יה. פילוסופים שביקרו את הרמב"ם
בטענתו הבאה עשור מביא ראיות מפילוסופים שונים שביקרו את הרמב"ם וטענו שלא יעלה על הדעת להסביר את "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" כעניינים מחשבתיים, אלא לפי דברי עשור הם סברו שמדובר במסורת: "כולם כתבו שאי אפשר לומר שחכמת הטבע שחכמת האלהות של אריסטו יהיה מכֻוון לרבותינו ז"ל למעשה בראשית ולמעשה מרכבה כמו שסובר הרמב"ם [...] והוכיחו כן מתוך מאמרי רבותינו ז"ל, המכֻוון במעשה בראשית ובמעשה מרכבה הם עניינים שלא יושגו בדרך החקירה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה זה לא מושג על-ידי מעשה החקירה אלא מושג על-ידי קבלה, אם קבלה נקבל מדור לדור עד משה רבנו ע"ה".
ואם אכן הפילוסופים הכסילים שהזכיר עשור אכן אמרו כדברים הרעים הללו, ואף הוסיפו והלעיזו על רבנו בעניינים שונים כגון דברי אחד מהם שאמר שאריסטו "הביא את הרמב"ם לחשוב מחשבות רק רע כל היום" ועוד הזיות. ובכן, אם הם אמרו כדברים הללו, הרי שהם לא היו פילוסופים אמיתיים, שהרי מהות הפילוסופיה היא אהבת החכמה, ובדבריהם הם למעשה בועטים בחכמה, וסוברים שתכלית החכמה היא קבלה במסורת ולא שכלול שכל האדם.
עוד אומר עשור: "כל מי שלמד בעיון את המורה יודע שלשם חותר הרמב"ם, לשם הוא מוביל", והוא מעליל על רבנו שכל מטרתו היא להשפיל את הנביאים ע"ה ולהראות שאריסטו היה חכם גדול מהם. וכאמור בחלק א מדובר בשקרים ובהוצאת דיבה חמורה מאד, ולמדתי את המורה בעיון וכל שרבנו חותר אליו הוא לעורר בקרב עמֵּנו דעת ויראת אלהים. ואגב, הביטוי "אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה", עוסק בענייני קבלת הלכה (ראו הקדמת רבנו לפיהמ"ש).
יו. עשור תופשׂ את אגדות חז"ל כפשוטן!
בחלק א ראינו את "ראיותיו" של עשור מפסחים וחגיגה, וראינו שאין שום הכרח לבארן בכיווני ההזיות הפגאניות ששורצות בספר-האופל. בהמשך דבריו עשור מביא "ראיה" לכך שאת מדעי האלהות ניתן לדעת אך ורק במסורת מפי המקובלים הפגאניים. ומהי הראיה שלו לכך? ובכן, לפי עשור, מכיוון ששום חכם מחכמי אומות-העולם לא התרומם למעלה שבה הוא מסוגל לברוא דבר-מה: "כמו רבא שברא עֶגלה, ר' זירא שברא גברא על-ידי ספר יצירה" וכו', כלומר, מכיוון שחז"ל ידעו לברוא בריאה חדשה – דבר זה מוכיח שרק הם יודעים ומסוגלים למסור סתרי תורה, ולכן אין לדעת את סתרי התורה אלא בקבלה מן המקובלים ממשיכי דרכם...
ואיני מצליח להבין, אם ניתן לברוא עגלה או גולם אירופי דמיוני, כמו שהוזה עשור, מדוע אף-לא-אחד מן המקובלים הפגאניים מראה לנו את כוחו? והלא הם כולם רודפי בצע גדולים מאד, ומכזבים שהם יודעים לעשות גדולות ונצורות ולעתים קרובות אף מבצעים כל מיני כישופים, ופולסות דנורות, וכל מיני טקסי עין הרע, כלומר הם לא נמנעים מטקסים פגאניים – אז מדוע הם לא מראים את כוחם? מדוע הם לא בוראים עגלות וסייחים ובני אדם נפלאים ומופלאים?
וכי הייתה ראיה טובה מזאת לכך שיש אמת בקבלה הפגאנית? מדוע הם לא עושים כן?
