השפעת החברה על האדם

עודכן ב: יונ 25

למנהגי החברה ואורחות חייה יש השפעה עצומה על האדם שחי בתוך אותה החברה. אם אדם גדֵּל בחברה קלוקלת מסוימת הוא יפתֵּח כמעט בוודאות את אותן המגרעות אשר נפוצו באנשי אותה החברה, אלא-אם-כן יהיה לו מדריך נבון שילמד אותו לשחות נגד הזרם, ואף רצון טהור ושכל ישר, מפני שעליו להבין היטב, שהשחייה נגד זרם הביבים הינה שחיה לעבר מקור המים החיים אשר טרם נתטנפו בזוהמת המידות וההשקפות הרעות והנגעלות.


בפרק הרביעי בהקדמת רבנו למסכת אבות הוא מלמד, כי המעלות והמגרעות נקנות לאדם כתוצאה מביצוע פעולות מסוימות והחזרה עליהן שוב ושוב. לפיכך, אם אדם מתרגל לחיות בחברה מסוימת, הרי שהוא מתרגל לפעולות למנהגים ולאורחות חיים אשר נהוגים מקובלים ונפוצים באותה החברה. וכך, אותו אדם מתרגל מקטנותו למנהגי החברה, בין אם הם טובים ובין אם הם רעים, ונפשו תחלה בתחלואי אותה החברה כמעט בוודאות.


אמנם, כמובן שכל אדם יכול לרפא את נפשו מנגעי החברה ותחלואיה, ועל ריפוי הנפש ממגרעותיה הנפשיות כבר הרחבתי במאמריי: "שביל הזהב של הרמב"ם" וכן "תחלואי הנפש וריפוים". ברם, כדי שהאדם ירפא את עצמו עליו להכיר בהשפעתה העצומה של החברה על נפש האדם, ועל חשיבותה של העמידה האיתנה והנחושה כנגד גלי הרפש והטיט המתרגשים על האדם בעולם החילוני הזימתי, ובעולם הדתי הפרו-נוצרי שפשׂה בימינו ואשר עיוות והחריב את דת האמת בגלל שאיפתו להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים.


וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (פרק ד, עמ' רנב): "ודע, שאלו המעלות והמגרעות אינם נקנים ומתחזקים בנפש אלא במה שאדם חוזר על אותן הפעולות הבאות מאותה המידה פעמים רבות בזמן ממושך, וכאשר נתרגל בהם, הרי אם היו אותם המעשים טובים – הרי נקנית לנו מעלה, ואם היו רעים – הרי נקנית לנו מגרעת. ולפי שהאדם בטבעו מתחילתו אינו לא בעל מעלה ולא בעל מגרעת [...] והוא מתרגל בלי ספק מקטנותו למעשים בהתאם לנוהג משפחתו ואנשי עירו, ויש שאותם המעשים בינוניים [=מאוזנים], ויש שהם בקצה הראשון או באחרון כמו שביארנו, ונמצא שזה כבר חלתה נפשו" וכו'.


והנה גם דברי רבנו בפירושו למסכת אבות (א, ז): "נתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע", וכֹה דברי רבנו שם: "אל תתחבר לרשע – איזו סוג חברות שתהיה כדי שלא תלמד ממעשיו. וכבר ביארנו [...] שהמגרעות נקנות בהתערבות עם הרשעים". וכן נאמר במשלי (יג, כ): "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ", ושם פירש רס"ג: "יש לנפש תכונה נקראת ההרגל, שבהכרח ילמד משהו משכניו וחבריו, אם מעט ואם הרבה".


וזכורני שנעשו ניסיונות מצד אנשים מסוימים, אם מתוך פתיות ואם מתוך סכלות, להניא אותי מללכת בדרך האמת, והיו גוערים בי: "תזרום!", "מדוע אתה לא זורם?", והיו ביניהם גם חכמים בעיניהם שהיו מוסיפים את מאמרי חז"ל: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" או "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", וכיו"ב. במאמר זה נלמד על השפעת החברה על האדם, וכן נלמד על החובה לשחות נגד זרם הביבים, כי במקום שבו האנשים רעים וחטאים ומחריבים את דת האמת אין שום חובה להתערב עמהם או למצוא חן בעיניהם, ההיפך הגמור! חובה להתנתק מהם לחלוטין עד כדי מגורים במערות ובמדבריות! ואף להילחם נגדם בכל הכלים האפשריים כמו שנהגו נביאי ישראל.


