דוגמה עו
בבראשית (כז, מ), לאחר שיצחק מברך את יעקב הוא מברך את עשו כך: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ", ושם תרגם אונקלוס: "וְעַל חַרְבָּךְ תֵּיחֵי וְיָת אֲחוּךְ תִּפְלַח, וִיהֵי כַּד יִעְבְּרוּן בְּנוֹהִי עַל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא וְתַעְדֵּי נִירֵיהּ מֵעַל צַוְרָךְ". כלומר, כאשר יעברו בניו של יעקב על דברי התורה יסיר עשו את עולו של יעקב מעל צווארו.
בפירושו זה אונקלוס מנחיל לעם-ישראל את אחד היסודות החשובים בדתנו: ייסוריו של עם-ישראל ובגלויות השונות בפרט הינם תוצאה ישירה של הפניית העורף לה'-אלהים-אמת! יסוד זה נובע מן היסוד האחד-עשר בעניין שכר ועונש (ראו לקמן, מתוך הקדמת רבנו לפרק חלק), ואף מעוגן בפסוקים מפורשים בתורה, בנביאים ובכתובים, והנה המקורות לפניכם:
"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא, לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".
"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).
"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו", "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט), "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).
ההתכחשות ליסוד הזה הייתה מן הסיבות המרכזיות לחורבן בית ראשון, ואסביר: עם-ישראל נהג להתלונן לפני הנביא ירמיה שהוא זך ונקי מעוון, ואף-על-פי-כן ה' נוהג בחוסר צדק משווע ומעניש אותם על חטאי אבותיהם. ובמלים אחרות, עם-ישראל בשנים הסמוכות לחורבן, לא ראה במסכת הייסורים שקדמה לחורבן איתותי אזהרה לקראת החורבן הסופי, אלא, ברוב סכלותו ורשעו, תלה העם את ייסוריו בחטאי אבותיו, וזאת כדי להמשיך ולשקוע בעוונותיו.
והנה לפניכם הדברים שמובאים בעניין זה בספר ירמיה (לא, כו–כט):
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְיָ וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם יְיָ, בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה, כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו".
כלומר, באותם הימים שבהם עם-ישראל ישוב לדרך האמת, לא יישָּׁמע עוד בקרבו המשל הזה לפיו "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", דהיינו שהבנים נענשים בעבור חטאי אבותיהם. וכאמור, מטרת המשל הזה בפי התועים הייתה למרוד בה' יתעלה שמו, כלומר: גם להחציף פנים כנגד ה'-אלהים-אמת בטענה שהוא איננו אל צדק ואמת, וגם להסיר מעליהם את עול חובת עריכת חשבון הנפש על ייסוריהם ומדוויהם, וכך להצדיק את המשך שקיעתם ברֶשע.
המשל הזה היה נפוץ מאד באותם הימים, והוא מופיע בהרחבה רבה ביחזקאל פרק יח:
"וַיְהִי דְבַר יְיָ אֵלַי לֵאמֹר: מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה? חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל, הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה, הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת!
וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב, וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד, בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ, בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת, צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ, וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שֹׁפֵךְ דָּם וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה, וְהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה לֹא עָשָׂה [=את כל צדקות אביו] כִּי גַם אֶל הֶהָרִים אָכַל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא, עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה, בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה, אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה, וְהִנֵּה הוֹלִיד בֵּן [=הבן הרשע הוליד נכד לסבא הצדיק] וַיַּרְא אֶת כָּל חַטֹּאת אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּרְאֶה וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן, עַל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא, וְאִישׁ לֹא הוֹנָה חֲבֹל לֹא חָבָל וּגְזֵלָה לֹא גָזָל לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן וְעֵרוֹם כִּסָּה בָגֶד, מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח מִשְׁפָּטַי עָשָׂה בְּחֻקּוֹתַי הָלָךְ הוּא [=הנכד הצדיק] לֹא יָמוּת בַּעֲוֹן אָבִיו, חָיֹה יִחְיֶה, אָבִיו כִּי עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו וְהִנֵּה מֵת בַּעֲוֹנוֹ. וַאֲמַרְתֶּם: מַדֻּעַ לֹא נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲוֹן הָאָב? וְהַבֵּן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה אֵת כָּל חֻקּוֹתַי שָׁמַר וַיַּעֲשֶׂה אֹתָם חָיֹה יִחְיֶה, הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן, צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה".