ובכן, לא רק שהמקובלים הפגאניים אינם יודעים להזיז את כנף הזבוב בלחשיהם המהובלים, להבדיל, גם חכמי המשנה והתלמוד לא ידעו לכשף כישופים מאגיים כלל ועיקר! וברור שהם היו נאמנים לתורת האמת שהזהירה אותנו מלעשות ומלהאמין במשהו מן ההזיות הללו. אלא, ברור לכל מי שיש בקדקדו ולוּ זרזיף חלוש וקלוש של דעת, שאין להבין את אגדות חז"ל כפשוטן. וכבר ביארתי את האגדות הללו שהוא הזכיר במאמרים שבאתר באופנים הגיוניים שאינם מנוגדים לתורת משה וליסודות דת האמת. יתר-על-כן, שאלה גדולה קמה וניצבה: איך ייתכן שכסילים כל-כך גדולים – שמדמים שיש כוח בגיבובי הלחשים המהובלים שיש בספר יצירה לברוא עגלה או אדם – יבינו במדעי האלהות? ומי שסובר כן לא רק שאינו יודע מאומה בענייני סתרי תורה, אלא שהוא יותר תועה מן הבהמות, שהרי הוא נכשל ונחבל בפשטי מצוות התורה, אשר הזהירה אותנו באזהרות חמורות שלא לשגות אחרי הזיות עובדי האלילים הטיפשים.
ואיך עשור פוער פיו בשיעורים ומפרסם ומפיץ ספרים, כאשר הוא אפילו אינו יודע שאין להבין את אגדות חז"ל ומדרשיהם באופנים מחוכמים? והוא מן המתעים את העם אחרי ההבל.
יז. ספר שיעור קומה
בין ספרי המאגיה והמינות "הקדמונים" שכתבו כביכול אברהם אבינו וחכמי התנאים, יש ספר אחד שנקרא "שיעור קומה", עשור מנפנף גם בו כאחד מספרי היסוד של תורתנו, וזה לשונו: "וחכמת האלהות האמיתית חיברו חיבורים עצומים וספרים, כספר היכלות וספרי שיעור קומה וספר הבהיר, בהם חכמת האלהות לא יערכנה זהב ולא יכילנה שום שכל ושום חוקר".
ובכן, הרמב"ם התייחס בתשובה קיז לספר "שיעור קומה", וכֹה דבריו: "איני סובר כלל שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים ולא יותר. ובכל אופן השמדת אותו הספר והכרתת זכר עניינו מצוה רבה 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ' [שמ' כג, יג] [...] כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק". חיבור אירופי זה מתאר את ה' כבעל גוף בהיר ועצום, ומפרט לפרטי פרטים את תבניתו ותמונתו של בורא-עולם לפי דמיונם, וכך אומר קאפח בעניינוֹ במבואו לספר "שאלות ר' חוטר בן שלמה" (עמ' קעה):
"הספר 'שעור קומה' חיבור עתיק יומין הוא, נתבאר בו שעור 'גוף השכינה' כלשונו, ונמדדו בו האיברים השונים [שהמינים הארורים מייחסים לה'] בפרסאות, אם אלפים ואם רבבות. [...] [רבנו] החליט לדחותו בשתי ידיים, וקבע שאין חיבור זה שייך לחכמי ישראל כלל, ואינו אלא חיבור אחד הדרשנים האירופים, האיטלקים, היווניים, או כלשונו 'אלרום', שאינם מוחזקים בעיני הרמב"ם בחכמה יתרה, ובפרט בעניינים הללו, או אף במה שגרוע מכך, כרמוז בתחילת 'מאמר תחיית המתים' ['יותר תועים מהבהמות', וקאפח מזייף ומתעתע בזה, שהרי דברי הרמב"ם שם כלל לא נאמרו כלפי דרשנים זוטרים, אלא כלפי וכנגד 'חכמי ישראל'!]".
יתר-על-כן, יש בידנו קטע גניזה עתיק ששרד מחיבור תימני, שבו רבנו מתאר במדויק את הספר "שיעור קומה" ומקלל אותו קללות נמרצות, וכך אומר קאפח בהמשך דבריו שם:
"והואיל ונמצא בידי דף עתיק שריד מחיבור תימני, שמדברי מחברוֹ משמע, שהובאוּ לתימן דפים מן הגניזה שבבית מדרשו של הרמב"ם שבמצרים, וביניהם נוסח הספר 'שעור קומה' שהיה בידי הרמב"ם, והביא את כל הנוסח בשלמותו, וגם מה שכתב הרמב"ם על גוף הספר: 'ארור המחברו וארור המאמינו' וכו'".
ועתה לשריד החיבור התימני עצמו, בכתבים א עמ' 475, מובא אותו שריד מהחיבור התימני, ולפי השערתו של קאפח הוא נכתב לפני כ-600 שנים, וזה לשונו של קאפח שם:
"ואמרוּ, שנמצא בגניזת בית רבנו שגונזין בו בלאי הספרים במחסן אשר במדרשו, חוברת ובה נוסח [הספר] 'שיעור קומה' הנזכר בפרק חֵלק הוא ופירושו, וזה לשונו [של הרמב"ם]: זה הוא שיעור קומה, המאמינו לתולעה וּלְרִמָּה, וְשַׁמָּה ושממה, וקודר בלי חַמָּה, יתעלה לעילא-לעילא ממה שאומרים הכופרים. [וכאן מובא תיאור מידות ותיאור ציורי-חיצוני לרגליו, ברכיו, ידיו, צדדיו, ראשו, שערו, זקנו, צורת פניו, זיוו, לשונו, רוחב מצחו, עיניו, זרועותיו, אצבעותיו, שכמו, חוטמו, שפתיו, גבותיו, אזניו ועוד, יתעלה ויתרומם מפשעי הספר האשכנזי האירופי הזה]. כל אלה תועבות ונאצות גדולות, ארור המאמינו וארור המחברו כמניין כל אות ואות ממנו [כלומר שיחולו עליו קללות כמניין גימטריא של כל אותותיו], וה'-אלהים-אמת אין לו דמות ולא ערך, ולא רוחב ולא אורך, שנאמר: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל [וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' (יש' מ, יח)], 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' [שם, כה], יתעלה וישתבח ויתרומם... לעילא...".
