top of page

ארבל: פרזיט מפריס פרסה (ח"ד)

והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (55:10):


"הגמרא בכתובות אומרת, שר' אלעזר אמר לפני ר' יוחנן שעמי הארץ אינם חיים בתחיית המתים [...] מי שיש לו תורה, עוסק בתורה, יחיה בתחיית-המתים שהוא השכר הגדול של העולם-הבא [...] אלא מה הכוונה ואתם הדבקים בה' אלהיכם? הכוונה דבק בתלמידי חכמים, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, אז הוא מתרועע, הוא עוזר, הוא מסייע לתלמיד חכם, העושה פרקמטיה לתלמידי חכמים, המהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה. אז מצאתי להם חיים, חיים כולכם היום, הם יחיו לעולם-הבא, למה? אתם הדבקים בה' אלהיכם, הם דבקים בתלמידי חכמים, מהנים, מסייעים לתלמידי חכמים, עוזרים, תומכים בתלמידי חכמים, אז יש להם שייכות לתורה, יש להם חיבור לתורה, יש לו דבקות עם התורה, אז יש לו זכות לעולם-הבא. בלי זכות – אין זכות קיום, לא בעולם-הזה לא בעולם-הבא, מצאתי להם את הזכות, מה הזכות? שהם ידבקו, יסייעו, יהנו תלמידי חכמים, אז יהיה להם זכות".


ובכן, דבריו אלה של ארבל נועדו להצדיק את המימון והתקציבים והפטורים ליושבי הישיבות. כלומר, ארבל מנסה לעקם את פשט המדרש כדי להביא ראיה לכך שחובה לממן ולתקצב ולפטור ולרומם ולפאר ולהלֵּל את יושבי הישיבות הבטלנים והכסילים. לפי ארבל, מי שמממן את יושבי הישיבות, מקיים את המצוה הנעלה של לדבוק בחכמים וכך הוא למעשה דבק בה' יתעלה שמו וזוכה בזה לחיי העולם-הבא (שהם להבנתו תחיית המתים). ולא רק לעולם-הבא, לפי ארבל גם בעולם-הזה! כלומר, המימון, התקציבים והפטורים הם-הם אלה אשר נותנים לעמי הארצות את הזכות להתקיים גם בעולם-הזה: "בלי זכות – אין זכות קיום, לא בעולם-הזה ולא בעולם-הבא", ומהי הזכות שבה יזכו לחיים בעולם-הזה ובעולם-הבא? "תומכים בתלמידי חכמים [...] יסייעו, יהנו תלמידי חכמים". ובמלים אחרות, ארבל מגלה פנים בתורה, כי לפי ארבל, מימון יושבי הישיבות הוא פירוש המצוה: "לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ [...] וּלְדָבְקָה בוֹ".


ברם, חכמים ציוו לדבוק בחכמים, לא כדי שנממנם ובזה יתחלל-שם-שמים על-ידם, כוונתם הייתה שבהתחברות לתלמידי החכמים בכל מיני ואופני החיבור, האדם ילמד ממעשיהם ומאורחות חייהם, ובזה יועיל ולעצמו ויסגֵּל לעצמו מידות והשקפות ישרות אשר ירוממוהו לחיי דעת וחכמה, ובזה הוא יזכה לחי העולם-הבא, וכדברי רבנו בסה"מ: "והמצוה השישית, הציווי שנצטווינו להתקרב לחכמים ולהתחבר אתם, ולהתמיד בקרבתם ובישיבה עמהם בכל אופן מאופני ההתקרבות, במאכל ומשתה ומקח וממכר, כדי שנגיע בכך להידמות במעשיהם ולדעת ההשקפות האמיתיות מדבריהם, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וּלְדָבְקָה בוֹ' [דב' יא, כב]".


ומהי מטרת המצוה לפי ארבל? לפי ארבל מטרת המצוה היא לממן ולרומם את יושבי הישיבות, כלומר גם חבר נואפים בנים משחיתים, אם הם יממנו וירוממו את יושבי הישיבות, הם יזכו לחיי העולם-הבא, וזו בדיוק השקפת הנצרות! תנו לכומרים ממון והטבות ופאר והלֵּל כדי שהם יכַפרו עליכם בטקסי הכנסייה הפגאניים הנגעלים, וכן בתפילות מיוחדות לשלום העולם...


