top of page

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ד)

תפישת אגדות חז"ל כפשוטן – הרס דת משה


טרם שנמשיך לעיין בספר הזוהר יש לידע, כי ריבוי הדרשות המגוחכות ואגדות המינות ההזויות שמרכיבות את הספר, אריכותן, סגנונן, המוטיבים החוזרים והמודגשים שוב ושוב – כל אלה ועוד משקפים באופן חזק מאד את תפישת אגדות חז"ל כפשוטן. כמו כן, כבר הוּכח במבוא לחלק ב כי מגמת מחבר הספר ומגמת כל הכורעים והמשתחווים לשיקוץ שמעון לדורותיהם, מגמת כולם הייתה ועודנה לראות בספר הטמא ספר "קדוש" שכל אותותיו נאמרו מפי הגבורה, ובמלים אחרות, לדידם מדובר בספר פשטני כמו ספר התורה, ולא בספר אגדות עלי בבא.


תפישת אגדות חז"ל כפשוטן הינה אחת מהרעות החולות הגדולות ביותר שהשחיתו את מחשבתו של עם חכם ונבון, והפכו אותנו במהלך אלף השנים האחרונות לעם סכל ונבל, בזוי ושנאוּי, מתועב ומושפל. כל-שכן שמחבר הזוהר הטמא "עיבד" את אגדות חז"ל ושיקע את פשטיהן בתוך מדרשים ואגדות מחודשים שהוא הזה במוחו הקודח. בדרך זו, הטמא הנציח את תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי אם הוא חוזר על אגדה במלים אחרות, תוך שהוא מדגיש את פשטיה באופן מובהק, ואף מוסיף עליה כהנה וכהנה פרטים פשטניים ומוטיבים עלילתיים – אין ספק שהוא סבר ואף ביקש להחדיר את תפישת אגדות חז"ל ואגדותיו כפשוטן.


ובמלים אחרות, העובדה שהטמא הרחיב מאד את פשטי אגדות חז"ל, ניפח והעצים אותן, ואף זייף וסילף אגדות מינות הזויות מפריו הבאוש של מוחו הרקוב – כל זאת מוכיח כאלף עדים שמטרתו הייתה התמקדות בפשט, וכן שהפשט הוא העיקר ולא רק תפאורה חיצונית.


דרכו של הטמא הינה דרכם של חכמי-יועצי-אשכנז הראשונים, ובראשם רש"י-שר"י – כל הרשעים הללו וצאצאיהם חברו יחדיו במטרה להשתית את אחד היסודות המרכזיים של דתם החדשה, היא הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית שהתרגשה עלינו והממה את שכלו של עמֵּנו באלף השנים האחרונות, ואף המיטה עלינו ייסורי גלות איומים נוראיים ומחרידים.


וכל זה בצדק אלהי מדויק ומדוקדק, כלומר בצדק יהדות המינות האורתודוקסית בזויה מושפלת שנואה מתועבת ומעונה, ובצדק נענשה באלף-אלפי מיתות משונות – וזהו עונשה על השחתת דת משה באופן שיטתי ועל הכשלת עם-ישראל במינות, וכבר הזהירם הנביא מלאכי (ב, ח–ט) – אך הם הרחיקו מאד את לימוד התנ"ך, עד שהפכוהו במקרה הטוב ל"ביטול תורה", ובמקרה הפחות-טוב לספר מושך ומבלבל אשר משבש את הדעת בהשקפות הבל ומדוחים (ובעניין זה ראו: "מדוע החרדים אינם לומדים תנ"ך?"), והנה לפניכם אזהרת הנביא מלאכי למינים:


"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה". אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).


נעבור עתה לדברי רבנו המפורסמים בהקדמתו לפרק חלק, אשר מהם עולה לא רק חומרת ההשקפה הזו ותוצאתה המחרידה – השחתת הדת לחלוטין, אלא גם העובדה המחרידה שכל הנחשבים ל"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, כולם למעט יחידי סגולה נדירים ובודדים מאד שניתן אולי לספרם על יד אחת, כולם-כולם נכשלו ונחבלו בהזיה הזו, וכֹה דברי רבנו:


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?


והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.


והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


ושימו לב כמה נדירים ובודדים הם יחידי הסגולה מקרב "חכמי ישראל" אשר הבינו שאין לתפוש ולפרש את אגדות חז"ל כפשוטן, וכֹה דברי רבנו בהמשך הקדמתו לפרק חלק שם:


