top of page

כומר ושמו אליעזר – חלק ב

עודכן: 19 בפבר׳ 2022

בחלק א התחלנו לנתח את מאמרו של החוצב הידוע בציבור אליעזר מלמד, מאמרו פורסם בתאריך כה בשבט תשפ"ב בעיתון "בשבע" וכותרתו: "על כשפים, מאגיה ואלילות" (עמ' 54). בחלקו הראשון של המאמר חשפנו את אמונתו של הכומר אליעזר בהבלי המאגיה והכישופים, ואף למדנו שאמונה זו היא בגדר הודאה בעבודה-זרה וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא. כמובן שבחלק הראשון הוכחנו את הזיותיו מדברי רבנו בהלכות עבודה-זרה וממורה-הנבוכים.


כמו כן, שפכנו אור על שלל הזיות נוספות של הכומר אליעזר, לדוגמה: לפי הכומר אליעזר עבודת האלילים מעניקה תעצומות נפש לעובדיה; עובדי האלילים חווים בטקסי העבודה-הזרה ובהתקשרות לכוחות הטומאה חוויות עמוקות ועוצמתיות; מלאכים ושדים הם אלה אשר מפעילים את כוחות הטבע שביקום; באמצעות פולחנים אליליים ניתן להתקשר למלאכים ולשדים ולינוק מהם כוח על-טבעי שיועיל באופנים שונים; לאנשים מסוימים, כגון מכשפים, יש כוחות על טבעיים ואין שום דרך רציונלית להסביר את יכולותיהם; יש לכוחות הטבע מודעות והם מסוגלים להתנגד למכשפים עד שבשלב מסוים הם אפילו גורמים לאובדנם; ועוד.


חשפנו גם את סכלותו המחרידה של הכומר אליעזר: וזאת באמצעות בחינת פרשנותו לדברי בלק מלך מואב, כאילו יש ראיה מדבריו של עובד אלילים לכך שהיו לבלעם כוחות על-טבעיים; וכן באמצעות בחינת תפישתו את אגדות חז"ל, כאילו מפשטיהן יש ללמוד השקפות אמת!


בחלק זה נמשיך לבחון ולנתח את דברי הכומר, וזאת כדי להבין עד כמה עם-ישראל תועה אחר הוזי ההזיות: כומרים אורתודוקסים פתאים ונבערים או נוכלים אשר מתעים ביודעין את העם אחרי התהו וההבל. עד שעם-ישראל לא יתנער ממנהיגי-הרֶשע אשר הפכו תורת חיים לקורדום חוצבים, ומוכרים לנו דת פרו-נוצרית פרימיטיבית וחשוכה – לעולם לא נוכל להתרומם מתוך השוחה שהם כרו לנו, ולעולם לא נזכה להשכיל ולידע ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.


א. רוב גדולי האסלה האמינו בקיומם של "כוחות טומאה"


בשלב הבא במאמרו, הכומר אליעזר חושף את האמת הידועה והמפורסמת: רובם המוחץ של גדולי האסלה הוזי ההזיות באלף השנים האחרונות האמינו בקיומה של המאגיה בשלל תחומים, וכן בקיומם של כוחות טומאה הזמינים למכשפים. והנה דברי הכומר לפניכם:


"מנגד [לדעתו של הרמב"ם ששלל מכל וכל את המאגיה והאלילות], רבים אומרים שהייתה לפולחנים האליליים השפעה על הקורה בעולם, וכן ישנם אנשים שיכולים לפעול באופן מאגי על דברים שקורים בעולם, אלא שהדבר נעשה בכוחות הטומאה, ולכן הוא אסור ומזיק. וכך סבר הרמב"ן ועוד רבים [...] אכן, דעת רובם הגדול של הראשונים והאחרונים שיש ממש בכוחות רוחניים אלו, אלא שהתורה אסרה לפנות אליהם (רמב"ן, רבנו בחיי שכתב פירוש לתורה, ספר העיקרים, ר"ן, ריב"ש, אברבנאל, רדב"ז, גר"א, רמח"ל ועוד רבים)".


מעניין הדבר שהכומר אליעזר שוכח את אבי אבות הטומאה והמינות, הלא הוא רש"י-שר"י, אשר אין כמעט הזיה מאגית-אלילית אחת שלא חדרה לדתנו מפירושו העילג והעקום. כמו כן, מעניין שלמעט הגר"א, הכומר אליעזר נזהר מלציין שמות מחכמי-יועצי-אשכנז הארורים...


עוד אומר בעניין זה הכומר אליעזר: "לשתי הדעות מקורות בתנ"ך ובדברי חכמים". האמנם? ודבריו אלה הם שקר חמור, הוצאת דיבה על דת משה, ואף חילול-שם-שמים – כאילו הקב"ה אישר בתורתו ובדברי הנביאים את קיומה של המאגיה וכוחות הטומאה. ואם תשאלו: ומה הם המקורות בתנ"ך שהכומר אליעזר מזכיר בדבריו? ובכן, הכומר אליעזר מביא שלוש "מקורות" מהתנ"ך: הראשונה היא מדברי בלק מלך מואב ששללנו בחלק הקודם; השנייה היא מחרטומי מצרים שהיו להם יכולות מאגיות לפי דמיונו של הכומר אליעזר; והשלישית היא מסיפור בעלת האוב בספר שמואל (בהמשך ננתח את שתי "הראיות" האחרונות שהוא הביא).


