וכי בלעם בן בעור היה נביא?

טרם שנעסוק בבלעם בן בעור יש להקדים ולעיין בשאלה: מי הוא האדם הראוי לנבואה? על שאלה זו משיב רבנו בכמה מקומות, נחל אפוא בדברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ז, א–ב):


"מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאד.


אדם שהוא ממולא בכל המידות הללו, שלם בגופו, כשייכנס לפרדס ויימשך באותן העניינים הגדולים והרחוקים, ותהיה לו דעת נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך, ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מהדברים הבטלים, ולא בהבלי הזמן ותחבולותיו. אלא דעתו תמיד פנויה למעלה, קשורה תחת הכיסא, להבין באותן הצורות הקדושות והטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקדוש-ברוך-הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ, ויודע מהן גדלו, מיד רוח-הקודש שורה עליו".


***

נמשיך עתה ליסוד השישי משלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דברי רבנו שם:


"והיסוד הששי הנבואה. והוא, לדעת שזה המין האנושי יש שימצאו בו אישים בעלי כישרונות מפותחים מאד ושלמות גדולה, ותתכונן נפשם עד שמקבלת צורת השכל" וכו'.


***

ונצרף גם את דברי רבנו בפרק השביעי מפרקי הקדמתו לאבות, וכֹה דבריו:


"ודע, שכל נביא אינו מתנבא אלא לאחר שנקנו לו כל המעלות ההגיוניות ורוב המעלות המידותיות והחמורות שבהן, והוא אמרם: 'אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר' [שבת צב ע"א; נדרים לח ע"א]. [א] חכם, הוא כולל כל המעלות ההגיוניות בלי ספק; [ב] ועשיר, היא מן המעלות המידותיות, כלומר עין טובה, לפי שהם קוראים לבעל עין טובה – עשיר, והוא אמרם בהגדרת העשיר: 'איזהו עשיר השמח בחלקו' [אבות ד, א], כלומר שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן ואינו מצטער על מה שלא המציא לו; [ג] וכן גיבור, גם הוא מן המעלות המידותיות, כלומר שהוא מדריך את כוחותיו בהתאם למחשבה כמו שביארנו בפרק החמישי, והוא אמרם: 'איזהו גיבור הכובש את יצרו' [אבות ד, א]".


ברם, כדי להבין מהי המחשבה שנזכרה בסוף דברי רבנו בפסקה הקודמת, יש לעיין בדברי רבנו בראש הפרק החמישי מפרקי הקדמתו למסכת אבות, ומהם נוסיף ונלמד על מעלותיו של הנביא ומי הוא האדם אשר ראוי לנבואה, וכֹה דבריו שם בארבע הפסקות הבאות:


"ראוי לאדם לשעבד כל כוחות נפשו על-פי המחשבה כפי שהקדמנו בפרק שלפני זה [בפרק הרביעי, וכוונתו לכך שהאדם ירפא ויאזן את מידותיו כדי שיכשיר את עצמו לידע את בוראו], וישים נגד עיניו תכלית אחת והיא: השגת ה' יתהדר ויתרומם כפי יכולת האדם, כלומר שיידע אותו, וישים כל פעולותיו תנועותיו ותנוחותיו וכל דבריו מובילים אל התכלית הזו, עד שלא תהא בפעולותיו שום פעולה לבטלה כלל, כלומר פעולה שאינה מובילה אל התכלית הזו.


המשל בזה, שישים הכוונה באכילתו ושתייתו ושינתו ותשמישו ויקיצתו ותנועתו ותנוחתו – בריאות גופו בלבד, והמטרה בבריאות גופו כדי שתמצא הנפש את כליה בריאים ושלמים שתשתמש בהם בלימודים וקניית המעלות המידותיות וההגיוניות כדי שיגיע לאותה התכלית [...] ותכלית בריאות גופו כדי שיידע [=כדי שילמד לידע את ה']. וכן כאשר יתעורר ויתעסק ברכישת נכסים תהיה מטרתו בקיבוצו כדי שיוציאנו בדברים הנעלים, ושיהיה מצוי לקיום גופו והתמדת מציאותו כדי שישיג ויידע את ה' כפי שאפשר לדעת.


[...] ודע, שהדרגה הזו היא דרגה גבוהה מאד וקשה, ולא ישיגוה אלא מעטים ואחרי הכשרה רבה מאד, ואם יזדמן מציאות אדם שאלֶּה הם תאריו [אשר בוחן כל מעשה לפני עשייתו ובודק האם הוא מוביל לתכלית ידיעת ה' ורק אז עושֵׂהו] איני חושב שהוא פחות מהנביאים.