"והכת השלישית והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש 'מין' [שהם נדירים ויחידים כנדירות ויחידות השמש!], והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוּב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על עניינים אמיתיים מאד – ואף-על-פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחיבוריהם, הרי הם מראים על שלמותם [של חז"ל] והשגתם את האמת. וגם נתברר אצלם [אצל יחידי הסגולה הללו] מניעת הנמנעות ומציאות מחויב המציאות [=הקב"ה], וידעו שהם [=חז"ל] עליהם השלום לא דיברו דברי הבאי [פשט דבריהם במדרשים אינו המטרה ואין ללמוד מפשוטם מאומה, אלא המשלים השזורים בהם הם המטרה והיעד], ונתברר אצלם [ליחידי הסגולה] שיש בדבריהם [של חז"ל] פשט וסוד, ושכל מה שאמרו [חז"ל] מִדְּבָרִים שהם בלתי אפשריים [מן הנמנעות וההזיות] אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל. וכך הוא דרך החכמים הגדולים [לדבר במשלים וחידות], ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים [שלמה המלך] ואמר: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו], וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי 'חידה' הם הדברים שעניינם בסודם ולא בפשוטם, וכמו שאמר [שמשון]: 'אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה' וכו' [שו' יד, יב], לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית – אינם אלא בדרך חידה ומשל.


ומדוע נתפלא על ש[חכמים ע"ה] חיברו את החכמה בדרך משל [שיבצו את החכמה במדרשים ובאגדות] ודימו אותם [את הנמשלים – הרעיונות והמסרים] בדברים שפלים המוניים? והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח-הקודש, כלומר, שלמה במשלי בשיר-השירים ומקצת קהלת. ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם [של חז"ל] ולהוציאם מפשוטן, כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי-הקודש? והרי הם עצמם [=חז"ל] מבארים את פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב: 'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב' [ש"ב כג, כ] כולו משל, וכן מה שנאמר: 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר' [שם] וכו' משל, ואמרו: 'מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם' [ש"ב כג, טו] ושאר מה שאירע כל זה משל. וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם: משל היה, ולא ביאר לאיזה עניין נעשה המשל הזה. וכן מְתֵי יחזקאל אמר אחד מהם: משל היה, ורבים כאלה".


"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [...] לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד).


ועתה נמשיך לחשוף את סכלות הטמא, הלא הוא מחבר הזוהר הזונה אחר אלהים אחרים.


דוגמה כז


בהקדמת הספר נאמר כך (ה ע"א):


"[א] בוא וראה, בתורה ברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם, והנה ביארוה שכתוב: 'וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם' [מש' ח, ל]. והוא הסתכל בה פעם-ושתיים-ושלוש-וארבע פעמים, ואחר-כך אמר אותם [את הכישופים שבאמצעות ברא את העולם], ואחר-כך עשה בה מעשה [דהיינו, למעשה הכשפים הקב"ה צירף מעשים שונים, כדרך המכשפים] [ב] – ללמד את בני האדם שלא יבואו לטעות בה, כמו שנאמר: 'אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ' [איוב כח, כז]. וכנגד ארבע פעמים ההם שכתוב: 'אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ, הֱכִינָהּ, וְגַם חֲקָרָהּ' – ברא הקדוש-ברוך-הוא את מה שברא. [ג] וטרם שהוציא את המעשה שלו, הכניס בראשונה ארבע תיבות, שכתוב: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת' – הנה ארבע. ואחר כך: 'הַשָּׁמַיִם' – הם כנגד ארבע הפעמים שהסתכל הקדוש-ברוך-הוא בתורה טרם יוציא את מעשהו למלאכתו".


חילקנו את דברי הטמא לשלושה חלקים, ואחל בחלק הראשון:


הטמא נכשל ונחבל שם בשני עניינים: התורה קדמה לבריאת העולם, והקב"ה ברא את עולמו באמצעות רצפים של אותיות, כהזיות המכשפים עובדי האלילים שניתן ליצור יש מאין ולשדד את מערכות הטבע באמצעות לחשוש של מילות כישוף מהובלות! והנה דבריו שוב לפניכם:


"בוא וראה, בתורה ברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם [...] והוא הסתכל בה פעם-ושתיים-ושלוש-וארבע פעמים, ואחר-כך אמר אותם [את הכישופים שבאמצעות ברא את העולם]".


ומהי הראיה של הטמא לכך שהקב"ה ברא את העולם באמצעות כישופי רצפי אותיות? הנה אפוא ראייתו: "והנה ביארוה שכתוב: 'וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם' [מש' ח, ל]", ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי הפסוק הזה נועד ללמד שהקב"ה ברא את התורה בכשפים?


והנה דברים שכתבתי בעניין זה במאמר: "ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?":


כמו הזיות רבות, גם המקור להזיה שהקב"ה ברא את עולמו בכישופים, נעוץ בתפישת אגדות חז"ל כפשוטן, והנה לפניכם המדרש בעניין זה במסכת ברכות (נה ע"א), ושם נאמר כך:


"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]".


כך לפי כתבי-יד תימן, ברם, במהדורת המינות של ווילנא שיבשו בעקבות רש"י: "אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". ורש"י פירש בגמרא שם: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו". כלומר, לפי רש"י הקב"ה ברא את העולם באמצעות צירוף של אותיות, דהיינו באמצעות שרבוטי קמיעות ולחשי כשפים! וזו השקפה אלילית נחותה מאד מבחינה מדעית, ויש בה אף חירוף וגידוף קמי שמיא, כאילו ה' יתעלה זקוק ללחשים וכאילו הוא דומה במעשיו למכשפים ההוברים עובדי האלילים.


