top of page

יובב אלירן נגד אור הרמב"ם

עודכן: 13 בנוב׳ 2021

לאחרונה אחד מחבריי מתמודד עם מאן דהו ששמו יובב אלירן. אלירן טוען שוב ושוב לאמיתת כל מיני הזיות ודמיונות שיסודן בקרב עמים עובדי אלילים. למרות כל התשובות שמשיבים לאלירן הוא מתעקש להקשות את ערפו ולהעז את פניו. הזיותיו והבליו נדמים לו כמרגליות והוא מטפח בידיו ושוקע עוד ועוד... הוא לא מפסיק לפלוט דברי הבל בתגובה לתשובות אמת, כאחרון עובדי האלילים ואף גרוע מהם, כי נדמה לו שהוא הולך בדת משה, ובזה הוא משחית את דת האמת אשר ניתנה לנו מאת אלהים חיים, אלוה חי וקיים שאין בלתו ואין כיוצא בו.


כדי שלא להלאות את הקוראים בהבליו של אלירן, אשר חוץ מלהקליד כמויות של מלל אינו יודע מאומה, אצרף לפניכם את תשובתי האחרונה לאלירן, וממנה תלמדו מעט-מזער על תהום הריקנות המחשבתית שאלירן העקשן שרוי בה, והוא ילמֵּד אותנו משהו על תהום הטמטום שעם-ישראל בכללותו שרוי בו – וזאת בגלל כומרי-הדת רודפי הבצע והשׂררה אשר השחיתו את דתנו, והחדירו לה הזיות מאגיות שנועדו לטמטם את ההמונים ולהפוך אותם לעבדים נרצעים וכנועים, שישרתו ויעריצו ויממנו את הכומרים הללו כאילו היו אלהים חיים.


והנה תשובתי ליובב אלירן:


אלירן כנראה שכח כבר מה הוא אמר, נשחזר בעבורו את השתלשלות הדיון:


אלירן טען שהפסוק בבראשית (לח, ט): "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו", הוא ראיה מוחצת להזיית גלגולי הנשמות.


אלירן לא הביא ראיה או פרשנות מתקבלת על הדעת, הוא פשוט החליט שזו ראיה.


השבנו לו שאין שום קשר בין הפסוק לבין הזיית גלגולי הנשמות, אלא, פשט הפסוק הברור כשמש הוא, שאונן חטא בחטא חמור לה' בכך שלא נתן זרע לאחיו המת ולא הקים לו שם בישראל. ובמלים אחרות, אונן כרת את המשכיותו של אחיו ועל-כך הוא נענש בחומרה.


אלירן העקשן טען שזה לא ייתכן, שהרי אונן עשה את מה שעשה לפני מתן תורה, ולכן הפסוק בהכרח מדבר על הזיית גלגולי הנשמות. על-כך השבנו לו שיש מצוה מפורשת בתורה להקים לאח המת שם בישראל, והבאנו לו ראיות מהפסוקים ומהלכות התורה-שבעל-פה, והנה הן לפניכם, מתוך פסקי חז"ל ורבנו בהלכות ייבום וחליצה (ב, ז):


"מי שמת והניח אחים רבים – מצוה על הגדול לייבם או לחלוץ, שנאמר: 'וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל' (דב' כה, ו); [לימוד נוסף:] מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור של אחים, כלומר גדול האחים יקום על שם אחיו המת; וזה שנאמר: 'אֲשֶׁר תֵּלֵד' – משמעו אשר ילדה האם, עם משמע אשר תלד היבמה".


כמו כן, לפי זה חז"ל ניסחו את כתובת היבמה (הלכות יבום וחליצה ד, כח):


"וזה הוא נוסח כתובת יבמין שנהגו בו העם: ביום פלוני... איך פלוני בן פלוני אתא לקדמנא וכן אמר לנא. אחי דמן אבא שכיב, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת ומורית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק, ושבק ההיא אתתא דשמה פלונית בת פלוני, וחאזי לי מן אוריתא ליבומי יתה כדכתיב בספר אוריתא דמשה יבמה יבא עליה. וצביאת פלונית דא ואתיבמת לפלוני בר פלוני יבמה לאוקומי שמא בישראל כדכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל. וכתב לה פלוני יבמה לפלונית יבמתיה כסף זוזי מאתן דחאזו לה דהוו כתיבין בכתובתה דכתב לה בעלה קדמאה, ואוסיף לה מדיליה כך וכך. ודא נדוניא דהנעילת ליה... כשאר טופסי כתובות".


ואף שאין חובה לקרוא לבן באותו השם בדיוק שבו קראו לאח שמת, כגון מחלון או כיליון – עצם העובדה שיש לאח המת בן שממשיך את שמו, זכרוֹ ממשיך בזה לחיות בינינו, שהרי כולם יודעים וזוכרים שהבן הזה נולד במטרה להחיות ולשמֵּר את זכר האח שמת. ועד יומו האחרון הוא ייזכר, ובניו ובני בניו יזכרו שהוא נולד כדי להחיות ולהזכיר את שמו של האח שמת.