והנה לפניכם דברי חכמים במסכת כתובות (קיא ע"ב) שאותם מעקם ארבל:


"אמר ר' אלעזר: עמי הארצות אינן חיים [בתחיית המתים], שנאמר: 'מֵתִים בַּל יִחְיוּ רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ' וגו' [יש' כו, יד]. [...] מקרא אחר אני דורש, דכתיב: '[יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר] כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל' [יש' כו, יט], כל המשתמש באור תורה – אור תורה מחייהו [בתחיית המתים], וכל שאין משתמש באור תורה – אין אור תורה מחייהו [בתחיית המתים]. כיון דחזייה דקמצטער [=כיוון שראה ר' אלעזר את ר' יוחנן מצטער על-כך שכל עמי הארצות לא יזכו לתחיית המתים], א"ל [ר' אלעזר לר' יוחנן]: רבי, מצאתי להם תקנה מן התורה: 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּייָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' [דב' ד, ד] – וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב: 'כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה'! [דב' ד, כד] אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכמים, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ... וּלְדָבְקָה בוֹ' [דב' ל, כ] – וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מידבק בשכינה".


ובכן, כל שדובר בפשט המדרש הזה הוא בעניין תחיית-המתים, בשום מקום לא נאמר שמי שאינו מיטיב ומתדבק בתלמידי החכמים בעולם-הזה אין לו זכות קיום! ארבל מסלף ומזייף אפוא את המדרש בשתיים: 1) לפי ארבל חובת ההתדבקות לתלמידי החכמים משמעותה היא מימון ופטורים והטבות כלכליות; 2) לפי ארבל כל מי שלא מממן את יושבי הישיבות אין לו זכות קיום, לא בעולם-הזה ולא בעולם-הבא – והוא מגלה פנים בתורה ומזייף אותה לצרכיו.


ואם תוסיפו ותשאלו, וכיצד יש לפרש את דברי חכמים: "והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו"? הייתכן שמדובר במימון ובתקצוב ובפטורים ובהטבות כלכליות? היעלה על הדעת שחכמים ע"ה אשר גינו בלשונות חריפים מאד את מי שמשתמש בכתרה של תורה ('נעקר מן העולם'), התכוונו כאן שחובה מהתורה לממן ולפטור ולהיטיב כלכלית עם יושבי הישיבות המאוסים?


ובכן, הבה ונראה כיצד רבנו מסביר את ההנאה הזו לתלמידי חכמים, בהלכות דעות (ו, א) רבנו פוסק כך: "לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם", ושימו לב היטב לדברי רבנו בהמשך שם (ו, ג) וכֹה דבריו: "מצות עשה להידבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם, שנאמר: 'וּבוֹ תִדְבָּק' [דב' י, כ], וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה? אלא, כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו: הידבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שיישא בת תלמיד חכמים וישיא בתו לתלמיד חכמים, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים, ולהתחבר להן בכל מיני חיבור, שנאמר: 'וּלְדָבְקָה בוֹ' [דב' יא, כב]. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם' [אבות א, ד]".


כלומר, רבנו מפרש את דברי המדרש: "המהנה תלמידי חכמים מנכסיו" כמצוה לארח תלמידי חכמים "ולאכול ולשתות" עמהם, שהרי במהלך הסעודה האדם יכול ללמוד עניינים רבים מן החכמים: הנהגה ודרך-ארץ, השקפות והלכות, מוסר וצניעות, מידות ונימוסי-סעודה, ועוד.


והנה לפניכם עוד ראיה לכך מספר המצוות (עשין ו) שראינו את חלקו לעיל:


"והמצוה השישית, הציווי שנצטווינו להתקרב לחכמים ולהתחבר אתם, ולהתמיד בקרבתם ובישיבה עמהם בכל אופן מאופני ההתקרבות, במאכל ומשתה ומקח וממכר, כדי שנגיע בכך להידמות במעשיהם ולדעת ההשקפות האמיתיות מדבריהם, והוא אמרו יתעלה: 'וּלְדָבְקָה בוֹ' [דב' יא, כב]. וכבר נכפל עוד הציווי הזה ואמר: 'וּבוֹ תִדְבָּק' [דב' י, כ], ובא הפירוש: 'וּלְדָבְקָה' – הידבק בחכמים ותלמידיהם, זהו לשון ספרי [פרשת עקב, שם]. וכן למדו על חיוב נישואי בת תלמיד חכמים ולהשיא הבת לתלמיד חכמים, וּלְהַנּוֹת תלמידי חכמים ולהתעסק עמהם ממה שנאמר: 'וּבוֹ תִדְבָּק', אמרו: וכי אפשר לו לאדם להידבק בשכינה? והכתוב אומר: 'כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא'! אלא, כל הנושא בת תלמיד חכמים וכו' [כתובות קיא ע"ב]".


