹ יתמקד בתכליתו הרעיונית הנשגבה.


וסיפר לי חבר שהוא במקורו "שאמי" (גם סבי במקור שאמי, אך אבי הכיר באמת וחתר תמיד לתקן את נוסח התפילה), כי לאחר שהוא התוודע אל האמת הוא החל לצאת החוצה מבית-הכנסת בעת אמירת "תפילת הפרנסה". חבריו תמהו עליו וגערו בו ואף איימו עליו: "וכי אינך חושש לאבד את פרנסתך?", והוא השיב להם, שמי שרוצה למצוא חן בעיני הקב"ה ולזכות לכל טובה וברכה יבער עבודה-זרה וייצא מבית-הכנסת בעת הזאת.


ב. שמות הקודש של ה' יתברך


הרמב"ם בספרו הקדוש באמת "מורה הנבוכים" (א, סב) מבאר מהם שמותיו של הקב"ה: א) שֵׁם המפורש הוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א: "ואינו ידוע אצל כל אדם היאך לבטא אותו [...] והיו בעלי החכמה מוסרים הדבר זה לזה"; ב) והיה עוד שֵׁם בן 12 אותיות "שלא היה שֵׁם אחד, אלא שנים-שלושה שמות סך כל אותיותיהם שתים-עשרה, והיו מכנים בו [...] כמו שאנו מכנים היום באל"ף-דל"ת [=שם אדנות]"; ג) "והיה עוד שֵׁם בן 42 אותות [...] והיו אלה מספר מלים סך כל אותיותיהם שתים-וארבעים".


נמצא שישנו שם המפורש, כינויו במילת אדנות, ועוד שני שמות שנועדו להוסיף וללמד על "עניינים אלהיים מכלל העניינים שהם סתרי תורה" (שם). כלומר, כל שמותיו של הקב"ה נועדו ללמד עניינים אלהיים שהם בגדר סתרי תורה, כדי שנתרומם למעלת ידיעת השם ולא כדי שיעשו עמם "כישופים" דמיוניים, וכדברי רבנו שם (א, סא):


"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק "להרהר" בהם], ושהם עושים נפלאות, כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל שכן לסבור אותם".


רבנו מוסיף ומלמד שם (א, סג) כיצד התפתחה תעשיית "שֵׁמות הקודש":


"וכאשר מצאו האנשים הָרְשָׁעִים הַבְּעָרִים את הלשונות הללו, מצאו מקום לְשַׁקֵּר וּלְדַבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שירצו ואומרים שֵׁם זה פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כביכול הוא נועד לכישופי ולחשי המכשפים], ואחר-כך נכתבו אותם הַכְּזָבִים אשר בדה אותם הרשע הַבַּעַר הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים אשר אין להם קנה מידה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו]".


כלומר, לפי הרמב"ם הראשונים שייסדו את תעשיית כִּישּׁוּפֵי שמות ה"קודש" הם בגדר "רשעים", ואין זו גוזמא, שהרי מכשף הוא בגדר עובד עבודה-זרה וחייב כרת וסקילה, וכדברי רבנו במורה (ג, לז): "כי המכשף הוא עובד עבודה זרה בלי ספק", ואלה שבאו אחריהם ונמצאו בעיזבונם ודעתם חלושה כדי להבחין בין אמת לשקר, הם בגדר "פתאים".


ג. מקור השם "דיקרנוסא"


נראה שמקור השם בלטינית ויש לחלקו לשני חלקים: "די-קרנוסא". המלה "די" בלטינית היא "אלהים" או "אל", ואילו "קרנוסא" היא "קרניס" בלטינית שהיא "בשר". כלומר, "די-קרניס" בלטינית היא "אל בשר". אגב, כל מי שיודע מעט אנגלית ייזכר מיד במלה Carnivore שמשמעותה "אוכל בשר", הארי לדוגמה נכלל בקבוצת בעלי החיים הטמאים אוכלי הבשר, וגם האר"י נכלל בין חכמי ישראל הטמאים אשר הם בגדר רשעים ובערים לדעת רבנו.


זאת ועוד, ייתכן מאד שהמלה "קרנוסא" היא שילוב של שתי מלים בלטינית: "קרניס" ו"סאנגוּוִיס", "קרניס" הוא כאמור בשר בלטינית ו"סאנגוּוִיס" הוא דם. כלומר, "די-קרניס-סאנגוויס" הוא "אל בשר ודם". אלא שכנראה בשל הקיצור הושמטה סוף המלה השלישית ונותרנו עם "די-קרנוסא" – "אל בשר ודם", כאשר היו"ד השנייה התחלפה בוא"ו.


מי הוא זה ואי זה הוא אותו "אל בשר ודם"? בתחילה חשבתי שמדובר ביש"ו אשר מאמיניו עובדי האלילים טוענים שהוא אל מבשר ודם, אך לאחר שלמדתי להכיר את המשנה הארורה של חכמי אשכנז הראשונים וגיליתי שהם היו מינים גמורים, מפני שהם תיארו את בורא-עולם כישות בעלת בשר ודם ושאר מאפייני הגוף והחומר – הבנתי שייתכן ומחבר התפילה התכוון לבורא-עולם! ובהתאם לתפישות ההגשמה של חכמי אשכנז שחלחלו להשקפותיהם של חכמי ספרד, ואף הניחו את התשתית המחשבתית העקומה לחיבור ספר הזוהר.


נמצא אפוא, כי מדובר בהשפעה נוצרית מובהקת: כלומר או שמדובר בהשפעה נוצרית ישירה והכוונה במילת "דיקרנוסא" לישוע, או שמדובר בהשפעה נוצרית עקיפה בתיווך חכמי אשכנז המגשימים, ומדובר בבורא-עולם לפי תפישותיהם המעוותות של המינים.