וגם רס"ג מפרש שם (בר' לח, ט): "לֹּא לוֹ יִהְיֶה – לא אליו יתייחס הזרע". כלומר, ייעודו של הבן הזה להזכיר ולשמֵּר את זכרו של האח המת, וכאילו האח המת הזה הוא אביו בפועל. ומכיוון שייעודו של הבן הזה לזכור ולהזכיר את שמו של האח המת, אונן סירב באופן מכוער ביותר לתת זרע לאחיו, מתוך רשעות בלתי נתפשׂת וצרות עין אכזרית ביותר.


ממכלול הדברים עולה באופן ברור ומובהק, שהפסוק באונן בבראשית (לח, ט) עוסק בחטאו הגדול של אונן, ברשעותו ובאכזריותו, אשר באו לידי ביטוי בסירובו העיקש להקים לאחיו שם בישראל. וזו כאמור התנהגות סדומית רעה מאד. ודי בשתים-עשרה שנות לימוד בבית-הספר כדי להבין שאין שום ראיה מהפסוק הזה להזיית גלגולי הנשמות, ומי שמתעקש לטעון שיש ראיה מן הפסוק הזה אינו מסוגל להבין מושכל, והוא גרוע יותר מן הבדואים מאמיני השדים אשר חונקים את נשותיהם לעתים עד מוות, כדי להוציא מהם שדים ורוחות דמיוניים.


ברם, תשובה זו לא הרגיעה את אלירן, והוא המשיך לנפנף בידיו ולרקוע ברגליו, וטען כך: והלא אונן חי לפני מתן תורה? והוא לא היה חייב לייבם את אשת אחיו המת? ובכן, יש פסוק מפורש בתורה וממנו עולה בבירור, שאף-על-פי שהמעשה המכוער של אונן אירע לפני מתן תורה עדיין הקב"ה ראה במעשה שאונן עשה חטא חמור מאד שבגינו הוא החליט להעניש אותו בחומרה רבה, וכמו שנאמר: (בר' לח, י): "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ".


נמצא, שבני ישראל נצטוו על מצות ייבום עוד לפני מתן תורה, ומדברי התורה אף עולה שהיא הייתה מצוה חשובה ונעלה מאד, ואבות האומה ובניהם ובני בניהם עד למתן תורה הורו לקיים את המצוה הזו, וכאשר היה צורך הם אף הזדרזו לקיימה בעצמם. שהרי אם לא הייתה מצוה כזו גם בימיהם, מדוע יהודה מורה לבנו להקים לאחיו שם בישראל? והנה הפסוק בבראשית (לח, ח): "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ".


כמו כן, התורה מגלה שגם יהודה חטא בכך שהוא לא נתן את בנו שֵׁלָה לתמר כלתו (בר' לח, יד): "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה". ולאחר מכן נאמר (בר' לח, כו): "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה".


מהפסוקים הללו עולה שבני ישראל נצטוו במצות הייבום עוד בטרם מתן תורה, ולכן הקב"ה העניש בחומרה את אונן. ואם אלירן יתעקש לטעון שלא הייתה מצוה כזו, הוא למעשה כופר בתורה! שהרי הוא מייחס עוול לה' יתעלה! כי אם לא הייתה מצוה כזו, הקב"ה המית את אונן לחינם, וזה לא יעלה על הדעת, שהרי מיסודות דת האמת, שה' לעולם לא יפעל עוולה וכל מעשיו בצדק ובמשפט מדוקדק: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). לפיכך ברור, כי אונן עבר עבירה חמורה ונענש עליה בהתאם, ומסיבה זו יש גם פסוק מפורש אשר מעיד על-כך שהמעשה של אונן היה רע בעיני ה', ולא רק בגלל השחתת הזרע, אלא בעיקר בגלל שהוא סירב להקים לאחיו שם בישראל, וכמו שנאמר בבראשית (לח, ט): "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו". משמע אפוא בבירור, שהסיבה המרכזית לעונשו הכבד של אונן היא, שהוא לא רצה להקים לאחיו שם בישראל ובגלל זאת הקב"ה הענישוֹ בחומרה כֹּה רבה.


זאת ועוד, אם אלירן העקשן ימשיך לטעון: וכי היו מצוות טרם מתן תורה? ובכן, ברור שהיו, לא תרי"ג מצוות כמובן, כי לא ניתנה תורה, אלא מצוות מוסריות ומחשבתיות רבות, כגון ייבום וחסד וצדקה וידיעת ה' ועוד-ועוד, וכמו שהעיד הטוב שבעדים על אברהם אבינו ע"ה:


"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְיָ עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בר' יח, יט).


אגב, אם זה היה משרת את אלירן העקשן הוא היה טוען שאבות האומה קיימו את כל תרי"ג המצוות, וכמנהגם של הכסילים הוזי ההזיות להבין את כל מדרשי חז"ל כפשוטם. ברם, משום מה, דווקא כאן אלירן העקשן העיקש נמנע מלטעון שיש להבין את המדרש כפשוטו...


ועל הזיית גלגול הנשמות ראו מאמרי: "בחינת אמונת גלגולי הנשמות".