מהי אפוא "חכמת האלהות" לפי המקובלים הפגאניים? ההגשמה והמינות והתועבה!
יח. עשר הספירות
בהמשך דבריו עשור מנסה להסביר שעשר הספירות אינן נוגעות "בעצמותו של האלקות", ובכן, עד כמה שראיתי במחקריי על ספר האופל, הספירות הן או אלוהויות נוספות או חלקיו של הקב"ה. אבל נניח לזה כעת, שהרי יש כל-כך הרבה עניינים בספר-האופל שנוגעים ישירות באמיתת עצמותו של בורא-עולם, עד שענייני עשר הספירות מתגמדים ומחווירים לעומתם. ועל כל העניינים הללו תוכלו לראות בסדרת המאמרים: "הזוהר – הזיה פגאנית כעורה".
יט. הרצון האלהי והרצון המצומצם
לפי עשור ויתר המקובלים, "הרצון האלקי, הוא אור אינסוף", והמקובלים החליטו שהרצון הזה אינו נוגע לבריאה, אלא, לבריאה יש רצון אחר והוא "הרצון המצומצם". כלומר לפי המקובלים ישנה הנהגה נפרדת לבריאה! ובמלים אחרות, יש שתי אלוהויות לפחות, "הרצון האלקי" אשר מנהיג את כלל הבריאה, ו"הרצון המצומצם" שהוא הנהגה נפרדת כלפי יצורי הבריאה. ואין שני רצונות נפרדים אלא לשתי ישויות נפרדות. כמו כן, עצם תיאורו של הבורא כאינסופי (אגב, דבר שסותר את האמור בספרי המינות) יש בזה מן ההגשמה, שהרי המקובלים אינם טוענים שבורא-עולם שונה משוכני-בתי-חומר בכל ממד ובכל נקודה שניתן להעלות במחשבה, אלא, הם למעשה טוענים שהוא נמצא יחד עם שוכני-בתי-חומר על אותו סולם איכות והשוואה, אלא שהוא, בניגוד אלינו, אינסופי... "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' ד, יט).
כ. מיזוג בין הספירות
עוד אומר עשור: "כשמדברים על זיווג מדברים על ספירת החכמה בספירת הבינה, על מיזוג בין חכמת הבינה האלקית ברצון האלקי כלפינו, כלפי להאיר לנו". כלומר לפי עשור, המקובלים מזווגים ומייחדים את חכמתו של הבורא יחד עם רצונו האלהי! ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי אלהים כל-כך מוגבל עד שהוא זקוק לנו בני האדם שנחבר בין חכמתו לרצונו? "הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ? אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ?" (יש' י, טו). ויתרה מזאת, וכי הקב"ה אינו אחדותי במהותו? וכי יש בו איזה ריבוי ובתוך הריבוי אף פירוק אשר נדרשת לו הרכבה ואיחוד?
והמקובלים הפגאניים אפילו אינם מבינים כמה הם מטומטמים, פשוט בהמות עלי אדמות.
כא. הרמב"ם לא הבין את הספר שעור קומה...
עוד טענה שטוען עשור היא שייתכן שהרמב"ם ראה את "ספר היצירה ושאר חיבורי התנאים", דהיינו את כל חיבורי המינות שעשור מציין, "והם היו בעיניו כספר חתום", דהיינו הרמב"ם לא הבין מאומה ממה שהוא קרא... וזאת כי הוא "לא קיבל מפה אל פה את המפתחות ואת ההתחלות לחכמה". ודבריו שקר וכזב, ויסודות תורת האמת, וכן דברי רבנו בהלכה ובמחשבה כולם זועקים כנגד המינות הארורה והבוטה שמפיצים מכשפי האופל בספריהם הטמאים.
כב. עשור מודה שספר האופל הוא ספר מינות!