והנה דבריו לפניכם:


"מנגד, למדנו בתורה שהיה לבלעם כוח לקלל ולברך, אלא שה' הפך את קללתו לברכה לישראל (במ' כב, ו; דב' כג, ו) [וכבר ביארנו את סכלותו בעניין זה בפרק הראשון]. וכן למדנו שהיו אצל פרעה חרטומים שבעזרת כשפים יכלו להשליך את המטה שלהם ולהופכו לתנין, אלא שמטה אהרן בלע את מטותם, כי ה' הוא המושל בכל (שמ' ז, יא–יב). וכן מצינו שהיה כוח לבעלת האוב להעלות את שמואל הנביא שידבר עם שאול המלך (ש"א פרק כח)".


ואם תשאלו: ומה הם "המקורות מדברי חכמים" לאמונת המאגיה וכוחות הטומאה שעליה מדבר הכומר אליעזר? ובכן, לפי הכומר אליעזר אגדות חז"ל הן המקור לאמונת המאגיה! והנה דבריו לפניכם: "וכן מצינו בדברי חכמים שהיה למכשפים כוח להשפיע על הקורה בעולם (סנהדרין סז ע"ב, ועוד). וכן מצינו שחכמים התייחסו למציאות של שדים כעובדה (ברכות ו ע"א, יבמות קכב ע"א, ועוד)". פשוט לקרוא ולא להאמין! הכומר מתבוסס ברפש הסכלות...


ב. מקורות מכתבי הקודש השוללים את המאגיה


ובכן, הואיל והכומר אליעזר טען ש"לשתי הדעות מקורות בתנ"ך ובדברי חכמים", והואיל וראינו את מקורותיו הרעועים אשר נסמכים על התהו (ובהמשך נבארֵם לפרטי פרטים), הבה ונעיין עתה במקורות התורה ונביאי האמת לפיהם המאגיה והכישופים הם הבל מהובל. מלשון המקורות נבין, שאין כאן שום עניין למחלוקת, אלא מדובר בהשקפה ברורה וחד-משמעית, ורק הוזי הזיות אשר בחרו בהבל ובסכלות, נתעוורו מלראות את אור האמת הבהיר שבשחקים:


"וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" (דב' ד, כח).


"וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן" (דב' כח, לו).


"וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן" (דב' כח, סד).


"הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דב' לב, כא).


"אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְיָ וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְיָ בְּכָל לְבַבְכֶם, וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב, כא).


"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).


"אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, כו).


"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).


"כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ [...] וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ" (יר' ב, ה–ח).


"הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל" (יר' ב, יא).


"הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל, הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם" (יר' ז, ח–ט).


"מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר" (יר' ח, יט).


"כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא כִּי עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ, בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם וְלוֹא יָפִיק, כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ, נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ, אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" (יר' י, ג–ה).


"נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת הֹבִישׁ כָּל צוֹרֵף מִפָּסֶל כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא רוּחַ בָּם, הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ, לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (יר' י, יד–טז).


"הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים הֲלֹא אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה" (יר' יד, כב).


"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).


"וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו" (יש' ב, ח).


"כִּי בַּיּוֹם הַהוּא יִמְאָסוּן אִישׁ אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וֶאֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לָכֶם יְדֵיכֶם חֵטְא" (יש' לא, ז).


"הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי, יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל יִרְאוּ וּבַל יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ, מִי יָצַר אֵל וּפֶסֶל נָסָךְ לְבִלְתִּי הוֹעִיל" (יש' מד, ח–י).


"מָה הוֹעִיל פֶּסֶל כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ מַסֵּכָה וּמוֹרֶה שָּׁקֶר, כִּי בָטַח יֹצֵר יִצְרוֹ עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְּמִים, הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה, עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם – הוּא יוֹרֶה? הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ" (חב' ב, יח–יט).


"כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן עַל כֵּן נָסְעוּ כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ כִּי אֵין רֹעֶה" (זכ' י, ב).


"עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם, פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן, יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם, כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם" (תה' קטו, ד–ח).


ג. האם היו "כוחות טומאה" לחרטומי מצרים?


ראינו לעיל שהכומר אליעזר מביא שלוש "ראיות" לפי דמיונו, כדי להצדיק ולאמֵּת בהן את אמונת המאגיה וכוחות הטומאה. כאמור, בחלק הראשון כבר התייחסנו ל"ראיה" הראשונה מבלק מלך מואב ושללנו אותה, ועתה נעבור לנתח את שתי "הראיות" הנוספות שהוא מביא: האחת היא מחרטומי-מכשפי מצרים, והשנייה היא מסיפור בעלת האוב בספר שמואל.


נזכיר תחילה את דבריו של הכומר אליעזר:


"וכן למדנו שהיו אצל פרעה חרטומים שבעזרת כשפים יכלו להשליך את המטה שלהם ולהופכו לתנין, אלא שמטה אהרן בלע את מטותם, כי ה' הוא המושל בכל. וכן מצינו שהיה כוח לבעלת האוב להעלות את שמואל הנביא שידבר עם שאול המלך".