***

אולם, ידעתי כי גם לאחר התשובה האחרונה הזו אלירן העקשן ימשיך להזות הזיות. כי גם אם הוא יראה את האמת נכוחה הוא יחליט שהיא שקר וכזב, וימשיך לשקוע במרדו, וכמו שנאמר באיוב (לז, כא): "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים".


***

ואכן, לא טעיתי ואלירן העקשן העיקש ממשיך לההביל, והנה לפניכם תגובתו:


א) מה הכוונה "לא לו יהיה הזרע" מה הפירוש המילולי? למה לא אליו יתייחס הזרע? בגלל שהוא מייבם את אשת אחיו הזרע אינו שלו?


ב) גם במקרה של רות ונעמי כל השכנות ניחמו את נעמי על זה שבועז ייבם את רות כלתה, וכתוב: "להקים שם המת על נחלתו ולא ייכרת שם המת", איך המת חוזר כביכול לנחלתו?


נכון שלפי ההלכה המייבם יורש נכסי המת אבל זה לא מסביר את הפסוק.


תהיה אמיתי ותגיד מי צודק כאן. וזה לא אני זה הרמב"ן מעיר את כל זה.


תשובה לאלירן העקשן:


א) הכוונה כמו שכבר נאמר לעיל, שהבן ייקָּרא על שם האח המת, בין אם בשמו ממש ובין אם בכך שכולם יזכרו ויידעו שהוא נולד במטרה שלא יימחה שם אותו האח המת מישראל. ואונן לא רצה להקים לאחיו שם בישראל ולשמֵּר את זכרוֹ, מתוך צרות עין נקמנות ורשעות.


ב) בעניין הפסוק שאלירן מביא כראיה ממגילת רות, ובכן, העקשן אפילו לא יודע לקרוא פשט של פסוק! (טוב, האמת שזה לא מפתיע) אז איך הוא יבין בענייני השגחה ושכר ועונש?


ראו נא את הפסוק (רות ד, י): "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו". אלירן טוען שיש ראיה בפסוק הזה לכך שהמת חוזר לנחלתו, דהיינו בגלגול דמיוני, וכלשונו: "איך המת חוזר כביכול לנחלתו?". ברם, אין שום ראיה בפסוק שהמת חוזר לנחלתו!! שהרי נאמר במפורש בפסוק: "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו".


ומה שהוא מציין שגם הרמב"ן העיר על זה, ובכן, אין להקשות מן המינים... שהרי הרמב"ן היה סבור ששעיר המשתלח של יום הכיפורים הוא קרבן לנפש מאדים, וזו עבודה-זרה חמורה מאד. וזאת בנוסף לאינסוף ההזיות המאגיות שהוא החדיר לדת משה וזיהם מקור מים חיים, וכבר כתבתי סדרת מאמרים על הרמב"ן הסכל שהסיבה היחידה שחכמי-יועצי-אשכנז הפכו אותו לגדול היא הערצתו לשר"י ולשאר המינים האירופיים, ובמיוחד בשל התקפותיו על הרמב"ם שנוא נפשם, אשר שפך אור בוהק על מינותם ועל גילוליהם, ושבר את גאון ליבם הערל.


***

ושוב-ושוב יובב אלירן מתעקש לההביל, והוא מוסיף ואומר כך:


א) תרשום לו בפורום, אני לא רוצה להזדהות שם [בהמשך הוא הזדהה בשמו יובב אלירן]. לא ענית מה הכוונה: "לא לו יהיה הזרע". בגלל שקוראים לו על שם המת הוא לא שייך לאב??


ב) וחבל שלא פתחת רמב"ם בהלכות נחלות (ג, ז) שפסק שמי שיורש נכסי המת זה האח המייבם ולא הבן... כך שכל הרציונל הכלכלי של אונן היה אמור להיות בכלל הפוך למה שרשמת.


ג) לפי ההלכה גם אין חיוב לקרוא את שם המת לילד הנולד.


ד) לגבי שם המת על נחלתו אפשר לדחוק כמו שרשמת, נראה מכל העניין שם וממה שניחמו השכנות את נעמי שהן האמינו בדבר יותר עמוק: "וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְיָ אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם".


להלן תשובתי לאלירן העקשן אשר בתחילה לא רצה להזדהות בשמו:


א) האמנם לא עניתי מהי הכוונה? תקרא שוב ושוב עד שתבין. אף שהבן נולד לָאָב, מטרתו ותכליתו וייעודו היא לא להמשיך את שֵׁם אביו אלא להמשיך את שֵׁם דודו המת, אחי אביו.


ואולי יתרה מזאת, אלירן המגולגל טוען למעשה שהפסוק הנדון: "לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע", הוא ראיה לגלגולי הנשמות. ברם, יש להקשות עליו באותה הקושיה שהוא פולט מפיו: וכי העובדה שהנשמה תתגלגל לתוך הבן, מוחקת את העובדה שהבן הזה הוא בנו של אביו הביולוגי? כלומר, אם יש קושי בפסוק לפי אלירן, הקושי הזה מקשה על הזייתו באותה המידה: מדוע נאמר בפסוק: "לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע"? וכי גלגול הנשמה מוחק את ייחוסו הביולוגי של הבן?


