הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ד)

תפישת אגדות חז"ל כפשוטן – הרס דת משה


טרם שנמשיך לעיין בספר הזוהר יש לידע, כי ריבוי הדרשות המגוחכות ואגדות המינות ההזויות שמרכיבות את הספר, אריכותן, סגנונן, המוטיבים החוזרים והמודגשים שוב ושוב – כל אלה ועוד משקפים באופן חזק מאד את תפישת אגדות חז"ל כפשוטן. כמו כן, כבר הוּכח במבוא לחלק ב כי מגמת מחבר הספר ומגמת כל הכורעים והמשתחווים לשיקוץ שמעון לדורותיהם, מגמת כולם הייתה ועודנה לראות בספר הטמא ספר "קדוש" שכל אותותיו נאמרו מפי הגבורה, ובמלים אחרות, לדידם מדובר בספר פשטני כמו ספר התורה, ולא בספר אגדות עלי בבא.


תפישת אגדות חז"ל כפשוטן הינה אחת מהרעות החולות הגדולות ביותר שהשחיתו את מחשבתו של עם חכם ונבון, והפכו אותנו במהלך אלף השנים האחרונות לעם סכל ונבל, בזוי ושנאוּי, מתועב ומושפל. כל-שכן שמחבר הזוהר הטמא "עיבד" את אגדות חז"ל ושיקע את פשטיהן בתוך מדרשים ואגדות מחודשים שהוא הזה במוחו הקודח. בדרך זו, הטמא הנציח את תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי אם הוא חוזר על אגדה במלים אחרות, תוך שהוא מדגיש את פשטיה באופן מובהק, ואף מוסיף עליה כהנה וכהנה פרטים פשטניים ומוטיבים עלילתיים – אין ספק שהוא סבר ואף ביקש להחדיר את תפישת אגדות חז"ל ואגדותיו כפשוטן.


ובמלים אחרות, העובדה שהטמא הרחיב מאד את פשטי אגדות חז"ל, ניפח והעצים אותן, ואף זייף וסילף אגדות מינות הזויות מפריו הבאוש של מוחו הרקוב – כל זאת מוכיח כאלף עדים שמטרתו הייתה התמקדות בפשט, וכן שהפשט הוא העיקר ולא רק תפאורה חיצונית.


דרכו של הטמא הינה דרכם של חכמי-יועצי-אשכנז הראשונים, ובראשם רש"י-שר"י – כל הרשעים הללו וצאצאיהם חברו יחדיו במטרה להשתית את אחד היסודות המרכזיים של דתם החדשה, היא הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית שהתרגשה עלינו והממה את שכלו של עמֵּנו באלף השנים האחרונות, ואף המיטה עלינו ייסורי גלות איומים נוראיים ומחרידים.


וכל זה בצדק אלהי מדויק ומדוקדק, כלומר בצדק יהדות המינות האורתודוקסית בזויה מושפלת שנואה מתועבת ומעונה, ובצדק נענשה באלף-אלפי מיתות משונות – וזהו עונשה על השחתת דת משה באופן שיטתי ועל הכשלת עם-ישראל במינות, וכבר הזהירם הנביא מלאכי (ב, ח–ט) – אך הם הרחיקו מאד את לימוד התנ"ך, עד שהפכוהו במקרה הטוב ל"ביטול תורה", ובמקרה הפחות-טוב לספר מושך ומבלבל אשר משבש את הדעת בהשקפות הבל ומדוחים (ובעניין זה ראו: "מדוע החרדים אינם לומדים תנ"ך?"), והנה לפניכם אזהרת הנביא מלאכי למינים:


"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה". אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).


נעבור עתה לדברי רבנו המפורסמים בהקדמתו לפרק חלק, אשר מהם עולה לא רק חומרת ההשקפה הזו ותוצאתה המחרידה – השחתת הדת לחלוטין, אלא גם העובדה המחרידה שכל הנחשבים ל"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, כולם למעט יחידי סגולה נדירים ובודדים מאד שניתן אולי לספרם על יד אחת, כולם-כולם נכשלו ונחבלו בהזיה הזו, וכֹה דברי רבנו:


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?


והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.


והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


ושימו לב כמה נדירים ובודדים הם יחידי הסגולה מקרב "חכמי ישראל" אשר הבינו שאין לתפוש ולפרש את אגדות חז"ל כפשוטן, וכֹה דברי רבנו בהמשך הקדמתו לפרק חלק שם:


"והכת השלישית והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש 'מין' [שהם נדירים ויחידים כנדירות ויחידות השמש!], והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוּב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על עניינים אמיתיים מאד – ואף-על-פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחיבוריהם, הרי הם מראים על שלמותם [של חז"ל] והשגתם את האמת. וגם נתברר אצלם [אצל יחידי הסגולה הללו] מניעת הנמנעות ומציאות מחויב המציאות [=הקב"ה], וידעו שהם [=חז"ל] עליהם השלום לא דיברו דברי הבאי [פשט דבריהם במדרשים אינו המטרה ואין ללמוד מפשוטם מאומה, אלא המשלים השזורים בהם הם המטרה והיעד], ונתברר אצלם [ליחידי הסגולה] שיש בדבריהם [של חז"ל] פשט וסוד, ושכל מה שאמרו [חז"ל] מִדְּבָרִים שהם בלתי אפשריים [מן הנמנעות וההזיות] אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל. וכך הוא דרך החכמים הגדולים [לדבר במשלים וחידות], ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים [שלמה המלך] ואמר: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו], וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי 'חידה' הם הדברים שעניינם בסודם ולא בפשוטם, וכמו שאמר [שמשון]: 'אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה' וכו' [שו' יד, יב], לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית – אינם אלא בדרך חידה ומשל.