ובאמרוֹ: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", המדרש נועד ללמד גם על-כך שהעולם נברא בחכמה מופלאה וגם על-כך שלבצלאל ניתנה חכמה גדולה – והאותיות הן סמל ומשל לחכמה, שהרי בצירופן הן יוצרות מאגרי חכמה ודעת (אך בשימוש לא נכון גם מינות וסכלות), וכמו ספר התורה אשר ניתן לנו באמצעות צירוף של אותיות אשר נשזרו יחדיו לספר אלהי. והמשך המדרש שם יוכיח: "כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]". כלומר, פשט הפסוקים אינו עוסק בצירופי אותיות ואין אפילו רמז קלוש לכך, אלא, פשט הפסוקים הוא שהקב"ה ברא את העולם בחכמה מופלאה ומשוכללת.


ובמלים אחרות, חלילה לחכמים מלומר שהקב"ה ברא את העולם ב"צירופי אותיות", וכאמור, כל מי שסובר כך מדמה את הבורא יתעלה למכשפים הנגעלים עובדי האלילים אשר ממלמלים הזיות שאין להן שום מובן. אלא, האותיות הן משל לחכמה והנמשל הוא שהבורא יתעלה ברא את עולמו באופן מחוכם ומשוכלל לאין חקר, והשתמשו במשל האותיות, מפני שיש ביניהן לבין הבריאה מכנה משותף ספרותי בולט מאד: כמו שאדם מתבונן באותיות עלי-ספר ולומד מצירופיהן על חכמת מְחברוֹ, כך המתבונן בבריאה הנפלאה לומד ממנה על חכמת בוראהּ.


ונצרף ראיה ממדרש אחֵר שכך אכן יש להבין את המדרש בברכות (נה ע"א): במדרש במסכת פסחים (נד ע"א) נאמר כך: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה [...] דכתיב: 'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ [קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז]' [מש' ח, כב]". ברם, בפסוק במשלי שם (ח, כב) כלל לא נזכרה התורה, שהרי כל הפרק במשלי שם עוסק בחכמה ולאו דווקא בתורה.


מדוע אפוא המדרש משנה את החכמה לתורה? ומה הוא מבקש ללמד אותנו בכך שהוא מקדים את בריאת התורה לבריאת העולם? ובכן, כדי להבין כל זאת נעיין בפירוש רס"ג שם:


"והפליגה החכמה ב[תיאור] רוממותה [פרק ח במשלי עוסק במעלות החכמה], עד [שאמרה החכמה] שהיא ראשית הברואים, וכוונתה שלא נברא שום דבר כי אם בחכמה ובניהול חכם [כל הנבראים נבראו באופנים מחוכמים ומשוכללים מאד], והרי היא אם-כן ראשית הנבראים".


נמצא אפוא, כי החכמה שתוארה במשלי כמי שנבראה לפני בריאת העולם, היא משל לכך שהקב"ה ברא את העולם בחכמה רבה ובשכלול מופלא. וחכמים במדרש הפכו את החכמה לתורה כדי לרומם את מעלת התורה וכדי להנחיל לנו את ההשקפה שהיא מלֵאת חכמה. עוד ייתכן מאד, שחכמים ביקשו להנחיל לנו את ההשקפה שהעולם נברא לשם קיום התורה.


קצרו של דבר, אין לסבור שהתורה נבראה לפני בריאת העולם כדברי פשט המדרש, שהרי התורה השלֵמה שקיבלנו לא באה לעולם או במלים אחרות לא "נבראה" לפני מעמד הר סיני...


וכמו שהתורה השלמה והמושלמת לא נבראה לפני בריאת העולם וכל מטרת המדרש היא כאמור לרומם את התורה ולהנחיל את ההשקפה שכל העולם כולו לא נברא אלא לשם קיום התורה; וכמו שהחכמה תוארה בספר משלי כמי שנבראה קודם בריאת העולם, וזאת כאמור כדי להנחיל את ההשקפה שהקב"ה ברא את עולמו בחכמה עצומה – כך יש להבין גם את המדרש בברכות שבו נאמר: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". כלומר, אסור להבין את המדרש כפשוטו ולאמץ את ההשקפה שהעולם נברא באמצעות לחשי הוברים כעורים, אלא, גם מטרת המדרש בברכות היא ללמד שהעולם נברא בחכמה רבה ומופלאה לאין חקר.


והאותיות נבחרו לשמש כסמל ומשל לחכמה, גם מפני שהאותיות באופן כללי הן סמל לחכמה וגם מפני שהעיון באותיות הוא האמצעי המרכזי בכל הדורות לרכישת חכמה, דהיינו באמצעות לימוד הספרים וההתבוננות בכתוב בהם, וגם מפני שמדובר בבריאת העולם, וכמו שהאותיות מעידות על חוכמתו של מחבר הספר שצירפן, כך הבריאה מעידה על חכמת יוצר הכל.