נשים לב, במשפט המודגש השני רבנו אומר כך: "וּלְהַנּוֹת תלמידי חכמים ולהתעסק עמהם", וישאל השואל, מהי אפוא ההנאה הזו שמדובר בה? ובכן, נראה לי ברור, שההנאה הזו היא אותה ההנאה שנזכרה במשפט המודגש הראשון: "במאכל ומשתה ומקח וממכר". כלומר, כמו שבמשפט הראשון רבנו פותח במאכל ומשתה וחותם במקח וממכר – כך במשפט השני, רבנו פותח בהנאה שהוּתרה והיא להעניק לחכמים מאכל ומשתה וחותם במקח וממכר (='להתעסק עמהם'). ובמלים אחרות, כל שהוּתר הוא להזמין את החכמים ותלמידיהם לסעודה או אפילו להעניק להם מאכל ומשקה לכבוד השבת או החג, כדי להתחבר עמהם.


אך ברור כשמש, שתלמיד חכמים שאינו חולה או זקן שאינו יכול לפרנס את עצמו, לא יאכל משל חברו, אלא מדובר בעניינים סמליים כגון: בקבוק יין או לפתן או פיתות וכיו"ב, שהרי כל המטרה היא ההתקרבות לחכמים ויצירת קשרי חברות וידידות כדי לזכות ללמוד מהם.


אגב, בפסק ההלכה רבנו מדייק ומצמצם את דבריו בספר-המצוות, שהרי בספר-המצוות רבנו מתיר לכאורה להעניק לתלמידי-החכמים מאכל ומשקה, ואילו ב"משנה תורה" רבנו מתיר אך ורק לאכול עמהם! כמו כן, רבנו הרמב"ם בפסקו ב"משנה תורה" מוחק את המלים: "וּלְהַנּוֹת תלמידי חכמים" שכתב בספר-המצוות, ומותיר רק את פרטי ההנאה המדויקים והמצומצמים שהוא מתיר: "ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים". ונראה לי שרבנו מבקש ללמד שאין ערך להבאת דורון לחכם מבלי לשהות עמו וללמוד ממעשיו. לסיכום, אין שחר לדברי ארבל והוא מן המגלים פנים בתורה שאין להם חלק לעולם-הבא. ועוד בעניין זה ראו: "השפעת החברה על האדם", ולביאור הפרקמטיה לתלמידי חכמים ראו: "מהי השותפות של יששכר וזבולון?", ומדובר בהתעסקות בממונו של החכם ללא עמלה ותו לא.


***

טרם סיימתי עם דבריו של ארבל לעיל, שהרי מתוכם עולה השקפת כסילים אורתודוקסית פגאנית מאד, לפיה העולם-הבא הוא תחיית-המתים, וכדברי ארבל: "יחיה בתחיית-המתים שהוא השכר הגדול של העולם-הבא [...] הם יחיו לעולם-הבא" וכו'. כלומר, העולם-הבא הוא עולם של עינוגים גופניים, ולא עולם של עונג רוחני נצחי כפי מסורת התורה-שבעל-פה.


ועל ארבל ויתר המינים הוזי ההזיות הללו אומר רבנו בהקדמתו לפרק חלק, וכֹה דבריו:


"וכת שלישית חושבת כי האושר המיוחל [שכר קיום המצוות] הוא תחיית המתים, והוא שיחיה האדם אחרי מותו ויחזור עם משפחתו וקרוביו ויאכל וישתה ולא ימות עוד. והנקמה שלא יחיה. ולומדים גם על זה במאמרי חכמים ובמקצת פסוקים מן המקראות המתאימים לטענה זו".


נמצא, כי הכת הנחותה הזו שגתה לחשוב, שהאושר, כלומר השכר בעבור קיום המצוות, הוא תחיית-המתים, והנקמה, כלומר העונש על אי-קיום המצוות, הוא שהחוטא לא יקום בתחיית-המתים (ונדון לייסורי הגיהינום). ומכאן עולה המסקנה החשובה: לפי ארבל העולם-הבא הוא עולם גשמי וחומרי. כלומר, ארבל הבהמי אינו מסוגל להבין את רוממות חיי העולם-הבא אשר הינם עונג נפשי נצחי נשׂגב, ולכן הוא נכלל אפוא בקבוצת בעלי-החיים הבהמיים ההולכים על שתיים, אשר אינם מסוגלים להעלות על דעתם שחיי העולם-הבא הינם חיים בלא הנאות גופניות וחושניות! וכבר ביארתי את סכלותם זו של "חכמי ישראל" התועים והמינים למיניהם במאמר: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?", ואצרף כמה שורות מן האמור שם:


העדר ידיעת ה' והשקפות נכונות ואמיתיות גרם ל"בעלי התורה" להתרחק ממקור מים חיים זכים צלולים ומפכים, ואף לתעות במדבר ישימון של הזיות ודמיונות, כנועים ונרצעים לתאוותיהם. עיסוקם הרב של "בעלי התורה" בתענוגותיהם ובהזיותיהם יצר אצלם קושי גדול להיפרד מהם אפילו בעת דמיונותיהם על חיי העולם-הבא! ומסיבה זו הם אימצו אל חיקם את ההשקפה כי השׂכר בעבור קיום מצוות התורה הוא התענוגות הגופניים, ותפשׂוּ את חיי העולם-הבא כמציאות חומרית וגופנית, וזאת כאמור בהתאם לשאיפותיהם. עד כאן משם.


והוא הדין לארבל, וקדם לו שר"י בעניין זה אשר ערבב בין חיי העולם-הבא לתחיית-המתים, כך שחיי העולם-הבא לשיטתו הינם חיים גופניים ומוחשיים של הנאות ותענוגות. ניתן אפוא ללמוד מהשקפתו זו של רש"י על ריחוקו מיסודות הדת, על סכלותו במחשבת ישראל, ועל רדיפת התאוות והעינוגים הגופניים – עד שרש"י לא היה מוכן לקבל בשום פנים שחיי העולם-הבא הינם חיים נטולי הנאות גופניות וחושניות! והדבר מתאים מאד לדרכם של המינים, אשר תאוותיהם וזימותיהם בראש מעייניהם, והדת שהם יצרו לעצמם הינה רק כלי-שרת למילוי מאווייהם הגופניים הבזויים, וכבר כתבתי על שאיפותיהם השפֵלות ועל דרכם לעוות ולסלף את הדת כדי שתתאים לרשעותם ולתאוותם, במאמר: "מדוע נצטווינו בתלמוד תורה?".


וחמור מזאת, אם העולם-הבא הוא עולם של עונג חומרי-גופני – הרי שנמחק הלכה למעשה העולם-הבא האמיתי מן המציאות! שהרי העולם-הבא הוא עולם של עונג נפשי נצחי! כלומר, הסובר שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים – ביטל למעשה את העולם-הבא!


ובמלים אחרות, ארבל למעשה כופר באמיתת חיי העולם-הבא, ורבנו כבר לימדנו שזו הייתה אחת מהשקפותיהם היסודיות של המינים הראשונים, וכֹה דבריו בפיהמ"ש לברכות (ט, ז):


"כל חותם הברכות שהיו במקדש היו: 'מן העולם', משקלקלו המינים ואמרו: 'אין עולם אלא אחד', התקינו שיהו אומרין: 'מן העולם ועד העולם'", ושם פירש רבנו: "מינים, הם הכופרים בתורה שאינם מאמינים בחיי העולם-הבא. [...] וביאור קלקלו, השחיתו, כלומר השחיתו האמונות [וכוונתו לעיוות לזיוף ולסילוף השקפות האמת, כדרכם של המינים וצאצאיהם]".


כמו כן, ההשקפה באמיתת חיי העולם-הבא ועונש הכָּרת מעוגנים ביסוד מיסודות דתנו! והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות דתנו, בשתי הפְּסקות לקמן:


"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה [...]


וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא 'מין' ו'אפיקורוס' ו'קוצץ בנטיעות', וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


כלומר, הכופר באמיתת חיי העולם-הבא כהווייתם מפקפק ביסוד משלושה עשר יסודות דתנו. ואצרף גם כמה הלכות בעניין חיי העולם-הבא, מתוך פסקי רבנו בהלכות תשובה פרק ח:


"הטובה הצפונה לצדיקים, היא חיי העולם-הבא [...] ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו [...] וזה הוא הכרת הכתוב בתורה, שנאמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא] – מפי השמועה למדו 'הִכָּרֵת' בעולם-הזה, 'תִּכָּרֵת' לעולם-הבא: כלומר שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם-הזה, אינה זוכה לחיי העולם-הבא, אלא גם מן העולם-הבא נכרתה".


ועל העולם-הבא ושׂגב רוממותו תוכלו לעיין בהרחבה בהלכות תשובה פרק ח שם. ואחתום עניין זה בהִלכת רבנו בעניין התופשים את חיי העולם-הבא כחיים של תענוגות גופניים.


וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ח, ט–י) בשתי הפְּסקות לקמן:


"שמא תֵּקַל בעיניך טובה זו [טובת חיי העולם-הבא], ותדַמֶּה שאין שכר המצוות והווית האדם שלם בדרכי האמת, אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באוהלי-שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמין אלו הערביים הטיפשים האווילים השטופים בזימה [=וכן המינים האירופיים כרש"י וארבל].