בהמשך דבריו עשור למעשה מודה שספר-האופל מרבה להגשים את הבורא: "ואם נקרא מה שכתב בזוהר כמה דברים שמורים גשמיות באלהות, כגון גולגולתא, הזוהר מדברי על כל מיני עניינים שלכאורה נראים גשמיים: גולגולתא, שערה, מצחא, שיער מצח אוזניים, אנפין וכיו"ב, בלי ספק שיפער את פיו לבלי חוק, נגד הספר ומחברו", ובצדק, שהרי מדובר בספר פגאני שמחבריו כלל לא התכוונו לדבר במשלים ומליצות, וכבר הרחבתי בזה במאמר: "זחיחותם ושחצנותם של יושבי הישיבות", וכן: "הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ב)", שם במבוא.
ולעיל ראינו את דברי רבנו בעניין הספר "שיעור קומה", כלומר רבנו ראה את הספר "שיעור קומה" שעוסק באותם העניינים הללו בדיוק שמזכיר עשור, וקבע שמדובר במינות גמורה. כמו כן, התפשטות המינות וההגשמה בקרב רשעי אשכנז הראשונים היא מן המפורסמות...
כג. עשור מודה שאין ראיות לכך שבר-יוחי כתב את ספר האופל
בהמשך דבריו אומר עשור: "ואפילו אם יאומת אצלו שרשב"י היה המחבר", כלומר הוא מודה שהקביעה לפיה בר-יוחי חיבר את ספר האופל הינה קביעה שרירותית! והוא גם מודה בכך שרבנו היה יוצא נגד ספר-האופל על ההגשמה שיש בו: "[גם הרמב"ם,] אם הוא היה נתקל בכל המושגים האלה, גלגלתא, שיער, מצח, אוזניים, פנים, בוודאי שהוא גם כן היה יוצא גם נגד רשב"י, כי הוא לא מלומד", והרמב"ם הוא זה שלא למד? ותולים קללתם באחרים... כמו כן, אם באופן דמיוני בר-יוחי היה כותב דברי מינות אסור היה לרבנו ולשום אדם לקבלם! ומה יוצא מדברי עשור? שאם תנא כותב דברי מינות אז חובה לקבלם! כאילו התנא הוא האלוה!
כד. יש כוח מאגי לקמיעות ולשמות הקדושים
וכך אומר עשור: "תדע שהרי דבר פשוט אצלנו ונתבאר גם כן בגמרא ובמדרשים, ובכמה מקומות, שיש כוח בשמות ובקמיעות לעשות פעולות ונפלאות, כדאמרינן במסכת שבת דף סא, יוצאין בקמיע מומחה, מה זה קמיע מומחה? הרי אם קמיע לא עוזר אז אין קמיע מומחה, ואין קמיע לא מומחה, אז כל הקמיעות הם לא קמיעות מומחה, כנראה שיש הגמרא אומר שעם קמיע מומחה יוצאים, זאת אומרת שיש קמיע מומחה והגמרא מודה בזה".
והכסיל הזה הבין את אגדות חז"ל כפשוטן ובעניין ההלכה הבין את מה שהוא רוצה להבין, וכך יש להבינה: מן ההלכה עולה שהמוני ישראל בבבל באותם הימים היו שקועים בהזיות המאגיה והקמיעות, והתעורר צורך לפסוק הלכה בענייני הוצאה מרשות לרשות: אימתי הקמיע נחשב כחלק מלְּבושו של האדם ואימתי הוא נחשב כמשָּׂאו. והואיל ולא הייתה יכולת בידי חכמים ע"ה להעיר את העם לדרך האמת בעניין המחשבתי הזה, נאלצו לתת מענה הלכתי לטמטומם.
וכבר הרחבתי בזה במאמר: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה". יתר-על-כן, אם באמת היה ניתן להפיק תועליות מן הקמיעות, הייתכן שחכמים ע"ה היו מייחדים לעניין זה הלכות בודדות? והלא מדובר בסטרט-אפ מדהים שאין כמותו, לשמירה ולרפואה ולהצלת נפשות! וכי יעלה על הדעת שבעניין כל-כך מהותי לתקינות חיי האדם בעולם, לא תהיה מסכת שלמה של הלכות והוראות כיצד לעשות קמיעות, וכיצד לפעול בהם פעולות שיועילו לאנושות כולה?
ואף יתרה מזאת, היעלה על הדעת שהאדם ירשיע קמי שמיא, ויתחייב מיתה או ייסורין, וילך לו לאיזה מקובל פגאני אשר ישרבט לו קמיע, ובקמיע הזה הוא יתגבר על דין שמים? היעלה על הדעת כדבר הזה? וכי יש דבר-מה שיש בכוחו להתגבר על רצונו של ה'-אלהים-אמת? כמו כן, בכתיבת הקמיעות שולבו עוונות רבים נוספים כגון: עוננות, ניחוש, וכישופי עבודה-זרה.
וכבר אמר הנביא ירמיה על כל הבלי הגויים: "כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא" (יר' י, ג).
כה. משה הרג את המצרי בשם קדוש?