ומעידים על-כך גם דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' צג) על החכמה:


"'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז' [מש' ח, כב] – ואין הכוונה בכך שהוא ברא את הדברים בכלִי היא החכמה [או התורה או האותיות או כל כלי אחֵר], אלא, הכוונה שהוא בראם מחוכמים – שכל הרואה אותם יעיד כי חכם [=הבורא יתעלה ויתרומם] עשה אותם".


ונצרף גם את המשך דברי רס"ג בפירושו למשלי פרק ח, שראינו את תחילתם לעיל:


"כיוון שהעיד השֵּׂכל ונאמר בכתובים כי היוצר יתהדר ויתרומם ברא מה שברא בחכמה, כלומר מחוכם ומושלם [תוספת זו נועדה לשלול מה' חכמה שהיא חוץ ממנו, כי ייחוסה הוא שיתוף], נתברר בכך מה שאמר על החכמה שהיא קדמה לכל הבריאה בחיוב [בהכרח], לפי שהכל לא נברא אלא מחמתה [כלומר, לפי שהכל לא נברא אלא בחכמה]. [...] והנה, עצם החכמה, ואף-על-פי שאינה עומדת בעצמה [אינה ישות בעלת מודעות], הרי אין מציאותה נעדרת בכל נברא שברא ה' [שהרי הכל נברא בחכמה מופלאה]. ותיאר כאן כל מעשה בראשית, אמר על מה שנברא ביום הראשון 'בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם' [מש' ח, כז] [...] והגיעה החכמה לתכלית הכבוד באמרה: 'וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן' [מש' ח, ל], כי בה מחדש כל מה שמחדש ובה יוצרו ומוציאו לפועל וממציאו. והיא בלי ספק על דרך המשל שמחה יום-יום, כי כל דבר שנברא בכל יום היא מתחדשת עמו [...] ואמרה: 'וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים' [מש' ח, ל] לא בעצמי, לפי שאינה פרט [ישות בעלת מודעות], אלא, נוחליי ורוכשיי [תלמידי החכמים], עליהם אמרתי: 'וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם' [מש' ח, לא]. והמאמרים האלה מן ההפלגה וההגזמה בכבוד החכמים מפני שמלאכתם מלאכת שמים".


קצרו של דבר, ראינו כי התורה לא קדמה לבריאת העולם, והעולם לא נברא באמצעות רצפי אותיות דהיינו לחשי הוברים כעורים. אך הטמא שחיבר את הזוהר נכשל ונחבל בהזיות.


ולסיכום העניין אצרף את דברי המבוא למאמר בעניין ספר יצירה שנזכר לעיל:


אחת ההזיות הקדומות ביותר שהממו את עם-ישראל ועכרו וטמטמו את חשיבתו היא ההזיה שהקב"ה ברא את עולמו באמצעות רצפים של אותיות, כאילו יש לרצפים של אותיות כוחות על-טבעיים כדי ליצור ולברוא את העולם המשוכלל שעומד לנגד עינינו המשתאות. כל מי שחושב שהעולם המשוכלל הזה על שלל מדעיו העמוקים והמורכבים וכן אינסוף מאפייניו הייחודיים המרתקים המדהימים והבלתי נתפשים לשכל האנושי – דהיינו שהיקום המרהיב העצום המגוון והבלתי נתפש הזה נוצר באמצעות מלמול של כישופי לחשים וצירופי אותיות, בדומה למכשפי העמים החשוכים עובדי האלילים – הוא הוזה הזיות מטומטם ביותר!


ולא רק שהוא הוזה הזיות, הוא מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא במה שהוא מדמה אותו למכשף עובד אלילים. זאת ועוד, לא רק שהוא מין גמור במה שהוא מדמה את ה' יתעלה לבני האדם ולא לסתם בני אדם אלא למכשפים פגאניים נגעלים, אלא שהוא גם מחריב את מחשבת עם חכם ונבון, מחדיר הזיה מאגית שמטמטמת את הכוח האלהי השכלי שהוענק לנו, מנציח בקרבנו את הבערות והסכלות, ופותח פתח רחב כאולם להחדרת אינסוף הזיות מאגיות פגאניות, שמערטלות אותנו מערכינו המחשבתיים והמוסריים, מדרדרות אותנו להיות עם סכל ונבל, ממיטות עלינו אסונות גלות וייסורים איומים ונוראיים – והחמור מכל, מרחיקות אותנו מהיות עם חכם ונבון אשר חובתו למלא ייעוד נשגב: לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ' יט, ו).