ואיך אפשר לומר ש"ה' הוא המושל בכל" ויחד עם זאת להאמין שיש כוחות על-טבעיים נוספים מבלעדי ה' יתעלה? וכי עצם העובדה שקיימים כוחות אשר מסוגלים לפעול בניגוד לרצונו של ה' יתעלה, האם אין בזה חירוף וגידוף וערעור חמור על אלהותו ושלטונו של הבורא יתברך?


ולעצם העניין, כבר התייחסתי לזה בסדרת מאמריי על רש"י, והנה מה שכתבתי שם:


בשמות (ז, כב) נאמר במכת הדם כך: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ", ושם פירש רש"י (לפי כת"י לייפציג שהוא כידוע כתב-היד הנחשב ביותר במחקר כתבי-היד של פירוש רש"י-שר"י): "בְּלָטֵיהֶם – לחש שאומרין אותו בלט ובחשאי, רבותינו אמרו: בלטיהם – מעשה שדים, בלהטיהם – מעשה כשפים".


בשמות (ח, יד) במכת הכנים נאמר כך: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה", ושם פירש רש"י: "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים – לברוא אותם ממקום אחר; וְלֹא יָכֹלוּ – שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה".


כלומר, לפי רש"י חרטומי מצרים היו מכשפים אשר ידעו לשדד את מערכות הטבע! שהרי רק בעניין הכינים הם לא הצליחו "לברוא אותם ממקום אחר", מה שאין כן לדוגמה בעניין התנינים או הדם או הצפרדעים, ועצם האמונה במאגיה הינה סכלות ובערות שאין לה תחתית. בנוסף לכך, המכשף הוא עובד-עבודה-זרה, כך שייחוס אמיתות לכשפיו המהובלים והמכוערים כמוה כייחוס אמיתות לעבודה-זרה, וכאמור, כל המודה בעבודה-זרה מחרף ומגדף את ה' הנכבד והנורא, וכופר בכל התורה כולה. ועתה נעבור לעיין במקור התלמודי שרש"י סילף ועיוות:


מקור דבריו הוא בסנהדרין (סז ע"ב) שם נאמר כך: "'בְּלָטֵיהֶם' – אלו מעשה שדים, 'בְּלַהֲטֵיהֶם' – אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר: 'וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' [בר' ג, כד]. אמר אביי: דקפיד אמנא – שד, דלא קפיד אמנא – כשפים. [...] 'וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא' [שמ' ח, טו]. אמר ר' אליעזר: מיכן שאין השד יכול לברוא בריה פחות מכשעורה".


ונראה לי שכך יש להבין את הדברים: מעשי שדים וכשפים הם שני סוגים מפעולות המכשפים האליליים הקדמונים. במעשה שדים המכשף היה נעזר בשד כדי לבצע את הכישוף, ובמעשה כשפים לא היה שד ברקע. ולכן הביאו את הפסוק "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" – כדי ללמדנו שהם-המכשפים מתהפכים, פעם בלטיהם ופעם בלהטיהם. כלומר, כדי לתעתע ולשכנע, המכשפים משנים לעתים את אופני ביצוע הכשפים, ומדי פעם מהתלים בפתאים באמרם שהם נעזרים בשדים בכישופיהם, כדי שיאמינו להם שהם מסוגלים לשנות את סדרי הטבע.


אביי בדבריו מבחין בין סוגי האופנים הללו ונותן בהם סימן (דקפיד אמנא), ור' אליעזר מוסיף ומלמד אותנו שאין בכוחו של המכשף "לברוא" בריה אשר קטנה מגודלה של שעורה. כלומר, אין בכוחו של השד, שהמכשף זימן אותו לברוא יש מאין, ליצור בעבורו בריה פחותה משעורה. וגם דברי ר' אליעזר ברורים, כלומר אפילו המכשפים המתעתעים ביותר אינם מסוגלים לתחבל תחבולות עם בריה פחותה משעורה, פשוט מפני שאין לשום אדם שליטה בבעלי חיים כל-כך קטנים. ובמלים אחרות, אין למכשף שליטה מעשית בידיו או בכל אמצעי אחר בבריות כל-כך קטנות – ולכן הקוסמים נוהגים להוציא מכובעם רק בעלי-חיים כגון ארנב או יונה וכיו"ב.


זאת ועוד, איני יכול להעלות על דעתי שגדולי חכמי המשנה והתלמוד האמינו שיש בכוחו של מכשף עובד אלילים להכריח שד לברוא בעבורו יש מאין. ויתרה מזאת, מכיוון שהמכשף עובד עבודה-זרה וחייב סקילה, גם איני יכול להעלות על דעתי שדת האמת, שנאמרה מפי-הגבורה וקידשה מלחמה כנגד העבודה-הזרה עד שרבנו אומר שזה הציר שעליו סובבת כל התורה כולה – תקדש את מלחמתה החשובה והמרכזית הזו כנגד דבר שיש בו ולוּ זיק מן האמת.


ועצם ההנחה הרעה הזו, דהיינו שיש זיק של אמת באלילות הינה חירוף וגידוף קמי שמיא.