ויודע אני שעלול לקום איזה כסיל אשר יצקצק בלשונו בהתחסדות: וכי אנחנו נביאים? וכי עלינו לנהוג כמותם? ובכן, הנה דוגמה אחת מדברי רבנו על החובה לנהוג כמו שנהגו נביאי ישראל, וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ו, יב), בעניין אדם אשר עושה עבירה בדברי-שמים ואינו חוזר בו, ושם ההלכה קובעת שמכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו: "במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


"תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" (מש' יז, י).


א. ההימשכות אחרי מנהגי החברה


נחל אפוא בהלכה הראשונה מתוך דברי רבנו בהלכות דעות (ו, א):


"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר: 'הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ' [מש' יג, כ], ואומר: 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ [אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב]' [תה' א, א]".


ומָרי מוסיף ואומר שם כך: "כאן השמיענו רבנו טבעו ודרכו של אדם שקולט מידות והתנהגויות מסביבתו אף אם גרועות וקלוקלות, וקשה לו להשתחרר מהם, וכמו שכתב במורה (א, לא)", והנה דברי רבנו במורה שם (א, לא):


"גורמי המחלוקת [...] ובזמננו גורם רביעי [...] והוא ההרגל והחינוך, לפי שיש לאדם בטבעו אהבה להרגלו ונטייה כלפיו [...] כך יארע לאדם בהשקפות אשר הורגל להם ונתחנך בהם שהוא מחבבן ומגן עליהן ומתרחק מזולתן. וגם גורם זה מעוור את האדם מהשגת האמת וְיִטֶּה כלפי הרגליו, כמו שאירע להמון בגשמות ובעניינים אלהיים רבים [...] כל זה מחמת ההרגל והחינוך על לשונות שהכל מודים בקדושתן ואמיתתן [=מקראות ומדרשי חז"ל], אשר פשטיהן מורים על גשמות ועל דמיונות [...] [ולא] נאמרו [אלא] על דרך המשל והחידה".


כמו כן, ביחס לדברי חז"ל: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", אפילו מָרי, אביר מסדר הדיינים השכירים, אמר את האמת בעניין זה: מָרי מצטט שם את אחד הפרשנים המייגעים ל"משנה תורה", אשר מזכיר בפירושו להלכה זו את מאמר חז"ל בכתובות (יז ע"א): "לעולם תהא דעתו שלאדם מעורבת עם הבריות", וכך מָרי אומר על דבריו: "ודבריו תמוהים, כי אדרבה, רבנו בא להזהירנו לא ללכת אחרי החברה והסביבה בעיניים עצומות בענייני מידות ודעות. ובמקורות הללו מדובר במנהגים שאינם מעלים ולא מורידים".


וגם ביחס למאמר השני ממסכת אבות (ג, יב): "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", גם בעניין זה מָרי אמר את האמת, או לכל הפחות רמז אליה לאחר שטרח להסתיר אותה היטב בתוך בליל המפרשים המשובש שאין לו סוף, וכֹה דבריו אשר מסתתרים בפירושו להלכות שביתת עשור (עמ' תשעא): "כי כלל הוא, כל שרוח הבריות הנבונים נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו" (הדגשים הם של מָרי במקור).


נמצא, כי בעניינים אשר אינם נוגעים למידות או להשקפות, ראוי להיות מעורב עם הבריות, ברם, אם הציבור שוגה בענייני מידות או השקפות אין להתערב עמהם באופנים אשר מחזקים את תעייתם במידות או בהשקפות הללו. לדוגמה, לאחר שאבי מרי נפטר נאלצתי "לעלות" לקבר בתום השבעה כדי שלא לגרום שיתבוננו בי בעין רעה אשר אף עלולה הייתה להתפתח לשנאה גלויה. ולכן "עליתי" לקבר, ברם, נזהרתי שלא להשתתף בשאר העניינים, כגון, בקריאת מזמורי התהלים "לעילוי נשמת" או באמירה ובענייה להשכבה ולקדיש, וישבתי בשקט כאשר רק גופי נמצא שם, אך רוחי ורעיוני משוטטים במקומות אחרים לחלוטין.