ולא לחינם ההזיה המרכזית שספר הזוהר פותח בה היא ההזיה הזו, ראו בהקדמתו כמה הוא מתעמק בעניין זה ובונה עליו תלי תילים של הזיות, כאילו מדובר ביסוד הדת היסודי! והזיה זו היא הראש והיסוד למינות ולהגשמה, והשער הפרוץ לטמטום ולאלילות. כי היא למעשה משחיתה את ההשקפה הראשונה שהתורה מבקשת ללמד אותנו – שהקב"ה ברא את העולם בחכמה משוכללה ומופלאה נשגבה מבינתנו, ואילו ספר הזוהר קובע, בעקבות המינים הראשונים, שהקב"ה דומה למכשף שהרי הוא ברא את היקום באמצעות כישופים ומאגיה.


"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).


***

ועתה לחלק השני של דברי הטמא לעיל: לפי הטמא, כל החיזיון הזה שראינו לעיל לפיו הקב"ה ברא את העולם באמצעות רצפי אותיות שהוא הפיק מן התורה וכו', ובכן, כל זה נועד:


"ללמד את בני האדם שלא יבואו לטעות בה, כמו שנאמר: 'אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ' [איוב כח, כז]. וכנגד ארבע פעמים ההם [שהקב"ה הסתכל בתורה] שכתוב: 'אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ, הֱכִינָהּ, וְגַם חֲקָרָהּ' – ברא הקדוש-ברוך-הוא את מה שברא".


ואיך בדיוק הזיה פגאנית מלמדת את בני האדם "שלא יבואו לטעות בה"? והלא היא עצמה מטמטמת את דעת האדם ומחדירה לו הזיה שתכליתה היא ביעור כל השקפת-אמת ישרה!


כמו כן, לפי הטמא, הפסוק באיוב נועד ללמד על ההזיה שהוא כתב לעיל, דהיינו שהקב"ה "הסתכל בה פעם-ושתיים-ושלוש-וארבע" טרם שהוא לחש לחשים שבראו את העולם. ושוב הטמא נכשל בתפישת אגדות חז"ל כפשוטן, והפעם מדובר באגדה בבראשית רבה (כד, ה):


"'אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ' וגו' – רבנן אמרי: כל דבר ודבר שהיה הקב"ה אומר למשה היה אומר שתי פעמים בליבו, ואחר-כך אומרו למשה. מה טעם? 'אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ' – חד, 'הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ' – חד, ואחר-כך 'וַיֹּאמֶר לָאָדָם' [איוב כח, כח] – זה משה. ר' אחא אמר: ארבעה: 'אָז רָאָהּ' – חד, 'וַיְסַפְּרָהּ' – חד, 'הֱכִינָהּ' – חד, 'וְגַם חֲקָרָהּ' – חד, ואחר-כך 'וַיֹּאמֶר לָאָדָם' – זה משה".


איך אפוא יש להבין את המדרש הזה? ובכן, הנה לפניכם דברי רבנו ב"מאמר קידוש השם" (עמ' קט), ומהם עולה האופן הראוי והנכון שבו יש לבאר את המדרש ולהפיק ממנו תועלת:


"וממה שראוי שתדעהו, שאין ראוי לאדם לדבר ולדרוש באזני העם עד שיחזור על מה שרצונו לדבר פעם-ושתיים-ושלוש-וארבע, וישנן אותו היטב, ואחר כך ידבר. וכן אמרו [חכמים] ע"ה, והביאו ראיה מלשון הכתוב: 'אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ', ואחר-כך: 'וַיֹּאמֶר לָאָדָם' [איוב כח, כז–כח]. זה נאמר על מה שצריך האדם לדבר בפיו, אבל מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר ראוי לו שיחזור עליו אלף פעמים אילו היה זה אפשר".


רבנו מלמד אפוא, שאין להבין את האגדה הזו כפשוטה, אלא היא נועדה להזהיר ולעורר את המורים והחכמים שיחזרו היטב-היטב על השיעור לפני שהם באים ללמד את תלמידיהם.


***

ועתה לחלק השלישי שבקטע הנדון לעיל, ובכן, לפי הטמא הקב"ה "עשה מעשים" מסוימים יחד עם לחישת הלחשים כדי לברוא את העולם, ובהמשך דבריו הוא מוסיף:


"וטרם שהוציא את המעשה שלו, הכניס בראשונה ארבע תיבות, שכתוב: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת' – הנה ארבע. ואחר כך: 'הַשָּׁמַיִם' – הם כנגד ארבע הפעמים שהסתכל הקדוש-ברוך-הוא בתורה טרם יוציא את מעשהו למלאכתו".


כלומר, לפי הטמא, ארבע המלים שמובאות בפסוק הראשון בתורה לפני המלה "הַשָּׁמַיִם": "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", מעידות על-כך שהקב"ה הסתכל ארבע פעמים בתורה טרם שלחש את לחשיו ועשה את מעשיו – ומדוע שלא לטעון שהוא "הסתכל" בתורה ארבע פעמים לפני שהוא ברא את השמים, ושש פעמים לפני שהוא ברא את הארץ?