ברור אפוא שכוונת חז"ל לומר, שהחרטומים עשו מעשי כשפים אשר רק נראים כמעשים שיש בהם ממש, וכפירוש רס"ג שם: "בְּלַהֲטֵיהֶם – דבר הנעשה בחשאי ובהסתר", כלומר דבר שמסתירים את אופן עשייתו, כמו הקוסמים שמדמים לעשות "כשפים" אך מסתירים את תחבולותיהם תכסיסיהם ונכלוליהם. וזו גם הסיבה שרס"ג הוסיף שם: "לתנינים – כתנינים", וכדברי קאפח בהערה שם: "במעשה החרטומים בכ"ף הדמיון כי היה רק אחיזת עיניים".


והנה לפניכם דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ודעות" (עמ' קכח), וכֹה דבריו:


"ואם ישאל השואל והיאך עשו המכשפים כמו משה באותותיו? נֹאמר [...] ולא הזכירה התורה שהם עשו כמותו כי אם בשלוש [במטה, בדם ובצפרדע], ואף השלוש לא אמרה התורה שעשו כמוהו להשוות בינו לבינם, אלא הזכירה את זאת כדי להראות את השוני שבין פעולתו ופעולתם. והוא, שהיא אמרה בפירוש שמשה עשה דברים גלויים כאשר ציווה ה', וְאֵלּוּ עשו דברים נעלמים ונסתרים, שכאשר חוקרים אחריהן מתגלית התחבולה כאמרוֹ בשלוש [אלה]: 'וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם' [שמ' ח, ג;יד], ומילה זו בלשון [העברי מבטאת] בהחלט [את] הדבר הנעלם הנסתר והמכוסה [...] וכיוון שביארה התורה באמרה: 'בְּלָטֵיהֶם', נתברר הדבר שהוא כדי לדחות את מעשיהם לא כדי לְאַמְּתוֹ [כלומר, מטרת התורה בתוספת המלה: "בְּלָטֵיהֶם" היא להורות לנו שאין מעשיהם אמיתיים אלא נעשו בתחבולה].


[...] ואחר שהנחתי יסוד זה אסתפק בכך, ולא ארשום פרטים היאך אפשר לעשות תחבולה במקומות המים המועטים ולשנותו על-ידי צבע, והיאך מניחים במקצת המימות דבר מסוים ויברחו ממנו הצפרדעים, אלא שכל אלה פרטים שלא יתכן כמותם בדברים הגדולים. אבל מה שעשה משה הרי הפך את מי הנילוס בכללותו [...] וכן העלאת הצפרדעים מכולו, מה שלא תיתכן בו תחבולה ולא ערמה, אלא הוא מעשה [...] 'לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' [תה' קלו, ד; ולכן גם אמרו חז"ל במדרש שאין השד-המכשף שולט על בריה פחותה משעורה, כדי לרמוז לנו על מוגבלות תחבולות הכזבנים והשרלטנים למיניהם]".


והנה הפסוקים בעניין התנינים לפניכם (שמ' ז, יא–יב):


"וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן, וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם".


ורש"י לא הבין את הסוגיה והעניין הזה כלל! ואין זו לפי דעתי סוגיה מדרשית נשׂגבה שמחביאה רעיון עמוק, אלא זו סוגיה פשוטה שנועדה ללמד את שיטות המכשפים עובדי האלילים ותו לא. וכבר התייחסתי לעיל בדוגמה ב לאמונתו האלילית של רש"י בלחשים ובכישופים, ומי שמאמין בשדים ברור שהוא גם מאמין בלחשים ובכישופים שמזמנים אותם, וכבר אמרתי פעמים לא מעטות שהזיה אלילית אחת מחריבה את הדעת ופותחת פתח רחב להחדרת הזיות אליליות רבות נוספות (ולעיון נרחב בדעת רבנו בעניין הלחשים והכישופים, ובכל נושא המאגיה, ראו מאמרי: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם", בתוך ספרי: "אפיקים להרמב"ם").


עד כאן בעניין חרטומי מצרים, ושוב, שימו לב, בכל מאמרו הכומר אליעזר לא מזכיר אפילו ברמז את רש"י, אף-על-פי שרש"י המקור להזיה הזאת ולא הרמב"ן... מדוע? וכאמור, מדוע למעט ההגמון מווילנא, הכומר אליעזר נזהר מלציין שמות מחכמי-יועצי-אשכנז הארורים?


ד. האם היו כוחות טומאה לבעלת האוב בספר שמואל?


בספרי "אפיקים להרמב"ם" התייחסתי לעניין זה בפרק: "סיפור שאול ובעלת האוב לאורו של הרמב"ם", והנה לפניכם מה שכתבתי שם בעריכה מחודשת:


לאחר שראינו שלפי דעת רבנו הרמב"ם כל ענייני המאגיה הם הבל מהובל, ובכלל זה כל ענייני ההעלאה באוב והמדיומים למיניהם, יש לשאול: כיצד הבין הרמב"ם את הסיפור על שאול ובעלת האוב שבספר שמואל? להלן אפוא תקציר ההתרחשויות: בתחילת הפרק נאמר ששמואל הנביא מת, ופלשתים נקבצים להילחם עם ישראל. שאול רואה את מחנה פלשתים וחרד מאד: "וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד" (ש"א כח, ה). שאול פונה לה' אך ה' אינו עונה לו. בשלב זה בחייו, שאול כבר רחוק מאד מה': "וְרוּחַ יְיָ סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְיָ" (ש"א טז, יד), ומכאן גם תובן יראתו וחרדתו הגדולה מפלשתים. שאול בוחר לנהוג כמנהגי הגויים, והוא עובר על איסור חמור שנוגע בעבודה-זרה: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ" (שם, ז). עבדיו מוצאים לו בעלת אוב בעין-דור ושאול הולך אליה כשהוא מחופש, היא איננה יודעת בתחילה שמדובר בשאול.


