השפעת החברה על האדם

עודכן: 28 בינו׳ 2021

למנהגי החברה ואורחות חייה יש השפעה עצומה על האדם שחי בתוך אותה החברה. אם אדם גדֵּל בחברה קלוקלת מסוימת הוא יפתֵּח כמעט בוודאות את אותן המגרעות אשר נפוצו באנשי אותה החברה, אלא-אם-כן יהיה לו מדריך נבון שילמד אותו לשחות נגד הזרם, ואף רצון טהור ושכל ישר, מפני שעליו להבין היטב, שהשחייה נגד זרם הביבים הינה שחיה לעבר מקור המים החיים אשר טרם נתטנפו בזוהמת המידות וההשקפות הרעות והנגעלות.


בפרק הרביעי בהקדמת רבנו למסכת אבות הוא מלמד, כי המעלות והמגרעות נקנות לאדם כתוצאה מביצוע פעולות מסוימות והחזרה עליהן שוב ושוב. לפיכך, אם אדם מתרגל לחיות בחברה מסוימת, הרי שהוא מתרגל לפעולות למנהגים ולאורחות חיים אשר נהוגים מקובלים ונפוצים באותה החברה. וכך, אותו אדם מתרגל מקטנותו למנהגי החברה, בין אם הם טובים ובין אם הם רעים, ונפשו תחלה בתחלואי אותה החברה כמעט בוודאות.


אמנם, כמובן שכל אדם יכול לרפא את נפשו מנגעי החברה ותחלואיה, ועל ריפוי הנפש ממגרעותיה הנפשיות כבר הרחבתי במאמריי: "שביל הזהב של הרמב"ם" וכן "תחלואי הנפש וריפוים". ברם, כדי שהאדם ירפא את עצמו עליו להכיר בהשפעתה העצומה של החברה על נפש האדם, ועל חשיבותה של העמידה האיתנה והנחושה כנגד גלי הרפש והטיט המתרגשים על האדם בעולם החילוני הזימתי, ובעולם הדתי הפרו-נוצרי שפשׂה בימינו ואשר עיוות והחריב את דת האמת בגלל שאיפתו להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים.


וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (פרק ד, עמ' רנב): "ודע, שאלו המעלות והמגרעות אינם נקנים ומתחזקים בנפש אלא במה שאדם חוזר על אותן הפעולות הבאות מאותה המידה פעמים רבות בזמן ממושך, וכאשר נתרגל בהם, הרי אם היו אותם המעשים טובים – הרי נקנית לנו מעלה, ואם היו רעים – הרי נקנית לנו מגרעת. ולפי שהאדם בטבעו מתחילתו אינו לא בעל מעלה ולא בעל מגרעת [...] והוא מתרגל בלי ספק מקטנותו למעשים בהתאם לנוהג משפחתו ואנשי עירו, ויש שאותם המעשים בינוניים [=מאוזנים], ויש שהם בקצה הראשון או באחרון כמו שביארנו, ונמצא שזה כבר חלתה נפשו" וכו'.


והנה גם דברי רבנו בפירושו למסכת אבות (א, ז): "נתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע", וכֹה דברי רבנו שם: "אל תתחבר לרשע – איזו סוג חברות שתהיה כדי שלא תלמד ממעשיו. וכבר ביארנו [...] שהמגרעות נקנות בהתערבות עם הרשעים". וכן נאמר במשלי (יג, כ): "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ", ושם פירש רס"ג: "יש לנפש תכונה נקראת ההרגל, שבהכרח ילמד משהו משכניו וחבריו, אם מעט ואם הרבה".


וזכורני שנעשו ניסיונות מצד אנשים מסוימים, אם מתוך פתיות ואם מתוך סכלות, להניא אותי מללכת בדרך האמת, והיו גוערים בי: "תזרום!", "מדוע אתה לא זורם?", והיו ביניהם גם חכמים בעיניהם שהיו מוסיפים את מאמרי חז"ל: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" או "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", וכיו"ב. במאמר זה נלמד על השפעת החברה על האדם, וכן נלמד על החובה לשחות נגד זרם הביבים, כי במקום שבו האנשים רעים וחטאים ומחריבים את דת האמת אין שום חובה להתערב עמהם או למצוא חן בעיניהם, ההיפך הגמור! חובה להתנתק מהם לחלוטין עד כדי מגורים במערות ובמדבריות! ואף להילחם נגדם בכל הכלים האפשריים כמו שנהגו נביאי ישראל.


ויודע אני שעלול לקום איזה כסיל אשר יצקצק בלשונו בהתחסדות: וכי אנחנו נביאים? וכי עלינו לנהוג כמותם? ובכן, הנה דוגמה אחת מדברי רבנו על החובה לנהוג כמו שנהגו נביאי ישראל, וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ו, יב), בעניין אדם אשר עושה עבירה בדברי-שמים ואינו חוזר בו, ושם ההלכה קובעת שמכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו: "במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


"תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" (מש' יז, י).