יחזקאל מתאר סבא צדיק שהוליד בן רשע שהוליד נכד צדיק, הנביא מבקש ללמד שהבן הרשע לא ימלט מעונש בזכות אביו הצדיק, ושהנכד הצדיק לא ייענש בשל עוונותיו החמורים של אביו הרשע. בהמשך הפרק, מתואר רשע ששב מפשעיו וזוכה להוסיף ולחיות, וכן צדיק ששב מדרכו הטובה, ונענש במיתה. הכלל העולה מכל הפסוקים הללו הוא: שאיש בעוונו ימות, וכל זאת כדי ללמד את עם-ישראל שהייסורים והחורבן אינם באים עליהם בשל עוונות אבותיהם, אלא מפני שהם-הם פנו וסטו מעל ה'-אלהים-אמת, והלכו וזנו אחרי אלהים אחרים לעבדם, כלומר, התכחשותם לפשעיהם החמורים היא מרד בה' יתעלה, ואלה ימיטו עליהם שואה וחורבן:
"וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת, כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ, בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה, הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה. וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל, כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי? כָּל צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה, בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת, וַאֲמַרְתֶּם: לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי! שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל: הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן? הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ! בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל, וּמֵת עֲלֵיהֶם, בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יָמוּת. וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה, וַיִּרְאֶה וַיָּשָׁב מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת".
בהמשך הפרק מתוארת שוב הכחשתו ומרידתו של עם-ישראל בייסורים שה' השית עליהם, וכך הם אומרים, וכך ה' יתברך משיב להם:
"וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי! הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל? הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן! לָכֵן, אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ, שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן, הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם, וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל? כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ, וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ".
הלימוד הזה חשוב מאד לימינו, הואיל ועד עצם היום הזה צאצאי המינים מתכחשים לייסורי האימים ואלף-אלפי המיתות המשונות שה' הֵשית עליהם בשואה ובפוגרומים הרבים שקדמו לה. וצאצאי המינים בימינו אף מרשיעים ומורדים בה' יתעלה יותר מאשר דור החורבן! שהרי דור החורבן עוד הודו שה' יתעלה העניש וייסר על עוונותיו של עם-ישראל (של אבותיהם), ואילו המינים וצאצאיהם טוענים, ש"אי-אפשר להבין מדוע ה' העניש", כאילו אין חכמה ואין תבונה לפניו יתעלה, ומסכת מחרידה של ייסורים מבעיתים עלולה לחול במקרה או שלא מתוך צדק אלהי מדויק. ובמלים אחרות, דור החורבן כפר רק במקצת הכלל ש"אין ייסורים בלא עוון", ואילו המינים האירופים וצאצאיהם כפרו בכלל החשוב הזה בכללותו עד שעקרוהו מיסודו. ויתרה אף מזאת, הם גם תוקפים בעזות את מי שמעז להרהר במשמעות ייסורי השואה, כאילו לערוך חשבון נפש ולנסות להבין מדוע עשה ה' ככה ליהודי אירופה, הוא עוון חמור מאין כמותו.
אלא, ברור כשמש שהרצון האלהי הנשגב הוא שנלמד מהייסורים והמאורעות ההיסטוריים: "וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי, וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם, וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ" וכו' (ויק' כו, כז–כט). כלומר, אם תשגו לחשוב שבמקרה או שלא בצדק מדויק ומדוקדק הבאתי עליכם ייסורים, אוסיף מאותם הייסורים חמת קרי, ועוד בעניין זה ראו: "חשבון נפש נוקב בעקבות השואה – מדוע באה עלינו הצרה הזאת?", "הכיתה אותם ולא חלו", "האם הצדיקים מכפרים במיתתם?".
ולא לחינם המינים הראשונים ביטלו את קריאתו ולימודו של תרגום אונקלוס, ולא לחינם צאצאיהם המינים הוסיפו להרשיע והחדירו במקומו את לימוד פירושי המינות של רש"י.
קצרו של דבר, אם המינים וצאצאיהם היו נאמנים למסורת התורה-שבעל-פה שאונקלוס מוסר לנו בתרגומו, הם היו ניצולים מן השואה, וזוכים לעלות לארץ-ישראל בנועם ובשמחה.
וליישוב הפסוקים: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים" (שמ' כ, ד), "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דב' כד, טז), ראו: "בחינת אמונת גלגול הנשמות (ח"ב)".