עוד אומר עשור: "וכן אמרו ביבמות דף מט ע"ב, משה הרג את המצרי בשֵׁם, גמרא מפורשת שאומרת שמשה רבנו הרג את המצרי בשם ה' המפורש". ובגמרא כלל לא נאמרו כדברים האלה, ודברי תורה עומדים ניצבים כנגד עשור: "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמ' ב, יב), והנה מעט ממה שכתבתי בעניין זה בסדרה על שר"י חלק נד:
בשמות (ב, יד) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר", ושם פירש רש"י: "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר – מכאן אנו למדים שהרגוֹ בשם המפורש". ומי שסובר שהמלה "אֹמֵר" נועדה ללמד שמשה רבנו הרג את המצרי באמצעות לחש של "שם מפורש", הוא לא רק סכל אלא גם עובד אלילים, כי נדמה לו שיש בכוח האדם לעשות כשפים ולחשים ולהרוג בפיו בני אדם, ואפילו הגויים שיקראו זאת יסברו שעמֵּנו הוא עם סכל ונבל, כי ברור לכל בר דעת שזו הזיה נחותה מאד.
אגב, ההזיה הזו נזכרה גם במדרש שמות רבה (א, ל): "הלהרגני אתה אומר, אתה מבקש לא נאמר אלא אתה אומר, מכאן אתה למד ששם המפורש הזכיר על המצרי והרגו". וכבר ראינו שמדובר במדרש מינות מאוחר מאד, אשר חוּבר בלי ספק על-ידי המינים וצאצאיהם. כמו כן, היה לפני רש"י תרגום אונקלוס אשר פירש באופן ברור שמשה רבנו היכה את המצרי כמו פשט הפסוק, וכך נאמר בשמות (ב, יב): "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל", ושם תרגם אונקלוס: "וּמְחָא יָת מִצְרָאָה וְטַמְרֵיהּ בְּחָלָא". וברור שהמלה "וּמְחָא" משמעהּ מכה, ולא הריגה דמיונית פגאנית באמצעות השם המפורש, שהרי רק בפסוק לפני-כן נאמר: "מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו", ושם תרגם אונקלוס: "מָחֵי לִגְבַר יְהוּדַאי מֵאֲחוֹהִי". וזה מן המפורסמות ודי בזה והותר.
עד כאן מן המאמר, ושם הרחבתי בעניינים הללו (והסברתי גם כיצד יש להבין את המילה: 'הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר'), ומדברי רבנו במורה (א, סב) עולה שהזיות המקובלים נחותות מאד:
"וכאשר מצאו הָרְשָׁעִים הַבְּעָרִים את הלשונות הללו, מצאו מקום לְשַׁקֵּר וּלְדַבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כביכול שֵׁמות ה' יתעלה הדמיוניים הללו נועדו לכישופי ולחשי המכשפים הפגאניים]. ואחר כך נכתבו אותם הַכְּזָבִים אשר בדה אותם הרשע הַבַּעַר הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות ['הקדושים'] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
ואצרף לפניכם גם דברי רבנו בעניין האמור במורה (א, סא):
"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות [=המקובלים השוטים למיניהם], ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם ['מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם' (קאפח)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות ['יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות' (קאפח)], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".
כו. ישעיהו הנביא נבלע בארז?
בהמשך דבריו עשור טוען שדברי המדרש ביבמות מט ע"ב הינם כפשוטם, והואיל ונאמר שָׁם שהנביא ישעיה נבלע בארז – כך היה בדיוק! ולא הבין שמדובר במשל לכך שישעיה עמד איתן כנגד מנשה הרשע במשפטו לפניו, עד שעוונו גרם לו להימסר בידיו (ושם נאמר שמת כאשר המנסרים הגיעו לפיו, לרמוז על עוונו שהזכירוֹ בנבואתו בפ"ו: 'כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי'). ואם באמת היה כוח בידי ישעיה להציל את עצמו ב"שֵׁם קדוש", מדוע דווקא להיבלע בארז? וכי הוא לא ימות בחנק? וכי הוא לא היה יכול לפרוח משם באיזה "שֵׁם קדוש" למדינה רחוקה? וגדולה מכולן, נס כל-כך גדול שעשה נביא, הייתכן שהוא כלל לא ייזכר בספרי הנביאים?
וכל מטרת האגדה היא להסביר מדוע ישעיה ע"ה נמסר בידי מנשה, לפי מסורת זו.
כז. אלאדין ומנורת הקסמים...