שאול מורה לבעלת האוב להעלות את שמואל באוב והאשה נעתרת לבקשתו, וכך נאמר שם: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל" (שם, יב). שאול איננו רואה את שמואל במו עיניו, ולכן הוא שואל את האשה: "מָה רָאִית?" והאשה משיבה לשאול: "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" (שם, יד). בשלב זה נדמה לשאול שהאשה ראתה את שמואל: "וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" (שם). כאן מסתיים העניין בפרשה סתומה.


בפרשה הבאה נאמר, ששמואל נגלה עתה גם לשאול ואומר לו: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי" (שם, טו). שמואל מוסיף שה' מאס בשאול וקרע את הממלכה מידו, על כך שלא שמע בקול ה', ולא השמיד והכרית את עמלק כציווי ה'. שמואל מוסיף, שמחר ה' ייתן את ישראל ביד פלשתים, ומחר שאול ובניו ימותו במלחמה עם פלשתים. בתום החיזיון הזה, פונה בעלת האוב אל שאול: "וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד" (שם, כא), כלומר, משמע שהאשה לא שמעה את דברי שמואל אל שאול.


כיצד אפוא יש להבין עניין זה לפי הרמב"ם? ובכן, לדעתי, כל הסיפור הזה מסופר מנקודת מבטם של שאול ובעלת האוב, ולא את שמואל ממש ראו שאול ובעלת האוב, כי אם חיזיון מאת השם בחלום הלילה. בעלת האוב ראתה בחזיון התעתועים בדמיונה איש זקן עוטה מעיל, היא מתארת אותו לשאול, ושאול, המעורער בנפשו, מסיק שמדובר בשמואל. עתה מתחיל חזיון נוסף, חזיון נפרד לשאול, ובו שאול רואה או שומע את שמואל, ונאמר לו כפי שנאמר לו. ואם נקשה ונאמר, כיצד ייתכן שבעלת האוב או שאול יראו חזון מאת ה'? והלא שניהם היו רחוקים מאד מאת ה' יתברך? על-כך משיב הרמב"ם בספרו מורה-הנבוכים (ב, מא), וכֹה דבריו:


"אבל מה שנאמר בו 'ויבא אלהים אל פלוני בחלום הלילה', אין זה נבואה כלל, ולא אותו האיש נביא, כי עניינו שבאה הערה מאת ה' לאותו האדם, ובאר לנו שאותה ההערה היתה בחלום, כי כמו שמסבב ה' תנועת אדם זה למען הצלת אדם אחר או השמדתו, כך סיבב התחדשות דברים שרצה שיתחדשו במראה חלום, כי אין לנו ספק שלבן הארמי רשע גמור וגם עובד עבודה-זרה, ואבימלך אף-על-פי שהיה איש צדיק בעמו, הרי כבר אמר אברהם אבינו על ארצו וממשלתו: 'רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה' [בר' כ, יא], ונאמר בכל אחד מהם, כלומר לבן ואבימלך: 'וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה' [שם כ, ג], וכך בלבן: 'בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה' [שם לא, כד]. [...] ולפיכך תרגמוֹ אונקלוס: 'וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ', ולא אמר בהם: 'וְאִתְגְּלִי יְיָ'.


וממה שהקדמנו מהכרחיוּת ההתכוננות לנבואה, וממה שהזכרנו בשיתוף שם מלאך, תדע כי הגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, לפי שאותם הדברים אשר שמעו או עלה ברעיונם הוא כעין בת קול שמזכירים חכמים תמיד, והוא מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד, אבל מטעה בזה שיתוף השם. וזה הוא היסוד שמסלק רוב הקשיים שבתורה".


עד כאן דברי רבנו. נחזור עתה לסיפור על שאול ובעלת האוב, נאמר שם: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל [...] וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי" (שמואל שם, יב–יג), ותרגם שם יונתן: "וַחֲזָת אִתְּתָא יָת שְׁמוּאֵל [...] וַאֲמַרַת אִתְּתָא לְשָׁאוּל מַלְאֲכָא דַּייָ חֲזֵיתִי". כלומר, האשה איננה יודעת שמדובר בשמואל, היא רואה בחזיונה את מלאך ה' ונבהלת מאד, רק לאחר ששאול מדובבה לומר לו את תיאורו, עולה בליבו של שאול שמדובר בשמואל.


חיזיון דומה מצאנו אצל אשת מנוח, שם נאמר כך: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ אֶל הָאִשָּׁה" (שו' יג, ג), ותרגומו: "וְאִתַּחְזִי מַלְאֲכָא דַּייָ, לְאִתְּתָא". כמו כן, גם אצל אשת מנוח נזכר שהיא רואה את מלאך האלהים: "וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר [...] וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד" (שם, ו), ותרגם שם יונתן: "וַאֲתָת אִתְּתָא, וַאֲמַרַת לְבַעְלַהּ, לְמֵימַר [...] וְחֶזְוֵיהּ כְּחֵיזוּ מַלְאֲכָא דַּייָ, חַסִּין לַחְדָּא".