כך או כך, יש לפנינו השפעה נוצרית שחדרה לתוך דת משה ולתוך סידור התפילה וחובה לבערהּ מקרבנו. שהרי איך יעלה על הדעת שבליל ראש השנה, באותו רגע מרומם שבו פותחים את ההיכל לתפילת הפרנסה שנאמרת בדבקות עילאית, דווקא בשיא ה"קדושה" הזו נטמא את מחשבתנו בזוהמת העבודה-הזרה? יהי רצון מלפניך לבער את העבודה הזרה מקרבנו, זו הגלויה המתועבת ואף זו הנסתרת הערמומית העוטה רדיד יהודית.


ונחתום פרק זה בדברי האמת של הרמב"ם בחומרת ייחוס הגשמות לבורא יתעלה, וכֹה דבריו בספרו "מורה הנבוכים" (א, לו): "ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [ביחס לבורא-עולם], הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמָה ושונא ואויב וצר יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


ד. חוות דעת כומר מלומד


פעם נפגשתי במהלך סיור ב"עיר דוד" בכומר בכיר ומלומד מהוותיקן (בעל תואר ד"ר), לא סיפרתי לו על המאמר שכתבתי, ושאלתי אותו מה דעתו על המילה "דיקרנוסא", האם ייתכן שמקורה בלטינית והאם היא קשורה בצורה כלשהי לישוע?


לאחר כמה ימים הוא שלח אלי תשובה, ובה הוא אמר שיסוד המלה "דיקרנוסא" הוא בביטוי הלטיני: de carnis"" (בהתאם להשערתנו(. הוא גם הוסיף שייתכן קשר עם ה"ברית החדשה" לפי מה שנאמר ב"בשורה על-פי יוחנן" (מובא לקמן). הוא הסביר שהפסוקים שם מתארים כיצד יש"ו יצא מהשמים ונהיה בשר ודם בתוך מרים "הבתולה", וכך נאמר בבשורה: "והדבר נהיה בשר וישכון בתוכנו, ונחזה כבודו ככבוד בן יחיד לאביו רב חסד ואמת".


ואם רש"י היה כותב פירוש כזה והייתי אומר שיש בפירושו הגשמה מפורשת, היו אומרים לי "עזוב הוא לא התכוון"... ויש מהפירושים המגשימים של רש"י אשר יותר חמורים ממה שכתוב כאן "בבשורה על-פי יוחנן"! ורק דוגמה אחת, רש"י בראש פירושו לתורה (בר' א, כז) כותב כך: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא". כלומר, אפילו הנוצרים נזהרו מלומר במפורש מהו "הדבר" הזה שנתהווה במעיה של מריה הטמאה, ואילו רש"י הרשע העז לומר במפורש שהאדם הוא בדיוקנו של אלהים שיצרו! אגב עלה לי רעיון, אולי ניתן להשוות בין הטקסטים המגשימים של "הברית החדשה" לפירושיו המגשימים של רש"י כדי לסתום את פיותיהם של התועים הרועדים מצאצאי המינים.


נעיין עתה ב"בשורה על-פי יוחנן". נשים לב למלה "Carnis" שמופיעה בפסוק 13, ולמלה "Caro" שמופיעה בפסוק 14 שאף היא משמעותה "בשר".


ה. אפשרות נוספת לפירוש השם "דיקרנוסא"


אחד מקוראי המאמר במהדורתו הראשונה העיר כי "דיקרנוסא" אינו יש"ו, אלא משמעותו אלה פגאנית בשׂרנית ששמה בלטינית: Dea-Cornosa. בעת העתיקה הציגו את אלת הפריון והדגנים כאישה מלאה ובשׂרנית, וקשר זה מסתבר ומסתדר מאד עם תפילת הפרנסה שבה אנחנו מתפללים לשפע של ברכה חומרית.


הוא הוסיף, כי אמונות ה"קבלה" מבוססות יותר על אמונות טרום-נוצריות אירופאיות, כלומר אמונות אליליות שקדמו לנצרות. אך לדעתי כאמור, עיקרי אמונות ה"קבלה" הינן השפעה נוצרית מובהקת שחדרה באופן ישיר מהנצרות ובאופן עקיף בתיווך חכמי אשכנז המינים. ושתי ראיות חזקות יש לכך לעניות דעתי: האחת היא ביטויי הגשמה רבים מאד בספר הזוהר ותפישת הבורא כ"אבא רחמן בשמים"; והשנייה היא שיטתם של חכמי אשכנז המינים ובראשם רש"י לפרש את אגדות חז"ל כפשוטן, ומחבר ספר הזוהר הרחיב מאד את הדרך הזאת ויצר אגדות מאגיות פשטניות רבות משלו, עד שאפילו חלק מחכמי אשכנז המאוחרים נגעלו מדרכו, אף שיסודה בבית מדרשם.


מכל מקום, לפי הצעתו של המעיר, "דיקרנוסא" איננו ישוע, או בורא-עולם לפי תפישת חכמי אשכנז המינים, אלא אלה פגאנית שמנה וכעורה. וכך או כך, יש לבער מקרבנו כל ריח של עבודה-זרה, כל-שכן עבודה-זרה גופה! ולא לחינם אמרתי לעיל שכל בתי-הכנסת של ימינו הינם בגדר "בתי כנסיות של עמי הארצות" שישיבתן מוציאה את האדם מן העולם, כי הרעיון הזה כבר ידוע לרבים כמה שנים, וזאת הפעם השנייה שגם אנכי מפרסם את המאמר הזה בעריכה מחודשת, ועדיין עמי הארצות דבקים בעבודה-הזרה שבידם.


"עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם" (הו' ד, יב).


"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (דב' יב, ג).

1482 צפיות5תגובות
אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!