עשור מוסיף ומביא "ראיה" מפשטי אגדות חז"ל לכך שניתן לחולל "גדולות ונצורות" באמצעות שֵׁמות קדושים. ובכן, בראש האגדה הבאה שהוא מזכיר ממסכת סוכה (נג ע"א) נאמר מפורשות שמדובר באגדה: "אמר ליה רב חסדא לההוא מרבנן דהוה קמסדר אגדתא קמיה". כלומר, אפילו שבראש האגדה הודגש על-ידי החכמים שמדובר באגדה, עשור ויתר המקובלים הפגאניים מתעקשים לטעון שפשט האגדה עוסק במדעי האלהות! ואפילו הגויים הטיפשים לא מעלים על דעתם שיש אמת באגדות האחים גרים או בסיפורי אלף לילה ולילה או עלי בבא וארבעים השודדים, כלומר, המקובלים גרועים מן הגויים הטיפשים עמוסי המאגיה וההזיות!
ועתה לאגדה, שאלו בה: כנגד מי אמר דוד את חמשה-עשר מזמורי שיר המעלות? ומספרים, שבשעה שדוד חצב את היסודות לבית-המקדש עלו מי-תהום וביקשו להציף את העולם. ואז דוד שאל אם מותר לו לכתוב את שֵׁם ה' המפורש על-גבי חרס, ואותו הוא יזרוק למי התהום הגועשים, וכך יינצל העולם. אולם, אף אחד לא השיב לו. ואז אמר דוד שכל מי שיודע אם מותר לעשות כן ואינו אומר, ייחנק בגרונו. ואז מסופר על אחיתופל שלמד קל וחומר: אם מותר למחות את שֵׁם ה' במים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, כל-שכן שיהיה מותר למחות את שֵׁם ה' כדי לעשות שלום לכל העולם. ואז אחיתופל אמר לדוד: מותר. ואז מסופר שדוד כתב את שם ה' על חרס וזרק אותו למי התהום השוצפים, וירדו מאד, יותר מדי, ודוד ראה לנכון להעלותם כדי שתהיה ברכה לעולם, ולכן אמר את חמשה-עשר מזמורי שיר המעלות, ועלו המים.
גם במסכת מכות (יא ע"א) מובאת אגדה זו, אך שם הדגש הוא על עניין אחר לחלוטין, והוא ש"קללת חכם אפילו בחינם היא באה", שהרי אחיתופל התאבד כידוע בחנק. כמו כן, במסכת מכות לא מובא כלל כל העניין של מזמורי שיר המעלות, דהיינו לאחר שנזרק החרס לתהום שככו המים וחזרו למקומם הקודם, וברור שעניין זה הושמט כי המטרה הייתה אחרת. כלומר, אין שום חשיבות לפרטי האגדה, אלא לעניין המסוים שאותו חכמים ביקשו ללמד, ובמסכת מכות אף הובאה מטרת האגדה בראשה: "קללת חכם אפילו בחינם היא באה, מנלן?" וכו' (ועניין קללת החכם הוא משל לכך שאסור לצעֵר את החכם, והמצערוֹ גדול עוונו מנשוא).
והנני שואל וזועק: איך ייתכן להבין את האגדה הזו כפשוטה?! וכי יש איזה היתר לכתוב ולמחות חלילה את שֵׁם ה' צבאות, כאשר יש שיטפון בבת-ים או בנחלי הערבה? הייתכן כדבר הזה? ואם היה מדובר בעניין פשטני, הייתכן שחכמים ע"ה לא היו מורים להציל בדרך זו חיי אדם?
אלא ברור, שהאגדה הראשונה נועדה ללמֵּד על חשיבות השלום והרעות; וכן על שאיפתו העזה של דוד לבנות את בית-המקדש; וכן לעודד את הציבור לקרוא פרקי תהלים, ואת מזמורי שיר המעלות בפרט; וכן שדוד המלך לא זכה לבנות את בית-המקדש מפני שלא היה שלום בימיו, ושהשלום הכרחי לתקומתו של עם-ישראל (ואין שלום ואין תקומה לעמֵּנו אלא באהבה לאמת, ראו: 'חזון הרמב"ם לתקומה רוחנית'). והשנייה נועדה בעיקר ללמֵּד על כבוד החכמים.
ברם, עשור ויתר כסילי האופל פירשו אגדה זו כפשוטה, דהיינו שניתן לחולל "גדולות ונצורות" באמצעות שֵׁמות מתועבים ומכוערים שהם המציאו, ואשר להם הם קוראים: "שמות קדושים" – כאילו יש כוח למקובלים הפגאניים לשדד את מערכות הטבע ולהושיע את הפונים אליהם בדרכי כישוף ומאגיה, ואם כן, הרי שיש לראות בהם אלוה עלי אדמות, לא פחות מכך! וכן חובה להעשירם ולפטמם ולהעריצם, ולהעלים עין ואף להצדיק את כל זימותיהם ופשעיהם. וכך אומר עשור, תוך שהוא מציג את רבנו הרמב"ם ככופר בתורה-שבעל-פה: "אז הדברים מפורשים בגמרא, וכמו שתראה דבריו במורה ח"א סוף פרק סא וסב [הבאתים לעיל] – הרי שלא הספיק לו עדות הגמרא, שמעידה על המעשים שנעשו בכוח השמות, לרמב"ם זה לא הספיק".
