האם הצדיקים מכפרים במיתתם?

בעקבות חז"ל, הרמב"ם קובע במורה את הכלל הידוע בהשגחת ה' עלינו, והוא: "אין ייסורין בלא עוון". משמעותו הברורה של כלל זה היא, שבבוא ייסורים על אדם או על אומה, חובה עליהם לפשפש במעשיהם ובהתנהלותם. זאת ועוד, כאשר הרמב"ם מנתח את מסכת ייסוריו של איוב, הוא בפירוש מלמדנו שחלה חובה על האדם לנסות ולהבין כפי כוחו את הקורות אותו, ולנסות ולקשוֹר את האירועים אשר מתרגשים עליו לאופני התנהלותו, בחירתו ומעשיו.


והנה לפניכם מקצת מדברי רבנו במורה (ג, יז) בעניין הייסורין, בשתי הפסקות הבאות:


"וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו, שהוא יתעלה אין עוול לפניו בשום פנים ואופן, ושכל הבא על בני האדם מן הייסורין, או מה שמגיע להם מן הטוב, האדם היחיד או הציבור, הכל מפני שהם ראויים לכך במשפט הצדק אשר אין עוול בו כלל, ואפילו ניגף האדם בקוץ בידו וסילקו מיד – הרי זה לו עונש, ואפילו השיג הנאה כלשהי – יהיה זה לו גמול, וכל זה להיותו ראוי לכך, והוא אמרוֹ יתעלה: 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא' [דב' לב, ד], אלא שאין אנו יודעים היאך נעשו ראויים [בני האדם, לשכר ולעונש שהם מקבלים]. [...].


ואנחנו סוברים, שכל המצבים האנושיים הללו הם כפי מה שהאדם ראוי לו, וחלילה לאל מעוול, ואינו מעניש אדם אלא שֶׁחַיָּיב עונש, זהו אשר אמרה אותו תורת משה רבנו, שהכל הולך כפי מה שראוי [הטובות והרעות נקבעות לפי הזכויות והחובות], ועל-פי השקפה זו נמשכים דברי המון חכמינו [=וכוונתו שרובם הגדול של חז"ל אחזו בהשקפה הנכונה הזו, וכמו שקאפח מעיר שם, שבמקור, המילה "המון חכמינו" עניינהּ: "רוב" או "כמעט כל"], [שהרי] אתה מוצא אותם [את חז"ל] אומרים בפירוש: 'אין מיתה בלא חטא ולא ייסורין בלא עוון' [שבת נה ע"א], ואמרוּ [במשנה]: 'במידה שאדם מודד בה מודדין לו' [סוטה א, ז]".


ברם, חכמי-יועצי-אשכנז החדירו לדתנו השקפה זרה לפיה הקב"ה עלול להעניש בחומרה רבה בני אדם מסוימים לא כעונש וייסורים להם, אלא כעונש וייסורים לאומה בכללותה, ובמלים אחרות, לפי השקפת חכמי-יועצי-אשכנז הארורים שנראה לקמן, הקב"ה מייסר את הצדיקים כדי שיכַפרו בייסוריהם על עוונות העם כולו ובכך הם למעשה מצילים את העם מכליה...


ובכן, אין צל של ספק שמדובר בהשקפה נוצרית מובהקת, שהרי לפי הנצרות יש"ו סבל ייסורי גוף ונפש כבירים שתכליתם לכפר על עוונות האנושות, ואלמלא הוא-יש"ו סבל את הייסורים שסבל, הקב"ה היה מנחית מכות קשות ונאמנות על האנושות. להשקפה רעה זו יש שתי מטרות מרכזיות: האחת היא לטשטש את רשעת הרשעים אשר הקב"ה מכה בייסורים קשים; והאחרת היא ליצור תלות נפשית בין המאמינים התועים לבין "הנביא" או "בן האלהים". שהרי אם יש"ו לדוגמה סבל ייסורים קשים כדי שהאנושות לא תסבול, הרי שבני האדם מחויבים לאהבו וללכת בדרכיו, כי סוף-סוף הוא זה אשר מונע מן הייסורים לחול על האנושות.