א. ההימשכות אחרי מנהגי החברה


נחל אפוא בהלכה הראשונה מתוך דברי רבנו בהלכות דעות (ו, א):


"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר: 'הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ' [מש' יג, כ], ואומר: 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ [אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב]' [תה' א, א]".


ומָרי מוסיף ואומר שם כך: "כאן השמיענו רבנו טבעו ודרכו של אדם שקולט מידות והתנהגויות מסביבתו אף אם גרועות וקלוקלות, וקשה לו להשתחרר מהם, וכמו שכתב במורה (א, לא)", והנה דברי רבנו במורה שם (א, לא):


"גורמי המחלוקת [...] ובזמננו גורם רביעי [...] והוא ההרגל והחינוך, לפי שיש לאדם בטבעו אהבה להרגלו ונטייה כלפיו [...] כך יארע לאדם בהשקפות אשר הורגל להם ונתחנך בהם שהוא מחבבן ומגן עליהן ומתרחק מזולתן. וגם גורם זה מעוור את האדם מהשגת האמת וְיִטֶּה כלפי הרגליו, כמו שאירע להמון בגשמות ובעניינים אלהיים רבים [...] כל זה מחמת ההרגל והחינוך על לשונות שהכל מודים בקדושתן ואמיתתן [=מקראות ומדרשי חז"ל], אשר פשטיהן מורים על גשמות ועל דמיונות [...] [ולא] נאמרו [אלא] על דרך המשל והחידה".


כמו כן, ביחס לדברי חז"ל: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", אפילו מָרי, אביר מסדר הדיינים השכירים, אמר את האמת בעניין זה: מָרי מצטט שם את אחד הפרשנים המייגעים ל"משנה תורה", אשר מזכיר בפירושו להלכה זו את מאמר חז"ל בכתובות (יז ע"א): "לעולם תהא דעתו שלאדם מעורבת עם הבריות", וכך מָרי אומר על דבריו: "ודבריו תמוהים, כי אדרבה, רבנו בא להזהירנו לא ללכת אחרי החברה והסביבה בעיניים עצומות בענייני מידות ודעות. ובמקורות הללו מדובר במנהגים שאינם מעלים ולא מורידים".


וגם ביחס למאמר השני ממסכת אבות (ג, יב): "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", גם בעניין זה מָרי אמר את האמת, או לכל הפחות רמז אליה לאחר שטרח להסתיר אותה היטב בתוך בליל המפרשים המשובש שאין לו סוף, וכֹה דבריו אשר מסתתרים בפירושו להלכות שביתת עשור (עמ' תשעא): "כי כלל הוא, כל שרוח הבריות הנבונים נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו" (הדגשים הם של מָרי במקור).


נמצא, כי בעניינים אשר אינם נוגעים למידות או להשקפות, ראוי להיות מעורב עם הבריות, ברם, אם הציבור שוגה בענייני מידות או השקפות אין להתערב עמהם באופנים אשר מחזקים את תעייתם במידות או בהשקפות הללו. לדוגמה, לאחר שאבי מרי נפטר נאלצתי "לעלות" לקבר בתום השבעה כדי שלא לגרום שיתבוננו בי בעין רעה אשר אף עלולה הייתה להתפתח לשנאה גלויה. ולכן "עליתי" לקבר, ברם, נזהרתי שלא להשתתף בשאר העניינים, כגון, בקריאת מזמורי התהלים "לעילוי נשמת" או באמירה ובענייה להשכבה ולקדיש, וישבתי בשקט כאשר רק גופי נמצא שם, אך רוחי ורעיוני משוטטים במקומות אחרים לחלוטין.


ב. הוי גולה למקום תורה


בהלכה הבאה של רבנו בהלכות דעות (ו, ב) נלמד, כי חובה על האדם לעבור למקום שבו ישנם אנשים הגונים וישרים אשר הולכים בדרך טובים. ואם בכל הערים הולכים בדרך רעה או שמסיבה בריאותית או מהותית אחרת האדם אינו יכול לצאת ממגורי בני אדם, ישב בדד וידֹּם במקום שהוא כבר מצוי בו ויתרחק מהחברה הקלוקלת ככל יכולתו. אולם, אם היו רעים וחטאים עד-כדי-כך שהם אינם מאפשרים לאדם לחיות חיי יושר ומוסר, עליו לצאת למערות ולמדברות בכל מחיר ולגור שם, כדי שלא ילמד מדרכי החטָּאים והפושעים.


וכֹה דברי רבנו (דעות ו, ב):


"[א] וכן אם היה במדינה [=בעיר] שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיו צדיקים ונוהגים בדרך טובים; [ב] ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמננו זה, או שאינו יכול לילך למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר: 'יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם' [איכה ג, כח]; [ג] ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא-אם-כן נתערב עמהם ונוהג במנהגם הרע, ייצא למערות ולחֲוָחים [=מקום שומם שגדלים בו קוצים וברקנים] ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר: 'מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים' [יר' ט, א]".


