וכי בלעם בן בעור היה נביא?

טרם שנעסוק בבלעם בן בעור יש להקדים ולעיין בשאלה: מי הוא האדם הראוי לנבואה? על שאלה זו משיב רבנו בכמה מקומות, נחל אפוא בדברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ז, א–ב):


"מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאד.


אדם שהוא ממולא בכל המידות הללו, שלם בגופו, כשייכנס לפרדס ויימשך באותן העניינים הגדולים והרחוקים, ותהיה לו דעת נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך, ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מהדברים הבטלים, ולא בהבלי הזמן ותחבולותיו. אלא דעתו תמיד פנויה למעלה, קשורה תחת הכיסא, להבין באותן הצורות הקדושות והטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקדוש-ברוך-הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ, ויודע מהן גדלו, מיד רוח-הקודש שורה עליו".


***

נמשיך עתה ליסוד השישי משלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דברי רבנו שם:


"והיסוד הששי הנבואה. והוא, לדעת שזה המין האנושי יש שימצאו בו אישים בעלי כישרונות מפותחים מאד ושלמות גדולה, ותתכונן נפשם עד שמקבלת צורת השכל" וכו'.


***

ונצרף גם את דברי רבנו בפרק השביעי מפרקי הקדמתו לאבות, וכֹה דבריו:


"ודע, שכל נביא אינו מתנבא אלא לאחר שנקנו לו כל המעלות ההגיוניות ורוב המעלות המידותיות והחמורות שבהן, והוא אמרם: 'אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר' [שבת צב ע"א; נדרים לח ע"א]. [א] חכם, הוא כולל כל המעלות ההגיוניות בלי ספק; [ב] ועשיר, היא מן המעלות המידותיות, כלומר עין טובה, לפי שהם קוראים לבעל עין טובה – עשיר, והוא אמרם בהגדרת העשיר: 'איזהו עשיר השמח בחלקו' [אבות ד, א], כלומר שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן ואינו מצטער על מה שלא המציא לו; [ג] וכן גיבור, גם הוא מן המעלות המידותיות, כלומר שהוא מדריך את כוחותיו בהתאם למחשבה כמו שביארנו בפרק החמישי, והוא אמרם: 'איזהו גיבור הכובש את יצרו' [אבות ד, א]".


ברם, כדי להבין מהי המחשבה שנזכרה בסוף דברי רבנו בפסקה הקודמת, יש לעיין בדברי רבנו בראש הפרק החמישי מפרקי הקדמתו למסכת אבות, ומהם נוסיף ונלמד על מעלותיו של הנביא ומי הוא האדם אשר ראוי לנבואה, וכֹה דבריו שם בארבע הפסקות הבאות:


"ראוי לאדם לשעבד כל כוחות נפשו על-פי המחשבה כפי שהקדמנו בפרק שלפני זה [בפרק הרביעי, וכוונתו לכך שהאדם ירפא ויאזן את מידותיו כדי שיכשיר את עצמו לידע את בוראו], וישים נגד עיניו תכלית אחת והיא: השגת ה' יתהדר ויתרומם כפי יכולת האדם, כלומר שיידע אותו, וישים כל פעולותיו תנועותיו ותנוחותיו וכל דבריו מובילים אל התכלית הזו, עד שלא תהא בפעולותיו שום פעולה לבטלה כלל, כלומר פעולה שאינה מובילה אל התכלית הזו.


המשל בזה, שישים הכוונה באכילתו ושתייתו ושינתו ותשמישו ויקיצתו ותנועתו ותנוחתו – בריאות גופו בלבד, והמטרה בבריאות גופו כדי שתמצא הנפש את כליה בריאים ושלמים שתשתמש בהם בלימודים וקניית המעלות המידותיות וההגיוניות כדי שיגיע לאותה התכלית [...] ותכלית בריאות גופו כדי שיידע [=כדי שילמד לידע את ה']. וכן כאשר יתעורר ויתעסק ברכישת נכסים תהיה מטרתו בקיבוצו כדי שיוציאנו בדברים הנעלים, ושיהיה מצוי לקיום גופו והתמדת מציאותו כדי שישיג ויידע את ה' כפי שאפשר לדעת.