ולדרכנו אין שום קושי, וכפי שהסברנו לעיל, ואילו לשיטתו הקושי הזה עומד בעינו.


ב) לגבי ההלכה אלירן הצליח להטעות אותי לרגע, וכך אכן נאמר בהלכות נחלות (ג, ז):


"מי שייבם אשת אחיו, הוא יורש כל נכסי אחיו המוחזקים. אבל הראויין לבוא לאחר מכאן, הרי הוא בהן ככל האחים, שהרי בכור קרא אותו הכתוב, שנאמר: 'וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל' [דב' כה, ו]".


נחזור עתה לשאלה כדי לתקן ולהבהיר: מדוע אפוא הקב"ה אומר על אונן (בר' לח, י): "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ"? תשובה: אך ורק מתוך רשעות וייצר נקמה ושנאה לאחיו, וכבר מחקתי לעיל בתשובה הקודמת את הסיבה השנייה שאינה נכונה.


ג) לגבי העובדה שאין חובה לקרוא לבן על שם אחיו המת, ובכן, הדבר כל-כך ברור ומפורש עד שאין צורך לכתבוֹ בהלכה (דב' כה, ו): "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל", ובדומה לכך שאין הלכה שחובה לקבל את האמת ממי שאמרוֹ, ובכל זאת לא יעלה על הדעת שאין זו חובה. כמו כן, אם יש שֵׁם לא ראוי לאח המת, וכי התורה תכריח את האם לקרוא לבן בשם שיסב לה צער או שיחנך את הבן לדרכים לא טובות?


ד) לגבי הפסוק מרות (ד, יד): "וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְיָ אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם", ובכן, פסוק זה נזכר בדברי אלירן העקשן כראיה ל"עניין עמוק" דהיינו להזיית גלגולי הנשמות. ברם, אין בפסוק זה שום עניין עמוק, ואין מקרא יוצא מדי פשוטו, ופשט המקרא הוא הודאה לה' יתעלה על-כך ששלח גואל לרות ולנעמי. ועל-סמך רמזים דמיוניים הזויים ומגוחכים שעד עתה הוא לא הסביר, אלירן העקשן מחריב את דת משה באימות הזיה שיסודה בקרב עובדי האלילים הקדמונים, אמונה רעה אשר משחיתה את יסוד השכר והעונש, ונלוות לה רעות מחשבתיות משחיתות נוספות. וכמו שפירטתי במאמרי על הזיית גלגולי הנשמות.


ואם כבר בפסוקים מרות פרק ד עסקינן, ראו נא עוד כמה פסוקים שם:


"וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם [...] וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם [...] וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְיָ לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְיָ אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל".


שימו לב, גם במגילת רות יש תשובה לשאלה: מה כוונת הפסוק באמרוֹ: "לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע"? והתשובה: "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ". נמצא, שמטרת הבן היא להקים שֵׁם לאחי-אביו שמת, והוא ייקרא על שמו של האח המת. ובמלים אחרות, אף שייחוסו הביולוגי יישאר לעולם לאביו, ייעודו הוא להמשיך את שֵׁם האח המת.


כמו כן, גם הפסוקים האחרונים מבטאים זאת נאמנה: "וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת [...] וַיִּתֵּן יְיָ לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְיָ אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל". כלומר, לאחר הולדת הבן לא רק נגאל שמו של בעלה המת של רות, אלא גם שם אביו אלימלך. כלומר, בועז, בגאולתו את רות, גאל למעשה גם את אלימלך וגם את בנו, ואם הפסוקים הללו מתארים עניינים דמיוניים של גלגולי נשמות אליליים, איך גאולתו של בועז גאלה גם את אלימלך וגם את בנו מחלון או כיליון? וכי יש אפשרות ששניים יתגלגלו באחד?


ולמה אלירן מצטט את הפסוק מרות (ד, יד), ומשמיט ממנו את סופו שהוא החשוב ביותר? והנה הפסוק שציטט, והוספתי את שלוש המלים שהוא השמיט משום מה:


"וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְיָ אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל".


***

ואלירן העקשן מוסיף עיקשות על עיקשותו, ומוסיף ואומר כך:


א) חח אני הטעיתי אותו. טוב עזוב, אין מה להמשיך את זה. אפשר לדחוק בפסוקים השאלה מה יותר מסתבר. [חברי משיב לו:] זו תגובתך? [אלירן מגיב:] לא, זה סיכומי [חברי משיב:] תגיב [אלירן מגיב:] אין מה להגיב. הוא חושב כך ומתעקש ואני אחרת. שיהיה בריא. רש"י בבראשית אפשר להבין גשמות כמו שהוא מתעקש, ואפשר להבין אחרת כמו שכל הפרשנים (שפתי חכמים רא"ם ועוד) הבינו.