ב. הוי גולה למקום תורה


בהלכה הבאה של רבנו בהלכות דעות (ו, ב) נלמד, כי חובה על האדם לעבור למקום שבו ישנם אנשים הגונים וישרים אשר הולכים בדרך טובים. ואם בכל הערים הולכים בדרך רעה או שמסיבה בריאותית או מהותית אחרת האדם אינו יכול לצאת ממגורי בני אדם, ישב בדד וידֹּם במקום שהוא כבר מצוי בו ויתרחק מהחברה הקלוקלת ככל יכולתו. אולם, אם היו רעים וחטאים עד-כדי-כך שהם אינם מאפשרים לאדם לחיות חיי יושר ומוסר, עליו לצאת למערות ולמדברות בכל מחיר ולגור שם, כדי שלא ילמד מדרכי החטָּאים והפושעים.


וכֹה דברי רבנו (דעות ו, ב):


"[א] וכן אם היה במדינה [=בעיר] שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיו צדיקים ונוהגים בדרך טובים; [ב] ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמננו זה, או שאינו יכול לילך למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר: 'יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם' [איכה ג, כח]; [ג] ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא-אם-כן נתערב עמהם ונוהג במנהגם הרע, ייצא למערות ולחֲוָחים [=מקום שומם שגדלים בו קוצים וברקנים] ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר: 'מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים' [יר' ט, א]".


ומעניין שהמצב בעולם בשעת כתיבת ההלכה היה בכי רע, שהרי רבנו כותב כך: "ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמננו זה". נמצא אפוא, שרבנו במשך תקופות ארוכות בחייו חי חיי בדידות, ולצערנו הרב נראה, כי גם זמננו אינם שונים בהרבה מזמנו של רבנו, ואנשי האמת צריכים לשבת יחידים, ונחמתם הינה חברתו של הקב"ה יתעלה ויתרומם בהשׂגתם ובמחשׁבתם, ובידיעתם את דרך האמת.


עוד נשים לב, כי לדעת מָרי, זמננו היום גרוע בהרבה מזמנו של רבנו, ואסביר את הדברים: רבנו מתאר בקטגוריה השלישית בהלכתו מצב שבו החברה אינה מאפשרת לאדם לחיות חיי יושר ומוסר, ולכן לא די בכך שהאדם ישב בדד וידום, אלא עליו לצאת ממגורי הערים אל המקומות השוממים הרחוקים מנזקי החברה ותחלואיה, ועל מצב קשה זה מָרי מעיר שם: "כמו זמננו זה". אולם, דבריו תמוהים מאד, וכי ישנה איזה גזרת שמד בימינו על בני האדם שמבקשים לשמור על דתם? וכי בימינו האדם אינו יכול ללכת מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין כל היום כולו? ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל? ויש לי חבר יקר אשר רכש לעצמו בד צבעוני נאה והכין ממנו טלית, והוא הולך מעוטף בה כל היום כולו ולכל מקום.


דבריו של מָרי מושפעים אפוא מאד מחברת צאצאי המינים וההולכים בהשקפותיהם, כלומר, כדי להרים מחיצות בינה לבין העולם החיצון, ראשיהם מתעים את צאן מרעיתם כאילו הם מצויים במצב תמידי של "שמד". מטרתם בשקר זה אינה לשמור על הדת, כי הדת לא באמת מעניינת אותם, אלא מטרתם היא ללכֵּד את החברה סביב השקפותיהם האליליות, לאטום כל צוהר של השׂכלה ומדע, ולהותיר את ההולכים אחריהם תועים ומבולבלים, והחשוב מכל: תלותיים בגדולים המהובלים אשר יאמרו להם בדיוק מה לעשות ומה לשלשל בקלפי...