דוגמה עז
בבראשית (כח, יג), בפרשת חלום יעקב, נאמר כך: "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו", ושם תרגם אונקלוס: "וְהָא יְקָרָא דַּייָ מְעַתַּד עִלָּווֹהִי". כלומר, אפילו שמדובר במראה נבואה ולא במחזה עיני הבשר, אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, ומסביר: שאין לה' גוף ותמונה אפילו במראה הנבואה, אלא, יעקב אבינו ראה במחזה הנבואה את כבוד ה' ולא תמונה דמיונית של אמיתת עצמותו.
דוגמה עח
בבראשית (כח, יד), בהמשך פרשת חלום יעקב, נאמר כך: "וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ", ושם תרגם אונקלוס: "וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִילָךְ כָּל זַרְעֲיָת אַרְעָא וּבְדִיל בְּנָךְ". אונקלוס מפרש, שכל עמי העולם יתברכו בגלל יעקב אבינו ובגלל בניו, ובדבריו אלה טמונה השקפה חשובה בדת משה, לפיה עם-ישראל נועד להדריך את כל באי העולם: לדרך האמת, לידיעת אמיתת מציאותו של בורא-עולם, ולחיי פרט וחברה תקינים, בריאים ומאושרים. וזוהי הברכה הגדולה שעמי העולם יתברכו בגלל עם-ישראל, וכתוצאה של הליכת עמֵּנו בדרך התורה והמצוות.
והנה לפניכם פסוקים מהתורה ומדברי הנביאים אשר מבטאים את הרעיון הזה:
"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).
"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).
"הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם, וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם, וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (יש' ב, א–ד).
"הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ, קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי וּזְרֹעַי עַמִּים יִשְׁפֹּטוּ אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ וְאֶל זְרֹעִי יְיַחֵלוּן" (יש' נא, ד–ה).
"וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְיָ" (יש' סא, ט).
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים, וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם, וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה, וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יְיָ צְבָאוֹת דִּבֵּר" (מיכה ד, א–ד).
"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).
"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת, וְהָלְכוּ יֹשְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר: נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְיָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת יְיָ צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי, וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת יְיָ צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְיָ. כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (זכריה ח, כ–כג).
ויש עוד פסוקים רבים בעניין זה, במיוחד בספר תהלים, אך די והותר בזה.
ועניין זה מתקשר בהחלט גם לדוגמה עו, שהרי ברור עתה מדוע הגויים מכים בנו מכת אכזרי אנושה בעָברינו על התורה ובהַפְנות את ערפינו לה'-אלהים-אמת. כלומר, הם מכים בנו מפני שאנחנו מורדים בייעודינו ובעקיפין גורמים להם ללכת ולשקוע בדרכי ההבל, הפשע והרשע.
דוגמה עט
בבראשית (כח, טו), בהמשך פרשת חלום יעקב, אומר הקב"ה ליעקב במראה הנבואה: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ", ושם תרגם אונקלוס: "וְהָא מֵימְרִי בְּסַעֲדָךְ". כלומר, אונקלוס שולל את האפשרות שה' יתברך יתלווה ליעקב אבינו, שהרי אין לו גוף ודמות הגוף, ולכן אונקלוס מתרגם שפקודתו של ה' יתעלה, דהיינו השגחתו, תתלווה ליעקב אבינו ותשמור עליו בכל דרכיו. וכבר ראינו דוגמאות רבות שבהן אונקלוס מחליף בתרגומו את אמיתת עצמות הבורא שנזכרה בפסוק, לדברו – למימריה, דהיינו לפקודתו וציוויו, או להשגחתו, או לכל העניינים הללו יחדיו.
דוגמה פ
בבראשית (כח, טז), לאחר שיעקב אבינו מקיץ ממראה הנבואה, הוא אומר כך: "אָכֵן יֵשׁ יְיָ בַּמָּקוֹם הַזֶּה", ושם תרגם אונקלוס: "בְּקוּשְׁטָא יְקָרָא דַּייָ שְׁרִי בְּאַתְרָא הָדֵין". מפשט הפסוק היה עלול להתפרש כאילו יש להקב"ה מקום שבו הוא שורה, ואם אכן כך, הרי שיש לו גוף ודמות הגוף, ולכן אונקלוס נחלץ להרחיק את המחשבה הרעה הזו מקרבנו, ומפרש שכבודו של ה' יתברך שמו שורה במקום הזה, באותו המקום שבו יעקב אבינו קיבל את נבואתו המכוננת.
ובעניין חובת שלילת ייחוס מקום לה' יתעלה שמו, ראו לעיל דוגמה מב.