ב) ראה רש"י בשמות טו, ח. שם כתוב במפורש, דיברה תורה כביכול דוגמת מלך בשר ודם לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע. זה כמעט להדיא שהקב"ה לא בשר ודם. אי אפשר להתווכח על זה.


ג) והבאתי לך עוד פסוק, שרש"י בשמות (כא, כא) מביא מדרש מקומו של עולם ואין עולמו מקומו מזה גם נראה שלא היה מגשים (ראיה פחות טובה מהקודמת אבל עדיין). אלף פעם רשמתי לך תסתכל בשמות.


ד) יש לו בעיה נפשית הוא לא יודה בחיים על כלום. קוף בננה. אני הטעיתי אותו. הוא חכם מאוד אבל שרוט.


להלן תשובתי לאלירן העקשן:


א) טבעי ביותר שבלהט הוויכוח עלולים להתבלבל בפרט כזה או אחר, ובמיוחד כאשר מתווכחים עם כסילים שבעיניהם הם חכמים גדולים, זה טבעו של וויכוח וזה טבעו של פולמוס, וכמו שבמלחמה נעשות טעויות, ולכן חז"ל הזהירו: הוי שקד ללמוד מה שתשיב את אפיקורוס.


ההבדל הגדול הוא: שאנכי עשיתי טעות אחת וחזרתי בי, כי זו דרכה של תורה; ואלירן העקשן שוגה ונחבל על כל צעד ושעל ומתעקש שלא להודות על האמת, וזו דרכם של המינים.


כמו כן, אלירן מתעתע כאילו הוויכוח בינינו שקול בראיות, וזה שקר, כי הראיות לכך שרש"י היה מין עולות עשרות מונים באיכותן ובכמותן על הראיות שהוא לא היה מין. ומין ארור כזה, שמחדיר לתוך פירושיו פירושים מתעתעים כדי שיהיה לו במה להיתלות ולכזב שהוא אינו מין, הוא מין הרבה יותר מסוכן וארור מסתם מין סכל ואוויל, כמו לדוגמה מחבר ספר הזוהר.


ב) לגבי הפסוק שאלירן העקשן מפנה אליו בשמות (טו, ח), ואשר משם הוא מביא ראיה לכך שרש"י היה כביכול ממרחיקי הגשמות. ובכן, כבר התייחסתי במאמר מקיף ורחב לפרשנותו זו של רש"י במאמר שכותרתו: "ראית דרדעי חכם בעיניו – תקוה לכסיל ממנו". ושם הוכחתי שמדובר בזיוף ובהתעיה מכֻוונת של המינים שבאו לאחר רש"י וביקשו לטשטש את מינותו.


ג) לגבי הפרשנות השנייה של רש"י בשמות, היא מופיעה בפרק לג פסוק כא, ולא כדברי אלירן. מכל מקום, נבחן את הפסוק: "וַיֹּאמֶר יְיָ הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר". ושם פירש רש"י: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי – בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תזוק, ומשם תראה מה שתראה, זהו פשוטו. ומדרשו על מקום שהשכינה שם מדבר ואומר המקום אתי, ואיני אומר: 'אני במקום', שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו".


רש"י העילג מעתיק מדרש מבראשית רבה בשיבושים. וכך נאמר במדרש שם (ויצא, סח): "אמר ר' יוסי בר' חלפתא: אין אנו יודעין: אם הקדוש-ברוך-הוא מקום עולמו אם עולמו מקומו? מן מה דכתיב: 'הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי', הוי הקדוש-ברוך-הוא מקום-עולמו ואין עולמו-מקומו".


וממה שר' יוסי אומר "אין אנו יודעין" וכו' עולה בבירור שהמדרש כלל לא נועד להרחיק מן ההגשמה, שהרי אם זו הייתה מטרת המדרש היה ברור לר' יוסי כיצד יש לומר, אלא שיש כאן עניין אחר לחלוטין, והוא השאלה: מהו השבח והרוממות המתאימים ביותר לבורא-עולם? כלומר, כלל לא מדובר במדרש ב"מקום" פיסי כפי שרש"י הבין, אלא ב"מקום" מסוג אחר לחלוטין, "מקום" שמשמעוֹ מעלת כבודו במציאות, אשר כידוע אין לה חקר ואין לה קץ.


ובמלים אחרות, הביטוי: "עולמו מקומו" מבטא את ההשקפה שראוי לשבח את הקב"ה בשכלול עולמו הנפלא והמופלא ודי בכך, אף שכמובן אין בשבח זה כדי להגיע עד חקר רוממותו. ואילו הביטוי השני ש"הקב"ה הוא מקום עולמו", נועד לבטא את ההשקפה שראוי לשבח את הקב"ה באופן שידגיש את העובדה שאין אנו מסוגלים להגיע עד חקר אלוה רם ונישא. ההשקפה השנייה הזו באה לידי ביטוי בשבח הייחודי אשר אנו אומרים בקדושת תפילת העמידה: "ברוך כבוד ה' ממקומו", והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (א, ח):


"ועל דרך השְׁאָלה זו [לפיה המושג "מקום" מבטא רוממות דרגה ומעלה] נאמר: 'בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ' [יח' ג, יב], כלומר כפי מעלתו ורוממות כבודו במציאות, וכן כל היכן שנזכר 'מקום' כלפי ה', אין הכוונה בו אלא מעלת מציאותו יתעלה, אשר אין לה משל ולא דימוי כמו שיתבאר".