אבל החכמים ובעלי הדעה [השרידים אשר ה' קורא] יידעו שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הן, ואין בהם תוחלת. ואינם טובה גדולה אצלנו בעולם-הזה, אלא מפני שאנו בעלי גוף וגווייה, וכל הדברים האלו צורכי הגוף הן, ואין הנפש מתאווה להן ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמוד על בוריו. ובזמן שאין שם גוף, נמצאו כל הדברים האלו בטלים".

"לְמַעַן יִיטַב לָךְ [=בעולם-הזה] וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים [=לעולם-הבא]" (דב' כב, ז); "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם" (תה' לא, כ); "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְיָ בְּאֶרֶץ חַיִּים" (תה' כז, יג); "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יש' סד, ג).


***

והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (57:32):


"תלמיד חכם הוא בית-המקדש ויותר מבית-המקדש, לא בכדי אמרו רבותינו: כל המארח תלמיד חכם בביתו כאילו הקריב תמידין, כל המביא יין לתלמיד חכמים כאילו ניסך יין על גבי המזבח, כל המביא דורון לתלמידי חכמים כאילו הקריב ביכורים. תלמיד חכם הוא בית-המקדש, ויותר מבית-המקדש, תורה היא הרבה יותר מבית-המקדש. כמו שאמר ר' יוחנן לר' יהושע שראה את בית-המקדש חרב, אמר לו: מה אתה מצטער? יש לנו כפרה יותר טובה מבית-המקדש, כתוב: 'כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת' [הושע ו, ו], 'דעת אלהים' – תורה, היא יותר מבית-המקדש, יש לנו כפרה יותר מזה, יש לנו כפרה, יש לנו תורה, מה אתה מצטער על בית-המקדש? תלמיד חכם הוא יותר מבית-המקדש! אמרו רבותינו בסוף מכות: הני טפשאי, הטיפשים הללו שקמים לפני ספר-תורה ולא קמים לפני תלמידי-חכמים, תלמיד-חכם חשוב מספר-תורה [...] תלמיד-חכם הוא הרבה-הרבה יותר מספר-תורה".


וארבל שוב מגלה פנים בתורה, דהיינו מזייף ומסלף את התורה-שבעל-פה, שהרי אפילו בפשטי המדרשים שארבל מציין כלל לא נזכר שתלמיד חכמים הוא "יותר מבית-המקדש". אדרבה, בשניים משלושת המדרשים הללו בעניין זה נאמר: "מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין", "כל המביא דורון לתלמיד חכם – כאילו הקריב בכורים". כלומר, אפילו בפשט המדרש הודגש שההשוואה היא רק מֵעין, "כאילו" ו"מעלה עליו הכתוב כאילו", ואין זו השוואה אמיתית. וברור שבית-המקדש חשוב בהרבה מתלמיד חכמים, ובתורה-שבכתב ושעל-פה נקבעו הלכות מפורשות בעניינו של בית-המקדש, הלכות שאינן דומות במאומה להלכות כבוד החכמים.


והעובדה שארבל מרומם את כבודם של יושבי הישיבות יותר מכבודו של בית-המקדש, מעידה על מינות, כלומר על אי-רצון בולט וברור שנזכה לבניין בית-המקדש, שהרי אם יושבי הישיבות חשובים "הרבה-הרבה יותר מבית-המקדש", כדברי ארבל – מדוע שנשאף לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש שבית-המקדש הוא היהלום שבכתרהּ? עלינו לשאוף להגדיל ולרומם ולפאר את יושבי הישיבות, דהיינו לממן ולפטור ולהיטיב עמם כלכלית, כי הם טובים בהרבה מבית-המקדש! ואם תשאלו ומדוע ארבל ויֶתר המינים כל-כך מתרחקים מלרומם את בית-המקדש? ובכן, כי הם יודעים היטב שכינונו של בית-המקדש, ואפילו עשיית צעדים לכיוון הנעלה הזה, משמעותם המיידית היא הכרתת ענפי השקר והמינות אשר עליהם הם יושבים – כי ברוממות קרן האמת נחרבת קרנה המשוקצת של תורת המינות האורתודוקסית, ולכן הם מתרחקים מאד מלרומם את בית-המקדש, ואף מבזים אותו וכפי שראינו לעיל בדברי ארבל: כאילו ייעודו של עמֵּנו במקדש פחות חשוב מיושבי הישיבות, ועל מגמתם זו של המינים לדחוק לקרן זווית ואף למחוק ולהשפיל את חשיבותו של בית-המקדש, ראו: "עלייה להר הבית בזמן הזה".