ומדוע נתפלא על ש[חכמים ע"ה] חיברו את החכמה בדרך משל [שיבצו את החכמה במדרשים ובאגדות] ודימו אותם [את הנמשלים – הרעיונות והמסרים] בדברים שפלים המוניים? והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח-הקודש, כלומר, שלמה במשלי בשיר-השירים ומקצת קהלת. ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם [של חז"ל] ולהוציאם מפשוטן, כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי-הקודש? והרי הם עצמם [=חז"ל] מבארים את פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב: 'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב' [ש"ב כג, כ] כולו משל, וכן מה שנאמר: 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר' [שם] וכו' משל, ואמרו: 'מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם' [ש"ב כג, טו] ושאר מה שאירע כל זה משל. וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם: משל היה, ולא ביאר לאיזה עניין נעשה המשל הזה. וכן מְתֵי יחזקאל אמר אחד מהם: משל היה, ורבים כאלה".


"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [...] לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד).


ועתה נמשיך לחשוף את סכלות הטמא, הלא הוא מחבר הזוהר הזונה אחר אלהים אחרים.


דוגמה כז


בהקדמת הספר נאמר כך (ה ע"א):


"[א] בוא וראה, בתורה ברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם, והנה ביארוה שכתוב: 'וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם' [מש' ח, ל]. והוא הסתכל בה פעם-ושתיים-ושלוש-וארבע פעמים, ואחר-כך אמר אותם [את הכישופים שבאמצעות ברא את העולם], ואחר-כך עשה בה מעשה [דהיינו, למעשה הכשפים הקב"ה צירף מעשים שונים, כדרך המכשפים] [ב] – ללמד את בני האדם שלא יבואו לטעות בה, כמו שנאמר: 'אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ' [איוב כח, כז]. וכנגד ארבע פעמים ההם שכתוב: 'אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ, הֱכִינָהּ, וְגַם חֲקָרָהּ' – ברא הקדוש-ברוך-הוא את מה שברא. [ג] וטרם שהוציא את המעשה שלו, הכניס בראשונה ארבע תיבות, שכתוב: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת' – הנה ארבע. ואחר כך: 'הַשָּׁמַיִם' – הם כנגד ארבע הפעמים שהסתכל הקדוש-ברוך-הוא בתורה טרם יוציא את מעשהו למלאכתו".


חילקנו את דברי הטמא לשלושה חלקים, ואחל בחלק הראשון:


הטמא נכשל ונחבל שם בשני עניינים: התורה קדמה לבריאת העולם, והקב"ה ברא את עולמו באמצעות רצפים של אותיות, כהזיות המכשפים עובדי האלילים שניתן ליצור יש מאין ולשדד את מערכות הטבע באמצעות לחשוש של מילות כישוף מהובלות! והנה דבריו שוב לפניכם:


"בוא וראה, בתורה ברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם [...] והוא הסתכל בה פעם-ושתיים-ושלוש-וארבע פעמים, ואחר-כך אמר אותם [את הכישופים שבאמצעות ברא את העולם]".


ומהי הראיה של הטמא לכך שהקב"ה ברא את העולם באמצעות כישופי רצפי אותיות? הנה אפוא ראייתו: "והנה ביארוה שכתוב: 'וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם' [מש' ח, ל]", ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי הפסוק הזה נועד ללמד שהקב"ה ברא את התורה בכשפים?


והנה דברים שכתבתי בעניין זה במאמר: "ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?":


כמו הזיות רבות, גם המקור להזיה שהקב"ה ברא את עולמו בכישופים, נעוץ בתפישת אגדות חז"ל כפשוטן, והנה לפניכם המדרש בעניין זה במסכת ברכות (נה ע"א), ושם נאמר כך:


"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]".


כך לפי כתבי-יד תימן, ברם, במהדורת המינות של ווילנא שיבשו בעקבות רש"י: "אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". ורש"י פירש בגמרא שם: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו". כלומר, לפי רש"י הקב"ה ברא את העולם באמצעות צירוף של אותיות, דהיינו באמצעות שרבוטי קמיעות ולחשי כשפים! וזו השקפה אלילית נחותה מאד מבחינה מדעית, ויש בה אף חירוף וגידוף קמי שמיא, כאילו ה' יתעלה זקוק ללחשים וכאילו הוא דומה במעשיו למכשפים ההוברים עובדי האלילים.