הביטויים ואופני התרגום בשני הסיפורים דומים מאד: אצל שאול ובעלת האוב נאמר: "וַתֵּרֶא", "וַחֲזָת", "אֱלֹהִים רָאִיתִי", "מַלְאֲכָא דַּייָ חֲזֵיתִי". ואצל אשת מנוח נאמר: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ", "וְאִתַּחְזִי מַלְאֲכָא דַּייָ", "וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים", "וְחֶזְוֵיהּ כְּחֵיזוּ מַלְאֲכָא דַּייָ". עוד נקודה משותפת לשני הסיפורים: בשניהם מתואר הפחד שמעורר מראה מלאך ה' בשתי הנשים, אצל בעלת האוב נאמר: "וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל", ואצל אשת מנוח נאמר: "וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד".


לסיכום, נראה כי החזיונות שראו שאול ובעלת האוב, הם הערה מאת ה' שנאמרה בחלום: "כי כמו שמסבב ה' תנועת אדם זה למען הצלת אדם אחר או השמדתו, כך סיבב התחדשות דברים שרצה שיתחדשו במראה חלום", או שנֹאמר שהם מעין בת קול "והוא מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד". כך או כך, בעלת האוב לא העלתה את שמואל הנביא מן המתים, אלא ה' יתברך הוא זה שהעלה את דמותו בכוחם המדמה וההוזה של בעלת האוב ושאול, כדי לייסרם ולהבהילם, ולפי דמיונם וריחוקם מאת ה' יתברך חשבו שמדובר בשמואל הנביא.


אמנם, ניתן להסביר סיפור זה לדעת רבנו הרמב"ם בדרך נוספת, והיא שכל מה שראתה בעלת האוב ושאול, הכל נובע מהתעוררות כוח הדמיון שהסעיר את מחשבתם, וכך כותב הרמב"ם בפירושו למשנה סנהדרין (ז, ז): "ובעל אוב, מפורסם במקרא [...] וכל מה שתראה באמרם מדבר ושומע בעניין זה אינה אלא שמיעת שווא מחמת הפעלת הדמיון בכך, כמו שקורה לבני אדם תמיד במקומות השוממין ובזמן הבדידות". וברור שמצבו הנפשי המעורער של שאול והחרדה העצומה שאחזה בו עד שהוא פנה לעבודה-זרה, דרדרו אותו להזיות חמורות.


כך גם מסביר רלב"ג, ובעקבותיו כך ש' אבינר מבאר את דעת הרמב"ם, וזה לשונו:


"לפי רב שמואל בר חופני גאון, בעלת האוב הייתה נוכלת שעשתה מעשה כזב והיתולים ודיברה מתוך בטנה או שהחביאה אדם שדיבר בקול נמוך ממחבוא [אוצה"ג חגיגה עמ' 2].


לפי רלב"ג היה כאן תעתוע שווא, בעלת האוב עוררה את דמיונו של שאול המלך בפעולות שעשתה עד שהוא לבדו דמיין את הכל, שכן שמואל אמר לו פעמים רבות שה' קרע את הממלכה מעליו ונתנה לרעהו, וכן שאול ראה בפועל את הצלחתו של דוד ושהשם עמו, מה שהוביל אותו לשקוע עמוק כל כך בדמיונו עד שהיה נדמה לו שהוא שומע את הדברים נאמרים כעת. [...] גם הרמב"ם סובר שכל זה מפעולות הדמיון, ללא השגה חושית כלל".


עד כאן דברי אבינר בספרו: נר באישון לילה (עמ' 76). וכן כותב בן רבנו, ראו שו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם, כז. אמנם, לפי אברבנאל היה כאן מעשה שטן, ו"שד" "שהתלבש" בדמותו של שמואל הוא זה שדיבר אל שאול (אברבנאל על הנ"ך, שם). בדומה לו סובר המלבי"ם שהייתה זו העלאה באוב ממש (מקראי קודש (מלבי"ם), שם). ודברי שני האחרונים הללו הבל.


***

לרס"ג יש דרך אחרת לפרש את הסיפור על שאול ובעלת האוב, וכֹה דבריו כפי שהובאו בתוך דברי מבשר הבבלי: "כיוון שאמר הכתוב פעם ופעמיים 'וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל' אין לנו מפלט מלומר ששמואל חיה באמת, ולא נוכל לומר שהיא שהייתה אומרת לשאול: 'הנה הוא אומר לך כך וכך' [כדרך המדיומים הנוכלים למיניהם] ונכתב כפי שנדמה לשאול, כי אם נאמר כן, היינו אומרים כך בכל 'וַיֹּאמֶר' ובכל 'וַידַבֵּר' [שמדובר בדיבור על-ידי מתווך]" (בפירושו לתורה ויק' יט, ט).