וכבר לימדנו ירמיה הנביא ע"ה בספרו בפרק י את היחס הנכון לאלילים ולעובדיהם המהובלים: "כֹּה אָמַר יְיָ: אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ [...] כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא [...] כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם".
כח. עשור מודה בכל ענייני המאגיה!
לאחר הדברים שראינו לעיל עשור מעמיק את שקיעתו בצואת הסכלות הרותחת, והוא מחליט, שהרמב"ם חלק על כל חכמי התלמוד, כי לפי סכלותו של עשור, כל חכמי התלמוד היו מתופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן... והוא מוסיף לשקוע בהבליו, ומהם עולה שהוא מאמין שיש לקבל את כל ענייני השדים והכישופים שבאגדות באופן פשטני: "כמפורסם בתלמוד ובמדרשים". כמו כן, עשור מוסיף ומזכיר את דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה פרק יא, והנה הם לפניכם:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
ועל הדברים הללו הוא אומר כך:
"וגם ידוע דרבותינו ז"ל קיבלו מציאות השדים ומעשה כשפים כמפורסם בתלמוד ובמדרשים, עם כל זה הרמב"ם החליט שהם דברי הבל ותהו ואין בהם ממש, ומי שלא קיבל את הקבלה יכול להגיע לכל זה, והוא יכול לכחש וללגלג על דברי הגמרא, ולומר: 'שכל המאמין ש[כלל ענייני המאגיה] הם אמת ודברי חכמה אלא שהתורה אסרתן, אינו אלא מן הסכלים וממחוסרי הדעת ובכללן הנשים והקטנים', כמו שכתב בסוף פרק יא מהלכות עבודה-זרה, עיי"ש. הרי מפורש שהרמב"ם כתב את הדברים אפילו נגד חכמי התלמוד בעניינים האלה [האמנם?]".
נמצא אפוא, שהקבלה הפגאנית מאמצת לחיקה את כל ענייני המאגיה שהפיצו העמים עובדי האלילים! והנני מזכיר, שכל העניינים האלה נזכרו בתורה כענייני תועבה חמורים מאד:
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [ההליכה בתמימות היא ביעור המאגיה ועקירת העבודה-הזרה, והיא היסוד ליראת שמים, ולכן אונקלוס מתרגם שם: 'שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ']" (דב' יח).
"הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל [...] וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם [...] וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם יְיָ וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם [...] וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם. הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם יְיָ? הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם!" (יר' ז).
כט. 'וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם' (יר' ג)
בהמשך דבריו עשור אומר דברים שאין להם שחר, הוא טוען שהרמב"ם קבע שהנסים שנעשו בתורה, כגון זריקת המטה והפיכתו לנחש וכן תעתועי החרטומים, "הכל היה חיזיון". ומה הוא מקשקש? והיכן רבנו אומר שנס זריקת המטה על-ידי משה רבנו היה חיזיון? והוא מוסיף, שאם הנסים הללו הינם אך ורק בגדר משל, אז מכאן ניתן להכחיש גם את קריעת-ים-סוף וכיו"ב ולכפור בתורה. ובכן, דבריו הללו של עשור מעידים על בורות וסכלות ועל עזות פנים! שהרי אם הוא אומר כדברי ההבל הללו, לא רק שהוא לא למד את דברי רבנו ודברי תורה, אלא שהוא כלל אינו יודע להבחין בין נסים לבין נבואה! הוא מערבב עניינים שונים, ורק חושף את טמטומו.
ואין שום כפירה בהשקפה שחזונות הנביאים לא נראו להם לעיני הבשר אלא במראה הנבואה, אדרבה, זו השקפת תורת האמת! וכמו שה' אומר מפורשות לאהרן ולמרים: "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְיָ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ" (במ' יב, ו), ואם עשור היה לומד אצל המָּארי, הוא היה יודע את פסוקי התורה ולא נכשל בהזיות של כפירה. וכן אומר הנביא הושע: "וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (יב, יא). ודבריו של עשור הינם לא פחות מאשר כפירה בתורה, וכפירה במציאות הנבואה כפי אמיתתה. כלומר, הוא משבש ומערער את היסוד השישי משלושה-עשר יסודות דתנו, ומשחית בזה את תורתנו.
ולביאור ענייני החרטומים ותעתועיהם, ראו: "כומר ושמו אליעזר (על המאגיה) – חלק ב".