כלומר, שמפעיל כל כוחות נפשו ועושה מטרתם ה' יתעלה בלבד, ולא יעשה פעולה גדולה או קטנה ולא יבטא שום מלה אלא אם אותה הפעולה או אותה המלה מביאה לידי מעלה או לדבר המביא לידי מעלה, והוא מתבונן וחושב בכל פעולה ותנועה ורואה אם היא מביאה לאותה התכלית או אינה מביאה ואחר-כך יעשנה".


***

והנה גם דברי רבנו במורה (ב, לו) בעניין מעלות הנביא, וכֹה דבריו בשתי הפסקות הבאות:


"ואחר הקדמות אלו, דע, שאם היה אחד מבני אדם עצם מוחו בעיקר יצירתו בתכלית האיזון [...] וגם שאותו האדם למד והחכים עד שיצא מן הכוח אל הפועל, ונעשה לו שכל אנושי בשלמותו ותמותו, ומידות אנושיות טהורות מאוזנות, והיו כל תשוקותיו לידיעת סודות המציאות הזו וידיעת סיבותיה, ומחשבתו תמיד משקיפה על הדברים הנעלים, והתעניינותו אינה אלא בידיעת ה' והתבוננות בפעולותיו ומה שראוי שתהיה הדעה בכך [דהיינו במושגי האלהות]. וכבר השבית מחשבותיו וביטל תשוקותיו לדברים הבהמיים, כלומר החשבת הנאת המאכל והמשתה והתשמיש [...] וכן הכרחי גם שיהא האדם הזה כבר חדל לחשוב וביטל תשוקתו לשררות הבלתי אמיתיות, כלומר אהבת הניצחון או שירוממוהו בני אדם וישיג כבודם ומשמעתם לעצמו של דבר [לעצם השררה והכבוד ופיטום גאוותו וגבהות-לבו, וזה כמובן פסול ומגונה ואסור באיסור חמור. ברם, לעתים על האדם הישר, אשר אוהב את ה' באמת ובלבב שלם, לנצח את הרשעים בדברים, ולהשיג את כבודם ומשמעתם של בני האדם כדי שדעותיו והשקפותיו האמיתיות והישרות יתקבלו קל-מהרה ויודרכו בני האדם לדרך האמת] [...]


וידוע כי שלושת העניינים הללו אשר כללנו, והם: שלמות הכוח ההגיוני על-ידי הלימוד, ושלמות הכוח המדמה מעיקר היצירה, ושלמות המידות בביטול המחשבה בכל התענוגות הגופניות וסילוק התשוקה למיני ההתגדלויות הטיפשיות הרעות, יהיו בהם יתרונות השלמים זה-על-זה רבים מאד, וכפי היתרונות בכל אחד משלושת העניינים הללו, יהיו יתרונות מעלות הנביאים".


***

ונעיין במקור חשוב נוסף, וכֹה דברי רבנו במורה (ב, לב):


"אבל מצאנו לשונות רבים, מהם פסוקי מקרא ומהם דברי חכמים, כולם הולכים לפי היסוד הזה, והוא, שה' מנבא מי שירצה ומתי שירצה, ודווקא לשלֵם החסיד בתכלית, אבל הסכלים מן ההמון לא ייתכן זה אצלינו, כלומר שיתנבא אחד מהם, אלא כאפשרות שיתנבא חמור או צפרדע".


***

לסיכום: מכל המקורות עולה מסקנה ברורה ומהדהדת: הנביאים הם בני אדם נעלים מאד, גם שלמים בשכלם וברעיונם ובזוך הבנתם, וגם אישים מוסריים באופן שלם ומוחלט, שהרי הם שלמים בכללות מידותיהם ובמיוחד במידות המרכזיות והחמורות. אף שייתכן שתהיה מידה כזו או אחרת שהנביאים לא יהיו שלמים בה. ולפי ההבחנה הזו יהיו דרגות הנביאים.


בלעם בן בעור מפתור


לאור המסקנה הזו, שאלה גדולה קמה וניצבה: וכי יעלה על הדעת שבלעם בן בעור היה נביא? שהרי לכאורה יש פסוקים בתורה אשר ניתן ללמוד מהם שהוא היה נביא, אך יחד-עם-זאת לא יעלה על הדעת שנשלמו בו המעלות ההגיוניות והמידותיות שהרי הוא היה מכשף ועובד אלילים, והנה שני פסוקים, מספר התורה ומספר יהושע, אשר מתארים את בלעם:


א) "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּייָ עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְיָ" (במ' לא, טז). נמצא, שבלעם בן בעור היה הגורם המרכזי שהחטיא את ישראל בעוון הזימה החמור של נשות מדיין, וכידוע, דין המחטיא את הרבים חמור מאד והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו–יט):


"ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים: [...] מחטיאי הרבים [...] אחד שהחטיא בדבר גדול, כירבעם וצדוק ובייתוס. ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה. ואחד האונס אחרים עד שיחטאו כמנשה, שהיה הורג ישראל עד שיעבדו עבודה זרה, או שהטעה אחרים והדיחם כישוע".