לדעת רס"ג, שמואל קם לתחייה ודיבר עם שאול. עוד עולה מדבריו, ששמואל דיבר עם שאול ללא תיווך בעלת האוב, וכפי שנהוג בסיאנסים למיניהם. כלומר משמע מדבריו, שה' עשה נס והחייה את שמואל כדי להוכיח את שאול, לייסרו ולהבהילו. דברי רס"ג מורחבים ומבוארים, מופיעים בתוך דברי ר' אברהם בן שמואל, שכתב פירוש לנביאים (ש"א, כח), וזה לשונו:


"אמר רבנו סעדיה ז"ל: יש השואלים האם קם שמואל באמת או לא? והתשובה, כיון שאמר הכתוב פעם ופעמים 'וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל' אין לנו מפלט מלומר ששמואל חיה באמת, והחייהו יתברך ויתעלה כדי שיכיר שאול את גדולתו וכדי שיגיד לו דבר המדאיגו. לא המכשפה היא שהקימתו, כי לא ייחס הכתוב לאותה האשה דבר מעלייתו של שמואל, ורק אמר 'וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל', ואילו הייתה היא שהעלתו, היה הכתוב אומר: 'ותעל האשה את שמואל', אבל אמר שהיא אמרה: 'אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ', ואין כל המתיימר לעשות איזה דבר משיג יומרתו, וכאשר קצרה ידה מלמלא הבטחתה הקימו הבורא והראה לה אזלת ידה".


כלומר, דבר פשוט וברור הוא גם לרס"ג, שהמכשפה לא העלתה את שמואל באוב, אלא לפי רס"ג ה' עשה נס והחייה את שמואל כדי להשיג מטרות מסוימות. עוד מבאר רס"ג:


"ואם יאמר האומר: מדוע לא ביאר הכתוב שהבורא הקימו, אנו אומרים שסמך בכך על תבונתנו שאין מחריד את המת כי אם בוראו, וכשהיה שאול שומע את שמואל מדבר עמו לא הייתה האשה שם, אלא כאשר שמעה אותם מדברים זה עם זה, פירשה האשה ויצאה מאצלם ועזבתם לדבר זה עם זה, וראוי הדבר מצד המוסר לנהוג כך בכל שניים המסתודדים, וכל שכן נביא ומלך שאין להימצא ביניהם, והפסוק ביאר את פרישתה משם, והוא אמרו אחרי סיום השיחה: 'וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד' [ש"א כח, כא]".


לדעת רס"ג, הבורא יתעלה ויתרומם סמך על תבונתנו, ולכן, אל לנו להכזיב את האמון שניתן בנו, אל לנו להפנות עורף לשכלנו ולתבונתנו ולנטות אחר התהו ההבל וההזיות אשר לא יועילו ולא יצילו כי תֹהו המה. בהמשך דבריו, רס"ג מוכיח מן הפסוקים, שלא בעלת האוב היא זו שהעלתה את שמואל, וכֹה דבריו:


"וממה שמוכיח שהיא רחוקה מלהחיות מתים הוא אמרה לשאול: 'וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי', כי מי שמחייה מתים לא יגור מן המוות. ועוד ממה שמראה שהיא רחוקה מלעשות דבר זה, מה שאירע לה בעת עלות שמואל, שפחדה וְחָרְדָה עד שזעקה בכל כוחה, שנאמר: 'וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל', ומי שדרכו להחיות מתים בכל עת לא יחרד כמפני דבר שלא ראה כמותו מעולם. והנה, מתחילת הסיפור ועד סופו, גלוי וברור קוצר יד המכשפים וכן פחדה וחרדתה [...] ואם יאמר האומר, היאך אירע לשמואל צער המוות פעם שניה אחר שחיה, אין זה דבר גדול לפני ה', כי יש ביכולתו לגמלו על צערו בכך בטוב שאין לו גבול".


ולפי האופן שפירשנו את סיפור שאול ובעלת האוב לעיל, אין שום קושי. ולדעת רבנו הרמב"ם, אין ייסורין בלי עוון, ולא ייתכן שה' יעניש את שמואל הנביא כדי לשלם לו שכר על כך, "וחלילה לאל מעוול, ואינו מעניש אדם אלא [את מי] שחייב עונש" (ראו במורה ג, יז;כד); ובעניין שלילת ההשקפה לפיה יש ייסורין של אהבה, ראו מאמרי על רש"י-שר"י במבוא לחלק לג.


***

בעלוֹת האוב בימינו – להלן דברי קאפח בהערה למורה (ג, כט), לפיה כל בעלי האוב הנגעלים למיניהם, אינם אלא שוטים או רמאים:


"שיש מן המעשים הללו שהם מעשה שטות מוחלטת מצד השוטים או מעשה מִרמה מצד הרמאים העושים עצמם 'מדיום', ולא הייתה התורה צריכה להקפיד עליהם כל כך אלמלא שיש בהם לתא דעבודה-זרה".


ואיני מבין, שהרי לפי קאפח אם לא היה מדובר בעבודה-זרה "לא הייתה התורה צריכה להקפיד עליהם כל-כך"... האמנם? ואפילו אם לא היה מדובר בסעיפי עבודה-זרה שלא חייבים עליה סקילה, וכי מותר להתעות את ההמון אחרי התהו וההבל? וכי מותר לגנוב ממון מן הבריות? וכי מותר להחריב את עולמם המחשבתי של המוני בית ישראל? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?


ונוסיף את דברי קאפח בתשובה (שו"ת יוסף קאפח, הלכות עבודה-זרה, סימן יח):


"שמענו עדויות למיניהם וסיפורים רבים על סיאנסים למיניהם, וברצוננו לברר את הדבר בעליל, במישור המעשי והתורני וההגותי [=השואל מבקש תשובה מפורטת: "במישור המעשי והתורני וההגותי", ומה הוא מקבל?] תשובה: ביחס לצד הסיפורי הבל הבלים הכל הבל. [...] והדברים פשוטים וברורים. כ"ד המאחל לכם השתחררות מכל הדמיונות".