ועתה הבה נעבור לעיין במדרשים שארבל הזכיר בדבריו, לפי הסדר:


1) בברכות (י ע"ב) נאמר: "כל המארח תלמיד חכמים בתוך ביתו ומהנֵּהו מנכסיו – מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין". ובכן, היש במדרש זה ראיה לכך שחובה לממן ולתקצב ולהיטיב כלכלית עם יושבי הישיבות? היש במדרש הזה ראיה לכך שכל מי שלא מממן ומתקצב ומיטיב כלכלית עם יושבי הישיבות אין לו חלק לעולם-הבא? ואף אין לו זכות קיום בעולם-הזה?


אדרבה, מן המדרש הזה עולה דרך האמת: דהיינו שמעלה גדולה היא לארח תלמיד חכמים בביתו ולהנות אותו מנכסיו, דהיינו להאכילו ולהשקותו, ובזה ללמוד ממידותיו ומחוכמתו.


2) ביומא (עא ע"א) נאמר: "ואמר רבי ברכיה: הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין". גם ממדרש זה עולה דרך האמת: דהיינו שמצוה היא לארח תלמידי חכמים בביתו ולהאכילם ולהשקותם יין, ואין בו מאומה מהשקפות המינות של ארבל.


3) בכתובות (קה ע"ב) נאמר: "'וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ [וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ]' [מ"ב ד, מב] – וכי אלישע אוכל בכורים הוה? אלא לומר לך: כל המביא דורון לתלמיד חכם – כאילו הקריב בכורים". וגם במדרש הזה לא נאמר מאומה מהשקפות המינות של ארבל, אלא כל מה שנאמר הוא שמצוה רבה להיטיב לתלמידי החכמים במאכל ומשקה, וראוי לדייק: בספר מלכים שם מדובר על תקופת רעב קשה מאד בכל ישראל, ולכן נחלץ אותו נדיב להביא לאלישע לחם ומזון, כדי שאלישע ומאת תלמידיו לא ירעבו למוות, וכפי שנאמר שם בסמוך: "וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה וְהָרָעָב בָּאָרֶץ וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו". קצרו של דבר, כל מטרת המדרש היא ללמד שכל הנותן מתנה של אוכל וכיו"ב וכמו שאמרנו לעיל, לתלמיד החכמים, עושה מצוה רבה. כי בעשותו כן הוא קושר קשרי ידידות וחברות עם אותו תלמיד חכמים, ובזה יזכה ללמוד ממידותיו וחוֹכמתו.


כמו כן, ממדרש זה עולה במפורש שהמתנה הזו שמצוה לתת לחכם, היא דבר-מאכל ותו לא! וכמו שאדם נותן יין טוב או פיתות עבודת-יד או מפירות-חצרו לחברו כדי לכבדו – כך מצוה לתת לתלמיד חכמים, ולא יהיה גרוע כבודו של תלמיד חכמים מסתם אדם שמבקשים לכבדוֹ.


4) במכות (כב ע"ב) נאמר: "כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר-תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בספר-תורה כתיב ארבעים, ואתו רבנן בצרו חדא". כלומר, כמה טיפשים הם האנשים שמרוממים את כבודו של ספר-תורה ואינם מרוממים את כבוד חכמי האמת. והראיה לכך היא מכך שבספר-תורה כתוב ארבעים מלקות, ובאו חכמים ולימדונו במסורת התורה-שבעל-פה שמדובר בשלושים ותשע מלקות ולא יותר. וגם במדרש הזה לא נאמר שכבודם של תלמידי החכמים גדול יותר מכבודו של ספר-תורה, שהרי חכמים לא הורו מדעתם כנגד מה שכתוב בספר-תורה, אלא שמשה רבנו קיבל בסיני שהארבעים האמורות הינן שלושים ותשע. כלומר, מהעדר הדיוק בדרשה יש ללמוד שכל מטרת המדרש היא לרומם את תלמידי החכמים, לא לשם רדיפת הכבוד כפי סכלותו של ארבל, אלא כדי שהתועים יועילו לעצמם וילמדו מן החכמים ותלמידיהם – שהרי בכַבְּדם את החכמים יישָּׁמעו להוראותיהם וילמדו ממעשיהם.