ב) "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם" (יהו' יג, כב), וכידוע הקוסם-המכשף הוא עובד עבודה-זרה, וכמו שאומר רבנו במורה (ג, לז):


"כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה זרה ומחיית עקבותיה, ושלא לדמות בכוכב מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל במאומה מן המצבים הללו הנמצאים לאישי בני אדם [=נסיבות החיים המשתנות לטובה או לרעה חלילה], לפי שהשקפה זו היא הגורמת לעבדם, נתחייב בהכרח להרוג כל מכשף, כי המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק, אלא בדרכים מיוחדים מוזרים שלא כדרך עבודת ההמון לאותם האלוהות".


ולאור המקורות הללו השאלה מתחדדת עוד ועוד:


איך יעלה על הדעת שבלעם, אשר עבד עבודה-זרה ואף החטיא את הרבים, היה נביא?


דברי רבנו במורה בעניין בלעם


נעבור עתה לעיין בדברי רבנו במורה (ב, מא), בשתי הפסקות לקמן:


"ודע, שכל מי שנאמר בו בכתוב שדיבר עמו מלאך, או שנאמרו לו דברים מאת ה', לא יהיה זה בשום פנים כי אם בחלום או במראה הנבואה. וכבר נאמרה הודעה על הדברים המגיעים אל הנביאים, כפי שהתבטא הדבר בספרי הנבואה, על ארבע צורות [=בארבעה אופנים]:


הצורה הראשונה [להודעת הדברים המגיעים לנביאים היא] שיאמר הנביא בפירוש, שאותו הדיבור היה מן המלאך בחלום או במראה. [...] והנה מה שבא כפי הצורה הראשונה: הוא כגון אמרוֹ: 'וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם' [בר' לא, יא]; 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה' [בר' מו, ב], 'וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם' [במ' כב, כ], 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם' [במ' כב, יב]".


ויש להבין: מדוע רבנו כולל יחדיו את נביאי האמת יחד עם בלעם? וכי בלעם היה נביא?


ובכן, תחילה נשים לב שרבנו פותח בלשון כללי: "כל מי שנאמר בו בכתוב שדיבר עמו מלאך, או שנאמרו לו דברים מאת ה'" וכו'. כלומר, רבנו כולל בדבריו אלה גם את בני האדם שאינם נביאים ואף-על-פי-כן נאמר בכתבי-הקודש שהגיעה אליהם הערה מאת ה' יתעלה, שהרי לא יעלה על הדעת שכל מי שנאמר בו בתורה ובספרי הנביאים שנאמר לו דבר ה', היה נביא.


אלא ברור, שרבנו כולל בפסקה לעיל גם את דבר ה' שהגיע לבני האדם שאינם נביאים, שהרי הוא אומר: "כל מי שנאמר בו", ולא רק נביאים, אלא גם אנשים נוספים שזכו להתגלויות שונות אף-על-פי שאינם נביאים, כגון הגר המצרית, ולבן הארמי, ואבימלך, ובלעם ועוד.


גם המשך דברי רבנו אינו מעיד על-כך שרבנו סבר שבלעם היה נביא, ואף שרבנו אומר בתוך דבריו לעיל כך: "הצורה הראשונה, יֹאמר הנביא בפירוש, שאותו הדיבור היה מן המלאך בחלום או במראה", דהיינו, לכאורה ניתן להבין שמדובר בפסקה אך ורק בנביאים. ברם, ברור שרוב בני האדם שרבנו עוסק בהם בפרקי הנבואה שם הם נביאים, ולכן בהמשך דבריו רבנו מתייחס לרובם המכריע של האנשים שרואים התגלויות – נביאי האמת, וסמך על ראש דבריו לעיל שבהם הוא מזכיר גם את בני האדם שאינם מעותדים: "כל מי שנאמר בו בכתוב" וכו', כדי שנבין שלא כל אדם שזכה להתגלות מסוימת מאת ה' יתעלה הוא בגדר נביא.


ויתרה מזאת, שימו לב מה עוד אומר רבנו בהמשך הפרק במורה שם (ב, מא):