אגב, ישנה סיבה נוספת חשובה מאד להרמת המחיצות הגבוהות של החברה החרדית, והיא, שאין להם הרבה מה למכור בתחום הרוחני... כלומר מה הם בעצם מוכרים לאנשיהם? לימוד תורה הזייתי ומייגע, סכלות נוראה מהשקפות הדת האמיתיות, אדישות או שנאה כלפי ארץ ישראל וכלפי צה"ל, כפיות טובה, טמטום ובערות מן המדעים, חיי עוני מחרידים ומייסרים ללא כבוד וללא מלאכה, שקיעה אחר תאוות העולם הזה כגון אכילה ושתיה וכיו"ב. והריקנות המחשבתית מובילה אותם בהכרח גם לשחיתות בחדרי חדרים, כי הלב הריק מן החכמה יתאמץ להימנע מן העבירות רק בגלוי, אך בסתר אין להם תריס ומגן מפני הפורענות.


ואיני מתפלא על דברי הגוזמא של מָרי אשר משרתים את החברה החרדית הגלותית, שהרי מָרי היה סמוך על שולחנם, ואף היה שמור לו מקום של כבוד בשולחנם, ולצערי מָרי החליט להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים ולקבל מיליונים מפסיקת דינים במשך יובל שנים.


ולדברי הגוזמא של מָרי יש גם קשר להפיכתו תורת חיים לקרדום חוצבים, שהרי אם אנחנו נמצאים במצב של "שמד" תמידי, עולות שתי מסקנות מתבקשות אשר היו נוחות לו מאד: א) לכאורה יותר קל להכשיר את השרץ ולהתיר ליהנות מכבוד תורה. כלומר, נוח היה למָרי לומר שתקופתנו היא תקופה של "שמד" כדי להקל בתירוצים מעוותים ושקריים מדוע מותר ליהנות בימינו מדברי תורה; ב) לכאורה עלינו לחדול מביקורתנו כלפיו, שהרי מָרי המסכן חי בתקופה שבה החברה מאלצת את האדם לעבור על דברי תורה... אך האמת היא, שאף-לא-אחד הכריח אותו ליטול משכורות מנופחות ממסדר הדיינים השכירים העליון, והיה יכול לבקש לקבל משכורת ממוצעת בלבד, אך משום מה הוא לא עשה אפילו את זאת...


וכמה חילול ה' יש בזה! שהרי אפילו יאיר לפיד מוותר באופן קבוע על מכונית השרד הממשלתית, וכן חברי כנסת חילוניים לא מעטים מוותרים עתה על חלקים ממשכורותיהם, מדוע אפוא מנהיגי העולם הדתי אינם נוהגים כן? מדוע הם אינם לוקחים דוגמה אישית מן הפוליטיקאים גם בעניינים הראויים? הרק את ענייני התככים ותאוות הבצע למדו מהם?


זאת ועוד, אם לדעת מָרי אנחנו נמצאים בתקופה של "שמד" תמידי, מדוע הוא לא קיים את ההלכה ועבר לגור במקומות הבודדים? או לכל הפחות התנצל על-כך שהוא אינו מקיים את ההלכה כדי שלא להתעות את תלמידיו ושומעי לקחו? אלא, מטרתו היא לטעת בנו חרדה כאילו אנחנו נמצאים בתקופה של "שמד" תמידי – כדי להתיר את שרץ ההנאה מדברי תורה, וכדי שנתעלם ונמחל לו על הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים. ורוב תלמידיו המובהקים בימינו ואולי אף כולם אוכלים מן התורה, ויש מהם שאף התעשרו וְשָׁמְנוּ וְעָבוּ וְכָשׂוּ מאד.


ונחתום פרק זה בהלכה מהלכות אישות (יג, יז):


"האיש שאמר: 'איני דר במדור זה, מפני שבני אדם רעים או פרוצים או גויים בשכנותי, ואני מתיירא מהן' – שומעין לו, ואף-על-פי שלא הוחזקו בפריצות [וכל שכן שאין כפיה מצדם ללכת בדרכי רשע], שכך ציוו חכמים: 'הרחק משכן רע', ואפילו היה המדור שלה, מוציאהּ ממנו ושוכן בין בני אדם הכשרים. וכן היא שאמרה כן, אף-על-פי שהוא אומר: 'אני איני מקפיד עליהן' – שומעין לה, מפני שהיא אומרת: 'אין רצוני שייצא עלי שם רע בשכנות אלו'".