ברם, הראייה המגוחכת והעלובה של הטמא אינה העיקר, אלא העיקר הוא שמדברי הטמא עולה באופן די ברור, שהוא סבר שהקב"ה אכן "הסתכל בתורה" ארבע פעמים טרם שהוא לחש ועשה, וברא את היקום. והחזרה הזו מעידה כאלף עדים על-כך שהמחבר הטמא ראה בהזיותיו פשטים מפושטים, ואמונתו בהזיות הללו מעידה על שכל נחות ומזוהם מאד.


דוגמה כח


בהמשך הקדמת הספר (ה ע"ב) מובאת "דרשה" של "רבי אלעזר", בדרשה זו נאמר שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים ו"כל יום ויום הוא גילה את מעשהו", אמנם, מיד בהמשך הדרשן סותר את עצמו ואומר שרק ביום הרביעי הקב"ה "גילה את מעשהו": "מתי גילה את מעשהו ונתן כוחו? ביום הרביעי", והסיבה לכך היא: "שכולם [שלושת הימים הראשונים] היו נסתרים ולא התגלו", וביום הרביעי "הוציא [הקב"ה] את המעשה והכוח של כולם". ומה הראיה של הטמא להזיות הנחותות הללו שאין להן שום מובן? ובכן: "שהרי אש ומים ורוח, אף-על-גב שהם שלושה יסודות עליונים, כולם תלויים, ולא התגלה המעשה שלהם עד שהארץ גילתה אותם", ואי-אפשר להבין דברי סכלות אלה בשום פנים, ובתורה אף נזכרו במפורש המים והרוח לפני היום הרביעי, ולהזיות עם-הארץ אין תשובה. מכל מקום, מדברי הטמא עולה שיבוש מדעי והוא האמונה בקיומם של ארבעת היסודות, והשיבוש הזה מוכיח שהספר לא ניתן מאת ה' יתעלה לשיקוץ שמעון במערה, כי לא יעלה על הדעת לייחס לה' שגיאה ומגרעת מכל סוג...


אגב, עצם ההזיה שהקב"ה "גילה את מעשיו" ביום מסוים היא טמטום מוחלט, שהרי לפיה הבריאה לא באה לידי ביטוי מעשי במציאות המוחשית והממשית עד היום הרביעי! וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? וכי הימים הראשון השני והשלישי לא נועדו ללמד על תהליכי התפתחות אדירים שהתרחשו ביקום לפני מיליארדי שנים? והתעלמותו של הטמא מתהליכי ההתפתחות הבלתי-נתפשים שהתרחשו ביקום, מעידה כאלף עדים על סכלות ונחיתות שפלה מאד.


נמשיך בדברי הטמא, בהמשך ההזיה הזו הוא מקשה על עצמו: "ואם תאמר הרי ביום השלישי זה היה [דהיינו שדווקא ביום השלישי הקב"ה 'גילה את מעשיו' לפי דמיונו של הטמא] ש[הרי] כתוב: 'תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא', ו[אף] כתוב: 'וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ' [בר' א, יא–יב]". כלומר, לפי דמיונו של הטמא יש ראיה מפסוקי התורה שדווקא ביום השלישי, ולא ברביעי, הקב"ה "גילה את מעשיו". ובכן, כיצד הטמא מיישב את קושייתו העלובה? הנה תשובתו: "אלא זה, אף-על-גב שכתוב ביום השלישי, זה היה רביעי, ונכלל ביום השלישי שיהיו אחד בלי פירוד". כלומר, בתורה כתובים דברי שקר! שהרי לפי הטמא, הנבראים שנבראו ביום השלישי לא באמת נבראו ביום השלישי! אלא הם נבראו ביום הרביעי! כמו כן, הוא מוחק יום שלם ממעשה בראשית, וקובע באופן שרירותי שהיו יום ראשון ויום שני ויום רביעי, ומה עם היום השלישי? לפי הטמא, הקב"ה דילג מהיום השני ליום הרביעי, וטמטום נחות כזה נובע אך ורק משכרות חמורה מאד.


בהמשך דברי הטמא שם, הוא מוסיף עוד ראיה לכל החיזיון ההזוי הזה, דהיינו לכך שהיום השלישי הוא למעשה היום הרביעי וכו', ומהי ראייתו? הנה היא לפניכם: "ואחר כך היום הרביעי התגלה מעשהו [...] משום שהיום הרביעי הוא הרגל הרביעית של הכיסא העליון".


פשש... עכשיו הכל מובן! בגלל שהיום הרביעי הוא הרגל הרביעית! עכשיו אני מבין!


וכמובן שדבריו הם דברי סכלות מצחיקים ביותר, כאילו בגלל שהיום הרביעי הוא הרגל הרביעית, היום השלישי נמחק והצטרף והתחבר ליום הרביעי, פשוט טמטום מבדח ביותר!