דוגמה פא
בבראשית (כח, יז), לאחר שיעקב אבינו מקיץ ממראה הנבואה, הוא מוסיף ואומר כך: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים" – "אֱלָהֵין אֲתַר דְּרַעֲוָא בֵיהּ מִן קֳדָם יְיָ". מפשט הפסוק עלולה לצמוח ההשקפה שיש לה' יתעלה בית ומקום, בדומה לדוגמה הקודמת, ולכן אונקלוס הרחיק מן המחשבה השגויה הזו, ותרגם שהמקום הזה המדובר הוא מקום שיש בו רצון מלפני ה'. ובמלים אחרות, מקום שבו הקב"ה משרה את שכינתו-יקרו-כבודו, אך לא שורה בו באמיתת עצמותו.
זאת ועוד, אונקלוס מוסיף את המלה "קֳדָם" לפני שֵׁם ה', וכמנהגו במקומות רבים, וכבר למדנו שיש בזה ביטוי של כבוד ורוממות כלפי בורא-עולם, שהרי ככל שמרחיקים את התיאור או הדימוי או התואר מאמיתת עצמותו – כך תחושת היראה, ההכנעה וההערצה כלפי בורא-עולם גוברת, בדומה להתייחסות למלך בשר ודם שפונים אליו בגוף שלישי, וכן ראוי לפנות לכל אדם חשוב ונכבד ובעל מעלה – ומזאת נלמד על עוצמת יראת השמים והחכמה שהייתה לאונקלוס! ולעיון נרחב במגמה העקבית והרווחת הזו שבפירושו, ראו: בסיכום שמובא בסוף חלק ד.
דוגמה פב
בבראשית (כח, כ), לאחר שיעקב אבינו הקיץ ממראה הנבואה, הוא נודר ואומר כך: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי", ושם תרגם אונקלוס: "אִם יְהֵי מֵימְרָא דַּייָ בְּסַעֲדִי". וכאמור בדוגמה עט, אונקלוס שולל את האפשרות שה' יתברך יתלווה ליעקב אבינו, שהרי אין לו גוף ודמות הגוף שבו הוא יתלווה לגוף, ולכן הוא מתרגם שפקודתו, דהיינו השגחתו, תתלווה ליעקב אבינו ותשמור עליו בכל דרכיו. וכאמור, כבר ראינו דוגמאות רבות שבהן אונקלוס מחליף בתרגומו את אמיתת עצמות הבורא שנזכרה בפסוק, לדברו – למימריה, דהיינו לפקודתו וציוויו, או להשגחתו.
דוגמה פג
בבראשית (כח, כא), לאחר שיעקב אבינו הקיץ ממראה הנבואה, הוא מוסיף ונודר כך: "וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים", ושם תרגם אונקלוס: "וִיהֵי מֵימְרָא דַּייָ לִי לֶאֱלָהּ". והרחקתו כאן מן ההגשמה מופלאה ביותר, ואסביר: לכאורה לא היה צורך להרחיק כאן מן ההגשמה, שהרי אין כאן במבט ראשון איזו השקפה שעלולה לצמוח ממנה הגשמה, ולא עולָה מפסוק זה ההשקפה שה' מתלווה באמיתת עצמותו ליעקב. ברם, בעיון שני, מסתתר כאן חשש להגשמה, שהרי הפועל "היה" משמש במקומות רבים מאד בכתבי הקודש כביטוי להִתהוות או למציאות כלשהי שנוגעת לחומר או לשוכני-בתי-חומר, כגון: "וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים" (בר' ב, י), "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם" (בר' ג, א), "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ" (בר' ג, כב), וכהנה יש עוד מאות דוגמאות, ולכן, אונקלוס הרחיק את ההויה המציאותית והחומרית הזו מה'-אלהים-אמת, מדהים.
דוגמה פד
בבראשית (כח, כב), לאחר שיעקב אבינו הקיץ ממראה הנבואה, הוא מוסיף ונודר כך: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים", ושם תרגם אונקלוס: "יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים" – "תְּהֵי [=תהיה האבן] דְּאֵיהֵי פָלַח עֲלַהּ קֳדָם יְיָ". כלומר, האבן הזאת אינה בית לאמיתת עצמותו, שהרי רק גוף תופס מקום במרחב, ולכן אין לייחס מקום מוגדר לאמיתת עצמותו. אלא, האבן הזאת תהיה מקום פולחן, ובו אעבוד לפני ה' יתעלה שמו. כמו כן, שוב אונקלוס מוסיף את המלה "לפני" לפני שם ה', ועל כך ראו לעיל בדוגמה פא, ובפסקה האחרונה שם בייחוד.