ואם כל-כך חשוב לגלות למקום טהרה, ואפילו במקום שאין בו "חזקת פריצות", דהיינו אפילו במקום שאינו מוגדר בוודאות לפי הקטגוריה השנייה ורחוק מהגדרת הקטגוריה השלישית – מדוע מָרי נשאר לגור במגורי הערים שבהן מתבצע לפי דבריו "שמד רוחני"?


ג. מצות ההתחברות לחכמים


בהלכה שראינו לעיל (דעות ו, א) נאמר כך: "לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם", וכן רבנו פוסק בהלכות דעות (ו, ג), וכֹה דבריו:


"מצות עשה להידבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם, שנאמר: 'וּבוֹ תִדְבָּק' [דב' י, כ], וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה? אלא, כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו: הידבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שיישא בת תלמיד חכמים וישיא בתו לתלמיד חכמים, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים, ולהתחבר להן בכל מיני חיבור, שנאמר: 'וּלְדָבְקָה בוֹ' [דב' יא, כב]. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם' [אבות א, ד]".


וראוי לשאול, באלו צדיקים וחכמים מדובר כאן? האם מדובר כאן בכל "רב רבנן" אשר חובש מגבעת ומתעטף בגלימת כומרים שחורה? ובכן, התשובה לשאלה זו טמונה בכרוז להלכות דעות, שם רבנו מגדיר את מצות ההתחברות לחכמים בשתי מלים: "להידבק ביודעיו".


כלומר, המצוה היא להידבק דווקא בחכמים יודעי ה', דווקא באותם אנשים שיודעים את השקפותיה הנכונות והטהורות של דת משה, ואינם שוגים אחרי התוהו וההבל אשר לא יועיל ולא יציל. וכמו שמָרי כותב בפירושו לכרוז שם: "כתב רבנו כאן 'ביודעיו', כלומר, לא סתם חכמים היודעים לישא וליתן במלחמתה של תורה לפי דעתם, וכהגדרת רבנו בפתיחתו ל'מאמר תחית המתים' [עמ' עא] [...] אלא דווקא 'יודעיו' [...] כי רק מכאלה יכול ללמוד השקפות אמיתיות, וכמו שכתב בספר המצוות עשין ו".


אולם, נשים לב שמָרי מטשטש את האמת, שהרי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" נוקט בלשון הרבה יותר חריפה וביקורתית, והנה דברי רבנו שם (עמ' עא) על הראב"ד: "ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו", לא "לפי דעתו" שהרי אין לראב"ד ולממשיכי דרכו דעת, אלא "לפי דמיונו". וכנראה לא היה נעים למָרי לומר את האמת על צאצאי המינים, מה גם שהוא נסמך על שולחנם ואכל מידם את פתבג המלך וְשָׁכַר מיין משתיו, ולכן הוא טשטש את האמת ואף עיוות אותה, שהרי לדעת רבנו אין לאותם תועים דעת כלל אלא דמיון בלבד, ואילו לפי מָרי, גם לנושאים ולנותנים במלחמתה של תורה ללא ידיעת ה' יש דעת...


ובשלוש הפסקות הבאות הבאנו את דברי רבנו במלואם מתוך "מאמר תחיית המתים" (עמ' עא–עב), ואתם מוזמנים לשפוט האם נכון לומר על התועים הללו "לפי דעתם":


"וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את הספר "משנה תורה"] ראינו שאין מן הצדק שניגש למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים [=דיני התורה הלכותיה ומשפטיה] ואניח יסודותיו [=יסודות הדת, כגון ידיעת השם וייחוד השם] מוזנחים לא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, [וחסידיו מדמים] שהוא מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [ולא לחינם מָרי רומז בהערותיו שם לראב"ד, שהרי הוא השיג על רבנו בדיוק בעניין זה].


אבל אחדים [...] מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם [רש"י וחבר מרעיו], [...], וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד [...], והם מדמים שהם חכמי ישראל [!], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים – ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים את יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה [=בעלי חיים הולכי על שתיים].