אולם, מאחורי הטמטום המבדח הזה מסתתרים דברי מינות חמורים, שהרי הטמא קובע שהיום הרביעי מעמיד באיזו שהיא צורה דמיונית את הכיסא העליון! ובמלים אחרות, הוא מייחס לה' יתעלה ויתרומם "כיסא"! וחז"ל נזהרו מאד בלשונם, ואפילו במדרשיהם, וכאשר הם ייחסו להקב"ה "כיסא" הם קראו לו "כיסא הכבוד" דהיינו כיסא לשכינתו – ואילו הטמא, באגדותיו הפשטניות והמבחילות אשר מי שנמשך אחריהן מזהם ומשבית את שכלו, החליט באופן שרירותי ופסקני שיש להקב"ה או אף לאלוה "עליון" אחֵר – כיסא, וזו הגשמה ברורה.


וכֹה דברי רבנו בעניין זה במורה (א, כח):


"וכך אמר בתרגום 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' [שמ' יז, יט], אמר: 'מִן קֳדָם דְּחִילָא דִּשְׁכִינְתֵיהּ עַל כּוּרְסֵי יְקָרָא' [כלומר, שבועה היא מלפני דְּחִילָא-הַיָּראוּי (=הוא הקב"ה, שהכל יראים מפניו), ששכינתו על כיסא הכבוד]. וכך תמצא בלשון כל האומה 'כיסא הכבוד' [כלומר הכיסא אינו של הקב"ה שהרי תתחייב מכך גשמות, אלא של כבודו – האור הנברא]. [...] אלא שתכלית הדברים שהוא [=אונקלוס] שלל את הגשמות [...] כי שלילת הגשמות דבר שהוכח, הכרחי באמונה ["כלומר, שאין הבורא גוף וגווייה כבר הוכח בבירור, ודבר זה הכרחי באמונה, כי הפכו כפירה מוחלטת" (קאפח שם)], ולפיכך החליט בו [אונקלוס] ופירש על-פיו".


רבנו מלמד אפוא, שהביטוי המפורסם באומה "כיסא הכבוד" נועד להרחיק מן ההגשמה, וזאת באמצעות שלילת כל יחס ודימוי בין ה' לנבראיו – ורק כך תטוהר השגת ה' יתעלה במחשבה.



בהמשך הדברים בזוהר המזוהם, נאמר שדווקא השבת היא "הרגל הרביעית של הכיסא", ודי ללמוד מעט מדעים מכשירים כדי להבין שמדובר בדברי הבל שמטמטמים את הדעת.


ועל הקביעה שדווקא יום השבת הוא "הרגל הרביעית", מקשה הטמא על עצמו: "ואם תאמר, אם כך, מה זה [שנאמר בתורה] 'אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ' פעמיים?". ובכן, לפי הטמא יש משום מה קושיה מן הטענה ש"השבת היא הרגל הרביעית" לכך שנאמר בתורה פעמיים "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", ומדוע יש קושי? לעולם לא נבין, כי כמו שאמרתי לקושיות הסכלות של עמי-הארצות אין תשובה. אך מה שיותר חשוב לענייננו הוא, שהפסוק "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" מופיע בתורה ארבע פעמים ולא פעמיים כמו שמובא בזוהר המזוהם: שמ' לא, יג; ויק' יט, ג; ויק' יט, ל; ויק' כו, ב. האם ייתכן אפוא שה' יתעלה נתן את הזוהר הטמא לשיקוץ שמעון? וכי יעלה על הדעת שיש לפניו שכחה, או שהוא יתעלה אינו בקי בפסוקי התורה שהוא נתן למשה?


ועתה לתירוצו של הטמא: "אלא, שבת של ערב שבת, והשבת של היום ממש, אין להם פירוד". ועכשיו הכל ברור! כלומר, הסיבה לכך שאין קושי בין הטענה ש"השבת היא הרגל הרביעית" לבין העובדה (השגויה) שנאמר בתורה פעמיים: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", היא ששני פסוקי התורה שנאמר בהם "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" נועדו ללמד שיש למעשה שני ימי שבת בשבוע!


ואם הטמא היה בקי בפסוקי התורה הוא היה עושה לעצמו ארבעה ימי שבתות בשבוע.


דוגמה כט


בהמשך הקדמת הספר (ה ע"ב) מובאת עוד "דרשה" של "רבי אלעזר" לפיה נאמר בתורה "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" כדי "לרבות תחום שבת שהוא אלפיים אמה לכל צד", והוא ממשיך ודורש דברי הבל: "שַׁבְּתֹתַי – זו שבת העליונה ושבת התחתונה, שהן שתיים כלולות יחד ונסתרות יחד", והוא מדמה את העליונים לתחתונים, כאילו יש לפני הקב"ה שבת כבני האדם, וכאילו מושגי הזמן והמנוחה חלים עליו, וכל אלה דימויי מינות שמובילים ישירות להגשמה.