נמצא, שהשבח שאנו משבחים את בורא-עולם באומרנו: "בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ", משמעוֹ למעשה הוא: "יתברך שמו כפי מעלתו ורוממות כבודו במציאות, אשר אין להן משל ולא דימוי", שהרי אין אנו מסוגלים להבין עד חקר את גדולתו ומעלתו של הקב"ה. מדובר אפוא בשבח מאד מיוחד ומדויק, שהרי לפיו אין אנו מצמצמים את השבח למושגים הארציים והגשמיים שאנחנו מכירים, אלא משבחים אותו כפי רוממות מעלתו הנשׂגבה שאין לה חקר ותכלית.


וזו היא מהות ההתלבטות הרעיונית שבדברי ר' יוסי במדרש: האם ראוי לצמצם את השבח אך ורק למושגים הארציים והגשמיים שאנחנו מכירים, או שמא יש להדגיש את העובדה ששגב מעלתו ורוממות כבודו במציאות בלתי ניתנות להשגה ולתפישה, וכדברי רבנו: "אשר אין להן משל ולא דימוי", וכדברי איוב (יא, ז): "הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?".


ומסיבה זו חז"ל גם קבעו לומר בסוף הקדיש: "לעילא לעילא מכל שירתא ותושבחתא ונחמתא", כלומר שהוא יתעלה נשגב ומרומם לעילא לעילא מכל השירות והתושבחות שאנו משבחים ומהללים ומפארים אותו בהם; ומסיבה זו גם נאמר בנחמיה (ט, ה): "וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה"; ומסיבה זו אומר דוד המלך בתהלים (סה, ב): "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה".


ועוד בעניין זה ובהרחבה רבה, ראו מאמרי: "איה מקום כבודו?".


***

נחזור עתה להבנה המשובשת של רש"י: מי שמבין את המדרש הנדון כאילו מדובר בו במקום פיסי, כמו שרש"י הבין, שוגה בהגשמה ברורה! וטרם שנסביר נעתיק שוב את המדרש:


"אמר ר' יוסי בר' חלפתא: אין אנו יודעין אם הקדוש-ברוך-הוא מקום-עולמו אם עולמו-מקומו, מן מה דכתיב: 'הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי', הוי הקדוש-ברוך-הוא מקום-עולמו ואין עולמו-מקומו".


אם מבינים את המדרש הזה באופן פשטני, דהיינו, אם מבינים את המלה "מקום" כביטוי לתפישת שטח גשמי במציאות, מגיעים לשיבוש חמור ובסופו-של-דבר אף להגשמה: השיבוש החמור הוא, איך יעלה על הדעת שר' יוסי יסתפק שמא יש להקב"ה מקום? וכי ר' יוסי היה מן המסופקים, כמו הפוחז מפוסקיירא אשר עליו ועל דומיו אומר רבנו שהם "יותר תועים מהבהמות"? וכאמור, בסופו-של-דבר מגיעים גם להגשמה: שהרי הבנת המושג "מקום" במדרש כביטוי לתפישת שטח, מובילה למחשבה שיש שתי אפשרויות להבין את המדרש:


או שהעולם הוא מקומו של הקב"ה, דהיינו שהקב"ה תופש שטח מסוים ביקום, וזו הגשמה; או ש"הקב"ה הוא מקום עולמו", דהיינו שהקב"ה תופש שטח נרחב יותר ביקום שבתוכו העולם תופש מקום, וגם אפשרות זו הינה בגדר הגשמה, שהרי גם לפיה סוף-סוף יש להקב"ה מקום! נמצא, שאלירן העקשן בא לערער ונמצא מחזק! בא לקלל ונמצא מברך! שהרי דווקא מתוך הראיה שאלירן מביא לעזרתו של רש"י, דווקא מתוך הראיה הזו יש ראיה ברורה גם למינותו ולהגשמתו של רש"י וגם לסכלותו בהבנת מדרשי חז"ל כפשוטן – פרשן סכל ונבל!


ונצרף גם את פירושו של רש"י לפסוק הבא שם, כדי שתראו שוב כיצד שר"י מגשים:


"וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי" (שמ' לג, כב), ושם פירש רש"י: "בַּעֲבֹר כְּבֹדִי – כשאעבור לפניך". ואם הקב"ה עובר באמיתת עצמותו לפני משה רבנו, ברור כשמש שיש לו גוף שבו הוא עובר ואשר עמו הוא תופש מקום במציאות, שהרי ללא גוף שתופש מקום במציאות, לא ניתן לעבור על פני גוף אחר.