ושוב איני מבין, "ביחס לצד הסיפורי הבל הבלים הכל הבל", אך מה ביחס לעדויות? ואיך קאפח היה מסוגל לשקר ולרמות ש"הדברים פשוטים וברורים" כאשר רובם המוחץ של גדולי האסלה (הנחשבים לחכמי ישראל באלף השנים האחרונות ואשר המיטו עלינו שואה רוחנית ופיסית) סבורים שיש אמת בכל ההזיות המטונפות הללו ואף בהזיות חמורות מהן?! ברור אפוא, שהוא מתחמק כמנהגו הרע מלהשיב תשובות ברורות, ולעולם הוא מטשטש את תשובותיו בענייני אמונות ודעות שפטרוניו המינים האורתודוקסים תעו ולעו בהן אחרי התהו, אם ברב ואם במעט, כי כך היא דרכם של הכומרים השכירים: לתעתע ולהתעות ולא לומר דברים ברורים ונחרצים פן יבולע לשררתם למשכורותיהם ולשלל טובות ההנאה הבזויות מנת חלקם.


עתה נעבור לדברי ש' אבינר בספרו "נר באישון לילה" אשר מסכם את תופעת המדיומים בדורות האחרונים (עמ' 181, 236):


"מדענים ואמני אשליות זיהו, מיפוי ותיארו את מאות הפעלולים הטכניים בהם השתמשו המתַקשרים [המדיומים] כדי לרמות את הפונים אליהם [עמ' 181]. [...] מתַקשרים למיניהם שטענו שביכולתם להוכיח את יכולותיהם הרוחניות הוזמנו לעמוד במבחנים מדעיים. נמצא שתחת ביקורת קפדנית הכוללת צילום וידאו מכמה זוויות ופיקוח מלווה של אמני אשליות מקצועיים כל יכולתם נעלמת. המתַקשרים נוהגים לתרץ עובדה זו בכך שנוכחותם של ספקנים מפריעה למסרים מעולמות אחרים לחדור – טענה המנטרלת כל אפשרות לבחינה ביקורתית של טענותיהם. שיטות המרמה המתוחכמות בהן משתמשים המתַקשרים על-מנת לתעתע בלקוחותיהם ומאמיניהם מצליחות לשכנע רבים כי מדובר בתופעה על-טבעית אמיתית: מחקרים שבחנו את אמונותיהם של משתתפי סיאנסים מבוימים מצאו כי כחמישית מן המשתתפים האמינו כי חזו בתופעה על-טבעית [עמ' 236]".


וקשה להבין כיצד משתתפי הסיאנסים אכן מאמינים שהם חזו בתופעה על-טבעית, ויש להניח שמי שמאמין בהבל, שׂכלו כבר הורגל להאמין בנמנעות, כלומר בדברים שלא תעלה על הדעת אמיתתן, וכֹה דברי רבנו בעניין חומרת אחיזת העיניים, בספר-המצוות (לאווין לב):


"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות ["וסובר רבנו שלא על קלות הידיים הוא לוקה, אלא על ההטעיה ויצירת מושגי שווא ותפל במוחות הטיפשים והפתאים" (קאפח שם)], ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על ידי כך עצום מאד [!], לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


סוף דבר


נחתום במקבץ פסוקים מדברי התורה והנביאים, שאין עוד מלבדו ואפס זולתו! ואף מהם ניתן ללמוד על-כך שכל ענייני המאגיה והאלילות הם הבל מהובל ואפס מאופס שאין בו מאומה.


"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ [...] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לה;לט).


"כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ" (ש"ב כב, לב).


"לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מ"א ח, ס).


"אָנֹכִי אָנֹכִי יְיָ וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ" (יש' מג, יא).


"כֹּה אָמַר יְיָ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְיָ צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים [...] הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי" (יש' מד, ו;ח).


"אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [...] לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד [...] וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (יש' מה, ה–ו, יד).


"הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).


"זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי" (יש' מו, ט).


"כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ" (תה' יח, לב).

הכומר אליעזר - חלק ב
.pdf
הורידו את PDF • 254KB

244 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 comentarios


סיפור של בעלת אוב ושאול תמוה ולכאורה מאשר כי אכן יש ממש בכשפים. להבנה נכונה של סיפור זה בסך הכל צריך לשים " : " במקום הנכון. זאת אומרת - "וַיִּשְׁאַ֤ל שָׁאוּל֙ בַּֽה' וְלֹ֥א עָנָ֖הוּ ה' : ... " מכאן ועד סוף הפרק פירוט החלום אשר משמעותו - "שאלת? לא רוצה לענות לך." זאת אומרת, לא ביקש שאול מעבדיו למצאו לו אשת אוב והם בלי להניף עפעף מיד מצאו לו בשלוף וזאת אחר שחיסל את כולם, לא ניחשה המכשפה שהוא שאול בעקבות המראה אשר לא רומז על זהותו שום דבר שלא ידע קודם, גם אין לה איך להבין פיתום שהוא רעב. ושחיטה והכנה של עגל זה סיפור די ארוך. כל זה חלום שהוא תגובה מאת ה' על שא…

Me gusta

מדהים!

Me gusta
bottom of page