כמו כן, מדוע השבת "העליונה" ו"התחתונה" כלולות ונסתרות יחד? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! אולם, אם אתעכב על כל טמטום שבזוהר המזוהם לא יספיקו לי אלף שנים לסדרה זו. וציינתי את הטמטום הזה רק כדי לעמוד על נקודה אחרת שתבוא בהמשך, ואומר "רבי אלעזר" כך:


"ואני שמעתי מאבא שאמר כך, ודייק: 'אֶת' לרבות תחום שבת, 'שַׁבְּתֹתַי' – זה העיגול והריבוע שבפנים, והם שניים [באמת? העיגול והריבוע הם שניים? והטמא מתהדר בכך שהוא יודע לספור שאחד ועוד אחד שווה שניים]. וכנגד אותם השניים [העיגול והריבוע] יש שתי קדושות שיש לנו להזכיר: אחד 'וַיְכֻלּוּ' ואחד 'קדוש' [ומהקשר הדברים שם עולה שכוונתו לפסוק: 'וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְיָ מְכֻבָּד' (יש' נח, יג) שנאמר לפי המנהג בקידוש של שחרית]".


נניח לסכלות לפיה המנהג לומר פסוקים מסוימים לפני הקידוש הוא כנגד העיגול והריבוע של תחום שבת, ונתמקד בעניין החשוב לדעתי: נשים לב כי הטמא דרש את המלה "שַׁבְּתֹתַי" כך: "זה העיגול והריבוע שבפנים", וכוונתו לעיגול ולריבוע של תחום שבת, אך הוא נכשל בלשונו וחשף שהוא אינו יודע את ההלכה! שהרי לפי ההלכה העיגול הוא בתוך הריבוע ולא להיפך.


והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות שבת (כז, א–ב):


"היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת – לוקה [...] ומדברי סופרים, שלא ייצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפיים אמה [...] נמצאת למד, שמותר לאדם בשבת להלך את כל העיר כולה [...] וכן מותר לו להלך חוץ לעיר אלפיים אמה לכל רוח מרובעות כטבלה מרובעת, כדי שיהיה נשכר את הזוויות. ואם יצא חוץ לאלפיים, מכין אותו מכת מרדות – עד שנים עשר מיל, אבל אם יצא והרחיק מן העיר יתר על שנים עשר מיל, אפילו אמה אחת – לוקה מן התורה".


תחום שבת נמדד אפוא כטבלה מרובעת לארבע רוחות העולם, שבתוכה העיגול של העיר, ובמלים אחרות, העיגול הוא בתוך הריבוע, ולא כדברי הטמא שהריבוע הוא בתוך העיגול.


ואם אכן ספר הזוהר המזוהם ניתן לנו מפי-הגבורה, משמע הדבר שהקב"ה שגה בהלכה!


דוגמה ל


בהמשך הדברים שם נאמר ש"אין מחלוקת למעלה" דהיינו בעליונים, ושימו לב איך הטמא לומד "שאין מחלוקת למעלה": הוא טוען ש"השבת העליונה" נכללה במלה "זכור" שבפסוק "זכור את יום השבת לקדשו", ומדוע היא נכללה במלה "זכור"? מפני ש"המלך העליון מסתיים בזכור", ומדוע "המלך העליון מסתיים בזכור"? מפני ש"השלום הוא זכור" – והואיל והוא מלך "והשלום שלו, והשלום הוא זכור", לכן השבת העליונה שלו נכללה במלה "זכור".


וכל ההזיות המאולצות הללו הן הראיה לכך ש"אין מחלוקת למעלה", כאילו אלמלא אילוצי ההבל הללו היה ניתן לסבור שישנן מחלוקות למעלה! ומי שסובר שבגלל משחקי מלים שרירותיים וסתומים אין לסבור שיש מחלוקת למעלה, למעשה סובר בסתר לבו שכן יש מחלוקות למעלה, שהרי לא יעלה על הדעת שבשל משחקי מלים אין לסבור שיש מחלוקות למעלה. אלא, ברור ש"אין מחלוקת למעלה" מפני שמדובר במציאות שונה לחלוטין ממציאות עולם החומר רוויית הספקות, וידיעת המלאכים הנעלים את בורא-עולם נשגבה מאד.


ואם טרם למדתם, הנני מזמין אתכם ללמוד על ארבעת גורמי המחלוקות, ראו: "גורמי העיוורון מדרך האמת", וממאמר זה תובן ההשקפה שלא יעלה על הדעת שתהיה מחלוקת למעלה.


קצרו של דבר, הדרש הנדון הוא דוגמה נוספת לדרשות הנחותות ששורבטו בזוהר המזוהם. וחמור מכך, הטמא מחדיר שוב, באופני מדרש גסים ושרירותיים מאד, את הדימוי לבורא-עולם: שהרי הוא טוען שיש להקב"ה "שבת עליונה", ואם יש אצלו שבת הרי שהוא זקוק למנוחה והוא אף נתון תחת מושג הזמן בדומה לנבראים. ואת ייחוס מושג הזמן להקב"ה ביארתי בדוגמה י, וברור שאין לייחס לה' מנוחה, שהרי מדובר בצורך גופני, כי רק גוף זקוק למנוחה.


"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).


"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ).


"מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ" (יר' י, ו).

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ד)
.pdf
הורידו את PDF • 256KB

155 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Kommentare


bottom of page