ועתה נעבור לראות כיצד פירש אונקלוס שם, וכֹה דבריו: "וִיהֵי בְּמִעְבַּר יְקָרִי וַאֲשַׁוֵּינָךְ בִּמְעָרַת טִנָּרָא וְאַגֵּין בְּמֵימְרִי עַלָךְ עַד דְּאַעְבַּר". כלומר, אונקלוס מרחיק פעמיים מן ההגשמה בפסוק הזה: הוא גם מחליף את מלת "כְּבֹדִי" במילת "יְקָרִי", כדי ללמדנו שמדובר בפסוק באור נברא שעובר וכדי לשלול את הפרשנות שהקב"ה הוא זה שעובר, וגם מחליף את המלים "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי" במילים "וְאַגֵּין בְּמֵימְרִי", כדי לשלול את האפשרות שמדובר בכף גשמית.


וכבר הרחבתי בעניין זה ודומיו במאמרי: "וַיַּעֲבֹר יְיָ" – האם אלהים עובר ומתהלך כבני האדם?", ושם ערכתי השוואה מקיפה בין פרשנותם של אונקלוס רס"ג ורבנו במורה (א, כא), לבין פרשנותו של רש"י בפסוק הזה ודומיו, והוכחתי בבירור שרש"י בוחר שוב ושוב לפרש באופני הגשמה, ובניגוד מוחלט ומקומם לאופני הפרשנות המסורים באומה שבתרגום אונקלוס.


ולא הבאתי את הפירוש הרע הזה של רש"י אלא מפני שהוא מופיע בפסוק הבא שלאחר הפסוק הנדון, ויש עוד מאות פרשנויות מינות מהובלות של רש"י, וניתחתי אותן בעשרות רבות של מאמרים בסדרת מאמריי על רש"י: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה".


ד) לגבי האשמתו של אלירן העקשן שאני לא אודה בחיים על כלום, ובכן, לעיל ראינו שטעיתי בעניין מסוים וחזרתי בי. ואם הוא היה משכנע בראיותיו הייתי מודה על האמת.


ה) לגבי האשמתו של אלירן שאני "שרוט", ובכן, הנני משאיר זאת לקוראים להחליט.


"אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ" (מש' כז, כב).


***

בתגובה הבאה של אלירן, הוא החליט להזדהות בשמו, ולפיכך החלפתי את כל הכינויים במאמר זה לשמו מתחילתו ועד סופו, כאמור. מכל מקום, לא אעתיק את כל תגובתו כדי שלא להלאות את הקוראים, ואתייחס אך ורק לטענות העולות ממנה:


1) אלירן העקשן עבר על מאמרי: "ראית דרדעי חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו", וטען שאין לי ראיה מכתבי-יד לכך שתוספת הרחקת הגשמות שבפירוש רש"י הנדון שם היא אכן זיוף.


ובכן, אין צורך לשום כתב-יד בנדון דידן משתי סיבות מרכזיות:


האחת, יש שלל ראיות מן השכל הישר שמדובר בתוספת שהיא זיוף; והאחרת, כמו שפירטתי שם, מן המפורסמות בעולם המחקר על רש"י שפירושו מלא וגדוש בתוספות זרות, ומי שמתבונן בעין מדעית בהרחקת הגשמות שם ביחס לכלל הטקסט, יראה בבירור שמדובר בתוספת. קצרו של דבר, במחקר הנוסח של פירוש רש"י-שר"י אין כמעט ערך לכתבי-היד, אלא, אבן הבוחן המרכזית היא השכל הישר, וכן בחינת כל טקסט לגופו ולתוכנו.


והנני מזמין את הקוראים הנבונים לעיין במאמרי שנזכר לעיל ולשפוט בעצמם.


2) עוד טען העקשן: "אם רש"י לדבריו כזה עילג מה הוא מתפלפל בכל מילה בדבריו ככה". ובכן, רש"י אכן עילג גדול מאד (וגם שיכור לא קטן), וכל מי שלמד מדעים ולשון עברית יזהה זאת מיד. מכל מקום, הנזק העצום שהוא גרם וגורם לדת האמת מחייב להוכיח את מינותו וסכלותו, ולכן חובה גדולה היא לדייק בדבריו ככל שניתן, כדי להרחיק את עם-ישראל מנזקיו, וכמו שמדייקים בספר הזוהר הטיפשי כדי להוכיח את אלילותו, וכמו שמדייקים בברית החדשה כדי להוכיח את כיעורה. וזה אכן לא פשוט, והנני מזמין את הקוראים לעיין בסדרת מאמריי על רש"י: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה", ובעוד עשרות מאמרים על רש"י, ולשפוט בעצמם.


3) אלירן אינו מבין מדוע אמרתי שהוא הטעה אותי בהלכה. ומכיוון שהוא לא מצליח למצוא משהו שבו טעיתי כדי להוכיח שהוא צודק, הוא חוזר על העניין הזה שוב ושוב בדבריו. ובכן, הסברתי כבר בתשובתי הקודמת לאלירן העקשן את העניין. והנני מודה לה' שטעיתי כדי להוכיח לו ולשאר הקוראים, שכאשר הנני רואה שהנני טועה הנני חוזר בי, בניגוד אליו.