בהמשך דבריו עשור אומר, שגם אם נבאר חלק מדברי התורה כמשלים, נגיע לכפירה: "כמו שאומר הרמב"ם שפי האתון היה חיזיון, אז אם הכל היה חיזיון, אז אפשר גם לומר שהכל משל ולא היה ולא נברא, וכך מגיעים לכפירה". וההיקש של עשור פשוט הזוי! ואיך ההשקפה, שכל עניין פי האתון נאמר לבלעם בסוג של חיזיון, מובילה לכפירה? והלא אין בהשקפה זו הכחשת הכתוב חלילה, אלא פירושו באופנים מושׂכלים בלבד, ודברי עשור הללו הינם עזות פנים.
וכלל לא היה קשה לעשור הוזה ההזיות, איך בלעם בן בעור המכשף המתועב והזימתי היה נביא? והקושיות האמיתיות כלל אינן נראות לכסילים עזי הפנים, והיה העקוב למישור, "כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים" (מש' כג, לא), ובעניין זה ראו: "וכי בלעם בן בעור היה נביא?".
והוא ממשיך שם, שלפי רבנו גם עשר המכות ויציאת מצרים היו משל, וכאמור, עשור פשוט אינו יודע להבחין בין נס לנבואה. כמו כן, לפי עשור, סופם של ההולכים בדרכו של רבנו היא הכפירה, שהרי יש "חכמי מחקר" כלשונו, שהחליטו על עניינים שהתרחשו במציאות שמדובר במשלים או שהם לא אירעו כלל, והגיעו לכפירה בתורה – ועל מה הוא מדבר? וכי יש להאשים את רבנו בכך שהיו שזייפו והשחיתו את דבריו ואת השקפותיו? וכי יעלה על הדעת להאשים את ה' יתרומם ויתהדר שמו, בכך שהנוצרים לא הבינו נכונה את התורה וספרי הנבואה?
עשור גם מזכיר את עניין בעלת האוב, ובעניין זה ראו במאמר על המאגיה שצוין לעיל.
ל. עשור מאשים את רבנו בשחץ
בהמשך דבריו עשור טוען כנגד החוקרים: "שמה שלא עובר את ביקורת התבונה שלהם, לא קיים", והוא טוען שגם רבנו הלך בדרך זו, דהיינו בדרכם של האתאיסטים והחוקרים שכופרים בכל עניין שלא מסתדר עם שכלם הבהמי. ודבריו הבל מחוצף ומהובל, כי רבנו הבין היטב שיש לשכל גבול שהוא עומד אצלו, ושיש להיזהר בזה מאד בלימוד מדעי האלהות, ובעניין זה ראו: "נזקי אימוץ ההשגה מעבר ליכולתה", "נזקי התחלת הלימוד במדעי האלהות", ועוד.
כמו כן, לפי עשור וחבורתו, הואיל והאתאיסטים נהגו בשחץ וכפרו בתורה ובאגדות חז"ל – זו הראיה לכך שרבנו טעה, וגם רבנו כמותם, שגה בשחץ וכפר באגדות חז"ל. ברם, רבנו לא כפר באגדות חז"ל, אלא התייחס אליהן באופן שחז"ל התכוונו שנתייחס אליהן: באופן מושׂכל. זאת ועוד, ההשוואה בין התורה שקיבלנו בסיני לאגדות חז"ל פשוט הזויה, ומי שכופר באגדות חז"ל אינו יוצא מן הדת ועוונו הוא שהוא חושב את חז"ל לכסילים, אך הוא לא מתפרץ קמי שמיא. וההשוואה בין האתאיסטים לבין רבנו מתועבת מאד, ומעידה על שפל טומאתו של עשור.
לסיכום, לפי דמיונם של המקובלים, מכיוון שהרמב"ם הלך בדרכי האתאיסטים וכפר באגדות חז"ל, אין לתמוה על-כך שהוא "לא הביא בספריו שום דבר מענייני ספר יצירה, וספר הבהיר, ופרקי ההיכלות וספר הזוהר". כלומר, המקובלים תעו ולעו במאגיה והגיעו להזיה שהמאגיה הפגאנית היא יסוד מיסודות תורתנו! "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר, הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים!" (יש' ה).
ישר כח!
דניאל האויל הוא אדם מאד מבולבל חושב שהארץ שטוחה כמו הפגאנים הקדמונים, ומאמין בקונפירציות על חיסונים, ועושה סלט של כתות שלא קשורות אחת לשניה כמו- הבונים החופשיים, האילומנטי, התאוסופים, אלה כתות שאמנם קיימות במציאות אבל אינם קשורות אחת לשניה, והוא אמר כל מיני שטויות שפרעה וגלית היו בונים חופשיים.
מדובר באדם בעל הזיות גמורות, אין שום פלא שהוא יאמין בכל הזיות המקובלים הפגאניים.
הוא אפילו לא מסוגל להבין את פירוש הפסוק "הלהרגני אתה אומר"- הלהרגני אתה רוצה/חפץ.