ומעניין שהמצב בעולם בשעת כתיבת ההלכה היה בכי רע, שהרי רבנו כותב כך: "ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמננו זה". נמצא אפוא, שרבנו במשך תקופות ארוכות בחייו חי חיי בדידות, ולצערנו הרב נראה, כי גם זמננו אינם שונים בהרבה מזמנו של רבנו, ואנשי האמת צריכים לשבת יחידים, ונחמתם הינה חברתו של הקב"ה יתעלה ויתרומם בהשׂגתם ובמחשׁבתם, ובידיעתם את דרך האמת.


עוד נשים לב, כי לדעת מָרי, זמננו היום גרוע בהרבה מזמנו של רבנו, ואסביר את הדברים: רבנו מתאר בקטגוריה השלישית בהלכתו מצב שבו החברה אינה מאפשרת לאדם לחיות חיי יושר ומוסר, ולכן לא די בכך שהאדם ישב בדד וידום, אלא עליו לצאת ממגורי הערים אל המקומות השוממים הרחוקים מנזקי החברה ותחלואיה, ועל מצב קשה זה מָרי מעיר שם: "כמו זמננו זה". אולם, דבריו תמוהים מאד, וכי ישנה איזה גזרת שמד בימינו על בני האדם שמבקשים לשמור על דתם? וכי בימינו האדם אינו יכול ללכת מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין כל היום כולו? ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל? ויש לי חבר יקר אשר רכש לעצמו בד צבעוני נאה והכין ממנו טלית, והוא הולך מעוטף בה כל היום כולו ולכל מקום.


דבריו של מָרי מושפעים אפוא מאד מחברת צאצאי המינים וההולכים בהשקפותיהם, כלומר, כדי להרים מחיצות בינה לבין העולם החיצון, ראשיהם מתעים את צאן מרעיתם כאילו הם מצויים במצב תמידי של "שמד". מטרתם בשקר זה אינה לשמור על הדת, כי הדת לא באמת מעניינת אותם, אלא מטרתם היא ללכֵּד את החברה סביב השקפותיהם האליליות, לאטום כל צוהר של השׂכלה ומדע, ולהותיר את ההולכים אחריהם תועים ומבולבלים, והחשוב מכל: תלותיים בגדולים המהובלים אשר יאמרו להם בדיוק מה לעשות ומה לשלשל בקלפי...


אגב, ישנה סיבה נוספת חשובה מאד להרמת המחיצות הגבוהות של החברה החרדית, והיא, שאין להם הרבה מה למכור בתחום הרוחני... כלומר מה הם בעצם מוכרים לאנשיהם? לימוד תורה הזייתי ומייגע, סכלות נוראה מהשקפות הדת האמיתיות, אדישות או שנאה כלפי ארץ ישראל וכלפי צה"ל, כפיות טובה, טמטום ובערות מן המדעים, חיי עוני מחרידים ומייסרים ללא כבוד וללא מלאכה, שקיעה אחר תאוות העולם הזה כגון אכילה ושתיה וכיו"ב. והריקנות המחשבתית מובילה אותם בהכרח גם לשחיתות בחדרי חדרים, כי הלב הריק מן החכמה יתאמץ להימנע מן העבירות רק בגלוי, אך בסתר אין להם תריס ומגן מפני הפורענות.


ואיני מתפלא על דברי הגוזמא של מָרי אשר משרתים את החברה החרדית הגלותית, שהרי מָרי היה סמוך על שולחנם, ואף היה שמור לו מקום של כבוד בשולחנם, ולצערי מָרי החליט להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים ולקבל מיליונים מפסיקת דינים במשך יובל שנים.


ולדברי הגוזמא של מָרי יש גם קשר להפיכתו תורת חיים לקרדום חוצבים, שהרי אם אנחנו נמצאים במצב של "שמד" תמידי, עולות שתי מסקנות מתבקשות אשר היו נוחות לו מאד: א) לכאורה יותר קל להכשיר את השרץ ולהתיר ליהנות מכבוד תורה. כלומר, נוח היה למָרי לומר שתקופתנו היא תקופה של "שמד" כדי להקל בתירוצים מעוותים ושקריים מדוע מותר ליהנות בימינו מדברי תורה; ב) לכאורה עלינו לחדול מביקורתנו כלפיו, שהרי מָרי המסכן חי בתקופה שבה החברה מאלצת את האדם לעבור על דברי תורה... אך האמת היא, שאף-לא-אחד הכריח אותו ליטול משכורות מנופחות ממסדר הדיינים השכירים העליון, והיה יכול לבקש לקבל משכורת ממוצעת בלבד, אך משום מה הוא לא עשה אפילו את זאת...


וכמה חילול ה' יש בזה! שהרי אפילו יאיר לפיד מוותר באופן קבוע על מכונית השרד הממשלתית, וכן חברי כנסת חילוניים לא מעטים מוותרים עתה על חלקים ממשכורותיהם, מדוע אפוא מנהיגי העולם הדתי אי