עוד בעניין זה, אלירן טוען שבניתי "תזה" על הלכה שנתבררה כטעות, וזה שקר, כי גם לאחר שחזרתי בי ותיקנתי את דבריי, הדבר אינו פוגם במאומה, כי לא מדובר ב"תזה" כמו שהוא מקשקש אלא בטעם לא הכרחי שאפשר בהחלט לחיות גם בלעדיו.


עוד הוא כותב: "הוא כל כך יהיר ושחצן שלא מסוגל להודות בכלום [...] נראה לי שאחרי 120 הוא יקבל כזו כאפה מהרמב"ם עצמו על איך שהוא התנהג ודיבר בגסות ושחצנות כביכול בשמו". ובכן, מכיוון שאי-אפשר לשכנע אותו, אשאיר גם את זאת לשיפוט הקוראים...


ובמהדורה הראשונה של דבריו הוא הוסיף: "כל מה ששלחתי לך היום בכלל לא היה על דעת שתשלח לו, אלא לך שתעשה מחקר בעצמך, אבל את זה שלח לחרה השחצן הזה".


4) עוד הוא כותב: "עם הראיה החזקה ביותר שלו (לפי דבריו עצמו) מרש"י בראשית בעניין הדפוס אפשר בהחלט להתווכח, כל שאר ה'ראיות' שלו הן עוד פחות חזקות ואין לי כוח וזמן כמוהו לתחזק פורום להתווכח כל היום על כל שטות שקולמוסו פולט לעיתים קרובות, ולהביא ראיות כנגד (ויש) – ב"ה עובדים וכמו שהוא אומר (בצדק) לא אוכלים מהתורה".


אלירן החליט שאפשר להתווכח עם כל הראיות שכתבתי בעניין רש"י, ובכן, עד היום נכתבו על רש"י כשמונים מאמרים, שהם לפחות כשני ספרים של 500 עמ' כל אחד, האם הוא הספיק לקרוא את הכל עד שהוא קובע בנחרצות שכל שאר הראיות הן פחות חזקות?


אגב, מה שאמרתי שהראיה בעניין הדפוס היא החזקה ביותר, זה רק מפני שרבנו כותב במפורש שמי שפירש "צלם" – דפוס הוא מין, אך לעצם הראיות יש ראיות חזקות יותר. כלומר, אמרתי שזו הראיה החזקה ביותר, רק מפני שיש התייחסות מפורשת של רבנו בעניינה.


ושוב, הנני מזמין את הקוראים לעיין בסדרת מאמריי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה".


5) עוד הוא כותב: "בכלל, איך באמת יש לו זמן כל היום לזה, לא עובד הד"ר?". ובכן, כאשר נגמרות הטענות הענייניות מתחילים לחפש בעניינים שאינם קשורים לדיון. אך אשיב לו גם על זאת: הנני עובד בעזרה לקשישים במסגרת ביטוח לאומי, יש שני קשישים שאני תומך בהם, וכן הנני עובד במשרד החינוך במסגרת לימוד פרטני לילד על הרצף האוטיסטי.


6) עוד הוא כותב: "מה עוד שהיום מי מגשים? כולם אומרים כל יום 13 עיקרים ואין גוף ודמות הגוף אז מה העניין לחפור בזה?". השאלה האם יש הגשמה בימינו היא נושא שיש לדון עליו בפני עצמו. מכל מקום זה כלל לא הדיון, הדיון הוא האם רש"י היה מגשים. ואגב, יש הגשמה בימינו, ואלירן שוגה לחשוב שאם הוא אומר כמו תוכי שאין לה' גוף אז הוא לא מגשים... ואם הוא היה מסוגל ללמוד היטב את "מורה הנבוכים" חלק א, הוא היה מבין מהי הגשמה.


7) לאחר שאלירן חוזר על עצמו שוב ושוב, הוא מביא ראיה לאמיתת הזיית גלגולי הנשמות מהילד הדרוזי אוניל, וזה לשונו: "מה עוד שכבר ראינו את הילד הדרוזי, אין לזה שום הסבר מדעי". ובמלים אחרות, יובב אלירן מביא ראיה לתורתו מן הדרוזים עובדי האלילים!


ועל זה נאמר: מצא מין את מינו וניעור.


וכבר כתבתי מאמר מקיף שמנתח את התוכנית של אמנון לוי בעניין הילד הדרוזי אוניל, והוכחתי את שקריו של אמנון לוי הרשע. והנני מזמין את הקוראים לעיין במאמרי אשר מנתח את התוכנית הזו, שכותרתו: "נספח בעניין הגלגול – על אמנון לוי והילד הדרוזי אוניל".


והקוראים מוזמנים לשפוט בעצמם.


אגב, אלירן העקשן תמה "איך יש לי זמן לכל זה?", ובכן, מעתה ואילך לא אשיב לו עוד, אף שאין לי צל של ספק שהוא ישלח תגובה ארסית מהובלת נוספת כהרגלו בטומאה.


"שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג לַחֲמוֹר וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים" (מש' כו, ג).

יובב אלירן נגד אור הרמב''ם
.pdf
Download PDF • 243KB

368 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page