יתר-על-כן, לפי ההלכה כבודו של ספר-תורה גדול מכבוד החכמים, שהרי בעניין ספר-תורה נפסק שכולם חייבים לעמוד מפניו "עד שיתכסה מעיניהם" (ספר תורה י, ט), ואילו בעניין החכם: מצוה לעמוד מפניו רק "משיקרב ממנו בארבע אמות עד שיעבור מכנגד פניו" (תלמוד תורה ו, א), ורק אם הוא רבו המובהק מצוה לעמוד מפניו כמו שחייב לעמוד מפני ספר-תורה, ואם רבו המובהק מחל על כבודו אף אינו חייב לעמוד מפניו מלא קומתו אלא די בהידור קל (תלמוד תורה פ"ה). נמצא, שאין שחר להזיותיו של ארבל וכדרכו זייף את מטרת המדרש.


5) במסכת "אבות דרבי נתן" נאמר כך (הוספה ב לנוסח א, פ"ט):


"אמרו: פעם אחת היה רבי יוחנן בן זכאי מהלך בירושלם והיה רבי יהושע מהלך אחריו וראה בית-המקדש שהוא חרב. אמר: אוי לנו על בית-המקדש שהוא חרב. מקום שמתכפרין בו עוונותינו. אמר לו: בני אל ירע לך, שהרי יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותו, ואי זה? זה גמילות חסדים. לכך נאמר: 'כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת' [הושע ו, ו]".


והנני חוזר על דברי ארבל בעניין המקור הזה כדי להראותכם שהוא זייפוֹ וסילפוֹ:


"אמר רבי יוחנן לרבי יהושע שראה את בית-המקדש חרב, אמר לו: מה אתה מצטער? יש לנו כפרה יותר טובה מבית-המקדש, כתוב: 'כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת' [הושע ו, ו], 'דעת אלהים' – תורה, היא יותר מבית-המקדש, יש לנו כפרה יותר מזה, יש לנו כפרה, יש לנו תורה, מה אתה מצטער על בית-המקדש? תלמיד חכם הוא יותר מבית-המקדש!".


ובכן, היכן נאמר במדרש הנדון שלימוד התורה הוא כפרה? היכן נאמר בו שלימוד התורה הוא כפרה "יותר טובה" מבית-המקדש? היכן נאמר בו שתלמיד חכמים הוא יותר מבית-המקדש? והלא כל מה שנאמר במדרש הזה הוא שיש לנו כפרה אחרת "שהיא כמותו", דהיינו כמו בית-המקדש והיא גמילות חסדים, זהו! במדרש לא נאמר מאומה על לימוד התורה! וגם לא נאמר שזו כפרה טובה יותר מבית-המקדש חלילה! וברור שמטרת המדרש אינה חלילה לגרום לנו לחדול מלהצטער ולכאוב על חורבן בית-המקדש, וכמו שמפרש ארבל ברוב סכלותו ומינותו. אלא לנחם אותנו ולוּ במעט על חורבן המקדש ולסייע לנו שלא לצלול לדיכאון ולחידלון – אלא לעסוק במצוות ובמעשים טובים גם כשבית-המקדש חרב והאמת נעדרת והמינים גואים.


"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט" (יש' נט, טו).


אולם, מדברי ארבל עולה שכלל אין להצטער על חורבן בית המקדש! שהרי הוא מדגיש ומשקר שוב ושוב ושוב: "מה אתה מצטער? יש לנו כפרה יותר טובה מבית-המקדש [...] יש לנו כפרה יותר מזה [...] מה אתה מצטער על בית-המקדש? תלמיד חכם הוא יותר מבית-המקדש!". וכל ההדגשות הללו מעידות על מינות שורשית מאד, כי כמו שכבר אמרתי לעיל, הן מעידות על תיעוב ייעודו הנשׂגב של עם-ישראל, תיעוב שאיפתנו הגדולה לכונן את בית-המקדש, שהוא המאור הגדול שבו עם-ישראל יאיר לעולם כולו באור המוסר והדעת, באור ייחוד ה' ואהבתו.


וככל שנתקרב לייעודנו הזה, ככל שתזרח שמש המוסר והדעת כך תשקע שמש המינות.


זאת ועוד, ארבל משקר שקר נוסף, הוא דורש את הפסוק מדעתו וטוען שהפסוק שנדון במדרש לעיל: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת", נוגע ללימוד התורה, וכלשונו: "דעת אלהים – תורה, היא יותר מבית-המקדש" וכו'. כלומר לפי ארבל אלהים חפץ בלימוד התורה יותר מאשר בעולות על-גבי המזבח. ולא היא, אלהים לא חפץ שנלמד תורה על-מנת שלא לקיימהּ, וכל-שכן שהוא איננו חפץ שנלמד תורת-מינות כעורה אשר מובילה להשחתת דתנו, לחילול-שם-שמים, ולהפיכת תורת-האמת לתורה פרו-נוצרית נגעלה – אלא, דעת האלהים האמורה היא יראת שמים, וקיום מצוות תורת-האמת שקיבלנו במסורת התורה-שבעל-פה!