בימינו, חכמי-יועצי-אשכנז ועוזריהם משתמשים בהשקפה הנוצרית הזו להשיג את המטרה הראשונה, דהיינו כדי להסביר את הזוועות שהתרחשו בשואה וכן בעשרות השנים שקדמו לה. כלומר, כדי לחמוק מעריכת חשבון נפש מדוקדק במעשיהם הרעים ושינוי דרכיהם האליליות, הם אימצו לעצמם השקפה נוצרית מובהקת לפיה כל הייסורים שאבותיהם ואבות-אבותיהם סבלו במלחמת העולם הראשונה והשנייה, ובכלל, בכל הגלות הארוכה והארורה באירופה, כל הייסורים האכזריים המזוויעים והמחרידים הללו אינם נובעים מדרכם הרעה ומהליכה אחרי אלהים אחרים, אלא מייסורים שחלו עליהם במטרה לכפר על עוונות כלל עם-ישראל.


ובמלים אחרות, כל המיליונים שנרצחו בזוועות שאירעו בשואה וכן בשאר הפוגרומים האיומים שקדמו לשואה, כולם נרצחו באלף-אלפי מיתות משונות אך ורק בגלל שהם סבלו ייסורים של אנשים אחרים! ואם תשאלו: מי הם אותם "אחרים" שהם סבלו את ייסוריהם? ובכן, התשובה בפיהם ברורה: המתבוללים. לפי היהדות האורתודוקסית החרדית, אבותיהם ואבות-אבותיהם סבלו ייסורי גהינם לא בגלל שהם היו ראויים לעונש כבד, אלא כדי לכפר על עוונותיהם של המתבוללים! וסברו זאת כאמור כדי להימלט מלערוך חשבון נפש מקיף ועמוק בדרכיהם.


ובכן, הבה נבחן את השקפתם, לפי הנצרות יש"ו סבל ייסורים איומים ונוראיים כדי לכפר על עוונות האנושות, ולפי יהדות המינות האורתודוקסית מיליונים של בני אדם, גברים נשים זקנים וטף, כולם נרצחו כדי לכפר על עוונות המתבוללים הכופרים. נמצא אפוא, שיהדות המינות האורתודוקסית גרועה מן הנצרות, שהרי הנצרות החילה את ההזיה הזו אך ורק על איש אחד וכן על יחידים שבכל הדורות, ולעומתה, יהדות המינות האורתודוקסית, החילה את ההזיה הזו על מיליונים רבים! ויתרה מזאת, אם אכן הקב"ה מייסר בני אדם כדי להציל בייסוריהם את ציבור רחב של בני אדם, מדוע בשואה הנוראה סבלו כלל העם? מדוע לא נרצחו בייסורים קשים ונוראיים אך ורק האדמו"רים וגדולי האסלה הליטאיים? מדוע השואה פגעה במיליונים?


כמו כן, אם מיליונים של בני אדם נרצחו רק כדי להגן ולשמור על המתבוללים, מה זה אומר? זה אומר למעשה שהמתבוללים הם בני אדם אשר ראויים להצלה ולשמירה! כלומר, הצלת המתבוללים-הכופרים גדולה לפני ה' יתעלה, עד שראוי להצילם בנפשם של האורתודוקסים! ובמלים אחרות, המתבוללים הכופרים חשובים לפני הקב"ה יותר מאשר האורתודוקסים!


על-כל-פנים, ברור כשמש שהשקפה נוצרית אורתודוקסית זו היא הבל מהובל, מפני שהיא נגד התורה, וכפי שראינו לעיל בדברי רבנו. הקב"ה הוא שופט צדק, ולא יעלה על הדעת שהוא יעניש בני אדם בייסורים קלים שבקלים, כל-שכן בייסורי תופת מחרידים, כדי למרק עוונות של בני אדם אחרים. וזו סכלות חמורה מאד, כפירה בתורה, ואף הוצאת דיבה קשה על ה' יתעלה. "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דב' כד, טז).


אין ייסורין בלא עוון


היסוד התורני לפיו אין ייסורין בלא עוון חוזר על עצמו פעמים רבות בתורה ובדברי הנביאים, ונצרף שלוש דוגמאות להשקפה הישרה הזו, הראשונה מספר דברים (דב' לא, טו–יח):


"וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ, וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה, וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים [=זו הסיבה לייסורים, ולא כפרה דמיונית על אחרים]".