ולפיכך העדפנו שיהיו הדברים האמיתיים [=בהשקפות הדת] מקובלים אצל הכל [...], ולפיכך הזכרנו בהקדמת חיבור המשנה יסודות [...] כלומר מה שקשור בייחוד, ובעולם הבא, עם שאר היסודות. וכך עשינו גם בחיבור הגדול הנקרא משנה-תורה [...] והזכרנו את כל הכללים הדתיים והמשפטיים, מתוך מטרה שיהיו אלה הנקראים 'תלמידי חכמים' או 'גאונים' או איך שתרצה לקרוא אותם [="קדושי עליון" או "גאוני עולם"], בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים [=כללים הלכתיים סדורים, ולא יתדרדרו לכאוס הלכתי כמו בימינו] [...] וכל זה נבנה על יסודות דתיים [=כללים מחשבתיים]. ולא ישליכו את ידיעת ה' אחרי גוום, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם, לא על מה שמראה בעיני ההמון שהם שלמים [=הינם לא רק סכלים ובהמות והוזי הזיות, אלא גם צבועים!]".


לאחר שראינו את לשונות הרמב"ם על החמוֹרים המרופטים עמוסי הפרעושים, שנקראים "חכמי ישראל" או "קדושי עליון" – אשר תפשו את דרשות חז"ל כפשוטן והחדירו לעם ישראל הזיות אליליות לרוב, והחמורה שבהן היא אמונת ההגשמה האלילית שבה תפשו את ה' יתעלה כבעל יד וגוף ורגליים ומעיים – עתה יובן, כי מצות ההידבקות בחכמים ותלמידיהם אינה אמורה כמעט בכל מי שנקרא בימינו "רב רבנן" או "קדוש עליון" או "גאון עולם", כי כל אלה אינם חכמים כלל, אלא תועים ומתעים את העם אחרי ההבל שלא יועיל ולא יציל.


והנה גם דברי רבנו בעניין זה בספר המצוות (עשין ו):


"והמצוה השישית, הציווי שנצטווינו להתקרב לחכמים ולהתחבר אתם, ולהתמיד בקרבתם ובישיבה עמהם בכל אופן מאופני ההתקרבות, במאכל ומשתה ומקח וממכר, כדי שנגיע בכך להידמות במעשיהם ולדעת ההשקפות האמיתיות מדבריהם, והוא אמרו יתעלה: 'וּלְדָבְקָה בוֹ' [דב' יא, כב]".


כלומר, מדובר בהלכה זו דווקא בחכמים אשר ניתן ללמוד את ההשקפות האמיתיות מדבריהם, ורובם הגדול של חכמי או נוכלי הדת בימינו הינם מטונפי מחשבה מאד, ואם תשאל אותם מהי ידיעת ה' או מהו ייחוד ה' לא יידעו לומר לך מאומה. וחמור מכך, אף שוגים בענייני השקפה ומחשבה מפורשים שרבנו קובע בספר המדע לאור פסיקת חז"ל, ולא מעט משגיאותיהם נוגעות נגיעה רחבה בענייני עבודה-זרה, ועשרות רבות מהבליהם והזיותיהם פירטתי וניתחתי ופרסמתי במאמרים רבים, ועדיין אין במאמריי אלא קצה הקרחון.


כאמור, גם מָרי מודה שמדובר במצוה זו רק בחכמים שהם "יודעי השם", ואשר לכל הפחות יודעים את השקפות הדת הנכונות בדרך הידיעה, אף שאינם יודעים אותן על דרך הלמידות וההוכחה. ואכן, בסוף פירושו לכרוז בהלכות דעות שם, מָרי אומר כך: "אבל לקמן פ"ו סָתַם: 'להידבק בחכמים ותלמידיהם'. ויש להניח שכוונתו חכמים בעלי החכמה חכמת התורה כפי שהגדיר רבנו במורה (ג, נד)". וכוונתו שם לחכמים אשר יודעים את השקפות הדת ויסודותיה בדרך של ידיעה ולא בדרך של למידות, כלומר, בחכמים אשר אינם חריפים בענייני מחשבה, אך לכל הפחות יודעים את השקפות הדת הנכונות ואינם סוטים מדרך האמת.