והנה לפניכם תרגום יונתן להושע (ו, ו): "וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת" – "וְעָבְדֵי אוֹרָיתָא דַּייָ [=ומקיימי תורת ה'] מִמַּסְּקֵי עֲלָוָן", והנה גם תרגום יונתן להושע (ד, א): "וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ" – "וְלֵית דִּמְהַלְּכִין בְּדַחְלְתָא דַּייָ בְּאַרְעָא", ואין הולכים ביראת ה' בארץ. וגם מדברי שלמה (מש' ב, ה) עולה שמדובר בקיום התורה וביראת שמים: "אָז תָּבִין יִרְאַת יְיָ וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא". ובכל המקורות שראינו לא נזכר אפילו ברמז עניין לימוד התורה, כל-שכן שלא נאמר שלימוד התורה הוא כפרה אשר עדיפה על בית-המקדש, או שיושבי הישיבות מחללי-שם-שמים עדיפים על בית-המקדש, או שמימון ופטור יושבי הישיבות הבטלנים הוא הכפרה הגדולה ביותר... פשוט הזוי עד כמה המינים מתעים ומתעתעים, ואיך ארבל מעז לשקר ועוד בצעקות ובעזות פנים.


"וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם" (יר' ג, ג).


***

והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (58:41):


"בלי תלמיד חכם אין תורה, כשינאי המלך רצה להרוג את החכמים, היה שם אלעזר בן פועירא, רשע אחד שהסית אותו להרוג את החכמים, אמר לו ינאי: מה תהיה עם התורה? אמר לו: תורה מונחת בקרן זווית. מה הבעיה, יש לנו חומשים, נלך לחנות נקנה חומש, אנחנו גם יכולים לקרוא בתורה, לא צריך את החכמים. אומרים רבותינו, באותה שעה כפר בתורה-שבעל-פה. כופר בתורה-שבעל-פה זה כופר בכל התורה, כי הניחא שיש לך חומש אבל מי יפרש אותו? מי יבין אותו? מי יגיד לך מה כתוב שם? הרי אפילו תפילין אתה לא יודע איך הם נעשים על-פי החומש, אפילו למול את הבן אתה לא יודע על-פי החומש, זה צריך חכמים תורה-שבעל-פה".


ארבל מבקש להביא ראיה מדברי חכמים במסכת קידושין (סו ע"א), לכך שחובה לממן ולפטור ולהיטיב כלכלית עם תלמידי החכמים. עוד הוא טוען בעניין זה, שבלי תלמידי החכמים, דהיינו בלי יושבי הישיבות השחורים, "אין תורה". והנה לפניכם דברי חכמים בקידושין שם:


"ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: [...] אם אתה שומע לעצתי רָמְסֵם. ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד. [...] מיד נזרקה בו [בינאי המלך] אפיקורסות, דהוה ליה למימר: תינח תורה-שבכתב, תורה-שבעל-פה מאי? [...] ויהרגו כל חכמי-ישראל, והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה לישנה".


ובכן, ארבל כדרכו וכמנהגו הרע מגלה פנים בתורה ומזייף את דברי חכמים, שהרי האמור שם בקידושין כלל אינו נוגע ללימוד התורה, אלא, מטרת הדברים היא לחזק ולבצר את מעמדה של התורה-שבעל-פה, דהיינו להילחם בכיתות הקראים למיניהם. נמצא אפוא, שכל העולם היה "משתומם", לא בגלל שנעדר לימוד התורה של החכמים שמציל ומגן על עם-ישראל לפי דמיונו של ארבל, אלא מפני שנעדרו מוסרֵי התורה-שבעל-פה. כלומר, בימיו של ינאי היה אסור לכתוב את התורה-שבעל-פה, וחכמים ע"ה הם היו אלה אשר שימרו את התורה-שבעל-פה ומסרו אותה זה לזה בעל-פה, כפי שקיבלו איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה בהר סיני. קצרו של דבר, אין שחר להשקפות מינותו של ארבל לפיהן לימוד התורה מציל ומגן על עם-ישראל, או שחובה לממן פרזיטים בטלנים יושבי ישיבות, או שאם נחדל לממן אותם לא תהיה תורה בישראל...


ארבל פרזיט מפריס פרסה (ח''ד)
.pdf
הורידו את PDF • 237KB

80 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page