הדוגמה השנייה היא מספר ירמיה (לא, כז–כט):


"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם יְיָ, בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה, כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו".


בימי קדם עם-ישראל נהגו לתרץ את הפניית עורפם לה' יתעלה בכך שאין להם תקנה מפני שממילא הם ייענשו על חטאי אבותיהם, ולכן אין טעם ולא כדאי להם לשוב בתשובה. תירוץ זה שימש את הרשעים ללכת בשרירות לבם והוא אף הביא עליהם בסופו-של-דבר את החורבן.


ועתה לדוגמה השלישית: מוטיב זה חוזר על עצמו גם בספר יחזקאל (יח, א–ד), וכֹה דבריו:


"וַיְהִי דְבַר יְיָ אֵלַי לֵאמֹר, מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה? חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל, הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת".


ברם, יחזקאל אינו מסתפק בזה, בהמשך הפרק הנביא מרחיב בעניין זה מאד, וכֹה דבריו:


"וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב, וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד, בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ, בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ.


וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שֹׁפֵךְ דָּם וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה, וְהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה לֹא עָשָׂה כִּי גַם אֶל הֶהָרִים אָכַל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא, עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה, בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה.


וְהִנֵּה הוֹלִיד בֵּן וַיַּרְא אֶת כָּל חַטֹּאת אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּרְאֶה וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן, עַל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא, וְאִישׁ לֹא הוֹנָה חֲבֹל לֹא חָבָל וּגְזֵלָה לֹא גָזָל לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן וְעֵרוֹם כִּסָּה בָגֶד, מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח מִשְׁפָּטַי עָשָׂה בְּחֻקּוֹתַי הָלָךְ הוּא לֹא יָמוּת בַּעֲוֹן אָבִיו חָיֹה יִחְיֶה. אָבִיו כִּי עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו וְהִנֵּה מֵת בַּעֲוֹנוֹ, וַאֲמַרְתֶּם: מַדֻּעַ לֹא נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲוֹן הָאָב? וְהַבֵּן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה אֵת כָּל חֻקּוֹתַי שָׁמַר וַיַּעֲשֶׂה אֹתָם חָיֹה יִחְיֶה, הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן, צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה.


וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת, כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה, הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה. וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי כָּל צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת.


וַאֲמַרְתֶּם: לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי! שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל: הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן? הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ! בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת עֲלֵיהֶם בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יָמוּת, וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה, וַיִּרְאֶה וַיָּשָׁב מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת, וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי! הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל? הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן!לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן, הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ".


ואחרי כל פסוקי האמת המפורשים הללו, איך אפשר להיות עוד בדעה שהקב"ה מייסר באלף-אלפי מיתות משונות את הצדיקים כדי לכפר על עוונותיהם של הרשעים והמתבוללים?!


כמו כן, ראינו שגם בימי קדם עם-ישראל חיפשו להם כל מיני תואנות להמשיך ולפשוע וללכת בשרירות לבם הרע, וכמו שאומר הנביא על ההזיה שהבן ישלם על חטאי האב: "וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן", אלא, שבימי קדם התירוץ היה שאין טעם לשוב בתשובה כי ממילא אבותיהם הלכו בדרכי ההבל והתועבה; ואילו בימינו התירוץ הוא שאין צורך לשוב בתשובה כי כל מסכת הייסורים ואלפי המיתות המשונות לא חלו עליהם בגלל מעשיהם ודרכיהם הרעים, אלא בגלל המתבוללים... ויהדות המינות האורתודוקסית גרועה מן הכופרים בימי קדם אשר מתו בחורבן הארץ והמקדש, שהרי בימי קדם הפושעים עוד הודו בכך שהם הולכים בדרך רעה, וסברו שאין טעם לשוב בתשובה, ואילו יהדות המינות האורתודוקסית סבורה שהם "צדיקים וחסידים"!


התעיית עשרת הרוגי מלכות