נמצא אפוא, שאסור להידבק בצאצאי המינים ובעושי דברם אשר כורעים ומשתחווים להם, שהרי המה ואדוניהם שוגים בהבנת יסודות הדת ומנציחים את ריחוקנו מכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש. וישנם גם דרדעים, אשר מתחת למגבעת המינים אשר לראשם, מטיפים פה ושם להשקפות נכונות שוליות מאד, כל עוד הן אינן עלולות להביא עליהם את זעם הפריץ ולסכן את מעמדם, שׂררתם, יוקרתם ומשכורותיהם. ובכן, הדרדעים הללו, אשר נושאים ונותנים במלחמתה של תורה, אפילו בהם אין להידבק ולהתחבר, ואין להתרשם ממה שהם מטיפים פה ושם להשקפות נכונות שוליות, כי כל הטפותיהם הללו הינן בגדר הטעיה ועלה תאנה המכסה על הפיכתם תורת חיים לקורדום חוצבים ועל שעבודם לצאצאי המינים.


והנה פסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ד, ב):


"וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף-על-פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו – אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא' [מלאכי ב, ז], אמרו חכמים: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו'".


ואם מָרי היה בחיים לא הייתי נוסע ללמוד לפניו בבית מדרשו עד שלכל הפחות יודה שהוא שוגה בלקיחת משכורות מנופחות ממסדר הרבנים השכירים, שהרי כל עוד יָשְׁבוּ לפניו, וכל עוד יושבים לפני תלמידיו שהולכים וממשיכים בדרכו הרעה הזו – הם מנציחים את השגיאה העצומה הזו, אשר מחריבה את דת משה, הופכת אותנו מ"עם חכם ונבון" ל"עם סכל ונבל", ומרחיקה אותנו ממילוי ייעודנו להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש. והדבר חמור במיוחד כאשר הדבר נוגע לאנשים שמזוהים עם דרכו הטהורה של רבנו הרמב"ם, כי אם אפילו הם מתירים להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים, אנה אנחנו באים? "וכמעט קט היה, והעיקר ששתל אברהם נעקר, וחוזרין בני יעקב לטעות העמים ותעיותן" (הלכות עבודה-זרה א, יז).


ד. כיצד מותר להיטיב לחכמים?


העיון בהגדרת מצות העשה השישית בספר המצוות מעלה, שיש דרכים שמותר להיטיב לחכמים ולתלמידיהם, אך מכיוון שהגבול בין לקבֵּל חסד מזדמן, לבין להפוך את התורה לכלי לפרנסה הינו דק ומטושטש מאד, ראיתי לנכון לייחד פרק לעניין זה. נחל אפוא בדברי רבנו בספר המצוות (עשין ו), ונשים לב לשני המשפטים המודגשים:


"והמצוה השישית, הציווי שנצטווינו להתקרב לחכמים ולהתחבר אתם, ולהתמיד בקרבתם ובישיבה עמהם בכל אופן מאופני ההתקרבות, במאכל ומשתה ומקח וממכר, כדי שנגיע בכך להידמות במעשיהם ולדעת ההשקפות האמיתיות מדבריהם, והוא אמרו יתעלה: 'וּלְדָבְקָה בוֹ' [דב' יא, כב]. וכבר נכפל עוד הציווי הזה ואמר: 'וּבוֹ תִדְבָּק' [דב' י, כ], ובא הפירוש: 'וּלְדָבְקָה' – הידבק בחכמים ותלמידיהם, זהו לשון ספרי [פרשת עקב, שם]. וכן למדו על חיוב נישואי בת תלמיד חכמים ולהשיא הבת לתלמיד חכמים, וּלְהַנּוֹת תלמידי חכמים ולהתעסק עמהם ממה שנאמר: 'וּבוֹ תִדְבָּק', אמרו: וכי אפשר לו לאדם להידבק בשכינה? והכתוב אומר: 'כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא'! אלא, כל הנושא בת תלמיד חכמים וכו' [כתובות קיא ע"ב]".


במשפט המודגש השני רבנו אומר כך: "וּלְהַנּוֹת תלמידי חכמים ולהתעסק עמהם", ברם, מהי אפוא ההנאה הזו שמדובר בה? ובכן, נראה לי ברור, שההנאה הזו היא אותה ההנאה שנזכרה במשפט המודגש הראשון: "במאכל ומשתה ומקח וממכר". כלומר, כמו שבמשפט הראשון רבנו פותח במאכל ומשתה וחותם במקח וממכר – כך במשפט השני, רבנו פותח בהנאה שהותרה והיא להעניק לחכמים מאכל ומשתה וחותם במקח וממכר (="להתעסק עמהם"). ובמלים אחרות, כל שהותר הוא להזמין את החכמים ותלמידיהם לסעודות או אפילו להעניק להם מזון ומשקה לכבוד השבת או החג, כדי להתחבר עמהם.


