האם הצדיקים מכפרים במיתתם?

בעקבות חז"ל, הרמב"ם קובע במורה את הכלל הידוע בהשגחת ה' עלינו, והוא: "אין ייסורין בלא עוון". משמעותו הברורה של כלל זה היא, שבבוא ייסורים על אדם או על אומה, חובה עליהם לפשפש במעשיהם ובהתנהלותם. זאת ועוד, כאשר הרמב"ם מנתח את מסכת ייסוריו של איוב, הוא בפירוש מלמדנו שחלה חובה על האדם לנסות ולהבין כפי כוחו את הקורות אותו, ולנסות ולקשוֹר את האירועים אשר מתרגשים עליו לאופני התנהלותו, בחירתו ומעשיו.


והנה לפניכם מקצת מדברי רבנו במורה (ג, יז) בעניין הייסורין, בשתי הפסקות הבאות:


"וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו, שהוא יתעלה אין עוול לפניו בשום פנים ואופן, ושכל הבא על בני האדם מן הייסורין, או מה שמגיע להם מן הטוב, האדם היחיד או הציבור, הכל מפני שהם ראויים לכך במשפט הצדק אשר אין עוול בו כלל, ואפילו ניגף האדם בקוץ בידו וסילקו מיד – הרי זה לו עונש, ואפילו השיג הנאה כלשהי – יהיה זה לו גמול, וכל זה להיותו ראוי לכך, והוא אמרוֹ יתעלה: 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא' [דב' לב, ד], אלא שאין אנו יודעים היאך נעשו ראויים [בני האדם, לשכר ולעונש שהם מקבלים]. [...].


ואנחנו סוברים, שכל המצבים האנושיים הללו הם כפי מה שהאדם ראוי לו, וחלילה לאל מעוול, ואינו מעניש אדם אלא שֶׁחַיָּיב עונש, זהו אשר אמרה אותו תורת משה רבנו, שהכל הולך כפי מה שראוי [הטובות והרעות נקבעות לפי הזכויות והחובות], ועל-פי השקפה זו נמשכים דברי המון חכמינו [=וכוונתו שרובם הגדול של חז"ל אחזו בהשקפה הנכונה הזו, וכמו שקאפח מעיר שם, שבמקור, המילה "המון חכמינו" עניינהּ: "רוב" או "כמעט כל"], [שהרי] אתה מוצא אותם [את חז"ל] אומרים בפירוש: 'אין מיתה בלא חטא ולא ייסורין בלא עוון' [שבת נה ע"א], ואמרוּ [במשנה]: 'במידה שאדם מודד בה מודדין לו' [סוטה א, ז]".


ברם, חכמי-יועצי-אשכנז החדירו לדתנו השקפה זרה לפיה הקב"ה עלול להעניש בחומרה רבה בני אדם מסוימים לא כעונש וייסורים להם, אלא כעונש וייסורים לאומה בכללותה, ובמלים אחרות, לפי השקפת חכמי-יועצי-אשכנז הארורים שנראה לקמן, הקב"ה מייסר את הצדיקים כדי שיכַפרו בייסוריהם על עוונות העם כולו ובכך הם למעשה מצילים את העם מכליה...


ובכן, אין צל של ספק שמדובר בהשקפה נוצרית מובהקת, שהרי לפי הנצרות יש"ו סבל ייסורי גוף ונפש כבירים שתכליתם לכפר על עוונות האנושות, ואלמלא הוא-יש"ו סבל את הייסורים שסבל, הקב"ה היה מנחית מכות קשות ונאמנות על האנושות. להשקפה רעה זו יש שתי מטרות מרכזיות: האחת היא לטשטש את רשעת הרשעים אשר הקב"ה מכה בייסורים קשים; והאחרת היא ליצור תלות נפשית בין המאמינים התועים לבין "הנביא" או "בן האלהים". שהרי אם יש"ו לדוגמה סבל ייסורים קשים כדי שהאנושות לא תסבול, הרי שבני האדם מחויבים לאהבו וללכת בדרכיו, כי סוף-סוף הוא זה אשר מונע מן הייסורים לחול על האנושות.


בימינו, חכמי-יועצי-אשכנז ועוזריהם משתמשים בהשקפה הנוצרית הזו להשיג את המטרה הראשונה, דהיינו כדי להסביר את הזוועות שהתרחשו בשואה וכן בעשרות השנים שקדמו לה. כלומר, כדי לחמוק מעריכת חשבון נפש מדוקדק במעשיהם הרעים ושינוי דרכיהם האליליות, הם אימצו לעצמם השקפה נוצרית מובהקת לפיה כל הייסורים שאבותיהם ואבות-אבותיהם סבלו במלחמת העולם הראשונה והשנייה, ובכלל, בכל הגלות הארוכה והארורה באירופה, כל הייסורים האכזריים המזוויעים והמחרידים הללו אינם נובעים מדרכם הרעה ומהליכה אחרי אלהים אחרים, אלא מייסורים שחלו עליהם במטרה לכפר על עוונות כלל עם-ישראל.


ובמלים אחרות, כל המיליונים שנרצחו בזוועות שאירעו בשואה וכן בשאר הפוגרומים האיומים שקדמו לשואה, כולם נרצחו באלף-אלפי מיתות משונות אך ורק בגלל שהם סבלו ייסורים של אנשים אחרים! ואם תשאלו: מי הם אותם "אחרים" שהם סבלו את ייסוריהם? ובכן, התשובה בפיהם ברורה: המתבוללים. לפי היהדות האורתודוקסית החרדית, אבותיהם ואבות-אבותיהם סבלו ייסורי גהינם לא בגלל שהם היו ראויים לעונש כבד, אלא כדי לכפר על עוונותיהם של המתבוללים! וסברו זאת כאמור כדי להימלט מלערוך חשבון נפש מקיף ועמוק בדרכיהם.


ובכן, הבה נבחן את ה