אך ברור כשמש, שתלמיד חכמים שיש לו, לא ייקח סעודות שלמות ויאכל משל חברו, אלא מדובר בעניינים סמליים כגון בקבוק יין או לפתן או פיתות וכיו"ב, שהרי כל המטרה היא ההתקרבות לתלמידי החכמים ויצירת קשרי חברות וידידות כדי לזכות ללמוד מהם.


וחשוב לצרף כאן את פסק רבנו בעניין הרחקת תלמידי החכמים מלאכול מסעודה שאינה שלהם (דעות ה, ד): "והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מעולם מסעודה שאינה שלהם". כלומר, לעולם ישתדל החכם שלא לאכול על חשבון זולתו, אלא משלו ועל שולחנו. ואף אם נזדמן והתארח בבית חברו, יביא עמו מתנה לחברו כדי שלא יהיה בגדר "אוכל חינם". ועל אופני האכילה ומנהגי הסעודה הראויים לחכמים ותלמידיהם כתבתי בהרחבה במאמרי: "דרכי תלמידי החכמים האמיתיים – חלק א".


ראיה נוספת לדברינו, כלומר שכל ההיתר אינו אלא במאכל ומשקה ובעשיית סחורה, נמצאת בהלכות דעות (ו, ג), שם רבנו מלמד על המצוה להידבק בחכמים ותלמידיהם, וכֹה דבריו:


"מצות עשה להידבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם, שנאמר: 'וּבוֹ תִדְבָּק' [דב' י, כ], וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה? אלא, כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו: הידבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שיישא בת תלמיד חכמים וישיא בתו לתלמיד חכמים, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים, ולהתחבר להן בכל מיני חיבור, שנאמר: 'וּלְדָבְקָה בוֹ' [דב' יא, כב]. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם' [אבות א, ד]".


שוב אנחנו רואים את אותו מוטיב חוזר על עצמו: "מאכל ומשתה ומקח וממכר", שהרי רבנו פוסק כאן: "ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים", כלומר, כל שהותר הוא רק להעניק לתלמידי החכמים מאכל ומשקה ולסייע להם למכור את סחורתם בשוק או לסחור בכספם ללא עמלה וכיו"ב. ויתרה מזאת, נשים לב שרבנו בפסק ההלכה הולך צעד אחד לאחור ממה שהוא כותב ב"ספר המצוות", שהרי בספר המצוות רבנו מתיר להעניק לתלמידי החכמים מאכל ומשקה, ואילו ב"משנה תורה" רבנו מתיר אך ורק לאכול עמהם! כמו כן, רבנו במשנה תורה מוחק את המלים: "וּלְהַנּוֹת תלמידי חכמים" שכתב בספר המצוות, והותיר אך ורק את פרטי ההנאה המדויקים והמצומצמים שהוא מתיר: "ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים".


ונראה לי, כי לא לחינם רבנו הולך צעד אחר לאחור בפסיקתו ב"משנה תורה", כי כנראה המציאות העגומה טפחה על פניו, ועלה חשש בליבו שמא יבינו מדבריו ב"ספר המצוות", שמותר לְהַנּוֹת את תלמידי החכמים בשלל דרכים, והדבר ישתלשל במהירות להפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, כפי שאנחנו רואים בימינו על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן.


ונחתום מאמר זה במשנה המפורסמת באבות (א, ד), ולאחריה נביא את פירוש רבנו: "יוסי בן יועזר אומר, יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם". וכך פירש שם רבנו: "בית ועד – בית התוועדות, כלומר, שתעשה ביתך מוכן לאסיפות החכמים תמיד, כמו בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, עד שאם אמר חכם לחכם: 'היכן איפגש אתך אם ארצה להיפגש עמך?', יאמר לו: 'בבית פלוני'".

אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!